סיפורו של אור בר-און, סמל שריון מנתניה, שנפצע במלחמת לבנון השנייה ושתי רגליו נקטעו, ריגש בזמנו את כל המדינה. שש שנים אחרי, החייל שהתעקש לנגן בבית החולים למרות הפציעה הקשה, גיבש סביבו ולהקה ומוציא אלבום בכורה. “המוזיקה היא הפסיכולוג שלי”, הוא אומר
תומר חרוב (מאתר ynet נתניה, 12 בפברואר 2013)
“הפציעה הפכה אותי לבן אדם שאני היום”. אור בר-און (צילום: מור כוכבי)
ביום השמיני למלחמת לבנון השנייה נכנסו ארבעה טנקים של צה”ל למארון א-ראס שבדרום לבנון על מנת לחלץ יחידה שנלכדה בכפר. באחד הטנקים לחם סמל אור בר-און, בן ה-26 מנתניה. החילוץ הסתבך וארבעת הטנקים נפגעו. כתוצאה מהפגיעה איבד בר-און את שתי רגליו, ולאחר חילוץ ממושך ומסובך הוא הגיע לבית החולים והרופאים הצליחו להציל את חייו.
סיפורו של אור, שהתפרסם בתקשורת, נגע לכל תושבי מדינת ישראל ששאבו ממנו קצת תקווה במהלך הימים הקשים. אור דיבר על אהבתו למוזיקה ולגיטרה ועל הזכות שיש לו להמשיך לנגן.
באוקטובר 2009, לאחר שכתב מספר שירים העוסקים בהתמודדות שלו, הציע אור לחברו הבסיסט שי לנקרי, איתו ניגן בעבר, להקים להקה חדשה. הם צירפו אליהם את טל זיונץ (גיטרה) ואמיר בר-אלי (תופים), פליטים מלהקה אחרת בנתניה, והקליטו ביחד אי-פי בשם “לפני התרדמת”. ללהקה הוחלט לקרוא “אפאטיקה”.
לאחר זמן מה עזב בר-אלי את הלהקה ואת מקומו תפס מתן שמואלי מלהקת “אורפנד לנד”. לאחר תקופת עבודה ממושכת עם המפיק ניק מילר (“סטלה מאריס”) נכנסה הרביעייה להקליט את אלבום הבכורה, “coma ראשונה”.
סגנונה המוזיקלי של הלהקה מנפץ את המושג “אין מטאל בעברית” – המוזיקה קודרת מאוד, הגיטרות רועשות ודומיננטיות, רוק כבד כהלכתו – ובשפת הקודש. בקרוב יוצא אלבום הבכורה של הלהקה לאור ועימו סיבוב הופעות בכל רחבי הארץ.
אלבום אפל
סיפורו של אור בר-און היה אחד הסיפורים היותר דרמטיים במלחמת לבנון השנייה. החייל שנפצע קשה ניגן על הגיטרה שלו בבית החולים ושמר על חוש ההומור והאנרגיה החיובית. בימים אלו מנסה אור להשאיר מאחוריו את פצעי המלחמה.
“אני לא ממתג את עצמי בפציעה הזו”, אומר אור השבוע, לקראת צאת האלבום. “היא חלק ממני, אבל היא לא באמת מונעת ממני לעשות שום דבר ביום יום.
מצד שני עברתי טראומה שהייתי צריך להוציא, ואני יכול להגיד שהאלבום הזה, במסרים שלו, הוא די אפל. מוזיקה היא הפורקן שלי, היא המדיטציה שלי. אני מרגיש שאני כלוא במשהו קוסמי כשאני עושה מוזיקה, ולפעמים דרך המדיטציה הזו צריך להוציא את כל המטענים הרגשיים שאתה סוחב איתך. זה טוב שיש לי אפיק להוציא דרכו את הרגשות השליליים שלי, והרי אני לא עושה מוזיקה של חיוכים ו’אני אוהב אותך ואוהב אותי’.
“המוזיקה היא כלי טוב לפורקן, ומעבר למדיטציות, היא הפכה לסוג של פסיכולוג שלי. אני חושב שניסיתי ללמד את עצמי משהו בכתיבה, מעבר ללגרום למישהו להתחבר אליו, לגרום לעצמי להתחבר אליי דרך הטקסטים. האלבום הזה בעיקרו מדבר על הקרבה למען האמת מתוך הרצון לצאת לחופש, כמו בערך הסיפור שעברתי, ואני חושב שזה יכול להתקשר לכל אחד מאיתנו. כשאתה מוצא את האמת שלך, שום דבר לא יכול לעצור אותך”.
והאמת בסופו של דבר די קשה.
“אני מסתכל לרע בלבן של העיניים, אני לא אוהב כתיבה מתייפייפת אלא כזו שמתארת מציאות, אני לא בא להגיד לאנשים שהכול ורוד. צריך לחבק את הטוב ולהתמודד עם הרע, וזה מה שאני עושה דרך המוזיקה. מוזיקה ככלי יכולה לגרום להגיע להרבה מאוד דברים בתוכך, כל אחד יתחבר לשיר אחר בצורה אישית מאוד. מוזיקה מאחדת, כשכל אחד מתחבר לניואנס אחר”.
יש בך רגשי כעס או חרטה?
“כעס וחרטה ממש אין. אני מסתכל על זה כך: נניח שלא הייתי נכנס לאותו מקום באותו היום, אז מישהו אחר היה במקומי והוא היה נהרג או נפצע קשה כמוני, אז אני מעדיף לשאת את המשקולת הזו בעצמי. יותר מזה, לא הייתי משנה בשירות שלי שום דבר, כולל את הפציעה. היא הפכה אותי לבנאדם שאני היום והפכה אותי ליותר חזק”.
