‘במותם ציוו לנו את החיים’, אנו אומרים מצוות אנשים מלומדה. אם יש ציווי, שהותירו לנו הנופלים, הנעדרים, הפצועים, ההלומים ובני משפחותיהם – הרי זה שנימנע מלחזור על שגיאותינו. ואנו רומסים ברגל גאווה את הציווי הזה.
דברים שנשא אביתר בן-צדף בערב השקת הספר ‘ניצחון בסבירות נמוכה’, ביד לשריון בלטרון, 8 בפברואר 2018
תם ונשלם. השבח לבורא עולם, שבעזרתו הגענו הנה עם ספר מוגמר, שמדיף ריח משכר של ספר חדש. כעשרים כותבים השתתפו בספר. התיאום ביניהם, בין הצנזורה, בין העורכים ובין הדפוס (לא בסדר הזה, כמובן) לא היה קל.
הספר הזה חדשני. הוא פרי עבודת צוות. לא היה תקדים לעבודה כזו של אנשים פרטיים, שפעלו כעשור בהתנדבות ובמימונם העצמי, ללא תמיכת הממסד (ולפעמים – למרות התנגדותו).
כחבר מערכת הספר וכעורך לשון, קראתי כל מאמר בספר כמה פעמים בשנים האחרונות. במלוא הענווה, אגיד, אין ספר דומה בספריותינו, ואני מאיץ בכם לקנותו, אם טרם עשיתם זאת, כדי שתיחשפו למחקרים מעניינים וחדשניים.
אדבר הערב על התרבות, שאפשרה את ההפתעה – זאת, בנוסף למאמרי בספר, שדן בנושא.
נהוג לומר, שלקראת יום הכיפורים תשל”ד לקינו ביהירות ובזלזול באויב. יהיו מי שיגידו, שהוכינו על-ידי גאווה יתרה – היבריס. תיארתי זאת בפירוט במאמרי בספר. לדעתי, מעבר לשלושת הגורמים הללו, חשפה מלחמת יום הכיפורים את עקב אכילס של צבאנו, שאפשר את ההפתעה: חוסר-מקצועיותו.
חברנו אמציה חן, שכולם מכירים כפצי, אומר, שצבא נלחם ברמה פחותה מכפי שהתאמן. צבאנו לא התאמן בהגנה. גם כשמשחקי המלחמה שניהל גרסו, שהמצרים יכבשו את קו התעלה, לא היה בהם שלב של הגנה, אלא עברו מיד להתקפת-נגד.
חוסר המקצועיות אפשר לצייד את חיילינו ברובים-מיטע̤נים FN – רומ”טים – שנכשלו עוד בשלב הניסוי במלחמת סיני, 1956. חיילינו נשאו תת-מקלעים עוזי – גאווה ישראלית, שאין לה הרבה ערך קרבי. ודאי לא לעומת רובי-הסער קלאשניקוב של הסורים ושל המצרים. תמ”ק עוזי ורומ”ט נפלו חלל לאבק ולחול, ושותקו. זה לא קרה לרוס”ר קלאשניקוב.
חיילינו לא צוידו בנשק נ”ט מודרני, אלא בבזוקות וברר”נטים, שמזמן עבר זמנם, ובטילים מיושנים, שמעולם לא פגעו במטרותיהם. לעוצבותינו היה סיוע ארטילרי דל, כיוון שהיה מי שהעדיף קני תותחי טנקים על קנים ארטילריים, והָזָה שנשק נ”ט דבר זניח. באותו הזמן לא הבחין המודיעין, שעוצבות החי”ר בצבא מצרים ובצבא סוריה הרווי בנשק נ”ט חדיש. מאז המלחמה יש ויכוח, האם הטיל נ”ט סאגר הכריע את השריון הישראלי, או שעשו זאת רקטות נ”ט RPG-7? בכל מקרה, נשק נ”ט היה עוד הפתעה מרה לכוחותינו.
רק בקומץ עוצבות היו מעט נגמ”שים M-113 (הידועים בכינוי, ‘זלדה’), ורוב העוצבות התניידו באמצעות זחל”מים/זחל”דים מיושנים. כך, למעשה, יצא החי”ר הישראלי מכלל פעולה. כשחיים נדל, מח”ט מילואי הצנחנים 317, ויתר על גדוד הסיור-והנ”ט שלו, גדוד 582, חיפשו מפקדי הגדוד, ובראשם מיכה קפוסטה ונתן שונרי, מי שיאמצם. הם פנו לרפול, מכרם. ‘אם אין לכם טנקים, אין לי מה לעשות אתכם’, אמר רפול. וגדוד הסיור 582 הגיע לאוגדה 143 של שרון בחזית הדרום.
‘החי”ר נרצח’, אומרת הסיסמה. כלומר, ספג יחס שלילי וזלזול, שאיינו את ערכו. הייתי לוחם בגדוד חי”ר משוריין במלחמה. בהוראת יצחק חופי, אלוף פיקוד הצפון, עשה הפיקוד ככל יכולתו כדי ש’לא נסתובב לו בין הרגליים’ במלחמה. וידאתי זאת, אחרי המלחמה, עם חקה עצמו, עם מפקדיי, ובאחרונה עם אורי שמחוני, קצין האג”ם של פיקוד הצפון במלחמה – כולם, דרך אגב, חי”רניקים דגולים.
קריאה נכונה של המלחמה הייתה מקטינה את כמות יחידות החי”ר בשדה הקרב, אך לא שולחת אותן לנופש בעורף בעת המלחמה. לחי”ר, גם כשאינו ממוגן, יש תפקיד בשדה הקרב. אמ̤ן אותו, הכשר אותו, והוא יבצע משימות גם כשאינו ממוגן. ראינו זאת ב’מובלעת’ הסורית במלחמת ההתשה אחרי יום הכיפורים.
מקצועיות הייתה גורמת למפקדים לבצע נוהל-קרב סדור ככל האפשר לפני כל תנועה של יחידתם, ולא נוהל-קרב בקשר, תוך תנועה חפוזה – מתכון בדוק לתקלות. מקצועיות הייתה גורמת להם לחפש מודיעין ולא לסמוך על המזל. “מודיעין וסיור הם תירוצים לאי-עשייה”, אמר מח”ט ידוע בכנס סגל הפיקוד הכללי (ספ”כ) של הצבא, כחצי שנה אחרי מלחמת ששת הימים. קראתי זאת בזעזוע, אך לא בהפתעה. במהלך התחקירים למאמרינו בספר אמר מפקד דגול לצבי אבירם ולי, שמודיעין קרבי משמעותו לנוע, עד שנתקלים באויב.
מקצועיות פירושה גם תחקיר מקיף ואחראי אחרי כל פעולה – קרבית, מנהלית ולוגיסטית. השמועה אומרת, שזה קיים רק בחיל-האוויר, בחיל-הים וביחידות למבצעים מיוחדים. כלומר, לצבאנו חסר נדבך חשוב במקצועיותו. וכפי שאמר סנטיאנה, ‘מי שאינו לומד את העבר, נידון לחזור עליו’.
‘במותם ציוו לנו את החיים’, אנו אומרים מצוות אנשים מלומדה. אם יש ציווי, שהותירו לנו הנופלים, הנעדרים, הפצועים, ההלומים ובני משפחותיהם – הרי זה שנימנע מלחזור על שגיאותינו. ואנו רומסים ברגל גאווה את הציווי הזה. ואזכיר את דברי אלברט איינשטיין, שעשיית אותה השטות פעמיים הנה טמטום.
מיד אחרי המלחמה מונה מוטה גור לרמטכ”ל – כנראה, בגלל שלא השתתף במלחמה, ולא על סמך הצטיינותו, שלא הייתה, בתפקידו כנספח צבאי בוושינגטון במהלך המלחמה. כמו אלוף שלמה גזית, ראש אמ”ן החדש, הורה גור להפסיק את חקר המלחמה, שעדיין התאבך עשנה, ופיזר את מחלקת היסטוריה במטכ”ל. כך, גם למלחמת יום הכיפורים אין היסטוריה רשמית של צבאנו. אם כך, על סמך מה ניתנו צל”שים, הופקו לקחים, ונבנה הצבא מחדש?! גור אמר בכנס ספ”כ, קצת אחר כניסתו לתפקידו, שהוא יודע מה היה במלחמה ומה צריך לתקן. מלחמת שלום הגליל הוכיחה, כי רוב הנחות-היסוד של גור לא החזיקו מים כלל.
ויש דבר, שאתארו מבלי לסווגו. בתום מלחמת ששת הימים היה ברור, שבמלחמה הבאה נצטרך לצלוח את התעלה; ולכך לא יסכנו האמצעים, שנועדו לצליחת הירדן. לכן, פותחו דוברות, ושופצו ‘תמסחים’ (ז’ילואה), שנקנו במגרשי גרוטאות באירופה. קצת אחר כך, פותח גשר הגלילים, שהפך לחזות-הכול – הג’וקר, שיביס כביכול את המצרים.
צבא הוא ארגון הירארכי. כשצמרתו החליטה, שזה פתרון הקסם לבעיה המערכתית, היה מי שרצה ששאר האמצעים ייובשו, כדי לשמור את הבכורה לגשר הגלילים. בשלב מסוים התערב קצין בכיר, והצליח להתוות עסקה, שתשמור על התמסחים.
שבח ותודה לשומר-פתאים, שחס על התמסחים ועלינו. במלחמה, לא הצליח גשר הגלילים, שנועד לגישור-סער, להתקדם, למרות הכשרת דרכים מיוחדות עבורו. תמסחים העבירו את חטיבת הצליחה 421 של חיים ארז למערב תעלת סואץ (‘אפריקה’). אחר כך, עם הדוברות, שנזרקו לצד הדרך, העבירו תמסחים את האוגדות ל’אפריקה’.
למהירות הביצוע יש יתרון גדול כיוון שהיא מהממת את האויב, ומבטיחה את קריסתו. אך היא באה על חשבון ביטחון הכוח; וזו דילמה ידועה בהיסטוריה צבאית. מאז ומתמיד למדנו, שהמעז מנצח, אלא שאסכולה אחרת של מפקדים מעדיפה פעולה מאורגנת, סדורה, שאינה ששה-אלי-קרב. לוטננט-ג’נרל ג’ורג’ פטון האמריקני הדגים את האסכולה הששה-אלי-קרב, ומהממת את האויב, במלחמת העולם השנייה. הוא עשה זאת בחדירתו העמוקה לצ’כוסלובקיה. לעומתו, הלך פילדמרשל מונטגומרי בדרך המקובלת, מערבה, לכיבוש סיציליה; ועד שהשלים את מהלכו, בזהירות חמקו מהאי הכוחות הגרמניים.
הדילמה הודגמה לא-מעט במלחמת יום הכיפורים. בצליחת התעלה דרשו הרמטכ”ל, מפקד חזית הדרום ואלוף פיקוד הדרום לא להתקדם מעבר לתעלה, ולא להעביר עוצבות ל’אפריקה’ – עד שיימתחו על התעלה די גשרים לתספק את הכוח. כתוצאה מכך, נעצרה תנופת ההתקפה
אפשר להרחיב בנושא, אך לא ניתן לי די זמן. לכן, אדון רק בעוד עניין תרבותי, שמטריד מאוד את הישראלים מאז ועד עתה – השאלה השולית, מי ניצח במלחמה?
כבר בימי סיום המלחמה, דאגו בכירי צבאנו – כנראה, בהנחיית חיים בר-לב, מפקד זירת הדרום ושר בממשלה – לקבוע, שניצחנו. לבר-לב, אישית, היה עניין רב לקבוע, שניצחנו, ולמצ̤ב את העניין בתודעה, כיוון שהוא חתום על חלק גדול מהנחות-היסוד השגויות, שהובילו אותנו למלחמה, ועל החלטות במערכה. את הרעיון נטלה כמה חודשים אחר כך – כמו במרוץ שליחים – ועדת העיטורים בראשותו של אלוף מנחם מרון. את הדוח שלה חתם מרון בדברים נמלצים על הניצחון הישראלי. וסימן נתן בו אלוף מרון – הגבורה, שגילויה הגיעו בצורת המלצות לוועדתו.
מאז מנחה השיח אודות הניצחון ולא אודות הפקת לקחים את הדיון הציבורי ואת הדיון הצבאי.
והערה אחרונה: שירתתי בחטיבה ממוכנת 9 עודד, שחלקה המכריע בקרבות הבלימה בדרום הגולן ובהבקעה ל’מובלעת’ נאלם ב-א’ ונעלם ב-ע’. חטיבה 9 הנה אחת מני עוצבות עלומות רבות בצבאנו – רובן עוצבות מילואים – שמפקדיהן לא טרחו להוקיר את אנשיהם. כלומר, לא רק לקחים והיסטוריה צבאית לוקים בצבאנו, אלא גם מורשת הקרב. לפני כמה שנים הערתי למח”ט שריון במלחמה, שהיה עליו לדאוג ליחסי הציבור של חטיבתו, ולא להפקירם לגחמות היסטוריונים. הוא ומח”ט שריון אחר חלקו בתוקף על דבריי. כתוצאה מכך, אין יודעים על מעשיהן הגדולים של חטיבותיהם; ושני המח”טים אינם היחידים, שלקו בזה.
אסיים בתודה ובברכה למי שתרמו להוצאת הספר, ‘ניצחון בסבירות נמוכה’ – במחקר, בכתיבה, בעבודה, במחשבה ובממון – ובשבחים למיכאל ברונשטיין, שלקח עליו את מלאכת העריכה וההפקה.
________________________________________
