היה זה ערב רעות יחיד ומיוחד ביד לשריון עם תכנים יוצאי דופן, ערב שיהדהד עוד ערבים רבים. היה זה ערב השקת הספר “עד כלות ענן החול” שכתב שלמה נדב, ותערוכת הדפים המצוירים שלו, בשילוב הרצאתה המרתקת של פרופסור סוזי נבות בנושא “אקטואליה בראי המשפט”, שהטריד והעסיק את הציבור זמן רב
ליקט וערך אל”ם (במיל’) שאול נגר. צילומים: יאיר גולדנברג אבנר גאגין ויוני כהן
ערבי רעות ביד לשריון הם רק לכאורה שגרה של חברי העמותה כמה פעמים בשנה. אמנם לא בכל יום מגיעים להביט ולתהות על שורשי החיים, אך בערב המיוחד שהתקיים ביד לשריון, ביום 26 ביוני 2014, חשפו דפי הספר “עד כלות ענן החול”, שכתבשלמה נדב, כמה משורשים אלה ובעוצמת ריגוש יוצאת דופן. כתוספת לספר שהושק, הוצגה גם תערוכה של הדפים המאוירים שלו, שהכינו תלמידי בית הספר “שער הנגב”.
בחלקו השני של הערב, באולם המרכבה, נשאה פרופסור סוזי נבות, הרצאה מרתקת בנושא “אקטואליה בראי המשפט”, שעורר את קהל השומעים לשיח ערני עם המַרצָה.
הנעימה את הערב רביעיית נגנים ובראשה הפרופסור והמוזיקאי מֶל רוזנברג-נבו, בקלידים ובשירה, סוניה יעקב בסקסופון ובשירה, תום פלג נגן קונטרבס, וגאספר ברטונצ’לי בתופים. בסיום הערב נוגנו קטעים לבקשת הקהל.
מיודענו תנ”צ בדימוס אליהוא בן-און הנחה את הערב המקסים על שני חלקיו.
כריבת הספר “עד כלות ענן החול”. בתחתית הכריכה חלקו השני של המשפט החרות בחול: “זכרו אותנו” (חלקו הראשון על הכריכה האחורית)
השקת הספר והתערוכה “עד כלות ענן החול”
ברחבת התערוכות שבקומה השנייה של הבניין המרכזי ביד לשריון, נפרסו כרזות המבוססות על דפי הספר המרגש “עד כלות ענן החול”, שכתב שלמה נדב בימי מלחמת ההתשה עצמה. בכרזות משולבים שירים מהספר עם איורים שהוכנו ברגישות, בהבנה ובטעם מעולה בידי תלמידי כיתה ט’ בחוג לציור במגמה לאמנות בבית הספר האזורי “שער הנגב”. התלמידים עשו זאת לאחר מפגש מרתק עם חן יצחקי ושלמה נדב, לפני כמה חודשים, שסיפרו להם על הספר ודרך כתיבתו. הגרפיקאית עופר הלפרין, בת קיבוץ כפר עזה, ליוותה את שלמה נדב בתהליך הוצאת הספר ועיצבה אותו ואת תערוכת הכרזות בתבונה רבה ובתפיסה עיצובית ייחודית, כפי שאפשר לראות בתערוכה עצמה שתוצג ביד לשריון עוד שבועות.
מכתבו של הרמטכ”ל רב-אלוף בני גנץ הכותב לשלמה נדב: “גם השנים שחלפו לא הפחיתו את עוצמתה של העשייה הלאומית, היחידתית והאישית המתוארת כה יפה, עמוק וחודר ללב בספרך”
על הספר “עד כלות ענן החול”
ספרו של שלמה נדב “עד כלות ענן החול” הוא ספר ייחודי ומיוחד שנכתב לזכרם של חללי מלחמת ההתשה בסיני. מלחמת ההתשה בגזרת סיני התרחשה לאחר מלחמת ששת הימים, ונמשכה מחודש מארס 1968 עד אוגוסט 1970. במלחמה זו נפלו בגזרת סיני 367 חיילים, ועוד כאלף נפצעו. ספרו של שלמה מציב יד זיכרון לחללים אלה ובתוך כך מטיב לתאר את התחושות והמחשבות השונות שאפיינו את הלחימה בה. על מלחמה זו כתב האלוף שלמה להט, שהיה מפקד האוגדה בסיני באותם ימים, כי: “כמויות הפגזים שניתכו על המעוזים, הבדידות והמרחקים בין המעוזים, משך המלחמה – כל אלו היו קושי נפשי ופיזי עצום על הפרט. עם זאת, אהבת החיים, המסירות לביטחונה של מדינת ישראל והנחישות להמשיך בקרב, באים לידי ביטוי חד ובהיר בספר. המחבר מתאר ומקדיש דברי שבח למפקדים הנפלאים שעמדו בראש הלוחמים והפיחו בהם את רוח הקרב, העמידה האיתנה והמסירות. שלמה נדב כתב ספר מצוין על רוח המלחמה המיוחדת הזאת ועל כך יבורך.”
על המחבר שלמה נדב
שלמה נדב – איש עז נפש, רגיש, אמיץ, אוהב אדם, נדיר ויוצא דופן. במלחמת ההתשה בסיני נחלץ והתנדב כאזרח, לתרום לאחזקת המורל בקרב לוחמי סיני. “מִגְרָש הפעילות שלו היה כושר גופני, שהיה דרוש לנפש לא פחות מאשר לגוף, אבל בפועל היה קצין חינוך – כך ראיתי אותו – מכַוֵּן אל רובדי העומק של נפש הלוחמים. הוא עשה ימים ולילות בקו התעלה – במעוזים, במחפורות הטנקים ובסוללות הארטילריה – שוחח עם לוחמים ומפקדים, עורר אותם לשאלות האדם הגדולות – זהוּת, ערכים, מטרות, טעם החיים – תרם להם מרוחו, כבש את ליבם.” כך אמר עליו הפרופסור ישעיהו תדמור בערב השקת הספר ביד לשריון.
שלמה נדב המחבר חותם על ספרו בערב ההשקה ביד לשריון
שלמה נדב מספר על עצמו
(מתוך ההקדמה לספרו נבו)
באתי לתנ”ך הזה מתוכו, אליו נולדתי. חייתי כמעט באותם תנאים בהם חיו בני-ישראל במדבר: ללא חשמל, בישולים [היו] בטבון, מזון מוציאים מהאדמה, ישֵנים על שמיכות על רצפת הצריף. ממנו הולכים היישר לגינה, לקטוף את ירקות הבוקר, ביצים מהתרנגולות שמלקטות בחצר וסביבתה. שותים בשקיקה חלב עיזים, מספל החליבה. עד עכשיו אני שומע את צלילי התזת החלב, מעטיני העז לתוך ספל הפח. זיתים, מוסקים לבד, וגם כובשים אותם בכדי קרמיקה גדולים מאורכים, הצבועים בצהוב, ואת הענבים אוצרים בכדי חרס יותר קטנים עד שיסיימו לתסוס. באותה עת, אף רעיתי את צאן סבי, ובשעות אחר הצהריים צחצחתי נעליים לחיילים האוסטרלים. נשמע הזוי הא? אבל כך זה היה, עוד טרם קמה המדינה.
[—]
מסכי הפלזמה שלי היו השמים, ההרים, המים שזרמו בנחלים. כן. זרמו אז מים זכים בנחלים, בצִדיהם תאנים נוטפות, ובשיפולי הטרסות קורצים אגסי הסברס הזהובים ועוללות ענבי גביע נגררים על האדמה החמה. והעצים, הוי העצים, שהיו סימני זיהוי להתמצאות בשטח, וצל למנוחת ההולכים.
תרתי את הארץ לאורכה ואף מעבר לרוחבה, עוד מגיל די צעיר, עבדתי את האדמה, הן בבית והן בקיבוץ, ובבוא הקציר הייתי מלמל את שכתוב בתהילים: “הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו”. למדתי גם את מקצועות החקלאות, מסגרות, נגרות בניין ומה לא? אף הייתי כבד-פה, פי שניים ממשה הנביא.
יום אחד, המורה לאנגלית, אישה ערירית אכזרית, החליטה לאלץ אותי, לעמוד מול כל הכיתה ולדקלם שיר באנגלית, זאת למרות שהיה הסכם בין הוריי למורים שלא לבחון אותי בעל פה. אך היא נעלה את הדלת, ובלית ברירה קפצתי מהקומה השנייה למטה, מאז אני לא מפסיק לקפוץ. יותר לא שבתי לבית הספר ומצאתי דרכי לקבוץ יגור.
היום איני מפסיק לדבר. התגברתי על כך בדרך מופלאה מאוד, דרך שנתנה לי כלי רב עוצמה לניתוח מצבים והבנה מה קשור למה ומה משפיע על מה. נפל בחלקי לעבוד עם אנשים בעלי שיעור קומה, הן בצבא והן בחיים האזרחיים. הייתי חקלאי, דייג, מורה, לוחם, עסקתי בשיקום חילי צה”ל, ועוד כהנה וכהנה. אף זכיתי לפעול בסביבתם של יגאל אלון ישראל גלילי, חיים הרצוג נשיא מדינת-ישראל, חיים בר-לב הרמטכ”ל, אהרל’ה יריב ראש אמ”ן ועוד רבים רבים. ואף פגישה חמה ושיחה מעמיקה עם דוד בן גוריון באזור האהוב עליו – הנגב.
תפקיד חיי היה העבודה בשיקום נכי צה”ל אחרי מלחמת יום הכיפורים (1973) בבית הלוחם באפקה, בניהולו של יוסקה לוטנברג. אצלו ראיתי מהו תפקוד בתנאיי שכול אישי מזה ושיקום נכי צה”ל מזה. הייתה לי זכות ענקית ללמוד מכל כך הרבה אנשים ובתחומי תוכן שונים, ומעל לכל – נפש הומייה ולב אוהב מולדת.
שלמה נדב הוא בעל עיטור המופת ממלחמת ששת הימים, בעת שירותו בחטיבת השריון הראל.
אלוף (במיל’) חיים ארז, יו”ר עמותת יד לשריון, מברך את שלמה נדב
מדברי הפרופסור ישעיהו תדמור בערב ההשקה
(על הספר “עד כלות ענן החול” והתערוכה)
רָצִיתִי לְצַיֵּר וּלְהַשְׁמִיעַ אֶת אִוְשַׁת הַפְּצוּעִים בָּעֵינַיִם,
אֶת שְׁאוֹן הַמַּתָּכוֹת הַדּוֹהֲרוֹת לַשָּׁמַיִם.
רָצִיתִי לְסַפֵּר לְךָ, מַלְאָךְ, שֶׁלֹּא שָׁכַחְתִּי.
אֶל מוּל עֵינַי רִצְּדוּ כָּל כּוֹכְבֵי הַלַּיְלָה הַהוּא,
כַּאֲשֶׁר הַדָּם נִגַּר לְאִטּוֹ, וְנִסְפַּג בְּגַרְגִּירֵי הַחוֹל, וְנִכְתַּם.
רָצִיתִי לִכְתֹּב לְךָ מִכְתָּב, מַלְאָךְ, וּלְהַגִּידְךָ
שֶׁבְּלֵיל הָאֹפֶל הַהוּא שְׁמַעְתִּיךָ.
— רָצִיתִי לְסַפֵּר לְךָ אֶת סִפּוּר רֵעַי,
רָצִיתִי שֶׁלְּפָחוֹת אַתָּה תִּזְכֹּר.
(מתוך השיר “ימי תמוז הלוהטים” שבספר)
כן, אנחנו בסיני, 1969 ו-1970, מלחמת ההתשה בקו תעלת סואץ, מלחמה קשה, 16 חודשים נמשכה, ומספר החללים בה היה קרוב למספר הימים. לחמנו באויב המצרי, אבל לא פחות מכך לחמנו נגד סכנות שאיימו לסדוק את הדיוקן האנושי של הלוחמים: סכנות של אדישות, דכדוך-נפש, בדידות, פטליזם, “בדואיזם”, כפי שכינינו זאת. המטלה של כולנו, בראש ובראשונה של המפקדים, הייתה אפוא חינוכית: העצמת רוחם של האנשים ועירור הפעילות, החיוניות והחברתיות.
יום אחד הגיע נדב לסיני. צנום, שרירי, אנרגטי, פנים נאות, מסוגפות מעט, פני משורר; אדם אמיתי; צמא דעת, שוחר תרבות, רהוט בשיחה; והיה בו משהו קמאי, ראשוני, שהתבטא בהסתגלות מידית לתנאיי השטח ולמצב המלחמה, וביכולת מגע בין-אישי מדהימה; איש צנוע, הסתיר שהוא בעל עיטור מופת ממלחמת ששת הימים. נוצר בינינו קליק ונפשותינו נקשרו. ואז גם גיליתי את יכולת ההתבוננות הפנימית שבו, ואת זיקתו לסמליות, למיסטי, לנשגב.
פרופסור ישעיהו תדמור נושא דבריו
הוא בא אלינו כאזרח-מתנדב, נחלץ לתרום לאחזקת המורל בקרב לוחמי סיני. מִגְרָש הפעילות שלו היה כושר גופני, שהיה דרוש לנפש לא פחות מאשר לגוף, אבל בפועל היה קצין חינוך – כך ראיתי אותו – מכוון אל רובדי העומק של נפש הלוחמים. הוא עשה ימים ולילות בקו התעלה – במעוזים, במחפורות הטנקים ובסוללות הארטילריה – שוחח עם לוחמים ומפקדים, עורר אותם לשאלות האדם הגדולות – זהוּת, ערכים, מטרות, טעם החיים – תרם להם מרוחו, כבש את ליבם.
באותה עת ידעתי שנדב כותב שירה, אבל את שיריו ראיתי רק כעבור שנים, כשהוציא אותם ממגירות לבו ושיתף אותי בכינוסם יחד ל”עד כלות ענן החול“. התרגשתי מאוד, גם עתה כשקראתים שוב. הזיכרונות, ועמם גם דמעות, הציפו אותי. מילות השירה קולעות במדויק לאיזה צופן שמשותף לכל מי ששירת בתקופת ההתשה בסיני. ואין תמה בזה: השירים כולם נכתבו בזמן-אמת, בתקופת המלחמה עצמה; טיוטות שלהם נוצרו בעמדת טנקים באזור הגשר, במעוז “מסרק”, “המזח” בשמו האחר, בנסיעה בציר בלוזה למעוז “בודפסט”, או על דיונה ליד מעבר המיתלה.
עיקר החוויה של נדב מהמלחמה ההיא, של כולנו, הייתה ההרוגים והפצועים. אלה מופיעים כמעט בכל שיריו. הוא מבטא כלפיהם אהבה לאין קץ וגעגועים עזים. וכך “עד כלות ענן החול” הפך להיות “יד זיכרון לנופלים במלחמת ההתשה”.
הנה מתוך “ענן הזמן”:
הַזְּמַן הוֹפֵךְ לִהְיוֹת מָסַךְ עֲרָפֶל,
אַךְ הַזִּכָּרוֹן נִשְׁאָר.
הַכְּאֵב צוֹמֵחַ מִבַּעַד לַאֲבַק הַזְּמַן,
וְהָרָצוֹן לִזְכֹּר הוֹלֵךְ וּמִתְעַצֵּם.
באחד משיריו, “אל נא אלוהים”, נדב כותב:
אֱלֹהִים, תַּגִּיד,
לֹא מַסְפִּיק עָקַדְתָּ עֲקֵדוֹת לְעוּלֵי הַיָּמִים?
מָה אִכְפַּת לְךָ? תֵּן לָהֶם חַיִּים.
אֱלֹהִים, אַל נָא!
אַל נָא תִּקַּח יוֹתֵר הַנְּעָרִים.
נדב בשיריו שׂוֹרֶה עם אלוהים ומלאכים, ואני מדמה אותם למחזור פיוטים ותפילות נושאי קדושה.
כמו כל חבריו של נדב, אני שמח להיות כאן בהשקת הספר והתערוכה. אני מתרגש איתך, נדב יקירי, ורוחש לך אהבה.
הספר והתערוכה חד הם, אבל כל אחד מהם הינו מפעל אמנותי בפני עצמו, שחִייבו את נדב המחבר ועופר המעצבת להשקעה עצומה ביציקת השירים שחיבר לשתי צורות אמנות שונות: טקסט כתוב ומעוצב בספר, וטקסט על רקע צילומים ואיורים לתערוכה.
אשר לספר, החזיקו בו ותראו שהוא מאויר על ידי ילדים, אלה הם תלמידי כיתה ט’ מהחוג לציור בבית הספר “שער הנגב”, שהתגייסו לעטר את קובץ השירים. לבד מתרומתם לשיבוח הספר וליוזמה להציגו גם בתערוכה, אני מוצא סמליות רבה בזה: ראשית, הילדים האלה הם לבטח חבריו של נדב, והוא חבר שלהם, חבר אמיתי, תמים-דרך; שנית, תלמידי בית הספר “שער הנגב” יכולים ללא ספק להזדהות עם דימויי האש והמלחמה שבשירים, שהרי גם הם מכירים היטב בגופם “יציאת פגזים” והרעשה.
אסיים בשורות משירו “בשקט בשקט“. אני מוצא בהן עדות לאיכות השירה של נדב. הוא מתפייט על הנוף המדברי המיוחד, אבל תופס אותו גם כמטפורה למלחמה; הנה:
הַשֶּׁמֶשׁ תִּמְרֵן בְּעָנָן,
וְלִפְעָמִים נִדְמָה כִּי נִכְנַע.
בְּדַרְכּוֹ לַשְּׁקִיעָה
נִתְלָה עַל דֶּקֶל גְּבַהּ כְּנָפַיִם,
וּשְׁנֵיהֶם נִרְאוּ זוֹהֲרִים וּזְקוּפִים,
זֶה כַּדּוּרִי, וְזֶה צַמַּרְתִּי.
אַחַר כָּךְ הַשֶּׁמֶשׁ צָנַח,
וְהַדֶּקֶל בָּעַר בִּרְגָעָיו הַגּוֹוְעִים שֶׁל יוֹם.
מדברי נדב המחבר בערב ההשקה
היום אני סוגר חוב גדול לרעיי שנפלו במלחמת ההתשה בסיני בשנים 1970-1969. כאשר אני אומר רעיי אני מתכוון לכל הנופלים, גם כאלה שלא הכרתי אישית. לא באתי לסיני לכתוב ספר, אלא באתי לתת את חלקי במערכה זו, ותוך כדי זה כתבתי. נשאתי את תוכנו של הספר בליבי למעלה מארבעים שנה, והיה זה משא כבד מנשוא. הדרך מכתיבתו ועד להוצאתו לאור, הייתה רצופה ברגעים מכוננים אך גם בקשיים אין ספור. חלומי הגדול היה שהשקתו של הספר תהיה כאן באתר יד לשריון בלטרון, ואכן זה התממש.
קטע מתערוכת הכרזות על הספר “עד כלות ענן החול”
דברים שכתבו בספר האורחים של התערוכה
-
אילן מעוז:
לנדב ועופר היקרים והחביבים,
ריגשתם אותי בספר הנהדר אשר מתאר ומזכיר לנו את אותה מלחמה ארורה אשר נשכחה על ידי… לנו היא משמשת תמרור אזהרה, וספרך הנהדר, נדב, מתאר בצורה מדויקת את אשר “חיינו ואכלנו” במשך שנות המלחמה הזאת, ומציב יד זיכרון למאות חברינו שנשארו צעירים לנצח, שם בחולות סיני צעירים לנצח”.
בידידות אמיצה,
אילן מעוז
(אילן מעוז היה הסמג”ד של סא”ל דני שני בעת שדני נפל, ובין היתר במקרה אחר, הציל את אביגדור קהלני ועל כך קיבל את אות המופת).
-
שייקה תדמור:
אני שמח על השקת “עד כלות ענן החול”. הספר והתערוכה, שיגיעו בחודשים ובשנים הקרובות לעשרות ולמאות יישובים, יכבשו את לבם של אלפי בני אדם, בהם רבים-רבים מבני הנוער. יש בהם מוטיבים אנושיים מן המעלה העליונה, מעלת רוחניות וקדושה. אני שמח – אם מותר לומר שמח בהקשר הזה – שהקמת יד זיכרון מתנייעת למלחמת ההתשה ולגיבוריה. במיוחד אני שמח בשבילך, איתך, שהצלחת לגייס את כל תעצומותיך וללדת את הספר.
שייקה תדמור
-
אביגדור קהלני:
כותב אני אליך וספרך עד כלות ענן החול עומד לפני, אודה לך על יצירה מרגשת זו הכוללת צילומים וציורים של ילדי שער הנגב הנראים כסיפור בפני עצמו וכמובן השירים שיש בהם הכל: רגשות, הנצחה, סיפור של אנשים, פחד ותקווה ומעל לכל, סיפור של אנשים.
תמשיך חבר לכתוב וליצור ותשמור על עצמך.
שלך תמיד אביגדור קהלני
-
אריאל פלד:
נדב שלום,
תודה על המפגש בלטרון. בין הטנקים לבין סיפורי הקרבות על הגנת המדינה, היו השירים הללו, שיריך, כמעין שאיננו מפסיק לפכות.
שא ברכה ידידי,
אריאל פלד
-
מנשה ענבר:
שבוע ימים לאחר השקת התערוכה והספר, נפגשנו (נדב ואני, עופר) עם מנשה ענבר מנכ”ל עמותת יד לשריון, ושמענו ממנו את התגובה הכי לא צפויה, ואולי גם הכי עמוקה. להלן ציטוט מדבריו:
“עברתי על כל הפוסטרים קראתי את כולם אחד אחד, באחד מהם נעצרתי והרגשתי שהשיר הזה משקף את עוצמתה של מלחמת ההתשה על הלוחמים”.
שאלנו אותו “אתה יכול להגיד לנו איזה שיר זה היה?” ותשובתו הייתה “לא”.
“מבחינתי, שלמה נדב, האיש שכתב את הספר, הייתה זו האמירה החזקה ביותר, בכך שכתיבתך שיקפה את המצב האמיתי היום יומי, של לוחמי מלחמת ההתשה בסיני”.
-
אהוד גרוס:
ידידי, אתה כותב יפה וניכר שהמילים קולחות (או מטפטפות) מדם ליבך.
הֱיֵה אך בטוב,
אהוד
מראה מערב השקת הספר “עד כלות ענן החול”
מדברים שכתבה ד”ר גילי זיוון ומופיעים על הכריכה האחורית של הספר:
“הכאבים ההם, הגעגועים למי שלא שרד את הימים הנוראים ההם –
מתפרצים ועולים בשורות שיריו של נדב.
שורות קצרות שממשיכות לחפש תשובות.
שורות של מי שהיה שם,
שורות של מי שעדיין שם.”
צפייה בתערוכת הכרזות של הספר
ספרים קודמים שכתב שלמה נדב
פנקס כיס ללב – לקום, להתחדש ולצמוח
הדרך – דרך יצירתית לבנייה ויישום תוכניות
SMS מארכימדס – דמיון, יצירתיות, מציאות
הינשוף – “איזהו חכם, שעיניו בראשו”
נבו – מנהיגות ומנהיגים בתנ”ך
דבורה אחותי ואת – הדרת נשים ונשים בתנ”ך
לכותב שורות אלה היה הכבוד והעונג ללוות כמה שנים את שלמה נדב, המחבר, בתהליך הולדת הספר.
ערב הרעות באולם המרכבה
במרכז הערב באולם המרכבה עמדה הרצאתה המרתקת של הפרופסור סוזי נבות, בנושא “אקטואליה בראי המשפט“. פרופסור סוזי נבות מרצה למשפט חוקתי בבית הספר למשפטים ע”ש חיים שטריקס במסלול האקדמי – המכללה למינהל.
האלוף (במיל’) חיים ארז, יו”ר עמותת יד לשריון, הקדים בדברי ברכה קצרים.
מדברי הפרופסור סוזי נבות בהרצאתה
- “מגמת ה”פליליזציה” השׂוררת לעתים במקומותינו היא בעייתית. היא יוצרת בציבור תפיסת עולם דיכוטומית, הצובעת מציאות מורכבת בצבעים של שחור ולבן. יש הרבה מעשים של אישי ציבור, שאינם מגבשים עבירה פלילית ומשתייכים לתחום ה”אפור” בלבד; זהו התחום הציבורי, האתי והמוסרי.
- יש לטפח את התחום ה”אפור”, שאינו מגיע לתחום הפלילי, השחור. לטפל באותה פעילות הראויה לגינוי ציבורי. בתחום האפור ישנם מושגים כמו ה”אחריות ציבורית. אחריות ציבורית איננה דורשת הרשעה בפלילים אך תובעת “אחריות אישית”. משמעה כי מי שהתנהלותו לא תקינה ולא ראויה – לא ראוי שיכהן בתפקיד ציבורי. גם אם לא יעמוד לדין פלילי על התנהגותו, אין משמעות הדבר שהוא יכול להמשיך ולכהן בתפקיד ציבורי.
- בעבר פעל בית המשפט בתחום האתי-מוסרי. כך למשל, הורה לראש הממשלה דאז יצחק רבין ז”ל לפטר את השר דרעי כאשר הוגש נגד השר דרעי כתב אישום. כך נוצרה הנורמה המשפטית לפיה כאשר מוגש כתב אישום כנגד שר מוטלת חובה על ראש הממשלה להעביר אותו מכהונתו. גם בפרשת גנוסר משנת 1992, שם מנע בית המשפט העליון את מינוי של יוסי גנוסר לתפקיד מנכ”ל משרד הבינוי והשיכון. גנוסר היה מעורב בפרשת “קו 300” (על חלקו בפרשה זו קיבל חנינה) וכן בפרשת “נאפסו”. למרות שהיה “כשיר” להתמנות לתפקידו, מנע בג”ץ את המינוי.
- פרשת הבחירה של נשיא המדינה נראה שיצרה נורמה אתית ציבורית חדשה של שקיפות – לפיה מועמד לתפקיד הנשיאות מתבקש לחשוף את הצהרות ההון שלו. מועמדים שהתנהלותם לא תקינה – לא נבחרו וזאת בלא כל התערבות של בית המשפט העליון.
- באשר למלחמה בשחיתות בימים אלה: הקביעה של השופט רוזן בתיק הולילנד לפיה מעמדו ותפקידו של עובד הציבור שסרח צריכה להילקח בחשבון לחומרה, היא חשובה במיוחד: מסתבר כי כרום ה”דרגה” הציבורית, כך גודל האחריות. נדמה שאין משמעות מרתיעה יותר. נותר לראות האם קביעותיו של השופט רוזן יעמדו בערעור והאם דבריו יהדהדו גם בפסקי הדין העתידיים שיעסקו בעבירות שוחד, שכן המלחמה בשחיתות היא מלחמה משולבת, לא מלחמתו של איש אחד. מלחמה ששותפים לה שומרי סף חזקים, פרקליטות שאינה מהססת ושופטים שקולם רם וצלול בהגנתם על החברה כולה.
פרופסור סוזי נבות בהרצאתה
בתום ההרצאה לא נותר הקהל אדיש והתפתח שיח ערני ומעניין עם המרצה, בנושא החוק מול השחיתות השלטונית.
יצוין כי הפרופסור נבות וחמותה הגב’ נבות, סיירו באתר יד לשריון בו-ביום לפני הערב, בליווי סא”ל (במיל’) מיכאל מס, סמנכ”ל העמותה, והביעו את התרשמותן העמוקה מהאתר ומפעילותה של עמותת יד לשריון. הפרופסור נבות ומשפחתה הוזמנו לביקור מקיף באתר.
פרופסור סוזי נבות (מימין) וחמותה ליד כותל השמות, שומעות הסבר מפי סא”ל (במיל’) מיכאל מס
סמנכ”ל העמותה
הרביעייה שהנעימה את ערב הרעות
