מאת : אמנון כפכפי
מוקדש לחבריי –
שלום בורשטיין, יוסף שץ, ויוסי בן חיים ז”ל
וחברים רבים אחרים,
שנפלו ואני חסר אותם יום יום,
ולחברי ששרדו וצלקות בלבם.
זהו סיפורי האישי בהיותי חבר בקבוצה קטנה של שריונאים, שהתנדבו לצאת עם טנק יחיד לקרבות הבלימה בחזית רמת הגולן, במלחמת יום הכיפורים, ולחמו כתף אל כתף עם אנשי הגדודים 77 ו-71 של חטיבה 7. יותר מארבעים שנה לא נודעו ברבים קורות מלחמתו של צוות הטנק הבודד הזה – צוות טנק שלחם לבדו, מבלי שהיה משויך למחלקה, פלוגה או גדוד.
כשסיפרתי לפני כמה שנים את הסיפור לקמ”ן של חטיבה 7 במלחמה, אילן סהר, הוא העיר: “לא ייתכן שהיה דבר כזה”. אבל אחרי ששמע את פרטי הסיפור הוא כתב לי הקדשה על הספר “עד קצה היכולת”, המתאר את לחימת חטיבה 7 במלחמה: “לאמנון כפכפי היקר, אתה שותף ללחימה זו.”
אביגדור קהלני כתב: “כל הכבוד לכם, ואני שמח שהייתם אתנו בתוך התופת”.
לקריאת הספר המלא, ראו כאן:
אשנב 3 מעודכן וערוך ללא סימונים
תגובות אפשר לשלוח למחבר אמנון כפכפי בדוא”ל:
הוספת מערכת האינטרנט של יד לשריון (מ.מ.) :
אמנון כפכפי הינו בנו של סא”ל ירוחם כפכפי, איש רכש הטנקים של צה”ל. על מעט מפועלו לרכש טנקים בשחר המדינה, סיפר ירוחם:
פברואר 1948 גויסתי למטה הפלמ”ח ע”י יגאל אלון כקצין מטה טכני. הקמתי יחידת מטה שנקראה מת”ח (מרכז תחבורת חטיבה). גייסתי חיילים ואנשים ליחידה הזו ורכשתי 7 ג’יפים מטירה מעודפי הציוד הבריטי בשביל המ”כים של הפלמ”ח. תיקנו, בחנו ומסרנו אותם. רכשנו מלאי דלק בו השתמשנו כשליצחק שדה נגמר הדלק כשרדף אחרי ‘צבא ההצלה’ של פאוזי קאוקג’י בתום קרבות משמר העמק.
בסוף מרץ 1948 יזמתי תכנית לרכש של טנקים. הצגתי את התכנית ליצחק רבין, סגן מפקד הפלמ”ח דאז, ובהמלצתו, פניתי ליצחק שדה. הצעתי שאצא בדחיפות לאיטליה וארכוש טנקי שרמן שהותירו האמריקאים באיטליה. הוא הסכים והפנה אותי לראש אה”ד. (אגף ההדרכה של ההגנה) יצחק כהן (לימים: אלוף בן-חור). במסגרת זו, איתרתי מקום בתל לטווינסקי [כיום תל-השומר – אביתר כהן] להקמת סדנה לגדודי חמ”ש (חייל משוריין). סדנה זו שהקמתי והייתי מפקדהּ הראשון הייתה לימים הסדנה של חטיבה שמונה בתל השומר. לסדנה זו גייסתי חניכים שלי לשעבר מהצבא הבריטי. גמרתי להכין את גדוד חמ”ש ראשון עם הכרזת המדינה. לאחר מכן יצחק שדה החזיר אותי אליו. הוא קיבל את התפקיד של מפקד חטיבה 8. המבצע הקרוב היה מבצע לרל”ר (לוד רמלה לטרון רמאללה). צה”ל הוקם ואני קיבלתי דרגת סרן ותפקיד של קצין חימוש של חטיבה 8. הסדנה הפכה להיות סדנה חטיבתית וקיבלנו לראשונה אליה טנקים לתיקון: הוצ’קס ורנו ו-2 קרומוולים.
ב-15 אוגוסט 1948 נשלחתי ע”י מערכת הביטחון לאיטליה לצורך איתור ורכישת טנקי שרמן מושבתים של הצבא האמריקאי שנותרו באירופה לאחר מלחה”ע ה- 2 זאת הודות לתמיכת יצחק שדה ביוזמתי בפגישתי עמו במרץ 1948. טנק שרמן ראשון שתוקן בסדנת חטיבה 8, שעמדתי בראשה, הוכתר באוקטובר 1948 על שמו: טנק “יצחק שדה”. טנק זה הושק בשמפניה ביציאה מהסדנה על ידי אסתר, רעייתי.
באחד הימים בסוף חודש נובמבר 1948 בא לביקור בסדנה שהייתי מפקדה, ראש הממשלה, דוד בן גוריון כדי לראות במו עיניו את 30 השרמנים הראשונים שרכשתי באיטליה. ניגשתי אליו בבואו וצעדנו יחד לסככות שבהן התבצעו פעולות התיקונים הנדרשים. בהמשך הביקור פנה אליי ראש הממשלה בשאלה שהפתיעה אותי: “כמה אנשי מח”ל יש לך בסגל הסדנה?” תשובתי הייתה: “אף לא אחד.” אז הוא המשיך בתמיהה: “אז מאין הידע לכל זה?” – “הידע בא מנסיוננו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה” עניתי. בכך תמו השאלות והתמיהה והוא נראה לי שבע רצון מביקורו בסדנה.
שיפוץ ותיקון וחימוש כל 30 הטנקים נמשך כמה חודשים. 4 מהם אף חדרו לסיני עם חטיבה שמונה בדצמבר 1948.
בשנת 1950 נסעתי לפיליפינים מכיוון שנודע לי שיש שם טנקי שרמן אך גיליתי שלא ניתן לעשות בהם עוד שימוש בגלל מצבם הגרוע.
בשנת 1951 נסענו כל המשפחה לאנגליה ורכשתי מנועי טנקים לשרמנים, ועוד 40 טנקי שרמן מהארסנל של צבא צרפת.
בשנת 1952 שבנו ארצה ונולד בננו השני, אמנון, בבי”ח דונולו ביפו. משנת 1952 ועד 1954 הייתי קצין טכני האחראי לכל רכב א’ ו-ב’ בכל צה”ל בחיל טכנאים (לימים: חיל חימוש) והועלתי לדרגת רס”ן, ובמקביל המשכתי מדי פעם בנסיעות רכש, בעיקר באנגליה.
הכתבה במלואה:
