32 מלוחמי השריון שנפצעו במבצע “צוק איתן” היו עדיין מאושפזים בבתי חולים שונים ב-5 באוגוסט 2014. חברים מעמותת יד לשריון, יחד עם חיילות וחיילים מיחידת ההסברה של מפקדת קצין השריון הראשי בלטרון
הדור הזה מעורב והוא כאן כדי להישאר
הדור שלנו הפתיע באכפתיות העצומה שלו, ואלה שחשבו שאנחנו יודעים רק לכתוב תגובות ולעשות רעש רגעי – הוכח להם נחרצות שאנחנו כאן גם מחוץ למסך ולמקלדת. הדור הזה יצא למלחמה ועמד מוכן לבאות בכל מצב. החיילים יצאו למערכה בלב שלם, אף שעלתה אצלם המחשבה שאולי לא יחזרו הביתה, ויש מהם שנפלו למען צוק איתן – כי אין לנו מקום אחר.
רב”ט עדן זק”ש (יחידת ההסברה מקשנ”ר, יד לשריון בלטרון)
נסעתי באוטובוס מירושלים לכיוון תל אביב. שמעתי מחייל באוטובוס שתושבים ערביים בשכונה ליד התחנה המרכזית זרקו אבנים לעבר רכב. לאחר כמה דקות קיבלתי טלפון שהיה ירי מעזה לתל אביב. אמי, אבי ואחי במקלט, הכלבים איתם.ווטסאטפ מהיר – החברים בסדר גמור. נפל בשטח פתוח. הפסקתי מיד את המוזיקה. הישיבה בכיסא נעשתה לא נוחה כלל. העפתי מבטים לנוסעים האחרים. ראיתי דתי עם חליפה יושב ומלטף את ראשו של ילדו, שתי נשים ערביות משוחחות ביניהן, תייר אירופאי מקליד במחשב נייד, וחיילת עם נעליים אדומות רדומה, עייפה מאד. רעש של המנוע הדהד בראש, הלוואי שהאוטובוס ייסע כמה שיותר מהר. ליבי נמלא דאגה עצומה. הבנה כי המצב מתדרדר, מתחילה מלחמה.
שבוע שעבר לאחר קריאה נוספת בעיתון על מצב החיילים, נזכרתי בהרגשה העצומה הזו. תיארתי לעצמי מה הם עברו – הם נקלעו למצב מלחמה, חבריהם לוחמים יחד איתם ובראש מטרה אחת – לנצח במערכה. התעוררה בי אמביציה, רגש חזק לשמח אותם, לעשות להם טוב על הלב כמה שאני יכולה. התחלתי לעשות טלפונים ולברר מה מצבם של הפצועים. בכל שיחה התרגשות, אני מתקדמת לקראת העשייה. כל ערב תחושת גוברת הגאווה העצומה לשרת בחיל השריון. דיברתי עם חבריי לבסיס, שיתפתי את מפקדת הבסיס שביד לשריון, שקיבלה בברכה את הרעיון שלי. ביום שני עשינו את ההכנות האחרונות, התארגנו בכמה משלחות יחד עם חבריי העמותה וחיילי יחידת ההסברה, הכנו חבילות שי שריונאיות, מזליקה שלנו הכליכולה, ביררה פרטים אחרונים, ובשעה 10 בלילה הכל היה מוכן. השכם בבוקר התאספנו לשיחונת קבוצתית, ולאחר מכן יצאנו לכמה בתי חולים ברחבי הארץ. שלוש חיילות – נורית, עדן ושחר – יחד עם רימון גרשוני לדרום הארץ, צחי גיל פגש חבר עמותה בירושלים, יאיר שני ודודיק נסעו למרכז הארץ, פגשו את שני חברי עמותה. כל משך הנסיעה אחזה בי התרגשות, צפיתי לה ארוכות. הגענו לבית החולים ברזילי באשקלון ופגשנו את דב גלבוע, חבר עמותת יד לשריון, לאחר מכן נסענו לבית החולים סורוקה בבאר שבע ופגשנו את יעקב, חבר עמותה נוסף. עברנו בקומות השונות וחיפשנו פצועים מחיל השריון וחילות אחרים. בכל כניסה מרגשת לחדר פגשנו, צחקנו, שוחחנו עם בחורים צעירים בני גילנו, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, בחורים ערכיים אחד אחד.
שמענו מהם חוויות מהלחימה בשטח הרצועה, וסיפורי התגברות על קשיים בלחימה. חשנו את הדאגה העצומה של המשפחה המלווה אותם במסרונים חוזרים, ודאגת החברה שמחכה לשמוע אפילו מילה קטנה – העיקר שאתה בריא ושלם. גילינו את רעות השריונאים המפורסמת עם שאר אנשי הצוות, ואת הרצון לחזור ולהיות שוב איתם כדי לעזור לחברים – גם אם המערכה קשה. כרגע הפוגה, אך אין יודע מה הלאה. הפצועים נחבלו בגופם, והגישה היא להסתכל הלאה, אל האופק, למען עתיד טוב יותר. בחדרי האשפוז ראינו פתקים מצוירים בשלל צבעי הקשת. “תמשיך כך, הֱיֵה חזק, אוהבים אותך!” היה רשום באחד מהם. ישר דמיינתי את החיוך הגדול של החייל שמולי כשקיבל את המכתב המקסים. החדר מלא בלונים בצורות שונות, פרחים כתמתמים וורדרדים מלאי חן, שוקולדים, ואפילו טאבלטים, כדי להעביר את הזמן בנעימים מול האח הגדול. רק בנסיעה חזרה הבנתי מה היה, ועם כל הצער על המצב יצאנו מחוזקים.
ואם אנחנו מדברים על טאבלטים – בימים אלה עלה על פרק “דור הפייסבוק” שאליו אני שייכת. הדור המהיר, הבועט, האימפולסיבי, הדור שמוביל עכשיו לשינוי תפיסתי בשאלה הגדולה מי אנחנו בני האדם, במובן הרגשי, המחשבתי והמוסרי. כבר מתחילת המבצע עלתה השאלה לגבי בני הדור זה, איך יעמדו במלחמה? מלחמה לביטחון העם, מלחמה שאיננה הראשונה בתולדות המדינה. זה מבצע “צוק איתן” מעשי ואמיתי מול האויב שראינו בחדשות, שמענו מהמפקדים וקראנו בעיתונים, מלחמה בעלת דילמות מוסריות התלויות בחיי אדם שברגע האמת אין מי שייתן מילה או ייעץ. אתה בלחימה והחלטתך היא המכרעת.
הדור שלנו הפתיע באכפתיות העצומה שלו, ואלה שחשבו שאנחנו יודעים רק לכתוב תגובות ולעשות רעש רגעי – הוכח להם נחרצות שאנחנו כאן גם מחוץ למסך ולמקלדת. הדור הזה יצא למלחמה בלי לראות בעיניים ועמד מוכן לבאות, בכל מצב. החיילים יצאו למערכה בלב שלם, אף שעלתה אצלם המחשבה שאולי לא יחזרו הביתה לחברים, למשפחה, להמשך חיים מרתקים, שבהם יראו עולם ויחוו חוויות, ויש מהם שנפלו למען צוק איתן – כי אין לנו מקום אחר. אלה בני הדור שהגיעו על מדים להלוויות של חברים לחיים, חברים מהשכונה, מהמשפחה, כאבו עמוקות והסתכלו קדימה.
אלה בני הדור שאסף חבילות לחיילים, עם מצרכים חיוניים, ונסע יחדיו לחלק אותן בנקודות האיסוף בארץ, בני דור שנסעו לבקר בבסיסים ובדרום הארץ והתנדב, יצא להפגין, ביקר באתרי מורשת, למד והעמיק והביע את דעתו, סיקר, שיתף, הביע – ימניים ושמאלנים ובוחרי האמצע – כולם יחדיו הביאו את הבשורה החגיגית – הדור הזה מעורב והוא כאן כדי להישאר.
חברי עמותת יד לשריון מבקרים את פצועי השריון
32 מפצועי חיל השריון היו עדיין מאושפזים ב-5 באוגוסט 2014 בכמה בתי חולים ברחבי הארץ. במבצע שארגנה הנהלת העמותה ביקרו חברים מהעמותה את הפצועים והביאו להם ברכת החלמה עם שי צנוע
תא”ל (במיל’) מנשה ענבר
בבתי החולים ברזילי באשקלון, סורוקה בבאר שבע, שיבא בתל השומר, בלינסון בפתח תקוה, אסף הרופא בצריפין, הדסה הר הצופים בירושלים, איכילוב בתל אביב, זיו בצפת ובני ציון בחיפה – עדיין היו מאושפזים ב-5 באוגוסט 32 מפצועי השריון במבצע “צוק איתן”. חברי עמותת יד לשריון ביקרו באותו יום שלושים מהם, ושניים אחרים (האחד בבית החולים בני ציון והשני בבית החולים בצפת) בהמשך השבוע. אנו מאחלים לכל פצועי השריון החלמה מהירה.
חברי העמותה שהשתתפו בביקורים היו אל”ם (במיל’) עמי אבן, אל”ם (במיל’) דודו קידר, אל”ם (במיל’) ליאור בן-חור, תנ”צ (בדימ’) אליהוא בן און, אל”ם (במיל’) גלעד ידיד, סא”ל (במיל’) יעקב וַג וסא”ל דב גלבוע. לחברי העמותה הצטרפו עובדי אתר יד לשריון – מר צחי גיל, מר רימון גרשוני ומר דודיק ברק ולכולם ברכותינו. חיילות וחיילים מיד לשריון – עדן, יאיר, שחר, שני, נורית – שחשו ממקום שירותם את עוצמת המבצע – הרגישו צורך והצטרפו לביקורים, וגם להם מגיע חיבוק. יבואו כולם על הברכה על היענותם המהירה, הרצון הנחוש והביצוע השריונאי.
לכל פצוע שזכה לביקור הוענקה חבילת שי שכללה מכתב קצר חתום על ידי יו”ר העמותה ומנכ”ל העמותה (ראו בהמשך), עותק של הביטאון “שריון” גיליון 45, כובע שריון רקום ובונבוניירה עם מדבקה “מהשריון באהבה”. אם נמצאו באותו חדר גם פצועים מחילות אחרים – זכו גם הם בשי של העמותה.
חברנו אליהוא בן און ביקר בהדסה עין כרם, את אופיר כהן, חובש מגדוד סופה בחטיבה 188, שנפצע קשה מאוד מרסיס בראשו בתקרית הפצמ”ר השנייה ב-31 ביולי 2014. ביום הביקור היה אופיר עדיין מורדם ומונשם במחלקת טיפול נמרץ א. בני משפחת כהן, האב שוקי והאם ניקול מכפר יונה, שמחו לביקור. אליהוא קרא בפניהם את מכתב העמותה והודו על כך, העמותה וחיל השריון מעריכים את תרומת הבן. האב שוקי, כיום מהנדס אווירונאוטיקה בתעשייה האווירית, ההי בשירות החובה איש חימוש ומכונאי טנקי מגח בגדוד של עוזי לב-צור (אז לנצנר), ושני חבריו שבאו לבקר, היו בעת שירות החובה מכונאים במלחמת ההתשה. בני המשפחה של אופיר הפצוע אופטימיים ומקווים שיתאושש. אחותו שגם היא מכפר יונה ואם לשלושה, הייתה אף היא בביקור. ביום א’ 10 באוגוסט, בתוכנית הקשר הישראלי של אליהוא בן און, הוא שוחח עם האבא שוקי ואחותו הנמצאת ביוהנסבורג שבדרום אפריקה.
איגרת “תודה מקרב לב” מתא”ל (במיל’) מנשה ענבר מנכ”ל עמותת יד לשריון
