התפרקותו של צבא סוריה היא עוד מסמר בארונו של צה”ל הישן, המשוריין והכבד, שמתכונן עשרות שנים לעימות קרקעי שכבר לא יהיה כדוגמתו. פקודת היום, אומר אלון בן דוד, היא צבא חדש לישראל
אלון בן דוד (מאתר ידיעות אחרונות, 8 בפברואר 2013)
“שאשו? הוא בכלל במחלקה שלוש” (צילום: image bank)
40 שנה הוא שם, מעבר להרי גולן. בטוח כמו המוות ומס הכנסה הוא עומד פרוס בשני גייסות, דיוויזיות משוריינות ופוג’י קומנדו, שמוכנים בכל רגע לעלות לנו על הגדרות. 40 שנה לומדים דורות של לוחמים לטפס על הפיתות שלו, ודורות של מפקדי אוגדה 36 שלנו – עוצבת הגולן – משננים כל שורה מרשת הקשר של ינוש ושל קהלני מ-1973 ומדמיינים איך גם הם, בגופם, יעצרו את השריון הסורי מלגלוש אל הכנרת.
נכון, הוא קצת החליד בעשורים האחרונים. הוא גם לא באמת התכונן לכבוש מחדש את רמת הגולן. אבל שנים נותן לנו הצבא הסורי תרחיש ייחוס נהדר, שאִפשר לנו להמשיך לבנות צבא שידע לנצח במלחמת יום כיפור השנייה. מערכים שלמים באמ”ן עמלים כבר ארבעה עשורים לבנות את התשתית שתיתן לנו התרעה למלחמה עם סוריה, כאילו אמ”ן אי פעם נתן התרעה למלחמה כלשהי.
זה היה איום אידיאלי, איום שמולו לא יספיקו אוגדה או שתיים; כאן נדרש כבר גיס שלם להתמודדות, עם אוגדות הבקעה ועם אוגדות עתודה. צבא אוהב איומים כאלה, מסודרים, עם עץ-מבנה והיררכיה, שדורשים תכניות מלחמה קלאסיות עם הבקעה ועם הכרעה. ופתאום זה נגמר.
צבא סוריה עדיין ממשיך להרוג אזרחים בקצב של יותר מאלף לשבוע, אבל כבר אי אפשר לקרוא לו צבא. בוודאי לא צבא שמאיים עלינו. בשאר אסד מפקד היום על משהו כמו ארבע דיוויזיות שעדיין סרות למרותו. השאר נמצאות בשלבי ריקבון מתקדמים.
הצבא הסורי דילג כבר על שמונה מחזורי גיוס חובה, מה שאומר שיותר מ-100 אלף חיילים סורים שהיו אמורים להשתחרר, הוסיפו עוד שנתיים לטבלת הייאוש שלהם. בשנתיים האלה הם התאמנו רק בלהרוג את אחיהם, וספק אם יש להם מושג איך חוצים את המכשול בגולן.
מפקד אוגדה 36 של היום מרים משקפת וכבר לא רואה מולו שתי רצועות הגנה, אלא מורדים שיוצאים מהכפר ג’באתה שמעבר לגבול, לזנב במה שנשאר מדיוויזיות 7 ו-5 של הצבא הסורי. מדי פעם משיבים החיילים הסורים באש מרגמות לעבר הכפרים של אזור החיץ בגולן, שנשלטים כמעט כולם על-ידי האופוזיציה הסורית.
מה שמטריד את מפקד אוגדה 36 הוא לא הצבא הסורי שישטוף את עמק הבכא, אלא איזה זנים של אל קעידה הוא עומד לפגוש על הגדר, ומה עושים אם נחשול של פליטים יציף פתאום את הגולן ויבקש מקלט. המלחמה הקונבנציונלית – שלשמה אנחנו בונים את צה”ל כבר 40 שנה, שהיא “האיום האמיתי” וכל השאר בט”ש – איננה עוד. שום צבא לא עומד לכבוש נתחים טריטוריאליים ממדינת ישראל, ונראה שקהלני הוא האחרון שראה טנקים סוריים מציפים את הרמה.
תגידו שיש צבא מצרי עם ציוד אמריקאי, ומי יודע מה מצרים תעשה בעוד כמה שנים. אז נכון שיש צבא מצרי ויש לו מטוסיF16 וטנקי אברמס, אבל הוא צבא חלול, לא מיומן ולא מאומן. אם הוא יעשה את השטות וייכנס בטנקים לסיני, בעידן החימוש המדויק של היום יש יכולות להתמודד עם זה ללא מהלך קרקעי.
צה”ל שלנו נשאר תקוע עם איומי ייחוס לא אטרקטיביים בעליל. למשל חיזבאללה בלבנון, חמאס בעזה, וטרור שהיום בא מסיני ובקרוב יגיע גם מהגולן. עימות עם אף אחד מהם לא יסתיים בהכרעה ובהסכם שייחתם באוהל בקילומטר ה-101 מקהיר. גרוע מזה, ספק אם צה”ל של היום מתאים בכלל להתמודד עם ארגונים חצי צבאיים כחיזבאללה, שלא באמת שואפים לכבוש או להכריע את ישראל אלא רק להכאיב לה בעורף.
לפני כחודשיים הגיע אחד מהמפקדים המקוריים ביותר שצמחו בצה”ל בדורות האחרונים לקורס מפקדי אוגדות, ולא התבייש להטיח בחניכים את האמת המרה. “אתם לא רלוונטיים”, אמר הקצין, והשווה את האוגדות המשוריינות של צה”ל לחיל הפרשים הפולני שניסה להכניע בסוסיו את השריון הנאצי ב-1939.
תחת התירוץ שחייבים להתכונן לאיום קונבנציונלי ממשיך צה”ל עד היום לתחזק משק של אלפי טנקים, לרבות טנקי מגח עתיקים, שגם חמאסניק עם עין אחת וטיל קורנט יכול להשמיד בקלות. בלבנון, בעזה וגם בסוריה לא מחכה להם שום טנק למפגש ש’ ב-ש’ אלגנטי, ואם אי פעם יהיה להם דייט עם אברמס מצרי – אללה ירחמם.
אז מה כן? “קחו שתי אוגדות משוריינות ותנו להן הכול, מחימוש מתקדם ועד הגנה אקטיבית”, המליץ הקצין במיל’. “תקימו שתי אוגדות חי”ר קלות שיודעות להגיע במהירות מהאוויר, מהים או מהיבשה לעומק שטח האויב, ותקבלו אגרוף מחץ יעיל ללבנון, לעזה, לסוריה או לכל מקום אחר. כל השאר יהיו כוחות בט”ש שישמרו על הגבולות ועל השטחים הפלסטיניים”, אמר. את יחידות השריון המתיישנות הוא המליץ לגרוט. בבת אחת, לא בתהליך מדורג.
אבל צבאות הם ארגונים שמרנים, וצה”ל אינו יוצא דופן בהקשר הזה. רבים מבכיריו מבינים את חוסר התוחלת בהחזקת צבא יבשה גדול שלא מתאים להתמודדות עם האיומים שלפתחנו, אבל צבא בדרך כלל לא מתנדב להציע בעצמו קיצוץ בסדר הכוחות. אמנם זה קרה בעבר; ב-2004 הכריז צה”ל על תכנית “קלע” שבמסגרתה יסגרו 20 אחוזים מיחידות היבשה. אחרי שנתיים התחילה מלחמת לבנון השנייה, והקיצוץ נעצר. היום הרציונל שעמד בבסיס “קלע” מקבל משנה תוקף: בהיעדר איום של צבאות סדירים, אין צורך בצבא יבשה גדול שנועד להדוף פולש.
ב-2003 הדגים הצבא האמריקאי לעולם כולו איך אפשר לפרק מדינה מכל יכולותיה. אני מתכוון מהאוויר, עוד לפני שהחייל הראשון דרך על אדמתה: חברים שלי שפיקדו על כוחות משוריינים בעיראק חשבו שהם נמצאים בקו הראשון, אבל בכל פעם שהתקדמו כבר חיכתה שם מכלית מוכנה לתדלק את הטנקים שלהם. רק אחרי שכבשו את השטח כמעט ללא קרב הם התחילו להילחם ולשלם מחירים.
כמונו גם הם למדו שכיבוש שטח וניסיון לשלוט בו הוא נטל, לא נכס. על בסיס התפיסה הזאת בא הרמטכ”ל דן חלוץ לממשלה ב-12 ביולי 2006, יום פתיחת המלחמה, וביקש להרוס את התשתיות של לבנון. הוא ראה בעיני רוחו איך חיל האוויר עושה ללבנונים Shock and Awe של כמה ימים עד שהם מתחננים להפסקת אש ומחזירים את שני חיילי צה”ל החטופים. אבל באותם ימים ישבה בביירות ממשלתו של פואד סיניורה, הבן-יקיר-לי של המערב, וממשלת אולמרט דחתה את הרעיונות של חלוץ ובחרה בדשדוש של 33 יום באדמת לבנון. אחרי הכישלון בלבנון מחקו את רעיונות המלחמה מהאוויר גם בצה”ל, והמשקם גבי אשכנזי הוביל תהליך של חזרה ליסודות: קידוש התמרון הקרקעי כגורם היחיד שיביא להכרעה. בארבע שנות כהונתו של אשכנזי הושתקה כל תפיסה שדיברה על הכרעה המבוססת על הפעלת אש מרחוק ומהאוויר. צה”ל היה חייב להחזיר לעצמו את הביטחון העצמי ולהראות לסביבה שהוא לא חושש לתמרן בשטח עוין, וכך היה ב”עופרת יצוקה”. אלא שכמו כל תגובת נגד היא הייתה קיצונית מדי. בני גנץ כבר עשה ב”עמוד ענן” חלק מהתיקון; אמנם הוא גייס עשרות אלפי חיילי מילואים, אבל לרגע הוא לא התכוון באמת להכניס אותם לעזה. ספק בכלל אם יש בעזה מקום להכיל 70 אלף חיילים. זאת פשוט הצריבה של הטראומה מלבנון: בכל עימות עתידי ידרוש הרמטכ”ל גיוס מילואים מרבי, ולעולם יאשר לו הדרג המדיני את היקף הגיוס.
בעוד המילואימניקים מקטרים על התנאים, חיל האוויר הוכיח שהשילוב של יכולות התקיפה שלו עם מודיעין איכותי מביא לפגיעות בדיוקים חסרי תקדים. כפי שהגדיר זאת תושב עזה בריאיון ל”אל ג’זירה”, “אנחנו, האזרחים בעזה, לא מפחדים. סומכים על הדיוק של חיל האוויר הישראלי”. ההישגים של מבצע “עמוד ענן” הושגו כבר בשעה הראשונה, כשישראל הוכיחה שהיא לא חוששת לפגוע בבכירי חמאס ושהיא יודעת בדיוק איפה מוטמנים רוב משגרי הפאג’ר. מבחינת צה”ל היה אפשר לגמור את זה ב-24 שעות ובאותן תוצאות בדיוק. “עמוד ענן” היה הביטוי הראשון המלא של מה שמכונה לוחמ”ם, לוחמה מבוססת מודיעין. לוחמה שהכלים שלה הם המטוס, המודיעין והכטב”ם, החימושים המדויקים ומערכות ההגנה מפני רקטות. בהפעלה נכונה שלהם אפשר להכות בדיוק רב בנכסים של היריב ולהביא לסיום מהיר של המלחמה עם מינימום סבל בעורף. זה לא שהילדים עם המשקפיים והמקלדת מייתרים את הגולנצ’יק והשריונר; יהיו עוד מצבים שבהם נזדקק למישהו שיסתכל לאויב בעיניים לפני שהוא הורג אותו. אבל גם אם צה”ל יידרש בעתיד לתמרן בשטח האויב – זה יהיה תמרון שתכליתו למנוע שיגורים אל העורף או לגרום אבדות לאויב, לא לכבוש את השטח. הכלים לעשות את זה יהיו חטיבות ממוגנות וקטלניות שישטפו את השטח במהירות השריון, בשילוב עם כוחות חי”ר קלים וניידים שיונחתו איפה שצריך. מי שייכנס עם חטיבת מגח ללבנון צפוי להצטער על זה.
אז בעודנו נפרדים מהצבא הסורי, יקיר תרחישי הייחוס של ארבעה עשורים, אפשר גם להתחיל להיפרד מחלקים מיותרים מצה”ל. צבא קטן וחכם – חזונו של דן שומרון ז”ל, המיוחס בטעות לאהוד ברק – כבר הוגשם בחציו. צה”ל של היום הוא חכם, ואפשר להקטין אותו. אפשר גם להפסיק להכין אותו לנצח את מלחמת יום כיפור, ולהתחיל להתכונן למלחמה האמיתית הבאה.
