“ארבע עשרה שנים עברו מאז הלכת, הרבה שנים מאז פיקדת על כוחות בפועל, ומורשתך שעודנה אִתנו לא פגה ולא תפוג. דורות של מפקדים אנו מחנכים על המורשת שאתה וקומץ מפקדים אמיצים, ישרים, מקצועיים, חדים, נחרצים וחכמים הותרתם לנו.” כך ספד מפקד זרוע היבשה האלוף גיא צור לאלוף (במיל’) מוסה פלד ז”ל
ליקט וערך אל”ם (במיל’) שאול נגר. צילום: נפתלי מימון
המצבה על קברו של אלוף מוסה פלד וזר עמותת יד לשריון
אכן עברו ארבע עשרה שנים מאז נפטר האלוף משה (מוסה) פלד ז”ל, ורבים באו לאזכרה של האיש שהיה מפקד ומנהיג נחוש, תוסס, דינמי, חדשני ויצירתי. מוסה ההי מפקד אוגדה 146 שנטלה חלק חיוני במתקפת-הנגד ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. לאחר המלחמה התמנה למפקד גייסות השריון ובתפקיד זה השקיע את כול כישרונו וכוחו בשיקום חיל השריון, בהקמת יחידות שריון חדשות, בשיפור עוצמתו של החיל, ובעיקר בגיוס עוד ועוד מפקדים לחיל שהידלדל בעקבות המלחמה. בין תפקידיו לאחר שחרורו מצה”ל שימש מוסה מנכ”ל רפא”ל. ארבע עשרה שנים עד לפטירתו שימש מוסה יו”ר עמותת יד לשריון והשקיע את מלוא אונו בקידום אתר השריון.
ב-11 באפריל 2014 התכנסו בני המשפחה עם מכריו ומוקירי זכרו של מוסה לאזכרה בבית העלמין של נהלל. הבאנו מהדברים שנאצרו באזכרה. רנ”ג (במיל’) החזן יואל ברוך, איש הרבנות הצבאית, ניהל את טקס האזכרה.
מפקד זרוע היבשה האלוף גיא צור סופד למוסה
מדברי מפקד זרוע היבשה האלוף גיא צור
היכרותי עם מוסה החלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, בעת היותי תלמיד בכיתה ה’. קרבות מלחמת יום הכיפורים והשבר הנורא, הבליטו אז בעיניי כמו בעיני בני דורי שתי עובדות, שהשבר אכן היה גדול, מחדל, קראו לזה הגדולים, וכי היו גיבורים שהצילו אותנו, ומוסה היה ביניהם. כמו כול ילדי ישראל ואזרחיה שמענו את השמות והכרנו, וככול שעברו השנים הרגשתי שאני מכיר יותר. מוסה כמובן לא הכיר אותי.
בגרתי עם מדינת ישראל וכנער השתוקקתי להיות חלק מצה”ל. מפקד בצה”ל, קראתי הרבה על צה”ל, על המלחמות ועל הגיבורים, גם שם בלטה דמותו.
כשהייתי מ”פ פגשתי את בנו, אח תדהר פלד שהיה הסמג”ד שלי. מפגש שגרם לי להעמיק את ההכרות עם מוסה האיש, המצביא, הגיבור. המפגש הבא היה אחר, מזווית אחרת ומעניינת שהבליטה את אותן תכונות באיש. הייתי אז ראש תורת חיל השריון, וזכיתי להיפגש בימי ראשון עם טליק ז”ל במשך שעות רבות ולהתעמק יחד אתו, עם נציגי התעשיות הביטחוניות ועם המטה הקרוב לו, בסוגיות רבות הקשורות לטנק המרכבה. מוסה נאבק אז קשות במחלה ובה בעת פעל רבות בעשייה העצומה בנושא יד לשריון בלטרון. ההתרגשות הגדולה בנושא אתר ההנצחה בלטרון הייתה בנושא החומר שממנו ייבנו הלוחות שעליהם יחרטו שמות חללי השריון בכותל השמות. ראיתי אז את המאבק ההרואי של מוסה במחלה. ימים קשים עבר מוסה ונאלץ להישאר בביתו, וכולנו חשבנו על הגרוע ביותר. והנה כעבור כמה ימים התייצב מוסה שוב במשרד בלטרון והמשיך במלאכת הקודש. ראיתי את החברוּת בינו ובין טליק ואת דאגתו של טליק. דאגתו של טליק למוסה התבטאה בכך שבכול מקרה שמוסה התקשר, גם אם התנהל דיון דחוף וחשוב, טליק עצר את הדיון והתפנה לשוחח עם מוסה. ראיתי את מוסה קצת מרחוק ותמיד נראה חזק ואמיץ כשהוא נאבק ומצליח במשימות חייו.
מוסה, בשנה האחרונה לרגל מלאות ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים חזרנו לעסוק רבות במלחמה ההיא.
פני האויב משתנים והמלחמה הבאה כבר תראה אחרת, אבל תכונות האדם, עקת המלחמה והאתגרים שהיא מציבה בפני המפקד – אינם משתנים.
שוב נחשפנו לחדות הבנתך בשאלה מה נדרש לעשות בשדה הקרב, והבנו כמה חשובה הייתה החלטתך לפעול עם אוגדתך כפי שפעלת, הבנו את אומץ ליבך האזרחי והצבאי לעמוד על דעתך, גם מול מפקדך אלוף הפיקוד, כשהבנת כיצד צריך להפעיל את האוגדה, וראינו את יכולתך יוצאת הדופן כמפקד ולוחם.
ארבע עשרה שנים עברו מאז הלכת, הרבה שנים מאז פיקדת על כוחות בפועל, ומורשתך שעודנה אִתנו לא פגה ולא תפוג. דורות של מפקדים אנו מחנכים על המורשת שאתה וקומץ מפקדים אמיצים, ישרים, מקצועיים, חדים, נחרצים וחכמים הותרתם לנו.
תמיד נמשיך להצדיע לך ולמורשתך.
תא”ל (במיל’) שמעון חפץ (מימין) נושא דברים, לידו החזן רנ”ג (במיל’) יואל ברוך
מדברי תא”ל (במיל’) שמעון חפץ
(תא”ל (במיל’) שמעון חפץ היה בעבר ראש הלשכה של מוסה פלד כמפקד גייסות השריון.
שמעון קרא מכתב שכתב בשעתו מוסה פלד כמפקד גייסות השריון לרמטכ”ל דאז רא”ל מוטה גור ז”ל)
לפני שבוע נפטר חברי היקר בטבריה. בדרכי חזרה מהלווייתו ראיתי זוג חיילים ולקחתי אותם טרמפ. זיהיתי את אחד החיילים כאיש עוצבת “כפיר”, לפי תג השרוול. כדרכי בקודש החילותי חוקר ושואל. שאלתי “מי אני אתה יודע?” ולא ידע. “מה הדרגה שלי?” והשיב: “דרגה גבוהה, אל”ם או אלוף או…” שאלתי “מה שם מפקד האוגדה?” ולא ידע. כך היה גם לגבי מפקד החטיבה ומפקד הגדוד. “אולי צביקה קנטור?” שאלתי, ואז נזכר: “אה, כן, הוא המג”ד”. אם שם המג”ד הנוכחי אינו ידוע לו וכו’, שאלתיו באיזה פלוגה הוא, וענה “פלוגה ג'”. ואז סיפרתי לו כדי להוכיחו, כי שם פלוגתו בקשר הוא “גרנון”, כי בוחן הפלוגה שהיה לפני שבועיים היה מוצלח, כי המ”פ יגאל גר באילת והיה חניך מצטיין בקמ”ט ובקק”ש. שהמג”ד שמו אמנון וסיפרתי עליו פרטים…
עברתי לשאלות אחרות. שאלתיו על הארבל וגבעת המורה, והתבור ומסחה וכפר תבור, ואותו חייל נחמד, בוגר שמינית בירושלים (דומני שמשכונת רחביה) גילה “בקיאות” זהה בישראל כמו בשמות מפקדיו. בכול תחום אחר, ספרות או היסטוריה של העם והמדינה, גילה בקיאות.
אני אינני מאשים אותו, אלא את עצמנו, את המערכת ואת החינוך. כדי לאהוב יש לדעת (ולא בכדי יודעים אישה ואוהבים אותה). כדי להזדהות עם יש להכיר. אי אפשר לדון בשייכות, באכפתיות, באהבה או בכול רגש אחר כלפי משהו שאין מכירים ואין יודעים אותו. אין להעלות על הדעת תהליך של הזדהות, של אמון וגיבוש סביב דמות ערטילאית, חסרת צורה, שם ואופי. אין אדם יכול להאמין ולבטוח במישהו שאינו מכיר, שאינו יודע דמותו, מהיכן הוא, מה עשה וכיצד. וכפי שנכונים ומדויקים הדברים בין אדם לחברו, כך הם היחסים בין אדם לארצו.
אנו נוטים להזדעזע בשומענו על עריקים, נפקדים, סרבנים ויורדים. הדרישות שאנו דורשים מאזרחינו וחיילינו הן גדולות, כי כאלה הם התנאים. ובהיעדר קשרים עבותים בין אדם לבין ארצו, לְמה ניתן לצפות? צריכים לאהוב את הארץ את הארץ הזו, ולכן חייבים להכיר אותה, לדעת אותה ולהכות שורשים, אחרת החלל ייצור ניכור וחוסר אכפתיות. לא נוח לו כאן בארץ, קשה לו, נדרש קורבן, ולמה לא יוותר עליה ויחליפנה באחרת אם אינו יודע אותה, אינו אוהב אותה ואינו קשור בה?
לאחר כול טקס השבעת טירונים על המצדה, אני משוחח עם החיילים ושואלם, ומגלה לדאבוני כי חלק גדול מדי, רבים מהם, עלו על המצדה זו הפעם הראשונה, שלא היו בעמק, ואינם יודעים איפה יודפת או עין חרוד וכו’. זה מצב עגום מאוד שמחייב פעולה.
בהתייחס לניכור בין חייל למפקדו, העשייה פשוטה יחסית:
- על המפקדים לפעול כדי שחייליהם יכירו אותם, ואת הממונים עליהם, שידעו את שמם, את דמותם, מה הם חושבים ומה השקפותיהם.
- חשוב שידעו מעט מ”עברם” הרלוונטי ומההיסטוריה שלהם ודרכם – זו שהביאתם להיות מפקדים ומנהיגים באותה יחידה.
- על המפקדים להיות יותר מעורבים ופתוחים יותר, ויחד עם זאת צריך לקיים ריחוק (דיסטנס) מבוקר, אבל לא ריחוק סתמי היוצר ניכור וחוסר רגש ואכפתיות.
ובהקשר למדינת ישראל וארצנו:
- ראשית דבר – הבה ונכיר אנו את ארצנו טוב יותר.
- שכול המפקדים יפעלו אישית, ואם כולנו נטרח בדבר ודאי שנשיג תוצאות.
- כול צעיר משרת שלוש שנים והריהו “בידינו”.
- בפעילותנו ומסעינו על פני כול הארץ הב נְלַמֵּד את שמות המקומות, מה אירע שם, איזה קשר יש למקום ולנו מלפני 2000 שנה ו-30 שנה. הבה נעשה זאת כאשר נוסעים לחופש וכאשר נעים לשטחי כינוס, במסעות ברגל או עם כניסה לשטח חדש בהתחל שלב אימון נוסף.
לא ביום אחד ואף לא בחודש – אבל אם נשקיע בכך מחשבה וטיפול, אני בטוח כי נקטוף פירות, לא רק “אנחנו” אלא עם ישראל.
רחל בצר ידידת המשפחה
מדברי רחל בצר מנהלל, ידידת המשפחה
אחזור לימי נעוריו של מוסה. בשלושים למוסה כתב חברו ופקודו נחום שפריר המכונה אוּמָיָה, חבר נהלל, שגם הוא כבר איננו אתנו: רוצה אני לדבר על ימים בהם הייתי פקודו של מוסה, מאי 1948. פלוגה מהעמק בפיקודו של מאיר עמית יורדת לעמק הירדן, לעזרה מול הפלישה הסורית. הפצצות והפגזות מן האוויר מקדמות את פנינו. ילדים ונשים מטפסים במעלה ההר לכיוון אלומות. המראות קשים. המחלקה של מוסה פועלת באופן עצמאי ומדי פעם מקבלים הוראות במכשיר הקשר לפנות למקום אחר לסיוע. לאחר יומיים שלושה באה הפוגה קצרה. שכבנו מותשים באחד הפרדסים ולא היה כוח להרים את הראש. מוסה עמד, נשען בגבו אל עץ קזוארינה וביקש מאתנו להקשיב. הוא לא נראה עייף, קולו שקט ואפילו חיוך קל על פניו. הוא דיבר על המצב בשטח וכול מה שהתרחש סביבנו. זה לא נורא כול כך, אמר, יש ביכולתם של היהודים לנצח את האויב. על נסיגה אין מה לדבר. אם הסורים חוצים את הירדן אין מי שיעצור אותם. בנצרת יושב קאוקג’י ומשם הדרך לחיפה קצרה, וזאת תהיה התחלת הסוף של מדינת היהודים. הסתכלנו בו בשתיקה, עמד לפנינו מפקד מחלקה בן 22, עמד לפנינו מפקד מחלקה שמשדר מנהיגות.
בעמק הירדן גובשה ועוצבה חטיבת גולני. עם הקמת גדוד 19 מגיע מוסה והוא מפקד פלוגת ג’יפים. הייתה זו פלוגה מיוחדת שמשרתים בה הרבה בני קיבוצים עם אנשי עיר ועולים חדשים שמקרוב באו מאירופה, כולם צעירים מאוד והיה מיזוג מצוין ביניהם. ומוסה, עינו פתוחה ופקוחה ואוזנו כרויה, ומעצב את היחידה לפי רוחו ואופיו. היו יחסי גומלין בינו לבינינו, יחסי אחווה ורעות. מוסה נחשב לאחד ממפקדי הפלוגות הבולטים בחטיבה. אהב אותו מאיר המג”ד, אהב אותו נחום (נחום גולן) המח”ט, ואנחנו אנשי הפלוגה חשנו בזאת וגבה לבנו. מוסה המשיך לשרת בצבא והגיע לדרגת אלוף ומפקד גייסות השריון, ולאחר מכן בתעשיות ביטחוניות ואזרחיות. עם כול עיסוקיו הרבים הייתה לו פינה חמה לאנשי הפלוגה, שהיינו בעצם תפקידו הפיקודי הראשון. כול פגישה אתו עשתה טוב לנו ולו וחיממה את הלב. מאבק שלוּוָה בתמיכה, במסירות, באהבה אין קץ אל דינקה, יומיום, שעה שעה, במשך עשר שנים עד הסוף. אנו אנשי הפלוגה משתתפים בצערך, דינקה, ובצער המשפחה, כואבים אִתכם את האובדן. יהי זכרו ברוך.
אברהם פלד, אחיו של מוסה ז”ל, נושא דבריו
מדברי אברהם פלד*, אחיו הבכור של מוסה
אני עושה דבר שלא עשיתי כול השנים האלה. לפני שבוע נקברה אחותנו, והתברר שהתור להסתלק מן העולם אצלנו במשפחה הפוך. אני הייתי הבכור ואני עדיין חי. מוסה כבר איננו הרבה שנים, היא כבר איננה שבוע. מוסה ואני לא רק גדלנו באותו הכפר, גדלנו באותו החדר. זה די מפליא שלימים מוסה גם אהב מאוד מוסיקה למרות שאני הייתי בערך בן 12 או משהו, ניגנתי כמה שנים בכינור, וגרנו באותו החדר, ומי שמתחיל לנגן בכינור לא מוציא קולות נעימים. מוסה ואני הלכנו לכיוונים שונים לגמרי, אם כי ברבות הימים גם מוסה הפך למנהל בתעשייה. הטוב ביותר שאני יכול לעשות היום זה לשמור קשר טוב ככול שאפשר עם דינקה ועם הני המשפחה ואני מקווה שתהיו חזקים ותשמרו על זכרו המבורך באמת של מוסה.
* אברהם פלד, היה חבר בהגנה. ישב בכלא עכו כשניתפס על ידי הבריטים עם נשק באימון קורס מפקדים. במלחמת העצמאות היה מג”ד 22 בחטיבת כרמלי וזכה לסגור מעגל ולשחרר את עכו באותה מלחמה.
בתום הדברים אמר הבן תדהר קדיש, והחזן יואל ברוך קרא את פרק כ”ג בתהילים וסיים בתפילת “אל מלא רחמים”. האלוף (במיל’) חיים ארז, יו”ר עמותת יד לשריון, הניח זר על קברו של מוסה.
