התפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות מזמין מחשבות על המחיר שכולנו משלמים בגלל החיים במדים. ודווקא ברגע הזה, אומר אלון בן-דוד, שווה לחשוב גם על היתרונות הטמונים בכך שהקיבה שלנו צועדת על צבאה
אלון בן-דוד (מאתר ידיעות אחרונות, 12 באפריל 2013)
כרטיס ברכה ל”שנה טובה” של פעם
“כשתגדל לא יצטרכו יותר צבא”. לא בטוח שהדור האחרון ששמע את השטות הזאת היה הדור שלי, 1967, אבל אני די בטוח שהיא נעצרה אצלנו. כבר כמה עשרות שנים שהתקווה הטהורה והתמימה הזאת נראית פתטית מול הסביבה. נכון שהאיומים השתנו ואפילו נחתמו כמה הסכמי שלום, נכון גם שצבאות ערב כבר לא עומדים עלינו לכלותינו וכנראה שאף אחד גם לא ינסה לכבוש אותנו. אבל המציאות הבסיסית – קרי, אנחנו מוקפים במאות מיליוני ערבים שקיומנו כאן לא בא להם טוב – לא ממש השתנתה, ואם כן אז לא לטובה.
בבחירות האחרונות הייתה רק מפלגה אחת שהשתמשה במילה “שלום” במצע שלה, וגם זה לא עצר אותה מלהיות הראשונה שהצטרפה לממשלת נתניהו. רוב הישראלים ויתרו על התמימות והבינו שהצבא כבר לא יפשוט מדיו, לא מחר וגם לא מחרתיים. רובנו השלמנו עם העובדה שנאלץ להמשיך ולהילחם על קיומנו כאן, והמלחמה הזאת תדרוש שנמשיך להפקיד את בני ובנות ה-18 בידי צבא ההגנה לישראל.
“איך אתה מרגיש עם הידיעה שבנותיך יצטרכו לשרת?”, שואלים אותי לא פעם, יהודים ולא יהודים, מעבר לים. האמת? אלה הרגעים היחידים שבהם אני מתעכב על המחשבה שכאן נתפסת כטבעית כל-כך, לפחות לי. רק במבט מרחוק אני מצליח לראות כמה מוזר נראים נער או נערה בני 18 שלובשים מדים וחותמים על נשק במקום להמשיך ולחגוג את עלומיהם. כהורה אני לא מסוגל לעסוק במחשבה על הקורבן האולטימטיבי. זאת מחשבה שאי אפשר לשאת אותה. אבל הרעיון שבנותיי יישאו באחריות להמשך קיומנו כאן דווקא מוצא חן בעיני.
לעולם חוסן
זה השלב להודות: אני אוהב צבא. גדלתי בבית שנראה בימי שבת כמו מכבסה צבאית ושמתחת לכל מיטה בו היה מונח תמיד איזה נשק. זה נשמע מיליטריסטי, אבל זה היה בית הומניסטי להפליא עם כבוד לכל אדם באשר הוא – מפקד, פקוד וגם אויב. החלק בעשייה הצבאית שדורש לפעמים להרוג, ולהיות מוכן גם להיהרג, נתפס כרע הכרחי. האחריות, הערבות ההדדית וההבנה שיש דברים חשובים יותר מהתחת הפרטי שלך, היו בעינינו המהות של הארגון הצבאי וגם (סליחה, בנות) תמצית הגבריות.
טופ גאן, המיונים
בריטי בשם ג’ון סטיוארט מיל היטיב לנסח את זה כבר לפני 150 שנה: “המלחמה היא דבר מכוער, אבל לא המכוער ביותר”, הוא כתב. “מוסר רקוב ופטריוטיזם מנוון המניח שדבר לא שווה שיילחמו עליו, הם הרבה יותר גרועים. אדם שחש כי שום דבר לא חשוב יותר מביטחונו האישי, הוא אדם אומלל ואין לו שום סיכוי להיות חופשי, אלא אם ייהנה מהמאמץ של אנשים טובים ממנו”.
זה עשוי להישמע כמו קולקטיביזם שאבד עליו הכלח בעידן האינדיבידואליסטי של המאה ה-21, אבל מהתצפית הבלתי מדעית שאני מקיים כבר שלושה עשורים בבני אדם במצבי קיצון וסכנה, זה עדיין קיים. העולם נעשה דיגיטלי, אבל אנחנו עדיין אנלוגיים. אנחנו עדיין רוצים להרגיש חלק ממשהו גדול יותר מהקיום הפרטי שלנו, וכשאנחנו עומדים מול סכנת חיים ויוצאים ממנה בשלום, אנחנו מרגישים חיים יותר משהרגשנו אי-פעם. אין בדברים משום המלצה לחפש סכנות, אבל אתם מבינים את הרעיון.
מודה, כבר חשבתי שאיבדנו את זה. כשנסראללה דיבר על קורי העכביש אחרי הנסיגה מלבנון, חששתי שהוא צודק. אבל אז ראיתי אותנו מתגייסים, ב-2002 ל”חומת מגן” וב-2006 למלחמת לבנון השנייה ואחר כך ל”עופרת יצוקה” ול”עמוד ענן”. ראיתי אנשים עוזבים את הבית הבטוח, אורזים קיטבג והולכים למקום מסוכן מתוך הבנה שזה הדבר שצריך לעשות עכשיו.
החברה הישראלית, או לפחות החלק התורם והמשרת שלה, עדיין מוכנה לשרת ולהקריב למען קיומנו כאן. מה שהשתנה זה הגישה: בימים שנעמי שמר חלמה על מחר אחר, די היה בצירוף האותיות צה”ל כדי להרטיט כמעט כל נפש יהודי. היום זה ארגון חבוט שנתון תחת ביקורת צולבת ללא הפסקה והבושה להשתמט ממנו נותרה גם היא בחלקת הנוסטלגיה.
אחרי מלחמת לבנון השנייה אמר אחד מחברי, איש צבא שאני מעריך ומכבד, ש”עם תקשורת כזאת לא היינו מנצחים במלחמת ששת הימים”. השבתי לו שהיום, קרב גבעת התחמושת היה הופך לוועדת חקירה ולא לשיר ולמיתוס. המשפחות היו דורשות להבין מי החליט לשלוח צנחנים לטהר את התעלות בחושך, כשהיה אפשר להשיג תוצאה זהה עם שני טנקים באור יום. החברה הישראלית עדיין מוכנה להקריב, אבל היא רוצה לדעת בזמן אמת שהקורבן הזה הכרחי ומנוהל בתבונה. זה מה שהשתנה.
תקשורת הביקורת
מדי כמה שבועות אני פוגש את הצעירים שממלאים את שורות היחידות הלוחמות. נערים שבני גילם בארצות אחרות עסוקים בדברים אחרים לגמרי, וכאן לימדו אותם בגילם הצעיר להרוג. אני לא מרגיש שמשהו נגזל מהם; להפך, נראה לי שהם יוצאים נשכרים. ביליתי שנה באוניברסיטה אמריקאית, אחת הטובות שבהן, ורוב זמנם של התלמידים בקולג’ המכובד הזה הוקדש להקאות. בשאר הזמן הם השתעממו. נכון, הם רכשו בינתיים תואר ראשון מאוניברסיטה יוקרתית, אבל הם לא רכשו חברים כמו שיש בגולני ולא תחושת מסוגלות כמו אחרי שירות בצנחנים.
בן 21 שמשתחרר משירות ביחידה קרבית יודע הרבה יותר על עצמו ועל העולם ממה שתלמיד קולג’ ילמד בכל ימי חייו. הוא יודע מה זו חברות, הוא יודע מה זה מאמץ אמיתי, והוא יודע שהוא יכול להשיג גם את מה שנראה בלתי אפשרי. תגידו שזאת גלוריפיקציה של מצבנו, ואומר לכם שהקִדמה האנושית נובעת ממאבק. זה לא חייב להיות מאבק לחיים ולמוות, אבל חיי נוחות מרופדים שבהם הכול ידוע ומובטח, שולחים אנשים לפתח תסביכים כדי למצוא איזשהו עניין אצל הפסיכולוג.
הצבא שלנו כבר מזמן אינו פרה קדושה. אני ורבים, טובים יותר או פחות, חובטים בו על תקלות ועל התנהלות שגויה ועל בזבוזים, אבל חלק ניכר מעוצמתו היא העובדה שכולנו חשופים אליו. חברי בצבא האמריקאי יוצאים לתעסוקה מבצעית של תשעה חודשים בלי לראות את הבית; בצבא הרוסי לא יוצאים בכלל הביתה בשנה הראשונה. צה”ל הוא לא קאסטה נפרדת אלא חלק מהחברה הישראלית, והוא חדור לגמרי בפניה. זה, בעיני, חלק מעוצמתנו.
“טוב, אני כבר רואה את השליח, למישהו יש כמה לירות לטיפ?”
ברור לי כמו לכל אזרח אחר שאם מישהו בצבא יעשה משהו רע לבת שלי, אני אדע מזה וזה גם יטופל. הצבא שלנו לא חי בקסרקטינים נפרדים: “הוא” זה “אנחנו” ובזה עוצמתו. אף אחד לא יוביל אותו להפיכה צבאית, ואם מישהו ינסה לקחת אותו למלחמה מיותרת, אנחנו נהיה שם, בכיכר. אנחנו שומרים עליו כעל בבת עינינו, ומכאן תשומת הלב הרבה שמופנית לכל תקלה בצבא – שלא כמו במערכות אזרחיות קריטיות אחרות.
צה”ל הוא חלק מתפיסת הביטחון העצמי שלנו כישראלים. זה לא סוד שהחברה שלנו רגישה יותר לנפגעים במדים מאשר לאזרחים שנפגעו, כי כישלון של צה”ל פירושו ערעור תחושת הביטחון שלנו. אבל הנה משהו שלא ידעתם: ברשתות הטלוויזיה אנחנו מודדים את הצפייה דקה לדקה, ובכל פעם שמשודרת כתבה ביקורתית על צה”ל, הצפייה יורדת.
לא נוח לצופים שלנו לשמוע ביקורת על הצבא. הם מרגישים כאילו אמרנו שהרופא שעומד לנתח אותם, קיבל את הדיפלומה בפקס מאוניברסיטת לטביה. זה לא אומר שלא נמשיך לבקר אותו: אני מאמין שעוד חלק מעוצמתנו הוא היכולת לבקר את הצבא ולנסות לשפר אותו. זה כן אומר שלרובנו הוא חשוב יותר מכפי שאנחנו מוכנים להודות.
לא, אני לא מתגעגע לימים שאלופי צה”ל היו סלבריטיז. גם לא לימים שחשבנו שיש להם מונופול על התבונה. אבל כמי שמעולם לא הוביל אוגדה לקרב וגם לא פשיטה של השייטת על אונייה, יש לי כבוד למי שעושה את זה גם כשאני מבקר אותו. הרי לדבר הרבה יותר קל. וגם בביקורת אני מזכיר לעצמי שאם נכה יותר מדי את אלה שמוכנים להסתכן עבורנו, בסוף נמצא שאין עוד אחרים שמוכנים לשאת במשימה.
בואך למלחמה
ניקולו מקיאוולי, איטלקי נבון שחי לפני 500 שנה, העריך את הדרך שבה נהגו הרומאים באנשי הצבא שלהם: “בעומדם להטיל עונש על מפקדיהם, היו מתונים בדינם וזהירים בכבודם. קִלקל שר הצבא בזדון, ענשו אותו במתינות. קִלקל בשגגה או מחמת חוסר הדעת, לא חייבו אותו בשום עונש. ואדרבה, היו מעניקים לו כבוד ויקר. מנהג זה אומץ לאחר שיקול דעת מרובה, כי חשיבות גדולה נודעת ששרי הגייסות יוכלו להתמסר לתכניותיהם ברוח חופשית ולא תוסח דעתם מגורמים חיצוניים. לא רצו להוסיף קשיים וסכנות על עניין שהוא קשה ומסוכן. שום שר צבא לא היה מצליח מחמת הפחד להחליט החלטה תקיפה בעסקי המלחמה”.
אצלנו נדמה לי לפעמים שיש ציפייה מאנשי הצבא להיות נועזים כמו מאיר הר-ציון, ישרים כמו דורית בייניש ומשתכרים כמו סרגיי שעומד בכניסה לקניון. אין דברים כאלה. מי שניחן בתכונות שעושות אותו טוב בלהרוג אחרים הוא בדרך כלל לא הטיפוס שיקריא שירה, וגם לא פסקי דין של בית המשפט העליון. היום הוא גם לא הפראייר שיעשה את זה עבור שכר של מאבטח בקניון.
אנחנו רוצים צבא טוב ואפקטיבי? זה יעלה לנו. רוצים לחסוך? אפשר לדמיין צבא שיהיה יעיל כמו מערכת החינוך שלנו, מה גם שהשקעה בנוער שלנו ובטכנולוגיות מתקדמות מחזירה דיבידנד מדהים, הן בהייטק והן בייצוא ביטחוני. כל דולר ששמים שם חוזר אלינו לפחות כארבעה. זאת עובדה.
מי שחושב על צבא מקצועי, שיחשוב שוב. האם אנחנו באמת רוצים צבא של מקצוענים, מנותק מהחברה, עם שאיפות משלו, שיגן עלינו רק כי הוא מקבל משכורת? במדינה שעדיין נלחמת על הבית, צבא מקצועי הוא לוקסוס לא בריא. אני לא אומר חלילה שלא צריך לתגמל את הלוחמים טוב יותר. אני אומר שאם נסמוך רק על חיילים מקצועיים ו-או על מתנדבים, נפסיד גם באיכות הביטחון וגם כחברה.
מלחמה זה רע. על זה אין ויכוח. צבא? לא בהכרח רע. אם תרצו, תקראו לו רע הכרחי. מעבר לזה שבלעדיו לא נשרוד בשכונה הזאת, מדובר בארגון שמשחרר מדי שנה לחברה עשרות אלפי צעירים שהם בוגרים הרבה יותר מבני גילם בעולם ועם פוטנציאל להיות אזרחים תורמים הרבה יותר.
בחוגים מסוימים הפכה המילה גנרל לשם גנאי. אני מתבונן בממשלה ובקבינט החדשים שלנו, ובכנות, אני נחרד מהיעדר הניסיון שלהם. במילים פשוטות, אני חושש ממצב שבו מי שלא חווה מלחמה ישלח אחרים להילחם. “אומה שמפרידה בין המשכילים שלה לבין הלוחמים תמצא שהחשיבה שלה מנוהלת בידי פחדנים והמלחמה מנוהלת בידי טיפשים”, אמר פעם יווני בשם תוקידידס.
אין מה לפחד מצבא שהוא חלק מהחברה שלנו ומחברה שתורמת את בניה לצה”ל. הם חוזרים טובים יותר, ולנו אין צבא אחר.
