חייהם של רבים מאוד – מהם עלומים צעירים, בוגרים, רווקים ובעלי משפחות, חיילים בשירות חובה, קבע ומילואים – אבדו על קיומה וביטחונה של מדינת ישראל. מהם שנפלו בלחימה, מהם באימונים ובפעילות אחרת. ליקטנו מקבץ ממה שהתפרסם בעיתונות על חללי שריון, בשבוע יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
ליקט אל”ם (במיל’) שאול נגר
מדברי ראש הממשלה מר בנימין נתניהו בטקס ערב יום הזיכרון
ראש הממשלה אמר כי הנופלים שייכים לכל שדרות החברה הישראלית: “יהודים, דרוזים, נוצרים, מוסלמים, בדואים, צ’רקסים. אנו מוקירים את זכרם של כל הנופלים, ואין כמו מסירות הנפש והחיים כדי שאנו נחיה. בעוד כמה שעות, בשעת הצפירה, נתכנס בכאב עמוק ובגעגועים עזים לגיבורינו בעלי התהילה”.
“מאז קיומנו כעם נאלצנו להילחם על חיינו. אויבנו פגעו בנו ורצו למחות את זכר ישראל מעל פני האדמה. גם היום יש מי שרוצה לאבד את קיומנו. הם לא יצליחו: “נצח ישראל לא ישקר”.
“איננו צמאי קרב. ידינו מושטת לשלום לכל העמים, אך במהלך הדורות למדנו שרק כוח מגן חזק יבטיח שלא יאונה לנו כל רע. גם אני חוויתי את ייסורי האובדן והחסר. נחמתי שהבנים, לא נפלו לשווא. כי רק בזכות מסירות נפשם אנו יכולים להיות עם חופשי בארצנו”.
“רק כוח מגן חזק יבטיח שלא יאונה לנו רע. גם משפחתי שילמה את מחירה של קוממיות ישראל. גם אני חוויתי את ייסורי האובדן והחסר”, הוסיף נתניהו. “נחמתי, נחמתנו, היא שהבנים והבנות, ההורים והאימהות, לא נפלו לשווא. רק בזכות מסירות נפשם אנחנו יכולים להיות עם חופשי בארצנו”.
“עיני העם כולו נישאות אלינו, אליכם ומאמץ אתכם אל ליבו ורוחש כבוד להתנהגותכם האצילית מול כאב שאינו מרפה. הוא יונק מתעצומות הנפש שלכם. יחד עם העם כולו אני מצדיע לטובי הבנים והבנות שראויים לתהילת נצח.
“הלוואי ונזכה שיהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור. יהי זכרם של יקירינו שנפלו ברוך לעולמי עד”.
מדברי שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, ביום הזיכרון בקריית שאול
“עם רודף שלום אנחנו. ידנו לעולם תהיה מושטת, ונחתור בכל מאודנו להשלמה עם שכנינו. איננו רוצים לאבד את בנינו ובנותינו. אך לצערנו, ישנם עדיין לא מעט גורמים אשר מסרבים להכיר בזכותנו לבית לאומי יהודי בארץ ישראל באיזשהו גבול, ומאלצים אותנו להשיב מלחמה שערה כדי לגדוע את כוונותיהם. הם מנסים לפגוע בנו באופנים שונים ומאתגרים את כושר העמידה שלנו כחברה. האיומים אינם פוחתים – הם רק משתנים”.
בסיום דבריו, פנה שר הביטחון למשפחות השכולות שנכחו בטקס: “בגבורתכן, משפחות יקרות, אתן מהוות סמל ליכולת העמידה של החברה הישראלית, אשר עומדת במבחן פעם אחר פעם אל מול האתגרים הניצבים בפניה. הצער והיגון, אשר מלווים אתכם יום יום ושעה שעה, הופכים נחלת הכלל”.
“בלתי אפשרי להבין את עומקם של ייסורי הפרידה והגעגוע. כל נופל הוא עולם ומלואו, וכל משפחה שכולה היא עולם ומלואו. הפצע שלכן, לעולם יתקשה להגליד. כאב חד, קבוע, ילווה אתכן כל ימיכן. המחיר ששילמתן למען המשך קיומה של מדינת ישראל הוא כבד מנשוא, בלתי נתפס”.
מדברי הרמטכ”ל רב-אלוף בני גנץ בעצרת הזיכרון בכותל
“בקורבנם, הפכו הבנים והבנות לנצח טבועים בדמותה של המדינה, סיפורי מסירותם ועוז נפשם מזכירים לנו בזכות מי ניתן לנו ללכת באלה הדרכים. לא לשווא אנו קוראים להם מלח הארץ. הם תמצית דמעותיה של ארץ ישראל”. בפנייה למשפחות השכולות אמר רא”ל גנץ כי “באובדנכם גם אתם, במה שנתתם, שגדול עשרת מונים מיכולתנו לתאר במילים ובכתב, קשרתם נפשכם בגורל המדינה והיא לעד שלכם, יצוקה בדמוכתם.
הרמטכ”ל גנץ התייחס למלחמת יום הכיפורים, שנערכה לפני ארבעה עשורים ואמר כי “מלבד האובדן הכבד והניצחון במערכה, אנו זוכרים את נכונות הכלל לקום, לצאת ולהגן. את להט נכונותו של כל דור לשוב ולהתייצב להגנת העם והמדינה – האמונה בדרכנו ובצדקתה, שלא כבתה ולא תכבה לעולם. ארבעים שנה אחרי אנו זקוקים לכולם, לטובים ביותר מכל קצוות החברה, שיתייצבו כתף אל כתף בשורות צה”ל”.
“הערבות ההדדית, שותפות הגורל, הנתינה שקיימה אותנו בכל נקודת שבר ובכל פסגה של התעלות נפש, חיונית לעוצמתנו הצבאית, ויותר מכך – לזהותנו הערכית כעם, לאיתנו ולשגשוג שלנו כחברה וכמדינה”.
“ארבעים שנה אחרי, אם נדמה שהאויב לא מתדפק על דלתותינו, אל תניחו לשקט להטעות אתכם. פני השטח תוססים ותחתיהם גועשת סערה של סכנות ואיומים מתפתחים, כל העת מתנהלת מערכה עיקשת ואמיצה בגבולותינו והרחק מעבר להם, על ביטחון ישראל. חומת המגן של עמנו בצורה מתמיד, חרבנו מושחזת מאי פעם. להבה הקטלני פועל בכל טווח ובכל תווך”.
“מי שצריך לדעת יודע – אין מקום ואין מטרה שקצרו זרועותיו הארוכות של צה”ל מלהשיג”, קבע רא”ל גנץ, “אני יודע שכאשר נשוב ונדרש לרגע, נתייצב נכונים כתמיד ומוכנים מאי פעם. נמשיך ונאבק על מנת להבטיח את שלומם של אזרחי ישראל. לא נחסוך ביזע כי אנו מבקשים לחסוך בדם ובדמעות”.
“זכרם של חללינו חי וקיים לעד בקרבנו. לא כבה ולא יכבה נרם. יהי זכרם ברוך”.
שיריו של שמעון, אחי הצעיר
מאיה כהן, מאתר ישראל היום, 14 באפריל 2013
ב־6 באוקטובר 1973 נהרג סג”ם שמעון בן דרור בסיני. אחרי מותו גילה אחיו, מיכאל, שירים שכתב. 40 שנה אחרי, דני רובס הלחין את אחד השירים ומבצע אותו
סג”ם שמעון בן דרור ז”ל
“קווים מקבילים הולכים ביחד,/ הם חושבים שיגיעו ביחד/ לאינסוף,/ אך פתאום/ שנייה לפני האינסוף/ אחד מהם נגמר./ השאר ממשיכים ללכת/ ומחפשים את זה שיקביל להם/ והם חושבים שיגיעו ביחד/ לאינסוף”. (כתב: סג”ם שמעון בן דרור ז”ל, בן 22 במותו)
ב־6 באוקטובר 1973, ביום שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים, נהרג סג”ם שמעון בן דרור, צוער בקורס קציני שריון, כשטיל פגע בטנק שלו באזור תעלת סואץ. בן דרור, שנולד בקיבוץ שדה נחמיה שבגליל העליון, היה בן 22 במותו, ועד היום מקום קבורתו אינו נודע.
כשנה לפני נפילתו במלחמה כתב שמעון את השיר “קווים מקבילים מתים” בעקבות מוות של חבר קרוב בתאונת אימונים. במסגרת הפרויקט “עוד מעט נהפוך לשיר” בגלי צה”ל, החליט דני רובס להלחין את השיר ולבצע אותו. התוכנית תשודר מחר ב־14:00.
“כשפרצה המלחמה שמעון היה בקורס קציני שריון”, מספר מיכאל בן דרור (72), אחיו של שמעון. “את המצטיינים שלחו לתעלה, הפכו אותם למ”מים טרם זמנם. שמעון נכנס לטנק שמפקד הטנק שלו נפצע, והם כנראה חטפו סאגר. אני אומר ‘כנראה’ כי אין עדות מדויקת. שמעון כנראה נהרג על המקום, ומאז הוא נעדר. גם הטנק לא נמצא. חיפשו אותו הרבה זמן ולא מצאו כלום.
“עד סוף המלחמה לא ידענו שהוא נהרג. כשהמלחמה הסתיימה והוא לא יצר קשר, התחלנו לחפש אותו. אחרי שורה של בירורים הצלחנו להגיע לאחד מאנשי הצוות שהצליח לברוח מהטנק, והוא סיפר ששמעון נהרג. שלושה חודשים לאחר מכן הגיעה לקיבוץ משלחת של קצין העיר להודיע לנו שהוא הוכרז כחלל”.
האח, מיכאל בן דרור
ידעת שהוא כותב שירים?
“לא ידעתי, הוא היה בחור ברמה מאוד גבוהה, עילוי, אבל די מסוגר. אחרי שהוא נפל, חברתו מיכל בש שלחה לי את כל המכתבים שלו, ושם מצאתי שירים. שניים מהשירים הוא כתב בעקבות המוות של גלעד, בן כיתה שלו שנהרג עשרה חודשים לפניו. אחד מהם הוא השיר ‘קווים מקבילים מתים’, שדני רובס הלחין עכשיו. אני חושב שהוא עשה דבר גדול ואני מלא הערכה אליו”.
רובס הוא אח שכול בעצמו. אחיו הצעיר יואב נפטר ממחלה במהלך שירותו הצבאי. “זו פעם שנייה שאני משתתף בפרויקט ‘עוד מעט נהפוך לשיר'”, מספר רובס. “קיבלתי הרבה טקסטים, אבל הטקסט של שמעון בן דרור הקסים אותי, זהו טקסט מדהים. הוא היה בחור צנוע ומופנם שאהב מתמטיקה ופיזיקה והיה מצטיין בבית הספר. אף אחד לא ידע שהוא בכלל כותב שירים. הרעיון של השיר הוא שקווים מקבילים לא נפגשים אף פעם, ופה אחד נגדע באמצע והאחר ממשיך ללכת.
“ניסיתי להתייחס לטקסט כאילו אני כתבתי אותו, בלי ללכת על ביצים. הוא כתב את השיר לא כחייל שנהרג, אלא כבחור צעיר שכותב מאהבה, וזה מה שניסיתי להעביר בשיר”.
“טקסט מדהים”. רובס
40 שנה למלחמת יום כיפור: כתבנו חוזר לתופת
אריק בנדר, מאתר מעריב, 14 באפריל 2014
שמחנו לעלות לחזית. בדרך סיפרו על יום קרב או שניים, אך למחרת, פגשנו במציאות: טנקים עלו באש, גופות הונחו בצידי הדרכים, באוויר עמד ריח מוות
צעירים לעולם
רעיי שלא שבו מן התל
מתאספים ובאים למועד
עולים מממלכת הצל
ואומרים לי – אתה העד
יענקל’ה רוטבליט
ביקשו ממני לכתוב משהו על מלחמת יום הכיפורים. אתה היית שם, אתה העד, אמרו לי. זה נכון. הייתי שם לפני 40 שנה, וגם חזרתי אפור פנים ושבור לב, אבל רבים וטובים לא שבו משדה הקרב, וכשאני פותח את האלבום ומביט בתמונות המצהיבות של חבריי הנופלים, הם אכן נותרו צעירים לעולם. אבל מי זוכר אותם באמת, חוץ מאימא ואבא קשישים, אח ואחות, ואולי גם חבר אחד או שניים? מי זוכר אותם ומי נושא איתו לאורך זמן את משא הכאב הזה?
המלחמה נחתה עלינו כרעם ביום בהיר. למרות שלבשנו מדים והכשרנו דורות של לוחמים לחיל השריון של צה”ל, היינו בסך הכול ילדים בני 21 כשכינסו אותנו, מדריכי מקצועות טנקים בבית הספר לשריון, בצהרי ה-5 באוקטובר 1973, וסיפרו לנו על מתיחות ועל כוננות ואולי על יום קרב אחד או שניים.
רובנו גויסנו במחזור נובמבר 1970 והיינו כבר עם הפנים לחופשת השחרור. חבר’ה נפלאים, איכותיים אחד אחד, אבל כמו ששר אביב גפן, אנחנו היינו “דור מזויין” שאכל אותה בגדול בשדות הקטל של מלחמת יום הכיפורים והתמונות שלנו ממלאות את אלבום הנופלים.
כשכינסו אותו באותו יום שישי גורלי במגרש המסדרים של המטווח הזעיר בג’וליס הסתכלנו על כל האירוע כעל חוויה מתקנת. “יש מתיחות בגולן”, אמרו לנו, “היציאות הביתה בוטלו ואנחנו צריכים לעלות צפונה לכמה ימים כדי לתגבר כוחות”.
היינו די מבסוטים. אנחנו, הדור שגדל על האופוריה של ניצחון הבזק במלחמת ששת הימים ועל תבוסת הערבים, ושירתנו בביסל”ש בית הספר לשריון), לימדנו את תורת השריון אבל לא “זכינו” בכל מהלך שירותינו הסדיר לטבילת אש אמיתית. מה רע לדפוק כמה טנקים סוריים ולהרגיש קרביים?
איש מאיתנו לא העלה בדעתו שלמחרת בשעות הצהריים נמצא את עצמנו בתוך התופת וחלק מאיתנו כבר לא יהיו בין החיים. אנחנו וחברינו הסדירים בחטיבות 188 ו-7 היינו אמורים להיות בשר התותחים, הכוח הסדיר שבולם את הסורים עד גיוס המילואים.
כוחות ישראליים חולפים על פני טנק סורי שרוף ברמת הגולן צילום: דובר צה”ל
“הסורים מפגיזים”
העניינים התחילו להתחמם כששלחו אותנו לחדרים, לעלות על סרבלים ולחזור עם פק”ל מלא – חגור, נשק, דיסקית זיהוי ופנקס שבי. שיבצו אותנו לפלוגות ומחלקות. ג’, 3 ג’, 2 ג’, 1. ברישומים של צה”ל הפכנו להיות גדוד 71. בהמשך חברו אלינו חניכי קורס קצינים וקורס מפקדי טנקים. שמחנו לקראתם. רבים מהם היו בעבר חניכים שלנו.
בשעות אחר הצהריים העמיסו אותנו על משאיות. נסענו בכבישים הריקים, שבהם כבר הורגשה אווירת יום הכיפורים, אל בסיס חיל האוויר בחצור ומשם הוטסנו בהרקולסים למנחת מחניים בצפון.
את הערב והלילה עשינו במחנה פילון, ימ”ח צפוני, שבו קיבלנו טנקים, התחמשנו, הזדוודנו, עשינו תיאום כוונות והצטיידנו במנות קרב. כבר אז הבחנו במחסור חמור בציוד. הקצינים כונסו לקבוצת פקודות שבה קיבלו הסבר ראשוני על גזרת רמת הגולן.
למחרת בצהריים התחלנו לטפס לרמה. העמסנו את הטנקים על מובילים. החבר’ה נסעו באוטובוסים ואני הצטרפתי לאחד המובילים. כמה דקות לפני שתיים בצהריים של יום הכיפורים, ה-6 באוקטובר, הבחנתי לפתע בפטריות עשן גדולות שצצות ועולות בצידי הדרך. “מה זה? “, שאלתי בפליאה את הנהג. הוא הביט בי כמי שנחת באותו רגע מהחלל. “מה, אתה לא יודע? הסורים מפגיזים. יש מלחמה”.
בתוך שעה קלה היינו כבר בעיצומו של הקרב. נערכנו בשתי פלוגות באזור צומת וואסט ופלוגה על ציר הנפט. מעולם לא הייתי לפני כן ברמת הגולן. השמות האלה – ציר הנפט, צומת ואסט, נפאח, תל חרמונית, עמק הבכה, היו חדשים עבורי. בימים הקרובים הם יהפכו עבורנו לתחנות גורליות בחיים, ותחנות סיום של מסלול חיים קצר עבור הנופלים.
הסורים שוטפים את הרמה
עם תחילת קרבות הבלימה לחם הגדוד במסגרת חטיבה 7 בגזרה הצפונית. לעיתים תוך קרבות פנים אל פנים עם טנקים סוריים ששטפו במאותיהם את הגולן והגיעו עד גדרות מחנה נפאח והמורדות המובילים אל הכינרת. שוב ושוב עלינו לעמדות קרב, ירדנו מעמדות קרב, ירינו, פגענו, נפגענו, וחוזר חלילה. מנהלים קרבות חתול ועכבר עם הסורים. נהרגים, נפצעים, מחליפים טנקים, מחליפים צוותים. בשלב מסוים לא הכרתי איש בטנק. גם היום, כשאני מנסה לשחזר מי היה איתי, אני לא מצליח.
באחת ההפוגות יצאתי מפויח ותשוש, לאחר שעות ארוכות של לחימה, כדי לנוח לרגע מחוץ לטנק ולחלץ עצמות, והנה אני פוגש שם את חברי אהוד תירוש. הוא סיפר לי על ההרוגים. מאיר גליקמן, שחטף רסיס בראש, וגדעון ויילר הסמג”ד, המפקד שלנו במדור נט”ר (נהיגה, טיפול, רק”ם) בג’וליס, שהלך.
בקרב הגורלי בעמק הבכא הייתי עם עוד מספר קטן של טנקים על תל חרמונית. ניסינו בכל כוחותינו לסייע לכוח של אביגדור קהלני לבלום את ההסתערות הסורית. בצריח עמד זקוף גדעון ויילר, מפקדי בג’וליס. אחיו, אדם ויילר, קצין מוערך בשריון, נפל ב-1970, בגזרה הצפונית של התעלה.
הכוח הסורי העצום היה פרוס למרגלותינו. מבעד לפריסקופים יכולתי להבחין בעשרות טנקים, נגמ”שים, ג’יפים, משאיות דלק ותחמושת, שהיו שם בערבוביה נוראית. רשתות הקשר שלנו התערבבו עם אלה של הסורים ויכולתי לשמוע צרחות של טנקיסט סורי שנלכד בטנק בוער ומבקש שיחלצו אותו. מפעם לפעם שמענו גם קולות ברוסית, של היועצים הצבאיים שסייעו לצבא הסורי.
במהלך הקרבות בגולן נפל מפקד הגדוד שלנו, משולם רטס. בימים שלאחר מכן הפסיק הגדוד להתקיים במסגרת גדודית. אחר כך, כשרבו האבדות, גם המסגרות הפלוגתיות קרסו והטנקים שנותרו סופחו למעשה לגדוד 77 של חטיבה 7. סיום המלחמה מצא אותנו כחלק מחטיבה 188, חטיבה סדירה שנשאה בעיקר נטל הקרבות בגולן והושמדה כמעט כליל.
טנק ישראלי בקרבות עמק הבכא ברמת הגולן צילום: ”במחנה”
רגע האימה שלי
מלחמה היא דבר נורא. האמת היא ששום דבר לא מכין אותך לקראתה. בקרב שהוא הדבר האמיתי יורים עליך כדי להרוג אותך ואתה יורה כדי להרוג את האויב, ורק מקווה שכל זה ייגמר במהרה והמוות ידלג עליך.
לא היינו גיבורים במיוחד, לא היינו אמיצים במיוחד, ופחדנו למות. בסך הכול היינו חיילים סדירים שעשו את המוטל עליהם, וכמו שאמרו את זה לפני, בסך הכול רצינו לחזור הביתה בשלום.
מלחמה היא גיהינום של כולם ביחד ושל כל אחד בנפרד. לכל אחד מזומן רגע האימה הפרטי שלו, שילווה אותו כל חייו. אני זוכר כמה רגעים כאלה. באחד הימים הראשונים ללחימה עצרנו ליד מקבץ טנקים של חטיבה 188. הטנקים היו פגועים והעלו עשן. טיפסתי על טנק אחד ומתוכו עלתה צחנת מוות.
הוא היה שחור ושרוף כולו. לצד הדרך היה מונח ברזנט. ניגשתי לראות מה יש עליו וחטפתי את הבומבה של החיים. שרידי גופות מרוטשות של חיילי החטיבה. אברים גדועים ומפויחים, מעיים מרוטשים, דיסקית זיהוי מקומטת, וריח של מוות באוויר. לא מבין איך המשכתי משם.
התעוררתי בבית חולים
את המלחמה גמרתי בחאן ארנבה, בפריצה לעבר המובלעת הסורית. הטנק ספג פגיעות ישירות. נטשנו תחת אש. הספקתי לקחת את העוזי וקפצתי החוצה. מולנו היה מתחם של קומנדו סורי. טנק אחר שלנו אסף אותנו. עלינו בבהילות לצריח והצטופפנו בפנים. לידי עמד לוחם זב דם עם זרוע מרוטשת. הטנק לא הפסיק לירות כל העת.
בשלב מסוים פינו אותנו לאחור ואז ירד עלי מסך שחור. התעוררתי כעבור כמה ימים בבית חולים כשאני משתדל בכל כוחי לשכוח את שדות הקטל שהשארתי מאחור. לאט לאט בא גם הזיכרון והגיעו השמות וחדרה ההכרה. מה שהיה לא יהיה עוד לעולם. מאיר גליקמן חטף רסיס בראש ונהרג. אפרים דוד (“בופה”), המושבניק גדל-הגוף והמקסים ממנחמיה, נפל. וכך הלך זרם השמות וגבר: קרלוס בן טולילה, ירון מרדיקס, מיכה גרניט, יצחק ברייטנר, ישראל שוורץ, יעקב וידנפלד מאיילת השחר, מוני ירוס וירון מרדיקס שנפלו בסיני, ואיתם עוד עשרות ומאות שהכרתי באופן אישי. צעירים לעולם, שרצו לחיות אבל בקושי הספיקו לטעום מהחיים ונפלו באותה מלחמה ארורה, שלימים התברר שהייתה מיותרת, שאפשר היה גם אחרת.
יהי זכרם ברוך.
הנבואה השחורה של נמרוד
דניאל סיריוטי, מישראל היום, 14 באפריל 2013
כשנמרוד שגב נכנס באוגוסט 2006 ללבנון, הוא ידע – “מהמלחמה הזאת אני לא חוזר חי”. ימים ספורים לפני שטיל נ”ט הפך את הטנק שלו למלכודת מוות, חזה המילואימניק הצעיר את מותו באוזני אביו בדיוק מצמרר. “התחננתי בפניו שלא יחזור לצבא, אבל הוא רק חייך ואמר: ‘אבא, אני חייב להיות שם בשביל המשפחה שלי, בשביל החברים שלי ובשביל המדינה שלי”‘
חזי שגב, אביו של נמרוד ז”ל, ליד הגלעד שבגן הזיכרון
תשעה באוגוסט 2006, יום קיץ חם בגבעות המוריקות של דרום לבנון, שלהי מלחמת לבנון השנייה. בעוד ימים ספורים יכריזו ישראל וחיזבאללה על הפסקת אש – אבל בינתיים כאן, ב”שמורות הטבע” הלבנוניות שהפכו לקיני המחבלים של חיזבאללה, הקרבות מתנהלים בעוז. כוחות הנדסיים של צה”ל מנסים לסלול דרכי גישה אל הכפר השיעי עייתא א-שעב, שבו מתבצרים המחבלים בבתי התושבים ומשתמשים בהם בתור מגן אנושי, בעוד רס”ל נמרוד שגב, חייל מילואים בן כמעט 29 ואב לשניים, עומד על המשמר בטנק המרכבה המחפה על העבודות. הוא לא לבד: בצוות המשוריין נמצאים גם המפקד סגן גלעד שטוקלמן, רס”ל נועם גולדמן וסמ”ר ניר כהן – כולם מזדחלים כעת לאיטם במעלה הדרך, מגינים על הטרקטורים הצה”ליים המתקרבים בהדרגה לעבר היעד.
אך השקט היחסי שבו התנהלו העבודות במשך כל אותו הבוקר היה מטעה. לאחר שעות של התקדמות איטית, פיצוץ עז מאפיל על רעש העבודות של הכלים ההנדסיים הכבדים, ושניות לאחר מכן נשמע פיצוץ נוסף. זירת המצב מתבררת בתוך שניות: הטנק עלה על מטען צד, ושניות לאחר מכן ספג פגיעת טיל נ”ט בעל מנגנון השהיה וראש נפץ כפול. הפגיעה הייתה ישירה – וקטלנית: הטיל גרם להתפוצצות כל התחמושת שהייתה בתוך המרכבה, שהפכה במהרה למלכודת מוות. לנמרוד, לגלעד, לנועם ולניר לא היה סיכוי, הם מתו במקום.
נמרוד שגב, ז”ל
“כמו עץ לקרקע”
כמעט שבע שנים לאחר המלחמה, בעיצומה של התקופה מלאת הזיכרון והמשמעות שבין יום השואה ליום העצמאות, עומד חזי שגב, אביו של נמרוד, ומשקיף ממרומי הר כנען לעבר נופיו של הגליל העליון. “אני יכול רק לשער,” הוא אומר לפתע, “שברגע שהטנק נפגע וספג את הפגיעה הישירה, נמרוד חייך לעצמו בשקט הנפשי האופייני לו. הוא ידע שהוא הולך למות. הוא חזה זאת, בפירוט מדהים ומצמרר, חודש בלבד לפני שהיה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-29.
משפחת שגב היא אחת המשפחות הוותיקות והמוכרות בראש פינה. ילדיהם של חזי ואשתו איריס, נמרוד ואחיו הצעיר אהוד, הם דור רביעי במושבה הגלילית הקטנה שבה כולם מכירים את כולם. “נמרוד היה מחובר למושבה ולסביבתה כמו עץ לקרקע,” נזכר חזי, “הוא אהב את הטבע והטבע אהב אותו. גם לאחר שהתחתן, קיבל משרה בכירה במיקרוסופט ועבר לגור במרכז הארץ, נמרוד הקפיד להגיע לעיתים קרובות לראש פינה ולברוח לזוּלות שלו שבפסגת הר כנען כדי לנקות את הראש, להתחבר לטבע ולהירגע. כנראה מכאן הגיעו לו הכוחות להתמודד עם מה שראה בחזיונו, ימים ספורים לפני התגשמותו הטרגית.”
מבקרים רבים גודשים כעת את הפסגה, מתבשמים מנקודת החן הגלילית הקרויה כעת “מצפה נמרוד.” חזי מספר את סיפור נפילתו של בנו, ולאט לאט מתחילים המבקרים להתקבץ סביבו,
מבקשים לשמוע עוד על חייל המילואים שלזכרו הונחה כל אבן ונשתלו כל עץ ופרח הנמצאים כאן מסביב לעץ התאנה הוותיק במצפה. “נמרוד גויס בט’ באב,” ממשיך האב, “באותו יום באוגוסט 2006 הוא עוד הספיק לקחת את הבן הקטן שלו עומר, שהיה אז בן 3, לגן כאשר קיבל הודעת טקסט שעליו להתייצב מיד ביחידת המילואים שלו בחיל השריון בפיקוד צפון. הוא הודיע למקום עבודתו כי קיבל צו 8 וכי הוא בדרכו למילואים. גם תחנוניה של אשתו איריס (המכונה במשפחה ‘איריס הקטנה,’ בעוד אמו של נמרוד מכונה ‘איריס הגדולה, (ד”ס) שיוותר הפעם, ינסה להשתחרר ולא ירוץ לחזית לא הניאו את נמרוד מלהתייצב בשטחי הכינוס של פיקוד הצפון לצד חבריו ליחידה.”
חזי מזהה לפתע על המצפה פרצופים מוכרים: אלו נערים מבתי ספר בחצור הגלילית ובסביבה, שלהם נתרמו מחשבים וכיתות לימוד על ידי מקום עבודתו של נמרוד במיקרוסופט ותורמים נוספים, שביקשו להנציח את שמו של הלוחם שנפל. “כאשר נמרוד הגיע לשטח הכינוס,” ממשיך האב ומספר, “אמר לו המג”ד שיש קצת בלגן ברשימות ומשום שהוא קיבל צו 8 הוא למעשה הועבר ליחידה אחרת, ולכן הוא יכול לשוב לביתו עד שיקראו לו שוב. נמרוד סירב בתוקף ואמר למג”ד: ‘קיבלתי צו 8 והגעתי לכאן. זו היחידה שלי ואני אהיה כאן עד שיסדרו את הרשימות.’ זמן קצר לאחר מכן הוא נשלח לימ”חים והתבקש לסייע באספקת הציוד לחברים שלו, אבל כאשר הגיע לשם חשכו עיניו. הוא התקשר אלי ואמר: ‘אבא, יש פה בלגן שלם. חסר המון ציוד ואין בכלל אוכל ומים. אנחנו לא רחוקים מראש פינה, תראה אם אתה יכול לארגן לנו משהו לאכול ולשתות.”‘
“אבא, אני פוחד”
“באותו יום הבאתי לנמרוד ולחברים שלו אוכל ושתייה, זה היום האחרון שראיתי את הבן שלי בחיים,” משחזר חזי, ומסביבו הקהל ממשיך להתאסף ולהאזין, “מילאתי את האוטו שלי במנות פלאפל שרכשתי ובשישיות של מים מינרליים. בזמן שנמרוד לקח וחילק לחברים שלו את האוכל, תהיתי בפניו איך זה שהימ”חים ריקים ושאין מזון ושתייה ללוחמים בשטח, וגם ביקשתי ממנו בשקט שישמור לעצמו בצד כמה שישיות של מים שיהיו לו בטנק. ‘אבא, נראה לך?’, הוא ענה לי, ‘לא ככה גידלת אותי.’ הוא קרע את הניילונים של הבקבוקים והתחיל לחלק לכל החברים שלו. הסתכלתי עליהם והצטערתי שלא הבאתי עוד.”
“כמה שעות לאחר מכן קיבלתי טלפון שנמרוד פונה לבית החולים זיו בצפת כשהוא סובל מהתייבשות,” הוסיף, “מיהרתי לחדר המיון וראיתי אותו חיוור כמו סיד. ‘מה קרה?’ שאלתי, ‘חילקת את כל האוכל והשתייה ולך לא נשאר?.’ פניו הרצינו. ‘אבא, אני פוחד,’ הוא ענה, ואז שמעתי ממנו לראשונה את החלום שבו חזה את מותו. ‘אני מהמלחמה הזאת לא חוזר,’ אמר, ‘ראיתי את המוות שלי. אני אמות ובארון המתים שלי לא יהיה מה לקבור, אז ישימו שקי חול בשביל המשקל. אנחנו נעלה על זירת מטענים ולא נוכל להתקדם. ננסה לפרוס זחל, אבל נחטוף פגיעה ישירה. ראיתי את הטנק עולה כולו באש ומתפוצץ ואנחנו נשרפים חיים. אני יודע, אני מהמלחמה הזאת לא שב. אבא, אני פוחד.”‘
“הצטמררתי כולי,” משחזר האב, “התחננתי בפניו שלא יחזור לצבא. ‘הרי הם שיחררו אותך, נמרודי,’ אמרתי לו, ‘אמרו לך ללכת הביתה. אתה עכשיו בבית חולים. כשתשתחרר מהמיון תיעלם להם. תכבה כבר עכשיו את הטלפון ובוא איתי הביתה למושבה ראש פינה. אם יחפשו אותך, הם יחפשו בבית שלך ברמת גן.’ ראיתי את המבט בפניו של נמרוד, שהביט אלי ואמר לי בחיוך ובהמון שקט נפשי של השלמה: ‘אבא, לא ככה חינכת אותנו. אני צריך להיות שם בשביל המדינה שלי, בשביל החברים שלי ובשביל המשפחה שלי. אני לא יכול להפנות עורף לערכים שגדלתי עליהם.’
כשראיתי את הנחישות ואת העקשנות של נמרוד לשוב לשדה הקרב, התביישתי בעצמי שניסיתי לשכנע אותו שלא לשוב ליחידה שלו,” ממשיך האב, “אמרתי לו: ‘אני יודע שאתה תלך, ולא יעזור גם אם אני אקשור אותך למיטה של בית החולים בחבלים ובשרשראות. אם אני אעשה מעשה שכזה כדי להציל אותך, אני יודע שאתה לא תסלח לי על כך בחיים. נכון שאתה כבר לא ילד, אבל אתה תמיד תהיה הילד שלי.”‘ ארבעה ימים בלבד לאחר מכן, בט”ו באב, עלה הטנק של נמרוד על מטען הצד ליד עייתא א-שעב.
טנק צה”ל בלבנון. פגיעת הטיל לא הותירה סיכוי
“רחמים משמיים”
ט”ו באב של אוגוסט 2006 היה הכי רחוק שאפשר מחג האהבה. בראש פינה האוויר היה חם ולח, וממטרי הרקטות של חיזבאללה החליפו את הרומנטיקנים שתרים בכל שנה ברחובותיה הקסומים של המושבה היפה. באחת מהפוגות הירי יצאו חזי ואיריס להתאוורר ולנשום מעט אוויר גלילי. לא היה להם מושג שבנם נמרוד נהרג שעות ספורות קודם לכן, אבל ממוחו של האב לא הרפתה המחשבה כיצד לשתף את אשתו בחיזיון הנורא שהיה לבנם ערב יציאתו ללבנון. “ידענו שבאותו היום היו נפגעים רבים,” שיחזר, “והיו לנו חששות שנמרוד נפגע, אבל לא קיבלנו עוד שום הודעה.”
ההודעה הגיעה 11-בוחצי בלילה, 12 שעות לאחר התקרית הקטלנית. “התברר שנציגי צה”ל היו קודם כל בבית שלו ברמת גן ורק אחר כך הודיעו לנו,” אמר האב, “שמעתי את הדפיקה, פתחתי את הדלת וראיתי את קציני הצבא והרופא. ברחתי פנימה אל תוך הבית וממש קרסתי על הברכיים והתחננתי שיגידו לי שהוא פצוע, שהוא חי ולא מת. ביקשתי רחמים משמיים, אבל זה לא עזר. הם הודיעו לי שנמרוד מת ושמהגופה שלו לא נותרו שרידים.
“באותו הזמן האח הצעיר אהוד, אמן טלפתיה במקצועו, שהיה במסע הופעות במקסיקו, התקשר הביתה ושאל: ‘אני רואה בחדשות שיש חיילים ישראלים שנהרגו, אבל לא מוסרים את כל השמות. נכון שנמרוד נהרג ולא אומרים את שמו בגלל שעדיין לא בישרו לי”‘ שאלתי את קציני הצבא מה לענות לו. הם ביקשו שלא להגיד דבר, כי נציגי השגרירות היו בדרך אליו. אחר כך התברר לנו שכאשר השגריר הגיע אליו ובפיו הבשורה המרה, אהוד אמר לו: ‘אני יודע, אני מחכה לך כבר יומיים.”‘
שלושה ימים לאחר מכן, כשאהוד הגיע ממקסיקו, נטמן נמרוד בבית העלמין של ראש פינה שאותה אהב. גם בזמן ההלוויה לא הפסיק חיזבאללה לנסות לטווח את המושבה, והאבלים התהלכו כאשר סביבם נשמעות כל העת אזעקות עולות ויורדות. “נמרוד חזה את מותו באופן מפורט ומצמרר,” אומר האב, “ואני הייתי זה ששמע ממנו וראה את הפחד בעיניו, כמו גם את הנחישות להיות לצד חבריו בשדה הקרב. ממה שהמג”ד שלו סיפר לנו, המוות של נמרוד היה אחד לאחד כפי שחזה. זה פשוט מדהים.”
לאחר תום תקופת האבל החליטו בני משפחת שגב להקדיש את מאמציהם להנצחת זכרו של נמרוד. “במשך ארבע שנים עמלתי על הקמת המצפה,” מספר האב לקהל במקום שבנו אהב כל כך, “מילדותו נמרוד בחר את הנקודה הזו בהר כנען כמקום שלו, ובאותה המידה ההר הזה בחר אותו.”
מאז נפילת הבן פרש חזי מעבודתו כמנהל משאבי אנוש בחברת אופטיקה והוא מקדיש את כל מרצו לפעילויות הסברה בפורומים של משפחות ישראליות ופלשתיניות. “אני מלא הערכה למועצה המקומית ראש פינה, שאפשרה לנו לטפח את נקודת החן הזו בפסגת הר כנען וכן לצוות אתר המורשת הלאומית הסמוך, לתורם סנדי גרינברג, לאחרים המסייעים לנו, ולפסל יובל לופן, שפסליו עיצבו את מצפה נמרוד. אנו יודעים שאף שנמרוד מת, הוא חי כאן במצפה, בבית הקפה שאחיו פתח לזכרו בנמל תל אביב ובכל סרטי האנימציה לזכרו. ההנצחה זו הצוואה הלא כתובה שנמרוד הוריש לי”
המשורר שנסק לגבהים: זוכרים את שלוימיק
יובב כץ, מאתר וואלה, 14 באפריל 2013
תשע השנים שהפרידו בין יובב כץ לגיסו שלמה ברילובסקי לא מנעו מהם לרקום חברות אמיצה – שנקטעה רק ביום מותו של שלוימיק, בחווה הסינית. קרוב ל-40 שנה חלפו, והזיכרון טרי
אישיות עצמאית, אופטימית וחזקה. סרן ברילובסקי ז”ל (צילום: באדיבות המשפחה)
לקראת ימי הזיכרון מפיקים בגלי צה”ל תכנית מיוחדת בשם “עוד מעט נהפוך לשיר” – ובה מוזיקאים ידועים מלחינים ומבצעים שירים שכתבו לוחמים שנפלו בקרב. בשנה שעברה נבחר בין היתר שירו של סרן שלמה (שלוימיק) ברילובסקי, “בבוקר”, אותו הלחין ושר שלמה גרוניך. כשהתבקשתי באותה הקלטה לתאר את שלוימיק, בחרתי לעשות זאת בארבעה משפטים:
“הוא היה הנער שמטפס על העצים כמה שיותר גבוה,
צולל בים כמה שיותר עמוק,
משחק כדוררגל כמה שיותר מהר,
וכותב שירים כמה שיותר כמוס…”.
זו הייתה רעות בין שניים שהבדל הגיל בינם תשע שנים. כשפגשתי אותו לראשונה, היינו בבית הוריה של רעייתי, בנתניה. הוא, אז ילד משגע בן 12, ואני – בן קיבוץ, קצין שריון בשירות סדיר, בן 21. זו הייתה הפעם הראשונה שהצטרפתי אל החברה שהיכרתי בשירות הצבאי כדי לפגוש את הוריה – והוא היה שם, אחיה של חברתי (ולא רחק היום שנעשה לגיסי).
למרות פער הגילים וככל שחלף הזמן – התפתח הקשר הזה להיות קשר של חברות שוויונית, מעל ומעבר לקרבה המשפחתית. שלוימיק התברך באישיות עצמאית, אופטימית וחזקה, שגברה על הצבעים הקודרים שאפיינו את האווירה בבית הוריו. כילד נמשך לגבהים, נעלם מהבית וטיפס על העצים גבוה – ובני הבית המבוהלים לא ידעו את נפשם בחפשם אחריו. הוא היה מאוהב בים ובילה בו שעות מרובות, וכשם שנמשך לגבהים בטפסו על העצים – כך נמשך גם למצולות, והרבה לצלול למעמקים לגלות עולמות חדשים.
הוא היה ספורטאי, והצטיין כשחקן בקבוצת הנוער בכדורגל של מכבי נתניה. ועם זאת, בסתר, נחבאה גם נשמה של משורר, ובעיזבונו התגלה אוצר של שירים רגישים, כתובים בכישרון. הייתה בו איזו מרדנות ותביעה לעצמאות שלא חיו בשלום עם הנהלים של בית הספר התיכון. הוא עזב את בית הספר, והתכונן לבחינות הבגרות בבית ספר אקסטרני – ועמד בהן בכבוד.
להתיידד עם הפרינציפ
שלב מסוים התרחש חילוף תפקידים בקשר בינינו – שהתאפיין, עד אז, ביתרון שהיה לי עליו בגיל ובניסיון החיים. בית הספר התיכון הקיבוצי שבו למדתי לא הכין אותנו לבחינות הבגרות, בהנחה שכחברי קיבוץ – עדיף ללמוד נושאים אחרים שנזדקק להם בבגרותנו. אך בגיל 25, עזבנו רעייתי ואני עם בתנו התינוקת את הקיבוץ, במטרה ללמוד באוניברסיטה תיאטרון ותקשורת. לשם כך צריך הייתי לגשת לבחינות הבגרות, ונאלצתי, בתנאים לא תנאים, ללמוד את החומר בכוחות עצמי ולהיבחן. עם כל המקצועות הצלחתי להסתדר, איכשהו, אבל המתמטיקה הפילה אותי לקרשים. שגיתי בכך שניסיתי ללמוד בעל-פה נוסחאות, בלי להתעקש ולהבין את הפרנציפ. זה לא עבד, נכשלתי כישלון חרוץ – וצריך היה להתחיל הכול מהתחלה.
כאן נכנס שלוימיק לתמונה. הוא כבר “היה שם”, למד את המתמטיקה לבגרות בכוחות עצמו – והוא לימד אותי בפועל דברים שידעתי לנסח אך לא ידעתי ליישם. הוא הוכיח לי שאפשר להפוך את לימוד המתמטיקה לעונג, אם אתה מתעקש להבין את הפרנציפ ולהתיידד אתו.
ביום הכיפורים של שנת 1973 היה שלוימיק לקראת סיום לימודי כלכלה באוניברסיטה העברית, ונמנה על צעירי האקדמאים במשרד האוצר. את החג עשה עמנו בביתנו, ובאותה שבת בלתי נשכחת נקראנו שנינו, בדחיפות, למלחמה – כקציני שריון במילואים ביחידות נפרדות שלחמו בסיני.
שלוימיק היה מפקד מחלקת טנקים בפלוגה בגדוד 407 בחטיבה 600. הוא השתתף באחד הקרבות הגורליים ביותר בגזרת החווה הסינית בסיני: אותו קרב לילי שבו כוחות שריון וצנחנים מעטים יחסית תקפו מתחם אדיר של הארמיה המצרית השנייה, ובמאבק ההקרבה שלהם אפשרו לכוחות אחרים לעבור בתפר שבין שתי הארמיות המצריות, להקים את הגשרים, לצלוח את התעלה לצדה המערבי, לכתר את הארמיה השלישית ולשנות את פני המלחמה ממפלה לניצחון.
הוא נהרג בקרב הלילה הגורלי ב-16 באוקטובר, אך נחשב ימים רבים לנעדר. החטיבה שבה שירתתי הייתה בין החטיבות שחצו את תעלת סואץ, והתמקמו במצרים באזור קו ה-101 ק”מ מקהיר. תפקידי אִפשר לי לנוע באזור הכבוש, ויצאתי לחפש את שלוימיק. התרוצצתי בכל השטח, ובכל מקום שבו חנה כוח שריון חקרתי, כמוכה תזזית, אם משהו מכיר, יודע, שמע – על שלוימיק? אך העליתי חרס בידי. המערכה בחווה הסינית הייתה כל כך טרופה, מפתיעה, מבולבלת – שנדרש זמן רב כדי להבין את ההתרחשויות ולאתר את הנעדרים.
כשתמו הקרבות בסיני והמצב נרגע, עברתי לשרת במטכ”ל אצל מפקד אגף כוח אדם, האלוף הרצל שפיר, כדי לסייע בנושא הכאוב של הקשר עם משפחות הנעדרים. לא אשכח את אותו היום הנורא שבו הוזמנתי למשרדו של הקצין הממונה על איתור הנעדרים, כדי לזהות את צילום דמותו של רעי וגיסי. כשהיה ברשימת הנעדרים עוד מותר היה לקוות, להיתלות בצילומים מטושטשים של לוחמינו שנפלו בשבי… לא עוד.
עד היום קורה שאני רואה את שלוימיק הולך לו במדרכה שמנגד… אותה בלורית, אותו הילוך – ואני ממהר להשיגו…. ומבחין ששוב טעיתי, רדוף געגועים.
סרן שלמה (שלוימיק) ברילובסקי, קצין שריון בחטיבה 14, נפל בקרב בחווה הסינית שבסיני במלחמת יום הכיפורים, ב-16 באוקטובר 1973. בן 27 היה במותו
לחדר הזיכרון של שלמה ברילובסקי באתר חטיבה 600 לחצו כאן
המח”ט נלחם בחזית, 415 מחייליו נהרגו
עמיחי אתאלי, מאתר מעריב, 15 באפריל 2013
כבר ביום הראשון של מלחמת יום כיפור איבד אמנון רשף 82 מפקודיו. “הייתי בתוך האש, בתוך הגיהינום”, שיחזר. מאז הוא פועל להנציח כל אחד מחייליו
בכל שנה, כשמגיע יום הזיכרון, אלוף במילואים אמנון רשף אינו בטוח מה עליו לעשות, ולאן עליו ללכת. 415 חיילים ששירתו תחת פיקודו נהרגו במלחמת יום כיפור. את כולם הכיר, וזיכרונם מלווה אותו עד היום.
אלוף אמנון רשף בין קברי חייליו בבית העלמין קריית שאול, בסוף השבוע צילום: ראובן קסטרו
בצהרי יום שבת ה-6 באוקטובר 1973, אל”ם אמנון רשף חש שמשהו אינו כשורה. השאננות שאפיינה את הדרג המדיני ואת ראשי מערך המודיעין של מדינת ישראל לא הייתה מנת חלקו של רשף, שפיקד על חטיבת שריון מס’ 14 אשר חלשה על 200 קילומטרים לאורכה של תעלת סואץ.
“כמה ימים לפני פרוץ המלחמה, החטיבה שלי כבר הייתה בכוננות עליונה”, הוא משחזר. “במשך כל השבוע התרענו למפקדת האוגדה ולפיקוד דרום על פעילות אויב חריגה ואמרו לנו כל הזמן ‘עזבו זה תרגיל’. בבוקר יום הכיפורים, ראיתי שהעניינים בצד השני עוד יותר חריגים וביקשתי לקדם את הטנקים לעמדות אש מחוץ למעוזים שבהם ישבנו, אבל גם את זה לא התירו לי לעשות מחשש שהמצרים יראו בזה התגרות”.
בתודעה הישראלית נחרתה השעה שתיים בצהריים כשעה בה פרצה המלחמה, אבל רשף מבקש לדייק: “זה קרה בדיוק ב-13:47 וזה היה נורא. למעלה מאלפיים תותחי ארטילריה פתחו באש בו זמנית. למעלה ממאתיים מטוסים פתחו במתקפה אווירית. הרגשנו כאילו זו רעידת אדמה”.
בשעתיים הראשונות צלחו 20 אלף חיילים מצרים את התעלה והעמידו את היחס בין לוחמיו של רשף לבין הצבא המצרי על לוחם ישראלי אחד אל מול 200 מצרים. היום הראשון למלחמה גבה מחטיבתו של רשף 82 הרוגים. בימים הבאים נפלו עשרות לוחמים מדי יום, אבל המערכה הקשה מכל הייתה קרב החווה הסינית. הקרב, שהחל ביום שני ה-15 באוקטובר, גבה 121 הרוגים מבין פקודיו של רשף. 97 טנקים של החטיבה נכנסו אל החווה בליל ה-14 באוקטובר, רק 41 יצאו ממנה עם תום הקרב. “הייתי בתוך האש, בתוך הגיהינום”, הוא משחזר.
אלוף אמנון רשף לצד אריאל שרון ומשה דיין בתעלת סואץ צילום: ארכיון
רשף מחזיק במכשיר הטלפון הסלולרי שלו את הקלטות הקשר מהקרב בהן הוא נשמע משוחח עם מפקד האוגדה אריאל שרון. באחת מהן הוא נשאל על ידי שרון מה מצבו והוא מתאר: “הם מסתובבים פה בין הרגליים והורגים אותנו. יהיה בסדר, עבור”. שרון עונה: “איתך אני תמיד בטוח שיהיה בסדר. עבור”. עם סיום המלחמה ספגה חטיבה 14 מספר בלתי נתפס של 415 הרוגים”.
“ריכזנו רשימות של כל ההרוגים והפצועים ובצורה שיטתית ומפוקחת עשינו ביקורי בית אצל כל המשפחות”, מספר רשף. “במשך חודשים, בכל יציאה הביתה, ביקרתי אצל המשפחות ואצל הפצועים בבתי החולים. הסבב הזה לקח לי חודשים ארוכים”.
בשנים האחרונות הוא הקים אתר אינטרנט מפואר המנציח את פועלה של החטיבה ובתוכו בנה 415 אתרי הנצחה אישיים עבור כל אחד מחללי החטיבה במלחמת יום הכיפורים. במקביל הוא כותב בימים אלה ספר על המלחמה. “בשבילי יום הזיכרון זה יום שבו אני בעיקר עם עצמי. זה יום שחולפים בו זיכרונות ומחשבות. זה יום שבו עולה גם הכאב האישי על אנשים שאינם. אבל מצד שני זה יום שבו לצד המכות הקשות, אני רואה את ההישגים של מדינת ישראל וזה מחזק לי את תחושת ההשלמה עם מה שקרה”.
“אין מי שיעזור. זה אנחנו, וזהו”
כרמית ספיר ויץ, מאתר מעריב, 15 באפריל 2013
הקרב בתל סאקי נחשב לאחד מסיפורי הגבורה בחזית הצפונית ביום הכיפורים. הלוחם יאיר פרג’ון, שנפצע אנושות ונותר בודד בשטח, הסתובב מאז בתחושה שאין על מי לסמוך. סיוע שקיבל לא מכבר לאחר שנקלע למצוקת חיים, החזיר לו את האמון במדינה.
לפני חודש הגיע דן אלמגור לביקור לא מתוכנן בתל סאקי. התוכנית המקורית הייתה להתייחד עם עצמו ועם חבריו הנופלים, ששמותיהם חקוקים על האנדרטה שהקים במאמץ משותף עם חבריו החיים.
שני אוטובוסים של פנסיונרים מרחובות, שני אוטובוסים של דרוזים מעוספיה ושישה אוטובוסים של תלמידי כיתות י”א מתל אביב שינו את התוכנית כאשר מנהלת בית הספר זיהתה את אלמגור, ניגשה אליו וביקשה שיספר לתלמידיה על הקרב ההוא, שמצד אחד גבה כל כך הרבה קורבנות במלחמת יום הכיפורים, ומנגד הראה את היכולות הבלתי נתפסות של האדם להישאר חבר, גם כשהכול נראה אבוד. המאזינים הצעירים ישבו בשקט וגמעו כל מילה בצימאון.
עד כמה שקשה להאמין, הפרסומים בתקופה הסמוכה למלחמת יום הכיפורים כמעט שאינם עוסקים בקרב תל סאקי למרות שניתן למצוא בהם תיאורים מפורטים של הקרב בעמק הבכא, בחווה הסינית ועוד. באתר “עמותת הרעות והמורשת,”שהוקמה על ידי דן אלמגור וחבריו לקרב, מופיע הסיפור המלא:
לוחמי הקרב בתל סקי
“בצהרי יום הכיפורים, ה6- באוקטובר ,1973 נשלחו בעיצומו של הצום תחת פיקודו של סרן מנחם אנסבכר ארבעה חיילים צעירים מגדוד 50 של חטיבת הנח”ל: שלמה אביטל, לייזי אגסי, שייקה לוי ורוני הרצנשטיין, עם נהג המילואים אלי לוי. המטרה: לאייש עמדת תצפית בתל סאקי שברמת הגולן. הם התכוננו לעוד יום של אימונים ותצפיות, אבל מעברו השני של הגבול הצבא הסורי כבר היה מוכן להתחיל בפלישה לישראל. חמשת החיילים שבעמדה המבודדת לא ידעו שהחיים מקבלים תפנית. ראש הממשלה גולדה מאיר שהתה באותה עת בביקור רשמי באוסטריה. ראשי המודיעין, מצדם, דבקו בהערכה לפיה ‘קיימת סבירות נמוכה’ למלחמה עם מצרים וסוריה.
“בשעה שתיים פתח הצבא הסורי בארטילריה כבדה על כל רמת הגולן בכלל ועל תל סאקי בפרט. מאות פגזים ומאות טנקים של הצבא הסורי שעטו לדרום רמת הגולן ומשם לתוך מדינת ישראל. מיקום התל, על הציר הראשי לכיוון הכנרת, מנע את פינוי החיילים, ובשעות הערב הצטרפו להגנה על התל שמונה טנקי שריון מחטיבות 7 ו.188-
“בלילה הכוח הסורי שהגיע לתחתית התל ונתקל באש עזה עצר את התקדמותו והמתין לבוקר. ביום א’ החל קרב מול הכוח הסורי הגדול עשרות מונים מהכוח הישראלי. הטנקים הישראליים ירדו לכיוון הציר וניהלו קרב פנים אל פנים כשחיילי הצנחנים מסייעים להם באש מקלעים.
“בשלב מסוים נפגעו כל טנקי השריון. חלק מחיילי השריון נהרגו, חלק נפלו בשבי והיתר הגיעו פצועים ובשארית כוחותיהם לתל. התחמושת של הצנחנים במקלעים אזלה. החיילים הצעירים נכנסו לתוך העמדה והמשיכו בלחימה מתוך פתחי העמדה מול חיילי האויב הרבים.
“זמן קצר לאחר מכן החלו ניסיונות החילוץ בפיקודו של מפקד הגדוד, יורם יאיר. כוח חילוץ של נגמ”שים יצא לדרך: בודדים מול רבים. הרעיון להפ- קיר את החיילים במוצב לא עלה על הפרק. פעולת החילוץ הראשונה לא צלחה. 12 חיילי הכוח בשני הנגמ”שים נהרגו. החיילים יאיר פרג’ון ויונה בן ארי נותרו פצועים בשטח למשך יותר מיממה. פעולת החילוץ השנייה, באמצעות נגמ”ש עם חיילי הנח”ל המוצנח יצאה לכיוון התל וחמישה חיילים נהרגו. אחרים, שהצליחו להגיע פנימה ולספק בדל של תקווה לנצורים, הגיעו לבונקר. בששת המטרים הרבועים שכבו 24 חיילים פצועים ושלושה הרוגים. בחוץ מאות חיילים סורים המשיכו לירות. מנחם אנסבכר בן ה,21- שהיה נצור יחד עם חייליו, נפצע מפגיעת רסיסים.
“הסורים המשיכו לירות ולזרוק אל תוך העמדה רימונים. אנסבכר החליט לקבל את ההחלטה הקשה מכל, ולהתחיל להתכונן למצב של נפילה בשבי. הוא הורה לחיילים בבונקר להשמיד את כל המסמכים שברשותם מלבד פנקס השבי, טיפס פצוע לנגמ”ש וחיבל בתת המקלע במטרה למנוע בהמשך את השימוש בו על ידי הסורים. רגע לפני פנה בקשר אל המג”ד במילים: ‘קודקוד כאן סידן 616ב. תמסור ד”ש בבית. יותר לא נתראה. עבור.”‘
30 שנה מאוחר יותר תיאר אנסבכר בספרו “רסיס ממגש הכסף:” “קחו את מצדה והשואה, קחו את טרומפלדור. קחו את גטו ורשה, דגניה, דוד וגוליית, את אליפלט ואת ‘אחי הצעיר יהודה,’ ערבבו עם תופי אוזניים מתפוצצים, זעקות וחרחורים ולחישות, דאגה קצרה ורשע סמיך, את אלוהים, את השטן ואת איוב.”… במשך כל הזמן הזה הירי לא פסק. הסורים זרקו אל תוך הבונקר רימוני רסס, ואנסבכר נפצע בפעם השנייה. חייל השריון יצחק נגרקר החליט לעשות מעשה. הוא יצא מהעמדה והסגיר את עצמו לידי הסורים. “אני החייל הישראלי האחרון החי,” אמר להם. ההמשך היה בשבי אכזרי בדמשק. בצהרי השמונה באוקטובר, אחרי יותר מ30- שעות מצור, נשמע מרחוק קול הטנקים. מישהו צעק פנימה בעברית: “יש פה שריונאים.”? השאר היסטוריה.
לייזי אגסי (מימין), יאיר פרג’ון ודן אלמגור
חלום חיים
לפני עשור נערך כנס לוחמי גדוד 50 בתל סאקי במלאות 30 שנים למלחמת יום הכיפורים. לייזי אגסי, מלוחמי הקרב ומחמשת הנצורים, הקריא את השיר “אחיי גיבורי התל” פרי עטו. 30 שנה לא דיברו החיילים שניצלו זה עם זה על מה שעבר עליהם. כדי להמשיך לחיות, ולא רק להישאר בחיים, היו מוכרחים להרפות.
מבתי החולים הם התפזרו וברחו זה מזה, לפעמים עד לצדו השני של העולם. דרך מפגש מקרי באינטרנט, בזמן שילדיהם כבר עולים על מדים, אזרו אומץ והחלו במלאכת האיתור כולם סביב גיל ,50 חיים כביכול חיים רגילים, אבל הנפש עדיין מכונסת בבונקר המחניק והחשוך.
“מנחם אנדסבכר ואני שכבנו מיטה ליד מיטה בבית החולים כחודש וחצי. לא דיברנו על הסיפור. דיברנו על כל דבר שבעולם,”נזכר לייזי אגסי, כיום סמנכ”ל פיתוח בחברת “תבונה תעשיות תוכנה” ומתנדב פעיל בעמותת הרעות והמורשת. “גם כשבאו לבקר אותנו, סיפרנו מה קרה באופן טכני. הכל היה חיצוני. לקראת השנה ה30- התחלנו לגעת גם בסיפור בפנים. דן שמע על הסיפור, הגיע לארץ וישבנו במלון בתל אביב. דן התפרק בבת אחת ואז התחלנו לארגן את המפגשים שהוליכו לזה.
“הרגשנו שלא עשינו משהו לטובת הנופלים. הרי כל אחד מאיתנו התחבר למש- פחות השכולות, אבל לא היה משהו ממוסד ומסודר. הרמנו טקס ענק בתל סאקי לזכרון הנופלים, עם תהליך איסוף שמות. כל אחד מאיתנו חווה את זה אחרת, אבל כשבאנו לטקס, עמדנו מול ההורים, ושמענו שם אחר שם, הדמעות מתחילות לצאת לראשונה. זה הוביל למפגשים מסודרים פעמיים בשנה, ביום הזיכרון ובי”ב תשרי, שזה היום שבו צה”ל הדף את הסורים וחילץ אותנו.”
ביום הזה הם נפגשים בתל סאקי, נכנסים לבונקר, ויש גם שיחות מסוג אחר. כבר לא “יריתי,” “הלכתי,” התקפתי.” “עכשיו אנחנו בגיל שכבר נוגעים בזה. אנשים מספרים ממקומות עומק של הרגש. זו אחוות לוחמים,” אומר אגסי. “משם התחיל חלום חיים. אני הקמב”צ של העמותה שאוסף את החומרים ועושה את הפעולות הלוגיסטיות. המטרה של העמותה היא להעביר את הערכים לדור הבא, שיידע על רעות. לא רק על פייסבוקים, או להיות עשירים ולהקים סטארטאפים.”
זה כל הקסם
תיאור הקרבות וההנצחה הוא רק חלק מהעשייה של עמותת הרעות והמורשת שהוקמה על ידי יוצאי הקרב. זכר הנופלים הוא דבר אחד, אבל אסור לשכוח גם את העתיד, ולכן העמותה פועלת להעצמתה של החברה הישראלית באמצעות הפיכתם של ערכי הרעות, הנאמנות, האחווה והמחויבות החברתית לערכים מובילים.
האנדרטה לחללי הקרב בתל סאקי
“הרעות – נשאנוך בלי מילים, אפורה עקשנית ושותקת,” כתב חיים גורי כשנה לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, והעלה לראשונה את תחושת הקולקטיב, האחווה והחברות האמיצה בין הלוחמים.
אלא שלתקופות מסוימות נדמה שהשפע שבא לצד הטלטלות הבלתי פוסקות במדינה סדק את הערך המרכזי הזה.
דן אלמגור, בנקאי בכיר ומנהל השקעות הון שייסד את עמותת הרעות והמורשת, חי בניו יורק. “עם מעגל החברים שלי מהצנחנים ומהשריון אני בקשר מתמיד. איתם תמיד תהיה רעות, עד יומנו האחרון.”
כשאלמגור חושב על המושג “רעות” במובן האולטימטיבי, שבוחן לעומק את ההסבר והשלכותיו, מחשבותיו חוזרות לתל סאקי. לחברים, לרעיו שלא שבו. “בתקופה שקדמה למלחמה עסקנו הרבה באימונים. אהבנו את המחשבה שאנחנו עושים את המקסימום עבור המדינה ותורמים את חלקנו. מאוד אהבנו אחד את השני. נוצרה בינינו מעין ערבות הדדית והיכרות עמוקה. לא תמיד הסכמנו על הכל, אבל למדנו מגיל צעיר להעריך את האינטרס של הכלל כעצם הקיום שלנו כחברה. עם חלק מהחבר’ה עשינו ביחד מסלול ארוך, מעניין ומפרך, ונוצר בינינו קסם מיוחד במינו. הפלוגה שלנו זכתה במקום ראשון של חטיבת הצנחנים. ראינו תוצאות. עשינו תוכניות לגדול ביחד והרבה מאיתנו לא זכו להגשים את חלומם.”
אלמגור משחזר: “ביום ראשון בבוקר, מנחם אנסבכר מדווח מבונקר התצפית על חדירה של מאות טנקים סורים מול מעט טנקים שלנו. הטנקיסטים שלנו נלחמים באומץ בלתי רגיל ונפגעים. קולות הקרב בקשר הלכו והחמירו, ובקשות להתפנות נענו בשלילה. הבנו שאין למנחם ולחבר’ה שלנו בתצפית סיכוי לשרוד בלי עזרה. טנק בודד שלנו ניסוג מהקרב ושעט לקראתנו. הקצין, בשאגות שרק מישהו שראה את האופל יכול להבין, דרש והפציר בנו לא ללכת לכיוון התל. בני חנני ופיץ ויסמן שומעים אבל לא מקשיבים לו. הם רוצים, חייבים להגיע לתל סאקי. עם עוד 14 לוחמים, כולם חברים, מבקשים ודורשים ובסוף הולכים לשם, לעזור, לתגבר, לחלץ את החברים. רעות. מול מאות ואלפי חיילי אויב הם הסתערו בנחישות שקשה לתאר במילים, מחפים ויורים ודוחפים ועוזרים וניסו להגיע, וחוץ משניים כולם נהרגים.
“ביום ראשון אחר הצהריים נודע לנו שהחילוץ הראשון, כוח חנני ופיץ, פשוט נמחק. שמענו בקשר את פיץ צועק, ‘אמאל’ה אמאל’ה,’ קולות ירי ושקט. מנחם מדווח שנגמרת לו התחמושת. חיל האוויר לא יכול לבוא לעזרה ואין מי שיעזור. זה אנחנו ואין עוד, זהו. יצחק כנען מביט לחלל הבונקר באל על, ומבקש שישה מתנדבים לצאת לתל לראות מה קרה לכוח החילוץ של בני ופיץ ומה עם החבר’ה של מנחם בבונקר. כולם מבינים מה קורה בתל סאקי. למרות הוודאות הכמעט מוחלטת, כולם בבונקר נעמדים, כולם, ורוצים לצאת לעזור, לא לוותר, כולם. במקום 6 לוחמים עולים על הנגמ”ש .11 רעות. הם מגיעים למרגלות התל, מסתערים על מאות ואלפי הסורים ורובם לא חוזרים. רעות.
“יום שני אחר הצהריים, יה-יה יוצא בראש כוח לוחמים קטן לתל סאקי. החילוץ השלישי. יה-יה, בשנות ה20- המאוחרות לחייו, מוביל. כולנו נחושים להגיע. השטח סורי. הפגזות וירי ללא הפסקה. אנחנו נוסעים לחלץ את יצחק כנען ולהביא חזרה את גופות חברינו מהתל. קשה. קשה מאוד. על התל יש סורים. אני חושב שגם צה”ל יורה עלינו בשגגה. רופאים וחובשים מטפלים באלו ששרדו. אנחנו מחזירים את חברינו שלא שרדו. מתקבצים סביב יה-יה. מבינים שמה שעשה והפך את הבלתי אפשרי לאפשרי זה לא היה כמות הנשק, או הפגזים, או המטוסים, אלא הרעות והערבות הדדית. עדיין ההרגשות קשות מנשוא. האם הקרבנו מספיק עבור הרעות.”?
לוחמי הקרב בתל סאקי במפגש שערכו בתל
בבוא היום, יה-יה, המפקד, מתקדם לדרגת אלוף וממונה למפקד אכ”א ומופקד לכתוב את הקוד לאתיקה לצה”ל. אחד הנושאים הראשונים על השולחן הוא מושג הרעות. אותו מושג שהוא בעצמו חווה בקרב בתל סאקי. וכך הפכה הרעות של תל סאקי למושג “אחוות לוחמים” וחלק אינטגרלי של הקוד האתי של צה”ל.
“בתוך הבונקר, הבטונדה הקטנה בתל סאקי, חושך מוחלט,” ממשיך אלמגור. “זעקות חרישיות אילמות של לוחמים פצועים, קטועי איברים. הלחימה ביום הראשון גמרה להם את רוב התחמושת. אין אוכל או מים. הסורים מתקיפים בלי הפסק. פגז נכנס. כולם פצועים. מה שמחזיק את לייזי והחברים בחיים זאת הידיעה המוחלטת שהחברים יבואו לחלץ, לא משנה מה. הם יבואו. הוא היה בטוח.”
צו פיוס
במשך יותר מ24- שעות היה מוטל פצוע בשטח יאיר פרג’ון, היום איש ציבור המכהן כראש מועצת חוף אשקלון, בין אלפי חיילים סורים. אחרי 40 שנה אפשר לשאול האם נותר בו כעס על משהו או על מישהו.
“זו שאלת השאלות. שנים אמרתי לעצמי: יאיר, אתה נמצא על סכין גילוח. האפשרות הראשונה הייתה לכעוס על כולם. האפשרות השנייה הייתה לומר: מה שהיה היה. אני צריך לראות איך מה שהיה לא יהיה פעם נוספת ואיך אני מבריא את עצמי. זו מלחמה קשה ויומיומית. קל מאוד להאשים את הצד השני וליפול, להיות אזרח לא יצרן, שחושב שכל העולם חייב לו משום שכל העולם הפקיר אותו. פחדתי פחד מוות להתפתות לכך. אתה נמצא עם זה כל הזמן. מרצון התנדבתי לחלץ חברים כלואים בתוך אזור מוקף סורים, ובתום הקרב הנוראי שהשתתפתי בו איבדתי את כל החברים מלבד יונה.
“נפצעתי קשה ונשארתי מוטל בשטח, על קוצים, ללא מים, בריח אבק השריפה, ללא הכרה, כמת. כשאני מדבר על זה אני כמעט מריח את זה. כל השעות האלה שאלתי את עצמי: איפה החילוץ? איפה כל הצבא? כל דקה היא נצח, וזה לא נגמר. הימים האלה עיצבו תודעה מאוד קשה של תחושה שאי אפשר לסמוך על אף אחד.” איך מתרוממים בכל זאת?
“אם היית שואלת אותי לפני חצי שנה לא הייתה לי תשובה. עכשיו התשובה שלי היא שאני מפויס ברמה שאין לך מושג. כל 40 השנים האחרונות אני מתהלך בתחושה שאני לא סומך על עם ישראל. עמדתי לפני עשור מול המופע של ‘כוכב נולד’ בניצנים, ראיתי את המוני האדם, ואמרתי בלבי: ‘עם ישראל, כבר הפקרת אותי פעם אחת בשטח. הסבך הזה הותר באופן מפתיע בצורה מרתקת. לפני שישה חודשים בקירוב נסעתי בכביש 4 בתל השומר-בר אילן במכוניתי. בשנייה אחת של היסח דעת, המשאית שלפני סטתה ימינה ולא הצליחה לרדת מהדרך, אני נתקעתי בה מאחור ונמרחתי תחתיה. לא הצלחתי לנשום מהכאב ואיבדתי את ההכרה לכמה שניות. מתחת למשאית, באותה שנייה ששמעתי את הבום אמרתי לעצמי: עוד פעם פגיעה ישירה.”? ואז הגיעו שני אנשים ואחד מהם אמר: “הוא גמור.”
“כמו מבעד וילון, שמטשטש הכול, ראיתי רוכב אופנוע של זק”א יורד אלי, נכנס מתחת למכונית ונותן לי קצת מים,” ממשיך פרג’ון, “שוטף לי את הפנים ואני מתחיל להתעורר. אני רואה סביב המכונית שלי אולי 20 שאנשים שמנסים לעזור. משטרה, זק”א, אמבולנס, כיבוי אש. באותה שנייה הסתכלתי על האספלט ואמרתי לעצמי: יאיר, אף אחד לא חייב לך כלום וכולם באו לעזור לך. באותו רגע שאני נמצא במצוקה האמיתית הרגשתי טונות שהוסרו מהכתף שלי והתפייסתי עִם עַם ישראל לדורותיו.”
לזכרם: הספורטאים שנהרגו ביום הכיפורים
זאב גולדשמיט, קטע מהכתבה באתר ידיעות אחרונות, 15 באפריל 2013
המלחמה בה השכול הגיע לכל רחוב לא פסחה גם על הספורטאים. סיפורם של הגיבורים שהניחו בצד את הכדור לטובת הנשק והקסדה ונפלו בקרבות על הגנת המדינה
לרגל יום הזיכרון לחללי צה”ל, נרכין ראש לזכרם של הספורטאים שנפלו בקרבות מלחמת יום הכיפורים 1973, ונזכור אותם לעד.
כדורסל: צבי צימר ז”ל
מוותיקי חולדה, מבוניה ומקימיה. כשסיים את לימודיו התיכוניים, החל להדריך נוער באזור הרצליה – ת”א. נמנה על סגל נבחרת הנוער בכדורסל, שיחק בהפועל חולון בעקבות המלצה שקיבל רלף קליין מאביגדור מוסקוביץ’. היה גם מדריך כדורסל.
כשפרצה המלחמה, צביקה הוצב במוצב במעוז “אורקל”. כשנפל הפגז הראשון על המעוז, זינקו צוותי טנקים מן הבונקר והחלו לנוע לעמדות קרב. צביקה, ששימש כתותחן, חבש את מפקדו שנפצע, ואחר-כך תפס את מקומו בצריח ונטל פיקוד על הטנק. צביקה גילה תושיה רבה, כושר מנהיגות ויכולת לחימה. תותח הטנק התקלקל והוא נאלץ לעמוד חשוף בצריח ואיתו אוסף של רימונים. כל הדרך היתה מלאה בחי”ר מצרי. הוא לבש אפודת מגן ששאל מאיש חי”ר, ותוך כדי דהרת הטנק, הטיל את רימוניו במצרים, שניסו לעצור את הטנק באש. הצוות הצליח לעבור שבעה קילומטרים, ואז נקלע למארב של כוח מצרי גדול. הוא וצוותו נחלצו מהטנק שנפגע, אבל במהלך המרדף צביקה צימר נפגע ונהרג. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל.
החיילים במלחמת יום כיפור, ארכיון (צילום: לע”מ)
כדורגל: יהושע לוי ז”ל
שיחק במכבי רמת השקמה, בתפקיד מגן ובלם, והיה מן הבולטים והמצטיינים שבשחקניה. לפרנסתו עבד במשמרות במפעל למוצרים פלסטיים, ובשעות הפנאי שיחק כדורגל. לאחר מותו כיבדו את זכרו, כשהקבוצה נקראה על שמו.
כשהגיע צו המילואים, נשק לאימו ואמר “שמרי על עצמך”. כאיש צוות טנק נשלח לחזית סיני, והשתתף בקרבות לבלימת המצרים. ביום 15.10.73 נפגע הטנק שלו בקרב באזור “החווה הסינית”, ויהושע נהרג. חודשים ארוכים נחשב נעדר, וארבעה חודשים לאחר הקרב הוכח בוודאות שיהושע נהרג. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
כדוריד: ראובן כהן ז”ל, עמוס ברגר ז”ל וגבריאל ברעם ז”ל
שלושתם שיחקו כדוריד בהפועל כפר מנחם, שהייתה אז בליגה הלאומית. ראובן כהן היה קפטן הקבוצה. בנוסף, היה צייר מוכשר. בצבא היה קצין בשריון. הטנק שלו נפגע מאש נ”ט כבדה של הסורים. נפגע בפגז טנק בעת שחיפש מסתור, ונהרג.
עמוס ברגר עלה אז מקבוצת הנוער לליגה הלאומית, והיה שחקן הרכב בכפר מנחם. עם נבחרת בית הספר זכה במקום השלישי באליפות אירופה לתיכוניים. בצבא שירת בשריון בחטיבה 7. הפלוגה שלו נשלחה לחלץ יחידה מחטיבת “גולני” שהייתה נתונה בקרב קשה נגד הסורים ליד בוקעתה. עמוס העמיס פצועים על גבו ופינה אותם בקור רוחאל הנגמ”ש. עמוס נפגע ונהרג במארב של חיילים סורים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
גבריאל ברעם שיחק כדוריד בכפר מנחם, ובנוסף התמחה באתלטיקה ושחייה. בשנת 1972 נמנה עם משלחת ספורטאי הנוער ששלחה ישראל לאולימפיאדת מינכן. היה חובב מוסיקה. בצבא היה תותחן. נפל ביום הראשון למלחמה, בקרב הבלימה בתעלת סואץ. תחילה נחשב לנעדר, לאחר זמן הוכרז כחלל שמקום קבורתו לא נודע. לאחר שישה חודשים נמצאה גופתו בשטח הארמיה המצרית השנייה. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
כדורעף
רס”ן איתן וליש ז”ל
סמג”ד בחטיבת שריון במילואים 217, שהייתה הראשונה להיכנס אל חולות סיני במלחמת יום הכיפורים. נפל ב-8.10.73, איתן הקים את הפועל גינוסר ששיחקה בליגה הארצית, והיה הנפש הפעילה על מגרש הבלטות בקיבוץ.
סרן דוד גלזר ז”ל
מ”פ חרמ”ש במילואים, שגויס לשירות במלחמת יום הכיפורים, ונפל בעת תקיפת המערך המצרי ב”מיסורי” שבסיני. לאחר מותו הוענק לו עיטור המופת. דוד, מנהיג מבטן ולידה, היה שחקן אליצור טירת צבי בליגה הארצית. כתוצאה מהמלחמה התפרקה הקבוצה, והוקמה קבוצה אזורית.
סגן שמעון שפרינגר ז”ל
מ”מ בשריון שנלחם עם יחידתו בגזרה הצפונית של תעלת סואץ, ונפל בקרבות הבלימה ביום ה-6.10.73. שיחק באליצור טירת צבי מהליגה הארצית
