אנשי חטיבת הטירנים 274 שומרים על הקשר החם ביניהם ועם בני המשפחות השכולות. יוצאי החטיבה, שלחמה במלחמת יום הכיפורים, התכנסו לטקס השנתי ביד לשריון, לרגל מלאות 40 שנה לאותה מלחמה.
ערך אל”ם (במיל’) שאול נגר, בסיוע סא”ל (במיל’) חביבה לוי
למצגת צילומים וסרטונים ראו בסוף הכתבה
סמל החטיבה בכניסה לבניין המרכזי. צילום: ירדן קדמן
הם באים כול שנה ליד לשריון, במסירות ובהתמדה, לחזור ולהיזכר במלחמת יום הכיפורים, לזכור את חבריהם שלא שבו משדה הקרב ואת האחרים שנפטרו, לפגוש את בני משפחות הנופלים ולהרגיש שוב – אנחנו משפחה אחת. אלה הם אנשי חטיבת הטירנים שפורקה ואיננה עוד בצה”ל. המפגש השנתי שהתקיים ביד לשריון בלטרון ביום ו’ בתמוז תשע”ג, 14 ביוני 2013, כלל שני חלקים, בראשון התקיים טקס זיכרון לחללי החטיבה למרגלות כותל השמות, ובשני מפגש באולם המרכבה שבו הועלו זיכרונות. יאיר עמיקם הנחה את שני החלקים.
טקס הזיכרון למרגלות כותל השמות
התכנסנו כאן לקיום טקס זיכרון מול כותל השמות, פתח יאיר עמיקם, שעליו חרוטים שמותיהם של 4969 חללי חיל השריון שנפלו במערכות ישראל, מהם 42 חברינו נופלי חטיבה 274 – חטיבת הטירן. שמונה מתוכם (מחילות שונים ששירתו בחטיבה) נהרגו בתקופת הקמת החטיבה לפני מלחמת יום הכיפורים ולאחריה.
כאן בדרך לירושלים בעמק האלפים, בין עמק איילון לשער הגיא, סמוך לשדות הקרב מימות יהושע בן-נון, דרך תקופת יהודה המכבי ועד דורנו, מתייחד חיל השריון עם הנופלים בשורותיו, והיום אנו מקיימים טקס זיכרון לחברינו שנפלו בחטיבה 274, כדי לזכור ולהזכיר, כדי להכיר ולהוקיר, כדי לרשת ולהוריש, ברעות, בגאווה, בהזדהות ובגעגועים. גם כאשר תשובו לבתיכם, אנו מבקשים מכם שתיקחו עמכם מכאן את ההוקרה. זכרו – גבורתם לנו שריון, רעותינו להם נצח.
מתכנסים ליד כותל השמות. צילום: מישל פרי
אח, פגישה שכזאת… צילום: מישל פרי
-
הדלקת נר הזיכרון
נר הזיכרון לזכר הנופלים הדליקו הילדים אבנר וסמדר בן נתן וגב’ רותי בן נתן, אלמנתו של סרן גדי בן נתן ז”ל, בעל צל”ש מח”ט, שנפל במלחמת יום הכיפורים ביום י”ט בתשרי תשל”ד, 15 באוקטובר 1973.
רותי ואבנר בן נתן ליד נר הזיכרון שהודלק. צילום: מישל פרי
-
“יזכור”
“יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו, הנאמנים והאמיצים, חיילי צבא ההגנה לישראל, וכל לוחמי המחתרות והחטיבות הלוחמים במערכות העם, וכל אנשי קהילת המודיעין והביטחון ואנשי המשטרה אשר חרפו נפשם במלחמה על תקומת ישראל, וכל אלה שנרצחו בארץ ומחוצה לה, בידי מרצחים מארגוני הטרור. יזכור ישראל ויתברך בזרעו, ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש, אשר נספו במערכה הכבדה. יהיו חללי מערכות ישראל, עטורי הניצחון, חתומים בלב ישראל לדור ודור.
יזכור מפי הרב הצבאי במלחמת יוה”כ סרן במיל ד”ר אפרים חמיאל. צילם: ירדן קדמן
-
פרק תהלים (שיר מזמור לאסף, תהילים פרק פג)
פרק תהלים קרא מר אליהו אורן, אחיו של החייל רב”ט מתתיהו אורן חלבאג’י ז”ל, שנהרג ביום א’ בתמוז תשל”א, 24 ביוני 1971. התלוו אליו האחים חנניה חנוך והאחות מהין.
א שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף. ב אֱלֹהִים אַל-דֳּמִי-לָךְ אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל. ג כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. ד עַל-עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל-צְפוּנֶיךָ. ה אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד. ו כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ.ז אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים. ח גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם-יֹשְׁבֵי צוֹר. ט גַּם-אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי-לוֹט סֶלָה. י עֲשֵׂה-לָהֶם כְּמִדְיָן כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן. יא נִשְׁמְדוּ בְעֵין-דֹּאר הָיוּ דֹּמֶן לָאֲדָמָה. יב שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵימוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל-נְסִיכֵימוֹ. יג אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירְשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים. יד אֱלֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי-רוּחַ. טו כְּאֵשׁ תִּבְעַר-יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים. טז כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם. יז מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ יְהוָה. יח יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי-עַד וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ. יט וְיֵדְעוּ כִּי-אַתָּה שִׁמְךָ יְהוָה לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל-כָּל-הָאָרֶץ.
אליהו אורן, אחיו של רב”ט מתתיהו אורן חלבאג’י ז”ל, קורא פרק תהלים
-
קדיש
“קדיש” אמר מר שמוליק הרוש הראל, אחיו של רס”ר הרוש חיים ז”ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים ביום י”ט בתשרי תשל”ד 15 אוק’ 1973.
קדיש מפי מר שמוליק הראל הרוש צילם ירדן קדמן
- תפילת “אל מלא רחמים”
החזן רב-סמל ראשון (במיל’) אשר ברנשטיין, אשר שירת בחטיבה בפלוגה הסדירה כמט”ק, נשא תפילת אל מלא רחמים:
אל מלא רחמים שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה, במעלות קדושים, טהורים וגיבורים, כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים. לנשמות חיילי וחיילות צבא ההגנה לישראל, שנפלו במלחמות ישראל, בפעולות ההגנה, תגמול וביטחון, בעת מלוי תפקידם ובעת שירותם, ולנשמות כל לוחמי המחתרות וחטיבות הלוחמים במערכות העם, ולכל קהיליית המודיעין, הביטחון והמשטרה שחירפו נפשם למות על קדושת השם, ובעזרת אלוהי מערכות ישראל הביאו לתקומת האומה והמדינה ולגאולת הארץ ועיר אלוהים. וכל אלה שנרצחו בארץ ומחוצה לה בידי המרצחים מארגוני הטרור. בעבור שאנו מתפללים לעילוי נשמתם, לכן בעל הרחמים יסתירם בסתר כנפיו לעולמים ויצרור בצרור החיים את נשמתם. יי הוא נחלתם, בגן עדן תהא מנוחתם, וינוחו על משכבם ויעמדו לגורלם לקץ הימין ונאמר אמן.
תפילת אל מלא רחמים, מפי סמ”ר אשר ברנשטיין מיוצאי החטיבה
ליד כותל השמות. צילום: ירדן קדמן
-
השיר “מי שחלם לו” של דידי מנוסי
מר משה גלבגיסר מיוצאי החטיבה ניגן שיר זה.
מִי שֶׁחָלַם לוֹ, וְנִשְׁאַר לוֹ הַחֲלוֹם
מִי שֶׁלָּחַם לוֹ, לֹא יִשְׁכַּח עַל מַה לָּחַם
מִי שֶׁנִּשְׁאַר עֵר כָּל הַלַּיְלָה עוֹד יִרְאֶה אוֹר יוֹם
מִי שֶׁהָלַךְ הוּא לֹא יִרְאֶה זֹאת לְעוֹלָם.
מִי שֶׁהִבְטִיחַ לֹא הֵנִיחַ אֶת חַרְבּוֹ
מִי שֶׁקָּרְאוּ לוֹ הוּא צָעַד בְּרֹאשׁ כֻּלָּם
מִי שֶׁאָהַב לוֹ – עוֹד צְפוּיוֹת לוֹ אֲהָבוֹת רַבּוֹת
מִי שֶׁהָלַךְ הוּא לֹא יֹאהַב עוֹד לְעוֹלָם.
וְהֶהָרִים עוֹד בּוֹעֲרִים בְּאֵשׁ זְרִיחוֹת
וּבֵין עַרְבַּיִם עוֹד נוֹשֶׁבֶת רוּחַ יָם
אֶלֶף פְּרָחִים עוֹד מְשַׂמְּחִים כָּל לֵב בִּשְׁלַל פְּרִיחוֹת
מִי שֶׁהָלַךְ הוּא לֹא יִרְאֶה זֹאת לְעוֹלָם.
מִי שֶׁחָלַם וְהִתְגַּשֵּׁם לוֹ הַחֲלוֹם
מִי שֶׁלָּחַם עַד שֶׁשָּׁמַע קוֹל מְנַצְּחִים
מִי שֶׁעָבַר אֶת כָּל הַלַּיְלָה, וְרָאָה אוֹר יוֹם
הוּא לֹא יָנִיחַ שֶׁנִּשְׁכַּח אֶת הַהוֹלְכִים.
מִי שֶׁהִבְטִיחַ וְזָכָה גַּם לְקַיֵּם
מִי שֶׁהִצְלִיחַ לַחְזֹר מִן הַדְּרָכִים
מִי שֶׁכָּאַב, אֲבָל הֵבִין שֶׁהַכְּאֵב אִלֵּם
הוּא לֹא יָנִיחַ שֶׁנִּשְׁכַּח אֶת הַהוֹלְכִים.
וְהֶהָרִים עוֹד יִבְעֲרוּ בְּאֵשׁ זְרִיחוֹת
וּבֵין עַרְבַּיִם תְּנַשֵּׁב עוֹד רוּחַ יָם
אֶלֶף פְּרָחִים עוֹד מְשַׂמְּחִים כָּל לֵב בִּשְׁלַל פְּרִיחוֹת
הֵם שֶׁיָּעִידוּ, כִּי זָכַרְנוּ אֶת כֻּלָּם.
וְהֶהָרִים עוֹד יִבְעֲרוּ בְּאֵשׁ זְרִיחוֹת
וּבֵין עַרְבַּיִם תְּנַשֵּׁב עוֹד רוּחַ יָם
אֶלֶף פְּרָחִים עוֹד יִפְרְחוּ בֵּין וּבְתוֹךְ שׁוּחוֹת
הֵם שֶׁיָּעִידוּ, כִּי זָכַרְנוּ אֶת כֻּלָּם…
משה גלבגיסר- מיוצאי החטיבה מנגן
-
מדברי תא”ל יואל גונן גורודיש, מפקד החטיבה במלחמת יום הכיפורים בטקס הזיכרון
התכנסנו כאן היום, ו’ בתמוז תשע”ג, 14 ביוני 2013, באתר הנצחה זה בלטרון, אשר ידע קרבות קשים במלחמת העצמאות, ומול כותל השמות שבו חקוקים שמות לוחמינו הגיבורים, אשר מסרו נפשם למען חירותנו, בהותירם הורים, אלמנות, בנים ובנות, אחים ואחיות.
בני המשפחות השכולות וחברינו בחטיבה ובני משפחותיהם, באנו חלוק כבוד לנופלים, נישא זיכרם לעד בתוך ליבנו. על כותל זה חצובים תקוות, רצונות וחלומות אשר כבר לא ימומשו.
אנו המשפחות ולוחמי החטיבה מבטיחים ועושים. אנו מממשים את תקוות הנופלים אשר לא מומשו. ארץ זו היא שלנו, של עם ישראל, ותהיה שלנו לעולמי עד.
יהי זכרם ברוך לתפארת מדינת ישראל.
יואל גונן, גורודיש
מפקד החטיבה במלחמת יום הכיפורים.
תא”ל (במיל’) יואל גונן (גורודיש), מפקד החטיבה במלחמה, נושא דברו. צילום: מישל פרי
-
דבר המשפחות השכולות
מר אורי תובל, בנו של סגן תובל שולמן מרדכי ז”ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים ביום י”ט בתשרי תשל”ד, 15 באוקטובר 1973 קרא את דבר משפחות שכולות:
חיילי וקציני חטיבה 274, בני המשפחות השכולות, חברים נכבדים,
כאשר התבקשתי על ידי המארגנים לדבר כאן בשם המשפחות השכולות, עניתי שאני לא האדם המתאים לכך. אמרתי, שאני מרגיש אורח.
הקשר ביניכם, לוחמי החטיבה, חוּדָש בגלל שהוא נצרב בעוצמה, כשהקמתם את החטיבה הייחודית הזאת, ובלחימה הקשה בסיני. שנים של נתק, לא השכיחו מכם את הקשר החזק הזה.
אני לא חלק מכל זה. עד לפני מספר שנים כמעט לא ידעתי דבר על החטיבה. אז מה כבר אוכל לומר לאנשיה ואיך אוכל לייצג משפחות שכולות? עד שהבנתי עד כמה המילה “חלל” היא אחת המילים המדויקות והנבונות ביותר בעברית, שבאה לתאר את האיש הצעיר שיצא למלחמה ולא חזר, את אבי, שאילו היה חי, בוודאי הייתי שומע ממנו קטעי סיפורים על הגדוד, על המלחמה, אולי הייתי מכיר דרכו חברים מהצבא.
אבל אבא איננו, ומה שנותר לי, לאימא, לבני משפחתו ולחבריו, הוא חלל בתוכנו. אבא נוכח בחיינו בתור חיסרון מתמיד, חור שחור, שמשפיע על מה שקיים בדרכים לא ברורות, ואת נוכחותו ניתן להבין רק אם מצליחים לפענח את הרמזים. הוא נוכח, למשל, בכך שאני מרגיש זר, בחטיבה שהייתה חלק חשוב מזהותו. הבנתי שהרתיעה שלי מלדבר כאן בשם המשפחות השכולות, היא למעשה ביטוי לחסרונו של אבי. הבנתי שאני נרתע מלדבר דווקא מכיוון שאני בן למשפחה שכולה. וזו אולי משמעות השכול: התחושה שאינך יכול לדבר, שאין על מה לדבר, שאי אפשר לדבר את זה. וכשאין מה לדבר – נותרות הקלישאות. בטקסים כאלה נהוג לומר לנו, בני המשפחות השכולות, שאנחנו חושבים יום יום על יקירינו. האמת, שזה לא נכון. יש חיים, יש עוד דברים להתעסק בהם, ולפעמים אנחנו טועים לחשוב שאנחנו כבר צועדים על קרקע יציבה.
אולם בצמתים מכריעים בחיים, שמגיעים דווקא כשאנחנו אמורים להיות כבר בוגרים וחתומים, מפעפעת מלמטה תחושת החלל והחוסר. ומי בכלל מבין שהיא קשורה לבחורצ’יק צעיר בן 26, שנהרג לפני 40 שנה? כמו דרישת שלום מאוחרת, דווקא כאדם בן 30, 35 ו-40, אבא בעצמי, אני מבין את ההשפעה העמוקה של חסרונו של אבי. אני מפנטז על נוכחותו של סטודנט בן 26. הוא שהיה יודע טוב ממני מה נכון לעשות, הוא שהיה יודע את חוכמת החיים הרגילים.
אבא שלי, מוטי תובל (מוטי שולמן), הספיק הרבה והבטיח הרבה. הוא היה ילד שאהב להשתולל, ובכל זאת הצטיין בלימודים. עשה שנת שירות בגרעין של השומר הצעיר, הפך לקצין שריון, השתחרר, התגייס מחדש כי שר הביטחון ביקש מהצעירים שייתנו עוד קצת, הלך ללמוד כלכלה וכימיה באוניברסיטה העברית, סיים בהצטיינות והתחיל דוקטורט בכימיה, התחתן עם אימא, קנה בית, המתין לילד בכור, רצה משפחה, תכנן את העתיד. ואז יצא למלחמה. הוא נהרג עוד לפני שנולדתי. וכמו ענף שנגדע, חייהם של כל הסובבים אותו – הוריו ואחותו, אשתו והוריה, בנו – נאלצו לשנות את כיוון צמיחתם.
השכול מבלבל. מדינה שלמה מתגייסת לשכנע אותנו, שבאובדן שלנו יש משהו טוב. שיש מטרה לחלל שפעור בתוכנו, שיש טעם למחיר שאנחנו משלמים, ואולי אפילו גאווה. אני לא מוצא דרכים רבות שמסוגלות לגשר בין התחושה האישית לתחושה הלאומית הזאת. משפחתי העדיפה את ההתמודדות האישית על המוסכמות הלאומיות, שיש עמן צדק, אולם נראות לא קשורות.
אבל הכינוס החטיבתי הזה שונה. הוא מרגש מכיוון שהוא נותן פנים ושֵם לרגעים המכריעים של חיינו, והוא משאיר אותם אנושיים ואישיים. הוא מאפשר לי להכיר דברים שאולי הנחתי שאוכל להסתדר גם בלי לגעת בהם, אך הם חוזרים ומציפים בדרכים שונות ומשונות.
תודה לכם על ההזדמנות הזאת.
אורי תובל נושא את דבר המשפחות השכולות
-
הנחת זרים
זר צה”ל הונח על ידי מר ירון עצמון, בנו של סמל ראובן עצמון ז”ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים ביום י”ד בתשרי תשל”ד, 10 באוקטובר 1973; ועל ידי רס”ן (במיל’) ראובן שליין, ששירת בחטיבה לסירוגין במרכז הגיוס החטיבתי והשלישות.
זר צבא ההגנה לישראל מונח על ידי מר ירון עצמון ורס”ן במיל ראובן שליין
זר החטיבה הונח על ידי מר אלברט והבה, אחיו של סמל יהודה והבה ז”ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים ביום י”ט בתשרי תשל”ד, 15 אוק’ 1973; ועל ידי מר’ ישראל רזפורקר, בנו של רב”ט רזפורקר חנוך ז”ל, שהיה מפלוגת המרגמות של החטיבה ונפל במלחמת יום הכיפורים ביום כ”ה בתשרי תשל”ד, 21 באוקטובר 1973.
זר במשפחות השכולות הונח על ידי האחים אילן ודרור שלזינגר, האחים של סמל חיים שלזינגר ז”ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים ביום כ”ה בתשרי תשל”ד, 21 באוקטובר 1973.
זר החטיבה מניחים מר אלברט והבה ומר ישראל רזפורקר
זר משפחות השכולות מניחים האחים דרור ואילן שלזינגר
זר המשפחות השכולות הונח על ידי האחים אילן ודרור שלזינגר, האחים של סמל חיים שלזינגר ז”ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים ביום כ”ה בתשרי תשל”ד, 21 באוקטובר 1973
הטקס למרגלות כותל השמות הסתיים בנגינת “התקווה” על ידי משה גלבגיסר
התכנית באולם המרכבה
מתכנסים באולם המרכבה
באולם המרכבה נקבצו בני המשפחות השכולות של החטיבה (גם של אנשי החימוש שנפלו במסגרת החטיבה), וכן גב’ חרות אלטשולר אלמנתו של מקים החטיבה אל”ם גדעון אלשור (אלטשולר) ז”ל, מפקדי החטיבה לדורותיה ומפקדים מהאוגדה ובהם: תת-אלוף יואל גונן (גורודיש), אלוף עמנואל סקל, אלוף יעקב לפידות, תת-אלוף ברוך הראל (פינקו), תת-אלוף עוזי לב-צור (לנצנר), תת-אלוף סאלח האייל, תת-אלוף בני טרן, תת-אלוף מאיר נקש, אל”ם יוסלה יודביץ ותת-אלוף מנשה ענבר ששירת באוגדה כמח”ט ומכהן כיום כמנכ”ל עמותת יד לשריון.
“אנו מחבקים ומאמצים את בני המשפחות השכולות”, ציין יאיר עמיקם שהנחה את התוכנית באולם.
מקשיבים באולם המרכבה. צילום: ירדן קדמן
יאיר עמיקם, מלוחמי גדוד הטירנים 227 של החטיבה, ציין כי זו שנה רביעית ברציפות שאנו מקיימים את טקס ההתייחדות ושנה רביעית להתכנסות של ותיקי החטיבה – כפי שהבטחנו. הדבר הופך אט אט למסורת ומתרחב מעגל המשתתפים. אנו ממשיכים במאמצינו לאתר את כול בני משפחות החללים – חברינו – ואת יוצאי החטיבה לדורותיה, שעדיין לא הגענו אליהם, ומקווים שמעגל משפחת החטיבה ילך ויתרחב בכנסים הבאים.
יאיר עמיקם מנחה את המפגש באולם המרכבה. צילום: מישל פרי
- דברים שכתבה גב’ מירה שחם גולן
מירה שחם-גולן היא אלמנתו של קצין השריון סגן יואל שחם ז”ל, ששירת בחטיבה, לחם ונהרג ביום 14 באוקטובר 1973, בקרבות הבלימה בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים. את דבריה קרא מר דורון גולן.
14 באוקטובר 1973, חול המועד של סוכות, שעה שלוש. ברדיו מדווחים – קרבות בלימה קשים מול תעלת סואץ. ברחבי המדינה מודיעים למשפחות החללים על אסונם. כאב ראש משתק… בקיבוץ נושמים לרווחה, איש לא הגיע אל החצר להודיע על נפגעים… אנחנו – יכולים להירגע..
גלויה על השולחן, יום שישי, 12 באוקטובר, מול איסמעיליה: “חש בטוב שמרו על עצמכם”
בוקר חדש, 15 באוקטובר, ילדים מחייכים, מחבקים, שמש זורחת. ברדיו חדשות מצמררות… יוצאים לעבוד…
בלב ריקנות, פחד, געגועים, מתי יגיע לחופשה? מתי יסתיים הכול? דמעות מלחלחות את העיניים, לא זולגות.
קיבלת גלויה, את יכולה להירגע. דפיקה בדלת – הוא מסר לך ד”ש חמה ונשיקות לך ולילדים, א’ פגש אותו…
ילדים מציירים מכתבים לאבא.
בוקר חדש, 16 באוקטובר, ערב שמחת תורה. עבודה בבית הילדים, שירים, צחוקים, חיבוקים לילדים. מנוחת צהריים. חדר ממוזג. גלויה חדשה הגיעה היום: “לא יודע איך יסתיים הכול, שמרו על עצמכם… שמרי על המשפחה”.
דפיקה בדלת: קיבלת ד”ש, ד’ פגש אותו. “מתי?” “לפני חמישה ימים.”
נמנום מוטרף, געגועים, מחנק בגרון. דפיקה בדלת… החדר הקטן מתמלא באנשים. עיניהם דומעות. הולכים לקראתי בגוש מאיים שרוצה לנחם… “מה קרה”?
וההכרה: חיילת מדקלמת: מצטערת להודיעך שבעלך נפל חלל… “את משוחררת… הבנתי”
חיילת רצה בוכייה במדרגות… חיבוקים מכל עבר. אחות עם זריקה ביד וכדורים. “לא רוצה זריקה, לא רוצה כדורים. מה אגיד לילדים? שאבא מעכשיו הוא מצבת אבן?”
חברה מבקשת: “אקח אליי את הילדים, את מסכימה?”
“מה קורה עם ההורים שלו?”
“יושבים איתם, הודיעו להם.”
“האח שלו חולה מאד.”
“הוא רצה לבקר אותָך, קם ממיטתו, קרס ליד הדלת…”
“מביאים את האח הצעיר והאחיין מתוך הקרבות… נסעו להביא את המשפחה שלָך, אבא, אימא והאחים שלך עוד מעט יגיעו…”
אבא ואימא בפתח… אבא אפור-פנים: “יקרה שלי, הלוואי שהייתי במקומו.”
חברה מביאה את הילדים.
“אימא, כתבתי מכתב לאבא,” אומר הבן הבכור.
“הנח על הרדיו, נשלח לו מחר…”
“בואו נשחק במשחק הזיכרון…”
“אתם יודעים ילדים שיש מלחמה, ולפעמים לא חוזרים מה…”
“אבא של יוחאי לא חזר…”
“גם אבא שלנו לא יחזור…”
דממה. ראשים מורכנים. מבטים קפואים ברצפה. גופו של בן בכור מתכופף בכאב. כאב איום מחלחל ומאיים לפרוץ. ילדה בת ארבע וחצי זועקת:, “אבא… אבא… חבל, אבא, תתחתני עם אבא אחר…” ונופלת לזרועותיי. בן צעיר, תינוק, “אבא שלי בשמיים.”
חושך, עלטה, ילדים רכים ישנים במיטתי. זה עתה איבדו את אביהם, על מה הם חולמים? האם יזכרו את אהבתו, חיבוקו, סיפוריו? הטיולים איתו בשדות?
אמשיך, אגדל אותם כאילו שהוא פה עדיין, בריאים, מאושרים… ילדים רכים, נשימתם שלווה… יתומים…
בוקר. בכי מתפרץ, בת מחבקת: “אמא בבקשה, אל תבכי…”
ילדה כותבת ביומנה: “היא מסכנה, אלמנה.”
חושך, חושך, חושך. השמיים – מחייכים לאחרים. טיולים מעכשיו לבית העלמין בבארי. טקסים, נאומים, ביקורים של המג”ד.
– מאשימה אותנו? על מה? זה יחזיר אותו?
חברים במדים בוכים אצלי בבית, דברים נופלים מהידיים… לא מצליחה לסיים יום עבודה… חושך וערפל, בת עשרים ושבע, אימא לשלושה יקרים, אלמנה…
דורון גולן קורא את הדברים שכתבה מירי שחם גולן
-
תמונות חללי החטיבה
על מסך גדול הוקרנו צילומי החללים של החטיבה שנפלו מאז הקמתה – לפני, אחרי ובמלחמת יום הכיפורים. התמונות נלקחו מחוברת שפורסמה בחטיבה וחלקן נלקחו מאתר משרד הביטחון. סרן (במיל’) אפרים חמיאל קרא את שמות החללים בעת הקרנת הצילומים. משה גלבגיסר, חייל מהחטיבה, ניגן את שיר “הרעות”.
-
החברות והרעות
רס”ר (במיל’) עו”ד אהוד סתת קרא דברים שכתב מ”פ החרמ”ש מגדוד 227 רס”ן (במיל’) אורי כהן, הנמצא כאן איתנו, שביקש בכנס זה במלאות 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, לספר את סיפור הפלוגה ולהאיר את ערכי החברות והרעות.
רס”ן אורי כהן , מ”פ החרמ”ש של גדוד 227
“חברות אמת”
התכנסנו פה היום לרגל מלאות כמעט ארבעים שנים למלחמת יום הכיפורים, שבה חטיבה 274 נטלה חלק. הצטרפתי לחטיבה בשנת 1972 ותליתי את החגור בשנת 1992. עשרים שנים עשיתי מילואים בחטיבה, בתעסוקה מבצעית ובאימונים, במצטבר – כשלוש שנים כולל השירות במלחמה.
אך לא על עצמי באתי לספר הפעם. באתי לספר על פלוגת חרמ”ש בגדוד טנקים, באתי לספר על כוח לוחם שהיה תמיד חוד החנית בכל משימות הגדוד והחטיבה. ותיקי הפלוגה עוד הספיקו להשתתף במלחמת ששת הימים בקרבות עמק דותן.
אנו יצאנו למלחמת יום הכיפורים מבסיס “חסה” בפיקודו של המ”פ פרוספר אמר ז”ל, שאיננו עוד עמנו, ונסענו לעבר טסה שבסיני על שרשראות. במלחמת יום הכיפורים השתתפה הפלוגה בשני קרבות: בהדיפת התקפת הנגד של המצרים ובקרב על “חמוטל”. בהדיפת התקפת הנגד של המצרים, ימים ספורים לאחר תחילת המערכה, השתלבנו בין הטנקים והצלחנו לעצור ולהדוף את המצרים, ולצערנו איבדנו את רס”ר חיים הרוש ז”ל.
ימים ספורים לפני הפסקת האש ירדנו דרומה במטרה לכבוש שני מתחמים המופיעים במפת הקוד תחת השמות “חמוטל” ו”מכשיר”. כאשר מדברים על ההתקפה ב”חמוטל” עולה מיד השאלה האם מפקד הכוח, סגן יוסי כהן (אין קשר משפחתי) סירב פקודה או לא? יש לי דעה ברורה וגם ידיעה בעניין, אך לא זה המקום לדון בכך. אומר רק, כי לדעתי קיבל יוסי כהן החלטה אמיצה, נבונה ואחראית.
חשוב לי מאוד להדגיש שהפלוגה שלנו הסתערה אל היעד ללא היסוס ומבלי לעצור בדרכה. שעטנו אל היעד למרות הסיוע הארטילרי הדל, כאשר בראש כוח החוד עמד סגן משה דנינו ז”ל שנפל בקרב.
רק לאחר שחמישה כלים שלנו (שלוש “זלדות” ושני זחל”מים) נפגעו בטילי “סאגר” ו”שמל” ונשרפו כליל, נשברה ההתקפה. בקרב על “חמוטל” נהרגו שמונה מחברינו ושלושה הוכרזו נעדרים. לאחר המלחמה נמצאו גופות הנעדרים והובאו לקבר ישראל. בנוסף נפצעו בקרב עשרים ושלושה לוחמים.
הפלוגה ספגה מכה קשה וכואבת, ורק כתוצאה מ’עירוי דם’ איכותי, עם קליטתו ושילובו של כוח אדם רענן וצעיר – כמחצית הפלוגה שהייתה בפיקודו של מוטי רחמילביץ’ עליו השלום – הצלחנו להתעשת ו’להישאר בחיים’.
בד בבד, נעשתה מלאכת שיקום יסודית ואיחוי השברים, תוך שימת דגש על אינטגרציה בין ה”פלגים” השונים שהוו מעתה את הפלוגה. עד כי עלה בידנו להעמיד מחדש את הפלוגה על רגליה, להכינה כדבעי ולהכשירה לבצע כהלכה את המטלות הגדודיות והחטיבתיות. ואלו אכן לא אחרו לבוא. שוב ושוב מצאנו עצמנו בחזית לאורכו של קו הגבול המתכווץ עם המצרים בצפון חצי האי סיני – מ”בלוזה” במערב, בואכה רצועת עזה. הפלוגה “עשתה קו” בנחל ים, אל עריש, רפיח, מספר פעמים בגזרת עזה ובקו הגבול הדרומי עם מצרים בגזרת “הר חריף” ו”הר שגיא”.
הפלוגה השתתפה באינתיפאדה הראשונה והיינו בתעסוקה בעזה כאשר נדקר נהג מכלית הדלק במרכז העיר. בנוסף, עשינו מילואים כאשר נחצה הגבול בין מצרים לבין ישראל במרכז רפיח. האספסוף “חגג” אז ברחובות והמהומות לא חדלו. לאחר מספר שנים חזרנו לרפיח, לקו שנודע לימים כציר “פילדפי”.
הפלוגה הייתה מורכבת מכל שכבות החברה ועדות ישראל. היו בה מהנדסים, עורכי דין ובעלי מקצועות חופשיים אחרים, בעלי עסקים, אנשי עמל, וכן גם כאלה שלא ידעו קרוא וכתוב. מכול החברים יצרנו פלוגה לוחמת שעמדה בכול המשימות שהוטלו עליה על ידי מפקדי הגדוד: שלמה פלד “מונה” ז”ל, זאב איתן (וילנר) ז”ל, ויבדלו לחיים ארוכים וטובים, ממשיכיהם: שמוליק עובדיה (“כבש”) ומאיר מור (“מיור”).
אנחנו לא לבד, היו עוד פלוגות ובדבריי אלה הבאתי על קצה המזלג את סיפורה של פלוגה אחת – זו הפלוגה שלי – תוך שאני מכבד ומעריך את פועלן של כול יתר יחידות החטיבה להגנת העם והמולדת, ומוקיר ונוצר עימי את זכרם ומורשתם של כול הנופלים בקרב.
הייתה לי זכות גדולה להיות חלק מפלוגה מופלאה זו ולפקד עליה שנים לא מעטות. לכבוד לי על כי כול העת פעלו לצידי ויחד עימי סגל מקצועי ומעולה ולוחמים עשויים ללא חת, מסורים ונאמנים. סיימתי את השירות כשאני מלא תחושת סיפוק על עשייה ברוכה ועל חברות אמיצה עם אנשים נפלאים.
כיום, אני אורי כהן, חולה במחלה קשה של ניוון שרירים, ולמרות הקושי הגעתי לכנס החטיבתי כאן, רתוק לכיסא גלגלים ומונשם, רק בכדי להודות לעשרות חברים יקרים מהגדוד והפלוגה שבאים מידי פעם לבקר אותי בביתי. לדעתי, זו החברות האמיתית שהתגבשה על גבעות החול בסיני וברחובות עזה.
תודה רבה,
רס”ן אורי כהן.
עו”ד אהוד סתת קורא את דברי אורי כהן מ”פ החרמ”ש
-
דברי יובל שחף
(יובל שחף, המרכז את המידע על ההיסטוריה של החטיבה, הביא את סיפור הלחימה בימים 14 ו-15 באוקטובר, בגזרת “הברגה” ו”זרקור”. יומיים אלה היו ימי הלחימה הקשים ביותר של החטיבה וכאן גם נפלו מרבית חלליה.)
בין הימים 12 ל-13 באוקטובר החטיבה קיבלה אחריות על הגזרה שבין ציר מאדים בצפון ועד מדרום למתחם “הברגה” – מול הארמייה המצרית השנייה. היא החליפה את החטיבות 460 ו-500, של אוגדה 162, אשר יצאו עם יתר יחידות האוגדה להתארגנות לקראת הצליחה. ב-13 בחודש בלילה תודלקו הטנקים והושלמו ההכנות בחניונים שמאחור. בשעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון 14 באוקטובר יצאו הטנקים של שלושת הגדודים מחניוני הלילה שלהם ונעו אל שטחים שולטים, כול גדוד בגזרתו.
במהלך השבת ובעיקר ביום ראשון מוקדם בבוקר (14 בחודש) נערכו תקיפות אוויריות והפגזות ארטילריות על יחידות החטיבה אשר נכנסו לגזרה. היו מספר נפגעים, אך בשלב זה לא היו פגיעות רציניות בטנקים. בין הנפגעים בהפגזות הארטילריות ובתקיפות האוויריות היה גם מג”ד 227, סא”ל אורי ברז, שנפגע בעינו ופונה, ובמקומו נתמנה סגנו – רס”ן שלמה (מונה) פלד. את מקומו של מונה כסמג”ד, תפס סגן יוסי כהן, מ”פ ג’, שעקב החוסר בטנקים בגדוד 227, פלוגתו לא אוישה באותו שלב.
יובל שחף מביא את סיפור קרבות החטיבה ב-14-15 באוקטובר 1973 בגזרת זרקור והברגה
התברר כי ב-14 באוקטובר בבוקר, לאחר מספר ימים של עצירה ובעקבות לחץ סורי על המצרים, החלה התקפה מקבילה מזרחה של כוחות מצריים, בגזרות שונות לרוחב החזית. הם גם זיהו את הדילול במערך הישראלי שעמד מולם בגזרה הצפונית בסיני וכאן ריכזו את המאמצים העיקריים. כוחות משולבים של חי”ר (מצוידים באמצעי נ”ט רבים) וטנקים, מהחטיבות הממוכנות וחטיבות החי”ר של הארמייה המצרית השנייה, החלו בתנועה לכיוון מזרח משעה 07:00 לערך. יעדם היה תפיסת השטחים השולטים על ציר “חזיזית” (“ציר חת”ם”) והמשך ההבקעה משם מזרחה. הכוח המצרי שהתקדם מול המרחב שבו החזיקה חטיבה 274, היה מורכב בעיקר מן החטיבה המשוריינת 24 (עם טנקי טי-55), שהייתה שייכת לדיוויזיה הממוכנת 23 ותגברה את דיוויזיית החי”ר 2 ומיחידות חי”ר, בעוצמה מצטברת של כחטיבה מוגברת, מדיוויזיות החי”ר 2 ו-18 של הארמייה המצרית השנייה.
במרכז הגזרה החטיבתית נע כוח מצרי גדול בציר “ציון”. אל ציר “חזיזית” לכיוון “זרקור”. גדוד 227, שלאחר פציעתו של המג”ד אורי ברז בבוקר היה עתה בפיקוד רס”ן שלמה (מונה) פלד, נערך מולו בשטחים שולטים הנמצאים מזרחית לציר “חזיזית” ומצפון לציר “ספונטני”. בגזרה הדרומית של החטיבה התקדם כוח מצרי שלישי, כמאמץ עיקרי בגזרה זו, משני עברי ציר “חביבה”, לכיוון תעוז “הברגה”, שהיה נטוש באותה עת. הכוח שעמד מול התקדמות זו היו שתי פלוגות של גדוד 25, בפיקודו של סא”ל יצחק פורם.
יואל המח”ט, על הטנק שלו, קבע את מיקומו בגזרה הדרומית של החטיבה, בין שני הגדודים. מערכי הרפואה, התחזוקה והחימוש החטיבתיים, נפרסו מאחור, בעיקר על ציר “ספונטני”.
הכוחות המצריים שתקפו בגזרת החטיבה היו מבוססים, כאמור, על יחידות טנקי טי-55, עם כוחות חי”ר גדולים וסיוע ארטילרי מסיבי. בשלב הראשון נצרו טנקי החטיבה את האש ואפשרו לטנקים שנעו בראש הכוחות המצריים להתקרב לטווחים של 1,200-1,000 מ’ בקירוב. רק כאשר החלו הטנקים המצריים לעבור את הרכסים הקרובים, ממערב לציר “חזיזית”, נפתחה עליהם אש בכינון ישיר. בתוך דקות נפגעו והתלקחו מספר טנקים מצריים, לאורך כל הגזרה הדרומית של החטיבה, ובשלב זה כמעט ללא נפגעים לכוחותינו.
בחילופי האש הקשים בהמשך הבוקר ובעיקר ממטחי טילי הנ”ט, אשר נורו על ידי כוחות החי”ר המצריים וכן מההפגזות הארטילריות על כוחותינו, נפגעו טנקים בגדוד 25 (שאליו הועברה מחלקה מפלוגה א’ של גדוד 227, בפיקוד הסמ”פ רפי), כולל טנקי המג”ד והקש”א. טנק המג”ד נפגע מפגיעה ישירה של טנק מצרי וסא”ל פורם וקמב”ץ הגדוד, שהיה עימו על הטנק, נפצעו ופונו לאחור. בשלב זה של הקרב בגזרה הדרומית (החל מהשעה 09:30 לערך), הוכנסו לפעולה גם טנקי שוט-קל מגדוד 430 של חטיבה 500 (בפיקוד סא”ל אלישיב שמשי), אשר נותרו ככוח מאסף של אוגדה 162 בגזרה. במאמץ משותף של טנקי השוט והטירן בגזרה זו נהדפו הכוחות המצריים חזרה לכיוון מערב.
גדוד 25 נפגע באופן הקשה ביותר מבין גדודי החטיבה באותו יום ואיבד 6 מלוחמיו, שנפלו בקרבות בגזרת “הברגה” וביניהם מ”פ ל’ (סרן עוזי ישראלי ז”ל), סמ”פ, מ”מ ומט”ק. סרן אמיתי שר, הסמג”ד, נתמנה כמג”ד 25, במקום סא”ל פורם שנפצע ופונה. את הפיקוד על פלוגה ל’ קיבל משה, סגנו של עוזי ז”ל.
במהלך הקרבות בבוקר, בגדוד 227 נפגע הטנק של מ”פ ב’, והמ”פ (סרן יקי פרידמן) נפצע ונכווה קשות ופונה במצב קשה לעורף. את מקומו תפס סגנו שלמה וכסמ”פ נתמנה מאוחר יותר גדי, שחזר לקו למרות שנפצע ופונה קודם לכן.
רוב הטנקים המצריים שהתקדמו בגזרה הדרומית נפגעו והוצאו מכלל פעולה. הטנקים הבודדים שלא נפגעו נסוגו חזרה למתחמים הסמוכים לתעלה. אך מאוחר יותר התברר כי מרבית כוחות החי”ר המצריים, שנעו בעקבות הטנקים, לא נסוגו. הם נאחזו והתחפרו בגבעות החוליות שממערב לציר “חזיזית”, כולל ברכס שעליו עמד תעוז “הברגה”.
מאוחר יותר באותו יום נעשו מספר ניסיונות של כוחות החטיבה, בגזרה הדרומית, להתקדם אל רכסי הגבעות, מערבית לציר “חזיזית”. ניסיונות אלו נתקלו באש נ”ט חזקה (טילי סאגר ורקטות אר-פי-ג’י), של חיילי חי”ר מצריים רבים, אשר התחפרו כאמור באותן גבעות. בהעדר כוחות חי”ר משמעותיים וללא סיוע ארטילרי יעיל, התקשו הטנקיסטים הישראלים להתמודד עם החי”ר המצרי וטילי הנ”ט שלו, וניתנה הוראה להפסיק את ניסיונות ההתקדמות מערבה.
שלושה טנקים מפלוגה א’ של גדוד 227, בפיקוד המ”פ שמוליק (באותו שלב זה היה כל סד”כ הפלוגה..), התקדמו באותם ניסיונות, במטרה להגיע אל השטחים השולטים שמדרום ל”זרקור” ומערבית לציר “חזיזית”, שטחים שמהם כבר אפשר היה לצפות אל התעלה ואל גשר הפירדאן. אך התברר כי אותם שטחים היו רוויים בחי”ר מצרי מחופר עם אמצעי נ”ט רבים. הטנק הקדמי ביותר (טנק המ”פ) נפגע מטיל מצרי ועלה באש. ארבעת אנשי הצוות של הטנק (כולל שמוליק שנורה מקרוב בבטנו מאקדח, על ידי קצין מצרי, ונפצע קשה לאחר שנחלץ מהטנק), נאספו על ידי שני הטנקים הנותרים (התותחן של טנק המ”פ, שנפגע באורח קשה, נפטר מפצעיו, מאוחר יותר בתאג”ד). שני טנקים אלה, שאחד מהם אף ספג במהלך החילוץ פגיעה ישירה של רקטת אר-פי-ג’י במכל הדלק הקדמי (ולמרבה המזל לא ניצת הסולר במכל והטנק לא הושבת באותו שלב), שבו על עקבותיהם עם אנשי הצוות שחולצו וחזרו לעמדות הגדוד, מזרחית לציר “חזיזית”. טנק המ”פ השרוף נותר בשטח שבשליטת המצרים. היה זה טנק הטירן הישראלי הקדמי ביותר והיחיד שנותר בשטח המצרי במלחמה כולה. סמ”פ א’ (רפי), חזר אחר הצהריים מגזרת גדוד 25 וקיבל את הפיקוד על הפלוגה, בעקבות פציעתו של שמוליק ופינויו לאחור.
האש הארטילרית על כוחותינו נמשכה כל היום וגרמה לעוד מספר נפגעים (כולל מ”מ נוסף והטען שלו שנהרגו בפלוגה א’). לקראת החשכה נעו הטנקים של החטיבה לאחור לחניוני לילה, שאובטחו על ידי לוחמי סיור וחרמ”ש שהגיעו לגזרה. בחניונים התבצעו הטיפולים והתיקונים הנדרשים להחזרת הכלים לכשירות. הטנקים תודלקו וחומשו ואנשי צוות ומפקדים חדשים תפסו את מקומם של הנפגעים.
ביום למחרת (15 באוקטובר) החלו הטנקים של הגדודים 25 ו-227 לנוע החל משעה 03:30 על ציר “ספונטני”, חזרה לעמדות שאותן תפסו ביום הקודם. גדוד 228 חזר להחזיק בשטחים השולטים על ציר “מאדים” ובגבעות שממזרח לצומת “מאדים”/”חזיזית”.
לפלוגה ב’ מגדוד 227 בסיוע כוח מגדוד 25, ניתנה פקודה לכבוש מחדש את תעוז “הברגה”, שנתפס בלילה על ידי חיילי חי”ר מצרים שנכנסו לתעוז הנטוש. ששת הטנקים של הפלוגה החלו בהסתערות מכיוון מזרח. בהתקרבם לרכס עליו ניצב התעוז, נורה עליהם מטח של טילי סאגר ורקטות אר-פי-ג’י. ארבעת הטנקים שנעו בראש נפגעו והתלקחו מיד וכן נפגעו טנקים סמוכים, כולל טנקים מגדוד 25. סגן מפקד הפלוגה, מ”מ ומט”ק ועמם עוד ששה אנשי צוות, נהרגו מפגיעות הטילים והתלקחות הטנקים. כמעט כל מי שלא נהרג בטנקים שנפגעו, משני הגדודים, נפצע בדרגות שונות של פגיעות מרסיסים וכוויות. ההתקפה נבלמה למעשה והתעוז נותר עדיין באותו שלב בידי המצרים.
למקום הוזעקו נגמ”שים (“זלדות”) של פלס”ר חטיבה 460 (פלוגת “במבה”), שבחיפוי הטנקים הנותרים של גדוד 25 וביחד עם פלוגת החרמ”ש של הגדוד, הסתערו על מתחם התעוז, ותוך ירי מסיבי ממקלעי המא”ג שלהם וזריקת רימונים, גרמו לנסיגת חיילי החי”ר המצריים. לוחמי הפלס”ר והחרמ”ש הצליחו להגיע אל הטנקים הפגועים, חילצו את הפצועים ואת גופות ההרוגים והביאו אותם אל העורף.
בשעות אחר הצהריים נתקל חפ”ק המח”ט, שהיה בדרכו לגדוד 25, בכוח חי”ר מצרי מדרום ל”הברגה”. בקרב שהתחולל במקום נפגע אחד מהטנקים שהגיעו לסייע (מפל א’ של גדוד 227), ושלושה מאנשי צוותו נהרגו. גם טנק המח”ט נפגע אך לא נחדר. כתוצאה מהפגיעה הועף יואל מהטנק ונפגע קל ברגלו. הוא נאסף על ידי מ”פ א’ (החדש) מגדוד 227 (שאף צייד אותו בעוזי..) ובהמשך הצליח לחזור לטנק שלו ולהמשיך בניהול הקרב, עד ליציאה מהשטח שהיה רווי בחיילי חי”ר מצריים.
בסופו של יום נותר תעוז “הברגה” בשליטת כוחות החטיבה והטנקים שנפגעו שם פונו לאחור. בקרבות ביומיים אלה נפלו 23 מלוחמי החטיבה ונפצעו יותר מ-40. בין ההרוגים והפצועים נכללו שני המג”דים ושלושה מ”פים בשני הגדודים שנטלו חלק בלחימה בגזרה זו.
-
דברי תא”ל (במיל’) יואל גונן המח”ט
יואל הציג את תמונת הלחימה מנקודת ראותו של מפקד החטיבה, תיאר את ייעודה המקורי של החטיבה לפעול ככוח העיקרי במבצע הנחיתה הגדול, שתוכנן במסגרת האוגדה המשימתית שאורגנה למטרה זאת. במבצע זה – “אור ירוק” – תוכננה חטיבה 274, ביחד עם חטיבת הצנחנים הסדירה וכוחות נוספים, לבצע מהלך דרמטי של איגוף ימי ולנחות מהים, מדרום לעדביה ולתקוף את הכוחות המצריים מעבר למפרץ סואץ. עקב האירועים, בעיקר בגזרה הצפונית ב-8 באוקטובר, הוחלט לבטל מבצע זה ולרכז את כוחות החטיבה, שכללה בשלב זה שלושה גדודי טנקים (הגדוד הרביעי ויחידת “דב לבן” נותרו בגזרת מרש”ל), כעתודה פיקודית לגזרה הצפונית והמרכזית של סיני.
כאשר נפלה ההחלטה על מהלך צליחת התעלה, הכוונה הייתה להתבסס על אוגדה 162 ככוח עיקרי לביצוע מהלך הצליחה. אוגדה זו החזיקה את הקו מול הארמייה המצרית השנייה ולכן נדרשה חטיבה 274 לתפוס את מקומן של שתיים מחטיבותיה, שנעו לאחור להתארגנות לצליחה. הוקדשו מאמצים רבים ואימונים ייעודיים של גדודי החטיבה בנושא האיגוף הימי, אך בסופו של מצב מצאנו את עצמנו ב”חולות” מול הארמייה המצרית השנייה ולא בעברו המערבי של מפרץ סואץ.
קיבלנו לאחריותנו גזרה שבה ניצבו קודם שתי חטיבות טנקים ולכן נאלצתי לפרוס את הכוחות בצורה דלילה.
גדוד 228 בקטע הצפוני היה למעשה מרוחק מיתר הכוחות ופעל עצמאית באזור ציר “מאדים”. חפ”ק המח”ט עם שני הגדודים המוקטנים 227 ו-25, שכול אחד מנה 2 פלוגות טנקים מוקטנות בלבד, נערך לאורך ציר “חזיזית” בגזרה שבין “זרקור” ל”הברגה” ומעט דרומה משם.
מולנו ניצבו כוחות גדולים מהדיוויזיות של הארמייה המצרית השנייה, שזיהו את דילול כוחותינו בגזרה זו. הלחימה הייתה קשה ביומיים אלה ונפגעו מפקדים ואנשי צוות – אבל הצלחנו במשימה שהוטלה עלינו ובלמנו את תנועת כוחות הארמייה המצרית השנייה מערבה, ובלחימה עמם מנענו גם את יכולתם לתגבר כוחות באזור הצליחה.
-
דברי סא”ל (במיל’) אמיתי שר
(אמיתי שר שימש כסמג”ד 25 ולאחר פציעתו של יצחק פורם ז”ל ופיקד על הגדוד – ואשר לוחמי גדודו וגדוד 227 היו במוקד האירועים ונשאו בעול הלחימה בגזרה זו באותם ימים).
אמיתי סיפר על הלחימה הקשה שניהל גדודו, ביומיים אלה, בגזרת “הברגה”. הגדוד כלל שתי פלוגות, כיוון שפלוגה כ’ שלו הועברה לתגבר כוחות של גדוד הצנחנים 202 בגזרת ואדי סודר, הרחק מאזור הלחימה של הגדוד. אמיתי תיאר את האלתורים שנאלץ לבצע, לאחר שנפגעו מפקדים ואנשי צוות – ועל השימוש גם בטנקים פגועים, שיכלו לנוע אך לא לירות בתותח. טנקים אלה הוצבו בקו הקדמי בכדי ליצור רצף, עקב דילול הכוחות, במגמה ליצור תמונה של קו טנקים מלא.
אמיתי תיאר את תחושותיו כמפקד, שהופקד על גזרה קריטית זו וסיפר על הכיבוש של תעוז “הברגה” על ידי כוחות הגדוד, שהסתייעו גם בפלס”ר של חטיבה 460, שלוחמיו תרמו תרומה מרכזית בלחימה על התעוז ותפיסתו מחדש. הוא גם דיבר על הצורך לנוע לאחור בערב, תחת הפגזה כבדה, כדי לתדלק ולהתחמש, לאחר כול יום של לחימה, כאשר לוחמי החרמ”ש והסיור של הגדוד נותרו לאבטח את עמדות הטנקים בלילה, לקראת חזרתם של אלו לקו הלחימה עם אור ראשון.
אמיתי שר מספר על הלחימה הקשה בגזרת הברגה.
- דברי האלוף (במיל’) יעקב לפידות, שהיה מפקד אוגדת הטירנים
האלוף לפידות סיפר על הפעילות שבה נטל חלק, ביחד עם יואל, להכנסת הטירנים למערך חיל השריון בשנים 1969-1968. הוא תיאר את הניסויים הראשונים בטנקים אלה והתנועה עמם במרחבי הנגב, שבה הוכחה עמידותם וכושר העבירות שלהם. לפידות תיאר את שלבי הקמת היחידות הראשונות והזכיר את תרומתו החשובה של ארקדי תימור ז”ל לפעילות זו. הוא הרחיב על הפעילות שנטל בה חלק מרכזי, לתכנון והכשרת הכוחות של החטיבה למבצעי הצליחה שתוכננו. על הניסיונות הראשונים בהשטת הטנקים על דוברות מיוחדות, ולאחר מכן על האימונים הייחודיים עם שייטת הנחתות של חיל הים, שהוצבה בשארם א שייח’.
במלחמת יום הכיפורים הוא פיקד על גדוד שהורכב מחניכי קמ”ט וקק”ש, ונטל חלק בלחימה הקשה, גם בגזרה הצפונית וגם מעבר לתעלה.
לאחר הפסקת האש מונה לפקד על חטיבת הטירנים השנייה, שהוקמה בעברה המערבי של תעלת סואץ – חטיבה 265. חטיבה זו הייתה אחראית על הגזרה שבה נערכו השיחות להסכמי הפרדת הכוחות – בק”מ ה 101 על הכביש מסואץ לקהיר.
מאוחר יותר התמנה תא”ל יעקב לפידות כמפקד אוגדה 440, אוגדת הטירנים שהוקמה בשנת 1974. הוא סיים את שירותו בצה”ל בדרגת אלוף – ומאוחר יותר שימש כמנכ”ל משרד המשטרה.
האלוף (במיל’) יעקב לפידות נושא דבריו. צילום: מישל פרי
-
תודות
יאיר עמיקם אמר בסיום: מודים למשפחות השכולות על האמונה בנו והתמדה להגיע לטקס ההתייחדות ולכנס זה, מודה למר אדם פלטקביץ, אח שכול, על תרומתו בהכנת הכובעים עם סימלה של החטיבה. מודים למר ביטון מיכאל, לאחים שכוליםממשפחת הרוש על תרומתם להצללה בכותל השמות במהלך הטקס, לגב’ שחם גולן אלמנת צה”ל, על התנדבותה לצוות המארגן של כל היום הזה. לתא”ל מנשה ענבר מנהל האתר שסייע ביד רחבה ביום הזה, לאל”ם (במיל’) שאול נגר המסקר את הטקס והכנס ומפרסם באינטרנט, למשה גלבגיסר המתמיד מדי שנה לנגן, לאשר ברנשטיין הטנקיסט מהחטיבה, בשירתו המופלאה בכל טקס וטקס בהתנדבות, לצלם הבית ביד לשריון אבנר גאגין המתנדב לצלם ולסקר את הטקס והכנס, לצלמים המתנדבים ירדן קדמן בנו של צביקה קדמן מהצוות המארגן, לגברות המתמידות מדי שנה לסייע – ציפי לביא, מזל אזולאי, לנשות חברי הצוות גולי חמיאל, סופי פסטרנק, ענת אזרד, שרי פלג – המתנדבות מדי שנה לשולחנות הרישום, לשמחה מגדוד 228 ולרס”ן משה קמה קצין הנפגעים של השריון, ולכל צוות יד לשריון – עדי, אשרת, מזל, ואיציק בראשותו של תא”ל מנשה ענבר. למוזמנים בעלי זיקה לטירנים שהם החברה מהחימוש, ליוצאי החטיבות באוגדה 440 המתארחים אצלנו ולמפקדים ביחידות אלה. ואתם יוצאי החטיבה לדורותיה, חייליה ומפקדיה אשר משנה לשנה מגיעים להיות ביחד בטקס ההתייחדות ובכנס זה. למפקדים בחטיבה לדורותיה, ואחרונים חביבים – לצוות המארגן של היום ואני בתוכם. ואין צורך להזכיר את שמם, הם מופיעים בכל הודעה מטעם החטיבה.
-
דברי סא”ל (במיל’) דב גלבוע, קצין השלישות החטיבתי במלחמה, על ההתארגנות והתוכניות לעתיד
כפי שהבטחנו, אנו מקיימים זו שנה רביעית את הכנס. עדיין נותרו מספר משפחות שכולות של חברינו הלוחמים, שטרם הצלחנו לאתר, אולם אנו ממשיכים במאמץ בנושא זה. כמובן שהנוכחים כאן באולם הם רק חלק קטן מאוכלוסיית החטיבה לדורותיה, ואנו ממשיכים ועושים מאמץ להרחיב את המסגרת ולהגיע לכמה שיותר. וכפי שאמר יאיר עמיקם בתחילת הכנס, זה גם תלוי בכם. כול אחד נקרא לסייע, לחפש את החברים שהוא זוכר, ונשמח לקבל כול פרט מידע בנושא זה ולהעביר לחברי הצוות המארגן.
את סיפורה של חטיבת הטירנים העברנו לאתר השריון – כדי שאפשר להקיש במנוע חיפוש בגוגל “חטיבה 274” או “חטיבה 691” ולהגיע לאותה טיוטת חוברת “סיפורה של חטיבת הטירנים”, ויש הפניה ליובל שחף להוסיף להעיר ולהאיר, עד שנגיע לעותק המושלם מבחינת נתונים.
באשר לצילומים: בתוכנית אנו מתכוונים להקים מאגר תמונות של החברים מתקופת הצבא, מתקופת השירות בחטיבה ומימי הלחימה. אפשר להעביר תמונות סרוקות לחביבה לוי בדוא”ל, או לשלוח אותן בדואר ישראל לחביבה שתסרוק ותחזיר אישית. רצוי לצרף דף מראה מקום שבו ייכתב המקום והשנה שבה צולמה התמונה ושמות של מי שנכלל בה, ככול שאפשר. בסוף יהיה לנו אלבום מלא.
יש מחשבה לעתיד להקמת אנדרטה לזכר חללי החטיבה כאן באתר יד לשריון. נשמח לקבל רעיונות לקידום הנושא.
מכאן אני מודה ליאיר עמיקם שלוקח על עצמו מדי שנה להנחות הטקס והכנס בצורה ראויה ביותר. ושוב תודה לחברי הצוות בעיקר לאבי אזרד, לעו”ד אהוד סתת, צביקה קדמן, יוסקה פסטרנק ויובל שחף שתרמו מזמנם, מעבר לצוות המארגן השוקד כל השנה להגיע ליום זה. נתראה בע”ה ביוני 2014.
עו”ד דב גלבוע מסכם את הכנס
למקבץ צילומים של ירדן קדמן – ראו כאן.
למקבץ צילומים של מישל פרי – ראו כאן.
למקבץ צילומים של אבנר גאגין מיד לשריון – ראו כאן.
