הם בני אותו גיל, שירתו באותה יחידה ונפגעו יחד במהלך הלחימה בעזה. שנה אחרי, אור כרנדיש ואבישי רוטמן משחזרים את רגעי הדרמה בטנק: הדם, הכאב, הפחד. אחד מהם ויתר על צל”ש
בן עופר (מאתר ynet, 12 ביולי 2015)
סגן אור כרנדיש (מימין) וסמל אבישי רוטמן. “מהרגע שאמרו לנו להכין את הטנקים, התחלנו להרגיש שקורה משהו לא רגיל. הבנו שזה הולך להיות עסק רציני”. צילום: ישראל יוסף
שניהם בני אותו גיל, שניהם שירתו באותה יחידה, ושניהם נפצעו בדיוק לפני שנה, במהלך מבצע “צוק איתן”. היום, שנה לאחר המבצע שגבה את חייהם של 1,948 בני אדם – 67 ישראלים ו-1,881 פלסטינים – בעודם ממשיכים להחלים מהפציעות הפיזיות ומהצלקות הנפשיות, משחזרים השריונרים סגן אור כרנדיש וסמל אבישי רוטמן (22) את תפקודם תחת אש ואת האירוע שבעקבותיו היה אחד מהם מועמד לקבל צל”ש, אך סירב לקבלו.
מתכוננים למבצע בשטח הכינוס בדרום, יולי 2014. באדיבות דובר צהל
מסלול חייהם עד הצבא נשמע דומה להפליא: אור כרנדיש, ממושב ניר בנים, בוגר תנועת הנוער בני המושבים וחובב טיולים, עבד בחקלאות במקביל ללימודיו בתיכון; אבישי רוטמן, חבר קיבוץ דגניה ב’, הגיע לצבא לאחר לימודים בתיכון שבמהלכם התנסה גם הוא בעבודה חקלאית. בנוסף, התנדב רוטמן לשנת שירות בקומונה בחווה חקלאית.
שניהם התגייסו לשריון. “מאוד דיבר אליי ומאוד עניין אותי להגיע לחטיבה 7”, אומר כרנדיש. “שמעתי מחברים הרבה סיפורים עליה, וזה גרם לי לרצות להגיע לשם”. הוא החל בטירונות כנהג בטנק מסוג מרכבה סימן 2 ויצא לקורס פיקוד, שבסיומו הושאר כמפקד בקורס. לאחר שסיים קורס קצינים, הופקד על תהליך ההטמעה של טנקים מסוג מרכבה סימן 4 במחלקה שלו. רגע לפני שהחלה הסבת הטנקים, בקיץ שעבר, הוקפצה המחלקה לשטחי הכינוס בפאתי עזה ונערכה למבצע.
כרנדיש. “המשכתי לתפקד עם כאבי תופת. לא יכולתי להישבר”. צילום: ישראל יוסף
גם רוטמן עבר קורס מפקדים, אבל אחרי חודש עזב אותו והגיע לגדוד 75 שתחת חטיבה 7, בו שירת במשך שמונה חודשים. לאחר מכן הוקפץ למבצע בעזה ושימש כטען – מי שאחראי על טעינת הפגזים, על ירי במקלע ועל מערכת הקשר.
רוטמן:”כשהוצאתי את הראש מחוץ לטנק, נפצעתי מרסיסים של פצצת מרגמה שפגעו בצוואר, ביד ובשכם שלי. בשלב מסוים התעלפתי, ובזמן העילפון חשבתי שחוטפים אותי. זה היה הכי מלחיץ”
שניהם זוכרים היטב את ההכנות למבצע. “מהרגע שאמרו לנו להכין את הטנקים, התחלנו להרגיש שקורה משהו לא רגיל”, אומר כרנדיש. “כשהגענו לשטחי הכינוס בדרום, הבנו שזה הולך להיות עסק רציני. בשטח הייתה תחושה שצריך להכין הכול עד הסוף. ההרגשה שלי הייתה משולבת: מצד אחד, התגייסתי לקרבי ועברתי הכשרה על מנת להיות מוכן לדבר האמיתי; מצד שני, ודאי שיש פחד ופרפרים בבטן לפני כניסה למבצע ברצועה. כשהיינו בשטחי הכינוס קיבלנו שינוי משימה, וכל הפלוגה צוותה לגדוד 12 של גולני. למרות השינוי, היינו ברמת מוכנות גבוהה מאוד”.
פלוגת הטנקים נכנסה לעזה אחרי שתי דחיות של 24 שעות ואיתה גדוד חי”ר. זה קרה במוצאי שבת, 19 ביולי 2014, בעשר בערב. “הייתה תחושה שכל הזמן יש מתח באוויר ואתה לא יודע למה לצפות”, מספר כרנדיש. “למחרת בחמש בבוקר זיהינו מחבל עם אמצעי לחימה בטווח 20 מטרים מאיתנו, וחיסלנו אותו. בשלב הזה האסימון נפל לכולנו. הבנו שאנחנו בפנים.
“בשלב מסוים נוצר סביבנו שטח סטרילי, ללא הפרעות, כשאני מוביל את הפלוגה שלי. משימת הניווט היא מאוד מלחיצה, כי אם טועים, נכנסים למקום שלא נערכת להגיע אליו. בגלל שאין אף אחד לפניך, אתה כל הזמן מצפה לראות מה מתקיל אותך בעיניים. יש הרבה דריכות”.
רוטמן: “בתוך הטנק אתה לא כל כך מרגיש מה קורה בחוץ. זה מוזר לומר, אבל נכנסים למעין שגרה: תקיפת מטרות, חזרה, אוכל, מנוחה וחוזר חלילה. המחלקה שלנו הייתה מנותקת מהפלוגה ומסופחת לגמרי לגולני. כנראה סמכו עלינו”.
רוטמן. “אני במצב יותר טוב, אבל הפציעה תלווה אותי כל החיים”. צילום ישראל יוסף
פתאום הרגשתי דקירה
האירוע שבמהלכו נפצעו התרחש למחרת כניסתם לעזה, ב-20 ביולי 2014. “המשימה שלנו הייתה לתפוס מתחם קטן שבו הייתה מנהרה שמתחברת לשטח ישראל”, מספר כרנדיש. “הכול היה ברור, וידענו בדיוק מה המשימה ולאיזה מטרות יורים. בשלב מסוים עצרנו כדי למלא תחמושת במטע זיתים וסטינו מהמסלול המתוכנן. הטנק נתקע טיפה בקרקע, וקיבלנו החלטה להעיף כמה דברים החוצה, לנסוע מעט לאחור ולהמשיך בירי למספר מטרות. באזור הזה היו המון פיצוצים. בהתחלה הייתי בטוח שמבצעים עלינו ירי של כוחותינו, אז צעקתי ‘חדל’ בקשר, אבל הפיצוצים נמשכו”.
רוטמן: “כשהוצאתי את הראש מחוץ לטנק, נפצעתי מרסיסים של פצצת מרגמה שנחתה לידנו. הרסיסים פגעו בצוואר, ביד ובשכם שלי. ישר צנחתי לתוך הטנק והבנתי שנפצעתי. שמעתי שמדווחים בקשר שיש אש על כוחותינו, והתחלנו לסגת. אני בשלב הזה הייתי אפוף לגמרי והרגשתי זרם נוראי ביד. בשלב מסוים התעלפתי, ובזמן העילפון חשבתי שחוטפים אותי. זה היה הכי מלחיץ. כשהתעוררתי, ראיתי את אור כרנדיש מעליי מחזיק לי את הצוואר. בדיעבד הבנתי שהוא חסם לי את הדימום”.
כרנדיש:”נפלתי לרצפת הטנק והבנתי שנפצעתי. זיהיתי אצלי חור בקסדה ודימום בכתף. ראיתי שאבישי נפל כמוני על רצפת הטנק. הראש שלו נשמט לאחור. יצא שפריץ דם רציני מהצוואר. זה נראה קריטי”
כרנדיש נפצע זמן קצר אחריו. “פתאום הרגשתי דקירה בראש וביד. נפלתי לרצפת הטנק והבנתי שנפצעתי. זיהיתי אצלי חור בקסדה ודימום בכתף. גם ראיתי שאבישי נפל כמוני על רצפת הטנק. בזמן שהוא ניסה להתיישב, שמעתי אותו אומר לי שהוא מתעלף. הראש שלו נשמט לאחור. יצא שפריץ דם רציני מהצוואר. זה נראה קריטי. למרות הבהלה שלי, התחלתי לטפל בו באינסטינקט, לפי התרגולת והנהלים. תוך כדי טיפול שמעתי בקשר שהאש היא לא של כוחותינו, ודיווחתי. אבישי התעורר ממים שנתתי לו. אני זוכר שהוא לא ידע איפה הוא נמצא. ניסיתי להסביר לו שהוא פצוע ושיורים עלינו. הוא דחף אותי מעליו, השתולל וניסה לצאת החוצה. איפסתי אותו, אבל כשהוא דחף אותי, נפלה התחבושת שהחזקתי לו, והוא חזר לדמם והתעלף שוב”.
במקביל, שמע מהטנק השני שהמפקד, בועז (בוזי) הוכשטיין, נפצע. “אני והתותחן שלי התחלפנו בטיפול באבישי”, ממשיךכרנדיש. “התחלתי לנהל בקשר את מה שקורה בטנק השני. הבנתי שחייבים לעוף לנקודת פינוי כי יש לנו שני פצועים. הגענו לאזור הפינוי, שם התחיל החובש לטפל באבישי. אחרי כמה דקות הגיע הטנק השני, אבל לא הצליחו להוציא ממנו את בוזי כי הפתחים נפגעו ונחסמו. החלטתי לקפוץ בעצמי פנימה מהפתח השלישי, וכשהייתי בפנים הבנתי שבוזי מפרפר בין חיים למוות. הוא נפגע קשה לאורך היד. הבנתי שחייבים לפנות אותו מהר מהפתח האחורי, שרק הוא יכול להגיע אליו עם היד השנייה. שכנעתי אותו בצרחות לפתוח את הפתח בעצמו, כדי שהוא לא יגרום לעצמו נזק. אחרי מאמצים רבים הוא הצליח לפתוח אותו ויצא החוצה. תוך שנייה החבר’ה בחוץ העיפו אותו לפינוי.
“פתאום הייתה דממה בטנק. הבנתי שחייבים לפקס את האנשים שם: הם עברו חוויה מאוד טראומתית, אבל היה ברור שלהתפרק זה לא אופציה. איפסתי אותם, חזרתי לטנק שלי, העברתי לתותחן שלי את האחריות על החמישה-שישה חיילים שחזרו לשטח, ואחר כך הגעתי לעמדת הפינוי. הבנתי שנפצעתי בראש וביד, ולמרות התפקוד פחדתי שכמו שקרה לאבישי, ייצא ממני המון דם ברגע שאוריד את הקסדה, ואתעלף. הרופא אמר לי שאני מוכרח להגיע דחוף לבית החולים”.
טנק ישראלי במבצע צוק איתן. צילום עמית שאבי
לחזור, בשביל החברים
כרנדיש המשיך לתפקד למרות הפציעה. “לא יכולתי להישבר”, הוא אומר. “המשכתי עם כאבי תופת בראש ועם יד שהרגישה כמעט משותקת. לא נרגעתי עד שראיתי את אבישי ואת בוזי שוכבים לצידי על אלונקות במנחת המסוקים, בדרך לבית החולים. רק שם, במנותק מהאירוע, הרשיתי לעצמי שתהיה לי התפרקות. התפרקתי ביני לבין עצמי, בעיקר כי לא ידעתי בוודאות שהם ישרדו. אלה האנשים שלך, וזה לא פשוט”.
שנה אחרי, שניהם עדיין בצבא. רוטמן רצה לסיים את השירות כמו כולם, וכיום הוא משמש כנהג של מפקד הפלוגה.כרנדיש משרת כמפקד. על הצל”ש החליט לוותר, כי “יש אנשים שזה מגיע להם יותר ממני”
הפצועים הגיעו לבית החולים שיבא בתל השומר. “הטיפול שם היה מדהים”, מספר רוטמן. “המשפחה והחברים חיזקו אותנו, ואיתם אזרחים רבים שלא הכרתי בכלל. הבעיות היו דווקא בבית, כי היה פצע שלא זיהו אותו, שגרם לבעיה עצבית בכתף. אני עכשיו במצב יותר טוב, ברוך השם, אבל הפציעה תלווה אותי לכל החיים”.
כרנדיש: “בשיקום הוציאו לי את הרסיס שהיה שני מילימטרים מהגולגולת, והשאירו את הרסיס השני שהיה ביד. אחרי שאבישי יצא להתאוששות בבית, ובוזי התחיל סדרת ניתוחים שהצילה לו את היד, החלטתי שאני חוזר לדרום. בבית החולים שמעתי שטויות בחדשות, והחלטתי שאני חייב לחזור לפעילות בשביל החברים. האחיות שלי אמרו לי שישברו לי את הרגליים, אבל הבהרתי להן שאני לא נשאר בבית החולים אפילו דקה. החיבור למחלקה ותחושת השייכות הם משהו שקשה להסביר לאנשים. אחר כך נכנסתי לעזה ללחימה של עוד תשעה ימים”.
היום, שנה אחרי, שניהם עדיין בצבא. רוטמן חזר לפלוגה על אף שלא היה חייב לעשות זאת. הוא רצה לסיים את השירות כמו כולם, וכיום הוא משמש כנהג של מפקד הפלוגה. כרנדיש משרת כמפקד. על תפקודו במבצע צוק איתן, סיועו בהצלת שני החיילים בעודו פצוע וחזרתו לקרב, הוחלט להעניק לו צל”ש, אבל הוא החליט לוותר עליו. הנימוק: “יש אנשים שזה מגיע להם יותר ממני”.
לסרטון “היערכות כוחות שריון מסביב לרצועת עזה” בצוק איתן, ראו כאן:
http://xnet.ynet.co.il/win/articles/0,14717,L-3109867,00.html
