כבר שמונה שנים החטיבה הטכנולוגית ליבשה עוסקת בפיתוח אמצעי הלחימה של המחר – ממחשב כף יד שיעביר את ניהול הקרב אל השטח, ועד למערכת ההגנה האקטיבית “מעיל רוח”, שזכתה להצלחה אדירה. כעת חלק מאנשי החטיבה נחשפים
גלית עדות (מאתר מעריב, 20 באפריל 2014)
בבסיס לא גדול במרכז הארץ פועלת אחת החטיבות המסקרנות ביותר של צה”ל, החטיבה הטכנולוגית ליבשה (חט”ל). אל תתנו לעובדה שהיא שייכת לחיל החימוש להטעות אתכם, לא תמצאו שם ידיים שחורות מרוב שימוש בשמן מכונות, אלא פרצופים רציניים שעמלים על חישובים מסובכים שנועדו לפתח אמצעי לחימה חדשניים לשימוש כוחות היבשה.
במסגרת החטיבה פועלות שבע מחלקות: מחלקת מערכות ממונעות, אל-אופ, מחלקת מערכות חימוש מתקדמות, מערכות תקשוב, יחידת ניסויים ואבטחת איכות, מחלקת תכנון ובקרה מחלקת יפת”ח, שמפתחת אמצעים ליחידות מיוחדות. משרתים בחטיבה מהנדסים ומדענים, בוגרי העתודה האקדמית, לצד אזרחים עובדי צה”ל שנותנים מענה לצרכים מבצעיים שעולים מהשטח.
במתכונתה הנוכחית היא פועלת מ־2006 ומאז חתומה החטיבה על הצלחות לא מבוטלות, בהן “מעיל רוח”, “דוקרן חד” ומכ”ם רז.
סרן איליה פרטקין (25). תפקיד: ראש צוות הגנה אקטיבית. פרויקט: “מעיל רוח”. צילום: אריאל בשור
כשעלה הצורך להגן על טנקים מפני טילים, חשבו המהנדסים על “כיפת ברזל”. המערכת, שמזהה שיגורים ומיירטת טילים, היוותה השראה ל”מעיל רוח”, אולם האתגר היה מורכב הרבה יותר. “לטיל נגד טנקים יש זמן מעוף של חצי שנייה עד שתי שניות, ולא תמיד אפשר לזהות אותו בעין”, מבהיר פרטקין, “בזמן הקצר הזה המערכת צריכה לזהות את הטיל וליירט אותו”.
הפיתוח החל בחטיבה ב-2006 וארך כארבע שנים. בזמן שהיא בשימוש מבצעי, מערכת ההגנה האקטיבית הזאת הוכיחה את עצמה. “היו מקרים שבהם ירו אר־פי־ג’י על המערכת בעזה. היא יירטה אותם והצוות ניצל”, מגלה פרטקין ומוסיף, “הביטחון של החיילים במערכת והשקט שהיא מעניקה להם, מאפשרים לחיילים שבטנק להפנות את הקשב לדברים אחרים”.
אולם למרות ההצלחות, יחידת נס”א (ניסויים ואבטחת איכות) לא מפסיקה לנסות לשדרג את המערכת. “יש מקום לשפר את המערכת במטרה לתת מענה טוב ורלוונטי יותר לשטח, ובעיקר לקצר את טווחי המרחק והזמן, בשל האיומים הקיימים”, אומר פרטקין. “אנחנו נמצאים כל הזמן בשטח. ואני חושב שהפעם האחרונה שבה לבשתי מדי א’ הייתה לפני שנה. אנחנו עורכים בדיקות וניסויים מורכבים מאוד מבחינה בטיחותית, כאלו שמדמים את המצב שקיים בפועל”.
במסגרת הפעילות השוטפת, נס”א אחראית לערוך ביקורות על כל אמצעי הלחימה שמיועדים לזרוע היבשה, החל מקליע בודד של M16 ועד לטילים. “אנחנו בוחנים שהציוד מגיע לפי המפרט הטכני, שהכל תקין וכמובן שהוא בטיחותי”, מבהיר פרטקין, בוגר תואר ראשון בפיזיקה מהטכניון. “זה תפקיד עם אחריות והמון השפעה וסיפוק אדיר. אנחנו תורמים מהידע שלנו ומהראייה המערכתית והניסיון שצברנו כאן. לפני שהגעתי לחימוש חשבתי שאני עומד להתעסק כל היום בגריז, לשמחתי הבנתי מהר מאוד שכאן חושבים טכנולוגיה”.
סרן אורפז מור (26). תפקיד: קצינת מדור מרכבה ובקרת צריח. פרויקט: שדרוג עבירות שטח. צילום: אריאל בשור
פעם בשבוע יורדת סרן מור לשטח ומתשאלת את החיילים לגבי הבייבי שלה, טנק המרכבה סימן 4. היא מכירה את כל קציני החימוש ומנהלי העבודה, ואלו מעלים בפניה בעיות שנתקלו בהן במהלך עבודתם. דילמה אחת שצצה במהלך ביקור שגרתי כזה, הובילה לפרויקט שעליו היא שוקדת בימים אלו, יחד עם אגף המודיעין ומחלקת אמל”ח.
“בנו שבשטחים מסוימים העבירות של הטנק קשה יותר”, היא מספרת, “החלטנו לערוך סדרת בדיקות שבמהלכן נבדוק את היכולות של הכלי, את משתני הקרקע ואת הניסיון המבצעי של אנשי הצוות. יש פה שילוב של חשיבה הנדסית לצד הכשרה מעשית לחיילים”.
מור היא מהנדסת מכונות בהכשרתה. “התחום הזה לא היה הבחירה הראשונה שלי”, היא מודה ומוסיפה: “אבל אני מאוד שמחה שהתגלגלתי לכאן, ורואים את זה”. המחויבות של סרן מור לתפקיד הובילה אותה להוציא רישיון על טנק מרכבה סימן 4 ולירות פגזים מהכלי המשוריין. אחר כך השתתפה בקורס הנדסת רכב קרבי משוריין, שבמהלכו למדה את כל רזי הטנק שמיוצר בארץ. בשני הקורסים הייתה הבחורה היחידה. “המוטיבציה שלי לא תלויה בזהות של מי שנמצא סביבי”, היא מבהירה.
מלבד פרויקטים שעונים על הצורך שעולה מהשטח, אחראית היחידה להפקת לקחים מאירועים חריגים, כמו למשל הטנק שנשרף במהלך אימון מבצעי בחודש מאי האחרון. “על אף הגיל שלי אני כבר משפיעה”, אומרת מור, “והרצון שלי הוא להמשיך ולהשפיע”.
סרן מיכאל מנילוביץ’ (28). תפקיד: קצין מדור הנדסת מערכות תחמושת. פרויקט: “דוקרן חד”. צילום: אריאל בשור
שטחי הלחימה של צה”ל מתנהלים כיום בסביבה אורבנית. וכשהמטרות הן ברמת המחבל הבודדאו קבוצה מצומצמת של מפגעים, שנעים במרחב צפוף ובסמוך לאזרחים בלתי מעורבים, הופכת מלאכת האיתור והפגיעה בהם למורכבת ביותר.
עד היום היה בשימוש טיל מסוג “גיל”, שנכנס לתפקידו בשנות ה־90. הוא בעל יכולת פגיעה מדויקת במיוחד וניתן לשלוט בו מהקרקע ולשנות את כיוונו במהלך מעופו באוויר. אולם עלותו הגבוהה, כמה עשרות אלפי שקלים לטיל בודד, הובילה לחיפוש אחר פתרון לכוחות החי”ר שנמצאים בשטח. כזה שיהיה קל לתפעול, מדויק וזול יחסית.
“כמו השינוי העצום שעבר המכשיר הסלולרי בשנים האחרונות, כך מתרחש שינוי בפיתוח אמל”ח”, מסביר סרן מנילוביץ’. “הבנו שניתן למזער את האלקטרוניקה ולהכניס אנטנת GPS בתוך אמצעי הלחימה, כך שניתן יהיה להזין לתוכה נתונים באמצעות מחשב כף יד. המערכת לא רק מדויקת פי עשרה לפחות לעומת החימושים הישנים שלנו, אלא גם זולה יחסית ומאפשרת לצבא להצטייד בכמויות גדולות ממנה”.
יחידת המח”ם (מערכות חימוש מדויקות) מלווה בפן הטכני והמקצועי את כל הפרויקטים בתחום
האמל”ח שמיועדים לזרוע היבשה. הם מגדירים ומאפיינים את הדרישות שעולות מהשטח ומעבירים אותן לתעשייה הצבאית ליצירת אמצעי לחימה שיענה על הצורך. “אנחנו מעורבים בכל שלבי הפיתוח”, אומר מנילוביץ’, בוגר תואר ראשון בכימיה מהטכניון. “זה אתגר עצום עבורנו, עתודאים בשנות ה־20 לחיינו, לשבת מול פאנל של מהנדסים ובכירים בתעשייה, להתגבר על הפער ולהצליח בזמן קצר להגיע ליכולות מקצועיות”.
בתפקידו הקודם היה מנילוביץ’ חלק מצוות הפיתוח של פגז “כלנית” שזכה לפרס ביטחון ישראל. גם הפגז הזה, אגב, נועד להתמודד עם שדה קרב אורבני. “אני יכול לשבת תחת הפלורוסנט, אבל בסוף זה לא מה שיביא את המוצר”, הוא אומר. “מהנדס בצה”ל נדרש לעלות לרמת הגולן או לרדת לעזה, לגשת לנגמ”ש ולדבר עם החייל ולהבין איך האתגר עונה על הצורך”.
סרן דיאנה צמשוילי (28). תפקיד: קצינת מדור במחלקת אל-אופ. פרויקט: מערכות ויזואליות לטנקים. צילום: אריאל בשור
הכוונת כוחות וטנקים אל עבר המטרה אורכת כיום זמן לא מבוטל. מעורבות בה כמה מערכות והיא כוללת, בין היתר, שיחה בקשר בין קצינים שמדקלמים את נקודות הציון בעל פה, באופן שעלול לגרום לטעויות קשות. כדי לקצר את משך הזמן ולכוון באופן מדויק ככל האפשר אל המטרה הגיעה המשימה למחלקת אל־אופ, שעוסקת בין היתר בפיתוח וייצור אמצעי אלקטרוניקה ואופטיקה.
“ביצענו בחינה של כמה אפשרויות ולבסוף החלטנו להתמקד בפתרון שמתבסס על אלגוריתמיקה של עיבוד תמונה”, מספרתצמשוילי ומסבירה: “הפתרון הזה מאפשר ליצור שפה ויזואלית משותפת בין הכוחות שעובדים יחד ומעניק יכולת להראות, הלכה למעשה, את היעד הנדרש”.
בפועל מדובר בחומרה חדשה, שתורכב בכל טנק, ותוכל להראות את התמונה המדויקת של המטרה. גם אם היעד לא יהיה בטווח קרוב, תוכל המערכת להעניק הכוונה ברמת נקודה שנמצאת בחלון של דירה שממוקמת בבניין רב קומות.
מדובר בפרויקט ארוך טווח שהחל לפני כעשור. בימים אלו הוא נמצא בשלב הפיתוח ורק בעוד שנתיים יהיה בשימוש הכוחות שנמצאים בשטח. השאיפה של המחלקה היא ליצור מערכת תוכנה חדשה, מבוססת GPS, שתתמשק לא רק עם המערכות השונות בטנק, אלא גם עם מערכת השליטה והבקרה האינטגרטיבית צי”ד (צבא יבשה דיגיטלי) ועם כלל הזרועות הצה”ליות.
“חיכיתי הרבה זמן ללוות פרויקט שיתחיל מאפס”, אומרת צמשוילי, מהנדסת חשמל ואלקטרוניקה בוגרת הטכניון. “זרקו אותי עמוק למים. הייתי צריכה להתחיל לאפיין דרישות של מערכת חדשה ולעבוד מול מהנדסים בכירים. קיבלתי תמיכה נרחבת ביחידה ולשמחתי לומדים מהר כשאין ברירה”.
לתפקידה הנוכחי היא הגיעה אחרי שירות של שנה כקצינה טכנית ביחידת מגלן. “התנדבתי לתפקיד כי בתפיסה שלי קצין הוא קודם כל מפקד”, היא אומרת. “זו הייתה זכות להכיר את השטח מבפנים”.
סגן מיכאל פריד (30). תפקיד: ראש צוות חקר ביצועים ומודלים. פרויקט: מכ”ם ר”ז. צילום: אריאל בשור
עד לאחרונה השתמש צה”ל במכ”ם “נורית” האמריקאי, שהציג יכולות טובות אבל מיושנות. ב-2003 החלה יחידת תכנון ובקרה של החטיבה הטכנולוגית לעבוד על מכ”ם חדש, יחד עם מפא”ת של משרד הביטחון ו”אלתא”, של התעשייה האווירית. התוצאה: מכ”ם ר”ז (רב זרועי), שבשנתיים האחרונות נמצא בשימוש חיל התותחנים וזוכה להצלחה אדירה.
“הצורך המבצעי היה מכשיר איכון בעל טווחי גילוי גדולים”, אומר סגן פריד, מהנדס אלקטרוניקה בהכשרתו שעלה לארץ משווייץ, “הגופים בשטח הגדירו מהו האיום המודיעיני ועל בסיס זה המהנדסים מגדירים מהן התכונות שנדרשות מהמכ”ם”.
המערכת החדשה מסוגלת לזהות שיגור, גם של מספר רקטות בו זמנית. היא מחשבת, בשברירי שניות, היכן תפגע הרקטה ומתי זה יקרה, ומעבירה את המידע החשוב הזה לכלל הכוחות הפועלים בשטח. בנוסף, המכ”ם מסוגל לעקוב אחרי כלי טיס וכן אחרי ירי שביצע צה”ל. “אם הוא רואה שהירי לא היה מדויק, הוא מעביר את המידע וכך ניתן לתקן את הירי הבא”, אומר פריד.
מאז שנכנסה המערכת לשימוש, היא עוברת פעם אחר פעם שדרוגים ושיפורים, שנועדו להרחיב את הטווחים שבהם היא פועלת ולהוסיף פרמטרים ויכולות חדשות. “יש לנו ניסיון רב עם ירי לעבר ישראל”, אומר פריד. “אנחנו יכולים לחקור את הביצועים של המערכת בזמן אמת ולבחון את ההצלחה בשטח. זה נותן סיפוק אדיר להיות חלק מפרויקט כזה”.
