כשני עשורים ויותר מתלבט צבא ארצות הברית מה יהיה הרק”ם העתידי שלו, שיחליף את טנקי האברמס והברדלי. מיזמים עתירי ממון הותנעו והופסקו, עולם המלחמה הקרקעית השתנה וממשיך להשתנות, והלבטים האמריקאים בעינם. האם תתקבל החלטה?
אל”ם (במיל’) שאול נגר (על בסיס כתבות באתר www.militaryphotos.net ו- www.defensenews.com 4 באפריל 2013)
הרק”ם הגרמני פומה
אין צבא מודרני שנשאר אדיש להתפתחויות בשדה הקרב ביבשה ולהשלכות שלהן על חימושו. בבריטניה החלו לפני שנים בתכנית מודרניזציה למשפחת רק”ם בשם FRES (Future Rapid Effect System). בגרמניה פיתחו ומייצרים את הרק”ם האופני בוקסר (Boxer) ואת הרק”ם הזחלי פומה (Puma). בישראל פותח ומיוצר הנגמ”ש נמ”ר, והחל מיזם למשפחת רק”ם עתידי בשם רקי”ע (רכב קרב יבשתי עתידי). צבא היבשה האמריקאי (ה-Army) התחיל בעשורים החולפים בכמה מיזמי פיתוח של משפחת הרק”ם העתידי שבהם הושקעו כספים רבים מאוד. אחד מהם היה FCS (Future Combat System) שהחל בשלהי המאה הקודמת, וכלל משפחת כלי רק”ם ממספר סוגים למספר מטרות, שאחד המאפיינים שלו הוא הדרישה לכושר הטסה במטוסי הרקולס. המיזם הופסק בין השאר לאור לקחי המלחמה בעיראק והמסקנה שבמשקל המאולץ לא יהיה אפשר להגיע לרמת מיגון מספקת. האחרון שבהם הוא GCV (Ground Combat Vehicle) שאף הוא אמור לכלול משפחה של כלי רק”ם. בתהליך הממושך אף בחן צבא ארצות הברית כלי רק”ם זרים לצורכי לימוד וגם כאפשרות להצטיידות. בשלב זה התהליך נמשך אך נוספו לו תכניות שדרוג הן לטנקי האברמס והן לרק”ם ברדלי כדי להאריך את משך שירותם בצבא בעוד עשורים אחדים, בהתאמה לצרכים המתחדשים בשדה הקרב.
ניתוח מצב לפי דוח של הקונגרס האמריקאי
לאחרונה נשמעת הטענה של ועדת התקציבים בקונגרס האמריקאי כי הרק”ם המיועד של צבא ארצות הברית, ה-GCV, נחות בכוח הלחימה שלו ובמחיר גבוה יותר בהשוואה לרכש אפשרי של הפומה הגרמני הנמצא בייצור, או אפילו לעומת השבחה של הרק”ם הקיים ברדלי M2. ועדה זו הכינה דוח המעריך את החלופות השונות לשדרוג הרק”ם בעוצבות החי”ר הכבדות של הצבא בדמות רק”ם דמוי טנק הנושא צריח ומתוכנן לשאת ולהוביל גם לקרב.
הוועדה הבלתי מפלגתית כבר הטיחה בעבר כנגד מיזם ה-GCV אך לא בצורה קשה כול כך. הניתוח שהכין משרד זה הסתמך על אמות המידה שקבע הצבא לעצמו ויצר על בסיס זה דירוג של יעילות כלי הרק”ם השונים. לפי הדירוג ששֹם במקום הראשון את רמת המיגון, לאחריה את עוצמת האש, הניידות וקיבולת הלוחמים, הוועדה קבעה שהפומה הוא במקום ראשון, אחריו שדרוג של הברדלי, ובמקום שלישי ומרוחק מאחור ה-GCV. (הנמ”ר הישראלי במקום רביעי). אף אם מייחסים משקל זהה לארבעת התכונות, במצב שבו דגש רב יותר על קיבולת הלוחמים, הפומה עם 6 לוחמים עדיין מוביל ביחס ל-GCV עם 9 לוחמים, בעיקר בגלל כוח האש העדיף של הפומה.
כאשר מוסיפים לכך את המחיר וסיכוני הפיתוח של רק”ם חדש, הניתוח מראה יתרון נוסף לפומה. כיוון שהפומה כבר בייצור (נכנס לשירות החל מ-2011) אין בו יותר טכנולוגיות בלתי בדוקות. גם אם מגדילים ב-25 אחוזים את כמות הפומות שיידרשו, כפיצוי על קיבולת לוחמים קטנה יותר, הצבא עדיין יחסוך מחצית התקציב של הפיתוח הניסויים והייצור של GCV, ולהערכת הוועדה יידרשו 14.5 מיליארד דולר לרכש 2,048 פומות לעומת 28.8 מיליארד דולר עבור 1,747 GCV.
[אחד הקוראים הערניים של הדוח ציין כי הוועדה לא הביאה בחשבון את המחיר של הוספת עוד 3 אנשי צוות במחלקת חי”ר כדי לנהוג את כמות הפומות הגדולה יותר (המצטברים ל-900 חיילים) ולא את האחזקה הנוספת הדרושה ל-5 כלים במחלקה במקום 4, ולא את ההשפעה של הארגון מחדש והאחסנה של 5 כלים במחלקה].
יש מקום להתווכח עם הדירוג של הוועדה. ראשית ה-GCV לא קיים, והוועדה על נתונים במסמך משנת 2010, בעוד שהרק”ם שייוצר בפועל עשוי להיות טוב יותר או גרוע יותר. לדוגמה הוועדה הניחה שהתותח ב-GCV יהיה של 20 מ”מ ולא ה-30 מ”מ של הפומה, בעוד שגורמים רשמיים בצבא עדיין מקווים לקוטר גדול יותר.
אמנם בדוח הוועדה היתרון הגדול של הפומה על שאר המועמדים הוא עוצמת האש. (לפי הדירוג של הוועדה יש לפומה יתרון קל במיגון על ה-GCV אך מעט פחות ניידות). הפומה נהנה מהדירוג הגבוה בזכות יכולתו להשמיד טנקים ורק”ם אחר.
צבא ארצות הברית בחר במכוון שלא להתקין משגר לטילי נ”ט על ה-GCV: לכלל צבאות ארצות הברית יש דרכים רבות להשמדת טנקי אויב, החל מטנק האברמס החמוש בתותח 120 מ”מ עד לתותחי 30 מ”מ גטלינג של המטוס A-10, מטילי הנ”ט ג’וולין (Javelin) לטילי הנ”ט הלפייר מהאוויר. בעולם שאחרי המלחמה הקרה תרחישי הסיוט אינם קרבות ארוכי טווח עם מסות של טנקים סובייטים במישורי גרמניה, אלא לחימה באויב לא סדור החבוי בערים גדולות, במקומות שבהם טילי הנ”ט לרוב אינם רלוונטיים. הצבא החליט לכן כי הוא יכול להוציא את כספו על דברים אחרים, על אף שה-GCV תוכנן להשתדרג עם משגר לטיל נ”ט, אם הצבא ישנה את דעתו.
הרק”ם הגרמני בוקסר
ברק”ם פומה עיקר עוצמת האש מותקנת בצריח בלתי מאויש המופעל מתוך הרק”ם. צבא ארצות הברית שקל תכנון כזה ל-GCV אך החליט לבסוף שדרושים מפקד ותותחן בתוך הצריח, כפי שנעשה כיום בברדלי ובטנק אברמס, כך שהם יכולים לצפות ישירות ולהשמיד מערכות נשק, במקרה שהמערכות האוטומטיות יצאו משימוש. צריח מאויש כבד ויקר יותר מאשר בלתי מאויש.
הצבא עמד על כך שהוא צריך מקום ל-9 לוחמים ברק”ם בנוסף לצוות הקבוע: בברדלי אפשר לשאת 4 עד 6 לוחמים, ועד 7 בצפיפות, ובפומה רק 6 לוחמים. אבל יותר לוחמים פירושו רק”ם גדול יותר, שפירושו מחיר גבוה יותר, במיוחד אם דרוש למגן את כל הרק”ם במידה שווה נגד רקטות נ”ט הפוגעות בגג ועד מטעני צד הפוגעים בחלק התחתון. הצבא עדיין סבור שהיכולת לשאת 9 לוחמים ביחד לאותו יעד שווה את המחיר, במקום לפצל את היחידה למספר כלי רק”ם. אבל במחירים שמצטטת ועדת הקונגרס כדי לקנות מספר גדול יותר של פומות עבור אותו מספר של לוחמים זה נראה אטרקטיבי מאוד.
אחת ההשמטות הגדולות של ועדת הקונגרס היא שלא צוין אחד השיקולים היותר חשובים של הצבא והוא היכולת של הרק”ם הנדרש בתחום התקשו”ב הדיגיטלי ושאר צרכים של חומרה. הדוח של הועדה מציין כי “מערכת הקשר והתקשו”ב של הפומה תהיה פחותה מזו של ה-GCV או של הברדלי המשודרג.”
מצד שני, יש לפחות עוד גורם אחד שהוועדה לא הביאה בחשבון שעשוי להזיק לשקלול ה-GCV. משקל ה-GCV ממוגן יגיע ל-65 טונות לדברי הוועדה. (תחילה העריכה הוועדה כי המשקל יהיה 64 עד 70 טונות). משקל הפומה עם כל המיגון הוא 47 טונות. אסטרטגית, המשקל הנמוך יותר של הפומה משמעו פחות צריכת דלק וזה הופך את הפומה לנוח יותר בפריסה בחו”ל ולאספקת הדלק עבורו, שיקול קריטי בעקבות היציאה הצפויה מאפגניסטן והחייאת היכולת לפריסה מהירה בנקודות משבר רחוקות.
הרק”ם האמריקאי ברדלי
סיכום ביניים
אין ספק שבפני צבא ארצות הברית והרשויות שמעליו עומדת שאלה כבדת משקל בהיבט אסטרטגי, תקציבי ולוגיסטי על כול הנגזר מכך. הלחימה במלחמת המפרץ ובהמשך השהות הממושכת בעיראק והלחימה באפגניסטן, לצד התפרקות ברית המועצות ועליית המשקל של לחימה אסימטרית בזירות רבות גרמו לשינויים מהותיים בדוקטרינות של צבאות רבים וגלי השינויים עוד לא שככו. עם זאת אפשר לשרטט כמה מאפיינים של הרק”ם בעתיד, גם אם לא נגדיר זאת לצבא ספציפי:
- נושא המיגון, בעיקר הבליסטי, וכן המערכות הנלוות אליו (כגון מיגון אקטיבי), חייב לקבל פתרון יעיל נגד משגרי נ”ט מגוונים ומטענים מאולתרים ואחרים.
- עוצמת האש היא בכול זאת המרכיב שבעבורו נבנה הרק”ם, כדי להשמיד את האויב מכול הסוגים ביבשה, בכול הכיוונים ובכול הטווחים, בכול סוגי הזירות וכד’. פירושו בחלק מהכלים חימוש עיקרי מעולה עם מגוון סוגי תחמושת ומלאי מספיק של תחמושת.
- כושר נשיאה של כיתת חי”ר בחלק מהכלים, עם אותה רמת מיגון וניידות. ההחלטה מהי כיתת חי”ר ואם מתאים לשנות את גודלה חשובה לעצמה, אך לא צפוי שהיא תקטן מ-8 לוחמים.
- יכולת נשיאה ותפעול של מערכות תקשו”ב מתקדמות, שהן הבסיס לסינרגיה ולכושר היחידתי להפיק יותר עוצמה ותועלת ממספר נתון של כלי רק”ם ומערכות לחימה משולבות אוויר-יבשה ואחרות.
- היכולת לממש זאת מצריך פלטפורמת יסוד או תכנון יסוד שישמש בסיס למשפחה של כלי רק”ם כדי לאפשר אחזקה ולוגיסטיקה זולות יחסית וזמינות על בסיס אחיד ככול האפשר, בשדה הקרב שיחולו בו ציוותי כוחות משתנים לעתים מזומנות.
הנמ”ר הישראלי
