18 ביולי 2017: גדוד 46 של חטיבה 401 במלאות יובל חמישים למלחמת ששת הימים

ליקט וערך אל”ם (במיל’) שאול נגר

מימין תג חטיבה 401 ותג גדוד ‘שלח’ 46

גדוד 46 – מסורת של נחישות וגבורה

גדוד 46, הלוא הוא גדוד “שֶׁלַח” שבחטיבה 401, הפך לגדוד טנקים סדיר לפני מלחמת ששת הימים והשתתף מאז בכל המלחמות והמבצעים ובפעילות הביטחון השוטף. שלושה עשר ממפקדיו ולוחמיו זכו בעיטורים על לחימתם, מהם שניים בעלי עיטור הגבורה – סמל ראשון בני עִנְבָּר וסמל יוסי לַפֶּר.

גדוד 46, שבימים אלה מציין יובל חמישים שנה להקמתו כגדוד טנקים סדיר, נמצא בחוד החנית של כוחות השריון של צה”ל, כשהוא מצויד בטנקי מרכבה סימן 4 החדישים והמתקדמים, ובהם המערכות המשוכללות ביותר ללחימת שריון ולמערכה רב-חילית ורב-זרועית. לוחמי הגדוד ומפקדיו כיום מאומנים ומיומנים וערוכים לכל אתגר, כמיטב המסורת רבת השנים.

עברו חמישים שנה. הזיכרונות ממלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה חוזרים ועולים. תא”ל (במיל’) אריה קרן ואיתו קבוצה של ותיקי הגדוד ובהם סא”ל (במיל’) אבי אזרד שהעלה את הרעיון לפני כחמש שנים, נפגשו והחליטו לעשות מעשה ולקיים מפגש במלאות 50 שנה למלחמת ששת הימים. “כולנו ‘נדלקנו’ על רעיון”, סיפר אריה קרן, כפי שנכתב בספר חדש שיצא וחולק לבאי הכנס, “חשנו צעירים ב-50 שנה ושבו ועלו הרֵעוּת ואחוות הלוחמים שנצרבו בנו והשפיעו על חיינו. גמלה בנו ההחלטה לקיים כנס של כל לוחמי הגדוד, מתקופת מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה, עם הלוחמים כיום, ביד לשריון בלטרון, לציון 50 שנה להקמת הגדוד. והנה אנו כאן.”

ואכן ביום 8 ביוני 2017 נקבצו אנשי גדוד 46 מתקופת מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה, יחד עם אנשי הגדוד הסדיר כיום, ואיתם בני המשפחות השכולות ואורחים רבים, לערב מרגש וערכי. חלקו הראשון שהתקיים למרגלות כותל השמות ביד לשריון, היה ערב זיכרון ל-89 חללי הגדוד מאז הקמתו כגדוד טנקים בשנת 1962 ועד תום מבצע “צוק איתן”. חלקו השני היה עצרת שבה הועלה סיפור הגדוד, באומר, בסרטונים ובצליל, בתקופת מלחמת ששת הומים ומלחמת ההתשה והגדוד כיום.

 

הטקס ליד כותל השמות

• מדברי המח”ט אל”ם אהוד נג’מה

משפחות יקרות, מפקד עוצבת הפלדה, חברי עמותת יד לשריון, מפקדי וחיילי גדוד “שלח” בעבר ובהווה, מכובדיי כולכם,

אנו מציינים הערב יובל למלחמת ששת הימים, ומתכנסים כאן, סמוך לכותל השמות האילם, להזכיר ולהיזכר באלה שלא שבו משדה הקרב.

חמישים שנה עברו מאז אותה מערכה שבה לחמו חיילינו ומפקדינו בתעוזה. מלחמת ששת הימים פרצה כמה ימים לאחר הקמת עוצבת “עקבות הפלדה”. אני גאה לעמוד בראש החטיבה שאלה הם מפקדיה, בעבר ובהווה.

מעמד זיכרון זה מחדד עבורי את כוחה ועוצמתה של הרעות ושותפות הדרך. “ברעות שריונאים” הוא ביטוי שגור בפי המפקדים בחיל השריון, וביטוי זה מאגד בתוכו את ערכי החברות, את ברית הדמים האמיצה שבין מפקדי החטיבה וחייליה בעבר ובהווה, לביניכן, המשפחות היקרות.

מעמד זה שבו אני מעלים על נס את זכר הנופלים, הינו אירוע מרגש עבורנו. עבורכן, משפחות יקרות, בטוחני שהטקס – מרגש ככל שיהיה – הוא סמלי לצד האובדן העצום והבור שנפער, והכאב שאינו מרפה, על אף השנים הרבות שחלפו.

חטיבת “עקבות הברזל” פרוסה כיום ברחבי הארץ מצפון ועד דרום. אנו מתאמנים ללא הרף, מוכנים וערוכים לשמירה על ביטחון המדינה ותושביה.

גבורת הנופלים עומדת לנגד עינינו, מורשתם כעמוד האש שלפני המחנה, ולאורה של גבורה זו אנו מחנכים את דור המחר. אנו מוקירים ומעריכים את צוואת החיים שהותירו לנו הנופלים, צועדים בדרך שסללו לנו, בדמם הספוג באדמת ארצנו.

משפחות יקרות,

בשם החטיבה ואנשיה, מבקש אני לאמץ אתכן  אל ליבי ולחזק את ידיכם. יהי זכר הנופלים ברוך.

• מדברי האלוף (במיל’) יוסי בן חנן

(יוסי בן-חנן שימש מ”פ ו’ בגדוד במלחמת ההתשה)

רעיי, לוחמי גדוד 46, חבריי, אהוביי, בני המשפחות השכולות, כל הקהל הנכבד שהתכנס כאן, אך בעיקר אני נושא דבריי היום לשתי קבוצות של אנשים, וקודם כל לרעינו שנפלו. אני מהאנשים שמאמינים שהם לא רק חקוקים בשמותיהם על הקיר שמאחורי, אלא הם ממש כאן איתנו, אני מרגיש אותם לידינו, ואנחנו חייבים לתת להם יום יום דין וחשבון מה אנחנו עושים בחיינו, בכול תחומי החיים, לא רק בצבא, בכול מקום במדינה הזאת, מה אנחנו עושים כדי להיות ראויים למה שהם נתנו לנו – הם נתנו לנו את החיים שלהם. אני לעולם לא אשכח, לא את פלוגה ו’ של גדוד 46 בקנטרה, שבעה חודשים בלי קשר אמיתי עם הגדוד, אבל עם קשר אמיץ מאוד עם אריה קרן המג”ד, שדאג לנו מבסיס הטילים, שגם בקנטרה מרגיש שגדוד 46 איתנו. אני לא אשכח את הלוחמים של פלוגה ו’ של גדוד 46, גם בתקופה ששירתי בו וגם כשכול חיי אני מתגאה ששירתי בו אז בימים הקשים ההם, ולאורך כל התפקידים שביצעתי בצה”ל. גדוד 46 הוא סמל ודוגמה לחיל השריון ולצה”ל כולו.

היום אני מבקש לומר לכם דבר אחד – כולנו כאן בלטרון, במקום שאותו הקמנו, כל אנשי עמותת השריון וכול השריונאים, החל מהימים הראשונים ב-1986, ואפילו שנתיים קודם כשהתחלנו להתכנס כאן, ותראו מה החַיִל הזה הקים – הכול לזכרם של החברים שלנו, ששמותיהם חקוקים על הקיר, והחברים שכאן תמונותיהם מולנו, חללי הגדוד, והעיניים דומעות.

אני רוצה שתדעו שכולנו כאן מהבוקר, ואני בטוח שהתרגשנו כל כך לקיום האירוע הזה, כי הם, הנופלים, פה איתנו. ואנחנו בקרוב, כדרכו של עולם ובורא עולם, גם נהיה איתם, אבל מדינת ישראל תישאר תמיד בזכותם, ובזכות כל מי שיושבים פה, וכול המשפחות שלנו, שיודעים כי כמה מאות של לוחמים יהודים, צריכים תמיד יהיו להגן על המדינה הזאת בעוצמה כזאת, כי מיליארד וחצי מוסלמים, מתונים או קיצונים, לא יזילו דמעה אחת אם פתאום תיעלם מדינת היהודים. צריך להיות ברור, שצה”ל ובתוכו חיל השריון, ובחיל השריון חטיבה 401 ובתוכה גדוד 46, עומדים כאן כדי שאף אחד לא יעלה על דעתו שיכול להשמיד אותנו – לא בגרעין, ולא בסכין, ולא במה שביניהם.

הממשיכים שיושבים כאן – ראיתי אותם ודיברתי איתם, ודמעו עיניי מאושר שיש לנו ממשיכים כאלה. ואני מבקש מכולכם, תחזרו היום הביתה ותזכרו מהאירוע הזה שני דברים עיקריים, את אלה שנפלו, הקשורים בנימי נפשנו, ואת אלה שנמצאים היום וממשיכים את ההיסטוריה של הגדוד המפואר הזה. זה גדוד באמת לתפארת ואני גאה ששירתי בו, אני גאה שהייתי מפקד חיל השריון.

כיום אני עושה מה שאני יכול בעמותה כדי שיהיה נעים לבוא למקום מכובד זה, שנצדיע מכאן להם, לכול החברים שלנו בצה”ל שנפלו, ונישבע כאן אמונים, שאף אחד את הצבא הזה לא יוכל לנצח, ולא צריך להזמין לפה לא אמריקאים ולא רוסים ולא צרפתים ולא אנגלים – הכול כחול לבן, זה מספיק כדי להגן על המדינה הזאת. וככה רק מההכרה שאי אפשר לנצח אותנו, יסתדר שלום של כאלה שיקבלו אותנו פה. ואם הם לא יקבלו אותנו – יקבלו את ממשיכינו. השלום יגיע בזכותם, בזכותכם, ובזכות האמונה שלנו.

עלינו לזכור שאנחנו כרגע רק שבעה מיליון יהודים פה, ובקושי ארבעה או חמישה מיליון יהודים בגולה, ואנחנו עם קטן עם היסטוריה ארוכה, וכולנו כולנו חתומים – ימין ושמאל, דתיים וחילוניים – חתומים על החוזה הזה עם הארץ הזאת. וכול אלה שהגיעו לכנס הזה מכול רחבי תבל, כי הגדוד גרם להם לבוא לפה, כולם מצדיעים לגדוד 46 לדורותיו, ואני מצדיע לו.

דבר המשפחות השכולות – מפי כרמלה רג’ואן, אלמנתו של דוד שינה ז”ל

מפקדים, חברי עמותת יד לשריון, משפחות יקרות, מכובדיי כולם,

שמי כרמלה שינה-רג’ואן, אלמנתו של שינה דוד זכרו לברכה, אשר נפל במלחמת ששת הימים. נישאתי לדוד בהיותי עלמה צעירה, חיינו יחדיו שלוש שנים במהלכן בנינו תוכניות לעתיד, והולדנו את בננו בכורנו קובי שינה. לקראת פרוץ מלחמתך ששת הימים, כאשר היה ברור שהמלחמה בפתח, גויס בעלי למילואים. כבר בשעות הראשונות למלחמה דוד נהרג תוך כדי פעולת חילוץ פצועים, כשהזחל שעליו נסע נפגע פגיעה ישירה מפגז מצרי. על מותו של דוד נודע לי יומיים לאחר המקרה. כך מצאתי את עצמי לפתע בגיל צעיר נאלצת לחיות עם הכאב העצום על האובדן, לכבוש את היגון, לעמוד מול המציאות האכזרית ולשאת לבד בעול הכפול של אבא ואימא, של כלכלת הבית והמשפחה, של גידול בני וחינוכו באווירה יציבה. תעצומות נפש ענקיות דרושות לכך לצד השכול הנורא.

מאז נקפו השנים אך הזיכרון חי ובועט. המחשבות מה היה אילו, איך היה נראה התא6 המשפחתי המשותף לנו ולילדינו ממשיכות לקונן. אני כיום אם לשלושה ילדים וסבתא לשמונה נכדים. דמותו של דוד נותרה נוכחת בקרבנו, ואפילו הנכדים הקטנים מקפידים לשאול, להתעניין, ולהשתתף איתי בימי הזיכרון ובטקסים לזכרו. הנכד הבכור, דולב, בנו של קובי שינה ונכדו של דוד ז”ל, משרת כיום בפלס”ר גבעתי כחובש פלוגתי. אני גאה לספר לכם שדולב עשה עלייה מארצות הברית, שם מתגוררים הוריו ואחותו, והוא מוכר כיום כחייל בודד בצה”ל. חמישים שנה עברו, יובל שנים. בניגוד לקלישאה הזמן אינו מרפה ואינו עושה את שלו ורק הולך ומעשה קשה יותר. חמישים שנה הם תקופת חיים שלמה, ואצלנו, המשפחות, הזמן עוצר מלכת. השמש זורחת, החיים ממשיכים, ואצלי משהו קפא ועצר. לעד אזכור את היום שבו ראיתי את דוד לאחרונה, יוצא מהבית למלחמה, ולא שב. גרנו אז בבאר שבע, דוד לקח אותי ואת קובי, פעוט בן שנה וחצי אז, לבית הוריי ברעננה. כשלא שב מהמלחמה נותרתי לגור ברעננה עד היום למעשה.

ותיקי הגדוד, רוצה אני להודות לכם על המחשבה, על היוזמה, על חברות של חמישים שנה, על קיום ערב מרגש זה, תודה בשם המשפחות. תודה שהזמנתם את חברי הגדוד ולא שכחתם לרגע את אלה שנפלו בקרב, שנותרו מאחור. מי ייתן ועל כותל השמות הזה לא יחקקו עוד שמות.

 

 

 

עצרת גדוד 46 במלאות יובל למלחמת ששת הימים

“50 שנים, יובל. לרובנו, הוותיקים שבינינו, חגיגת יובל היא אירוע חד פעמי שאותו אנו מקדישים לציון דרך משמעותי בחיינו, למאורע שאותותיו ניכרים בנו וזכרונו טבוע כחותם על ליבנו.” כך פתח המנחה תא”ל (במיל’) אהוד גרוס את הערב הערכי והמיוחד של אנשי הגדוד, במלאות יובל למלחמת ששת הימים. בערב השתתפו אנשי גדוד 46 של חטיבה 401, מפקדים וחיילים, ששירתו בגדוד בתקופת מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה ואיתם המפקדים והחיילים בגדוד הסדיר כיום, בפיקוד סא”ל צפריר הרשושנים. עוד השתתפו בני המשפחות השכולות, מפקדי הגדוד לדורותיו ומפקד פיקוד הדרום האלוף אייל זמיר.

הערב אנו מציינים 50 שנים ללחימתו של גדוד, המשיך המנחה, שעליו נמנינו בעבר ובהווה במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה. זהו גדוד שחותמו טבוע עמוק בדפי ההיסטוריה המפוארת של צה”ל, וככל שיידרש – ימשיך ויטביע חותם כשהוא עטור מורשת מופתית – אז כהיום – גדוד 46!

לפני שעה קלה, אנו החיים ציווינו לעצמנו את הנופלים. עתה נזכור ונזכיר כי הנופלים במותם, והפצועים בכאבם ציוו לנו את החיים.

משפחות שכולות, פצועי המלחמות, תודה שבאתם להיות עמנו בערב זה.

מפקד פיקוד הדרום האלוף אייל זמיר, מפקד חטיבה 401 כיום אל”ם אוהד נג’מה, מג”ד 46 כיום סא”ל צפריר הר-שושנים, האלופים במילואים חיים ארז, עמרם מצנע, יוסי בן-חנן , מנכ”ל עמותת יד לשריון תא”ל (במיל’) חנן ברנשטיין, מפקדי הגדוד, קציניו וחייליו ב-50 השנים האחרונות, אורחים יקרים, מכובדיי כולכם,

לפני 50 שנה נדרש צה”ל לצאת למלחמה על קיומה של המדינה. גדוד 46 נטל בה חלק חשוב והשתתף בקרבות הפריצה למתחמי חאן יונס ורפיח ובהמשך בקרבות לתוך סיני עד גדת התעלה.

• דברי תודה

מנחה הערב, תא”ל (במיל’) אהוד גרוס ציין: יש לי העונג הגדול להודות למי שיזמו, טרחו והגשימו את היום הזה וערבו. ראש וראשון, מי שהיה שליש הגדוד לפני 50 שנים אשר, ואשר לפני חמש שנים הגה את הרעיון ולפני שנתיים קיבל אור ירוק, ואז גייס צוות של אנשים נפלאים ומסורים, שיחדיו שקדו ללא לאות לילות כימים עד עצם היום הזה, על מימוש חלומם. האיש הזה, שלימים נמנה על בכירי התעשיות הביטחוניות הוא סא”ל (במיל’) אבי אזרד! תודה גם לאנשי צוותו: מרצ’לו נחום קליסר, יוסי עוזר, מיכאל בורשטיין, שלומית גור וליאורה ניצן. לעזרתם התגייסו עוד חברים וחברות נהדרים. תודה חברים יקרים!

בצוות המארגן, הוקרה למג”דים דאז, תתי-האלופים (במיל’) כיום, אריה קרן ועמוס כץ. תודה מיוחדת למי ששקד במסירות ובמקצועיות הכה אופייניות לו, על כתיבת ספר הגדוד אותו תקבלו, כאמור, בתום העצרת והוא אל”ם שאול נגר. אנו מבקשים להודות גם לאדיר חרובי יוצר הסרטים שבהם נצפה. תודה מקרב לב למי שהיה אז רס”ר ומ”פ מפקדה בגדוד, אשר תרם בנדיבות רבה ליום זה, רס”ן (במיל’) בצלאל משה, שאף הגיע לאירוע היובל הישר מניו יורק.

תודה והערכה גדולות לחברינו הסדירים – המג”ד סא”ל צפריר הר שושנים, הסמג”ד רס”ן טל יערי, הקמב”ץ סגן גולן קריגר, קצינת הנפגעים רס”ן ורד ארז, קצינת החינוך סג”ם עדי המאירי ולכל החבורה הנפלאה של גדוד 46.

שיתוף הפעולה והחברות בין הלוחמים הוותיקים והצעירים של הגדוד כמו גם נוכחותכם כולכם כאן היום הם אות כבוד וגאווה לכולנו!

ואחרון חביב, במילות הוקרה עמוקות, נודה לאיש שנטל את שרביט הניצוח על המלאכה באותה דבקות ובאותה מסירות שאפיינו אותו גם לאחר שפשט מדים ושקע רובו ככולו בבניין הארץ, והרי לכם ירושלים ומודיעין – סא”ל (במיל’) עמוס אונגר!

• מעט היסטוריה

במאי 1967, נאצר סגר את מְצָרֵי טירן לשיט ישראלי והצעיד גייסותיו אל סיני. שיכור ממראה הצבא העצום אמר: “אם ישראל רוצה במלחמה, אהלן וסהלן, אנחנו מוכנים”. מלחמה. איש לא רצה בה ועכשיו אין ברירה. בפני המדינה עמדה הברירה קיום או חידלון, ובפני אזרחיה חירות או מוות!

ביום שני בבוקר, 5 ביוני 1967 נשמע קוד פתיחת המלחמה: “סדין אדום”.

ערב מלחמת ששת הימים היה גדוד 46 גדוד מילואים, אחד משני גדודי הפטון (מגח), הטנק החדיש ביותר של צה”ל באותם ימים. בנוסף לפלוגת הטנקים קיבל תחת פיקודו גם את מסגרות קורס מפקדי שריון, והשתתף בפריצת טבעת החנק בדרום, בהבקיעו ברצועת עזה ובהתקדמותו לעבר צומת רפיח, ומשם לתוככי סיני בואך גדת תעלת סואץ באזור גשר הפירדאן וקנטרה. את הגדוד הקים ופיקד עליו במלחמה אז סא”ל ולימים תא”ל אורי בר-און זכרו לברכה. אורי יליד נהלל, היה פעיל בארגון ההגנה והשתתף אף נפצע במלחמת העצמאות. בהמשך שירותו הצבאי עבר אורי הסבה לשריון. במלחמת יום הכיפורים שימש ראש מטה פיקוד הצפון, ונפצע לקראת סוף המלחמה בהתרסקות מסוק באזור החרמון. בנו הבכור שוקה בר-און ז”ל נהרג בהיותו מג”ד שריון בסיני. אנו שמחים מאד, שאחד משני בניו השריונאים אל”ם (במיל’) ערן בר-און נמצא עמנו כאן וגם בתו נעמה עמנו.

• הקרנת הסרט “מלחמת ששת הימים”

בתום המלחמה הוחלט להקים את חטיבה 401 כחטיבה סדירה. המשימה הוטלה על אל”ם אורי בר-און ובה בעת הוחלט על הקמת גדוד 46 כגדוד סדיר במסגרת חטיבה 401. משימת הקמת הגדוד הסדיר הוטלה על סא”ל (לימים תא”ל (במיל’) אריה קרן, המקפיד לצרף את המילה טנקיסט לחתימתו. אריה לחם בתפקיד מ”מ במלחמת סיני, שימש מג”ד במלחמת ששת הימים בכיבוש רמת הגולן בחטיבה 8, שימש מג”ד 46 במלחמת ההתשה ומפקד חטיבה 500 טנקים במלחמת יום הכיפורים. בהמשך אריה קרן שימש מנכ”ל עמותת יד לשריון, בעברו היה תלמידו של הרב קוק ובנו של קרן שירת כקצין בגדוד.

• מדברי תא”ל אריה קרן

רעי השריונאים לוחמי גדוד 46 ומקימיו,

חלפו 50 שנה מאז מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה והקמת גדוד 46 בפיקודי כגדוד סדיר עם טנקי פטון. הגדוד קיים מאז ברציפות וכיום הוא מצויד בטנקי מרכבה סימן 4 המודרניים.

הגדוד התגבש במהירות לגדוד איכותי במדבר סיני ועל גדות תעלת סואץ תוך לחימה ואימונים, וכן בפשיטה משוריינת לירדן ללחימה בפעילות חבלנית עוינת.

לפני כשנה נפגשו בביתי מפקדיי הגדוד בתקופתי: עמוס כץ הסמג”ד, גלבוע (קלבו) דרור מ”פ המפקדה, שעיה בייטל מ”פ ה’, אבי אזרד השליש, יוסי בן-חנן מ”פ ו’, אריה פרסי קצין החימוש, יהודה כהן מ”פ ז’, ובנפרד צפריר הרשושנים מג”ד 46 הנוכחי, ובהמשך בביתו של עמוס אונגר הקמב”ץ, נפגשנו בהרכב רחב יותר של עשרות משתתפים, כולל נציגי הגדוד הסדיר.

בפגישות המרגשות שהתאפיינו בחברות ובקשר צרוב רב-שנים שאינו ניתן לניתוק, נקבעו היסודות הבאים:

1. נקיים מפגש של כל חיילי הגדוד ב-7 ביוני 2017 בלטרון בשיתוף הגדוד הסדיר.
2. תחמנו עצמנו לתקופה שבין יוני 1967 מלחמת ששת הימים, ל-10 באוגוסט 1970 סיום מלחמת ההתשה – תקופת ארבעה מג”דים: אורי בראון ז”ל, אריה קרן, עמוס כץ, משולם רטס ז”ל.
3. הנושא המרכזי – מפגש ושיח לוחמים לציון יובל להקמת הגדוד.
4. נקיים טקס צבאי בהשתתפות המשפחות השכולות, ברחבת כותל הנופלים בלטרון.
5. למפגש תוכן מצגת שתאפיין את הגדוד באשר לתקופה, לאנשים, לפעילויות באימונים, בלחימה ועוד.
6. נציגי הגדוד הוותיקים ייפגשו עם חיילי הגדוד הסדיר לשיח משותף.
7. כל חייל מוזמן לצרף אליו אדם נוסף בן/בת זוג או בן משפחה אחר.
8. כדי לכסות את ההוצאות קבענו דמי השתתפות בסך 100 ₪ ליחיד (200 ₪ לזוג)

רבים וטובים עוסקים במלאכה, בהתנדבות מלאה ובמסירות – לאיתור האנשים, להכנת המצגת והכנס ואכן איתרנו ונוצר קשר מלא עם למעלה מ-500 לוחמי הגדוד.

ברעות שריונאים

אריה קרן מג”ד 46 (לשעבר)

• אבי טולדנו במלחמת ההתשה ברמת הגולן ובעצרת גדוד 46

אמנון כפכפי היה במלחמת יום הכיפורים חייל בחטיבה 7 ועבר חוויה בלתי נשכחת עם הזמר אבי טולדנו, ולא מכבר לאחר עשרות שנים הוא חש חובה מוסרית להודות לו וכתב את הדברים הבאים:

“לאבי טולדנו שלום רב, בחורף 74-73′, אחרי פציעה בקרב בעמק הבכא במלחמת יום הכיפורים, שימשתי מש”ק חינוך בגדוד 82 בחטיבה 7. נשלחתי לאסוף אותך מביתך כדי להביא אותך להופעה בפני חיילי הגדוד, עם טנדר ונהג שהועמדו לי לשם כך. ברמת הגולן התחוללה באותה עת מלחמת התשה עם הצבא הסורי. הגדוד ישב במובלעת הסורית, שהביאה את תותחי צה”ל למרחק של 35 ק”מ בלבד מדמשק. בתא הנהג המחומם היה מקום לאדם אחד בנוסף לנהג. שאלת אותי היכן אתה אמור לשבת. עניתי שאני אשב מאחור בארגז הטנדר שהיה מכוסה בברזנט ואתה תשב ליד הנהג. לא הסכמת בשום אופן להשתכנע מטיעוני שזה בסדר… לא הסכמת שבקור הזה אני אשב שם. הנעת את מכוניתך הפרטית, מרצדס לבנה מפוארת ומחוממת, ובה נסענו שנינו לרמת הגולן המושלגת, כשהטנדר מלווה אותנו. חיילי הגדוד נאספו בחדר האוכל, אך זמן קצר אחרי תחילת ההופעה, החלה הפגזה סורית על המקום. כולם רצו ועלו על הכלים שהתפרסו בשטח. אתה, אבי, לא ויתרת ויחד איתי רצת מטנק לטנק, נכנסת לצריח עם הגיטרה שלך כשאני צופה דרך כיפת המפקד. כך עברת את כל הטנקים, אחד אחד, כשאתה שר ומנגן בליווי רעש הפגזים הנופלים סביב. שרת לפני קהלים המונים 4 אנשי צוות… מעשה של אומץ לב ודבקות במשימה של אזרח החמוש בגיטרה. אבי, עברו 43 שנים ואני, את המעשה הזה שלך הייתי צריך לפרסם מזמן ומתנצל שלא עשיתי זאת. אני מרגיש חב לך את זה. לעולם לא אשכח את המפגש הזה איתך ואני בטוח שגם הטנקיסטים שהיו שם לא שכחו…”

אמנון כפכפי

לאחר שהמנחה קרא מכתב זה, עלה לבמה אבי טולדנו, המזוהה כל כך עם להקת גייסות השריון המפוארת בעבר, ושר את: “השריונים יצאו”:

הַשִּׁרְיוֹנִים יָצְאוּ

מילים: חיים חפר
לחן: יוחנן זראי

 

הַשִּׁרְיוֹנִים יָצְאוּ בַּחֲרִיקַת שַׁרְשֶׁרֶת

וְכָל גּוּפָם צָבוּעַ צֶבָע אֲדָמָה,

אֶל שַׁעַר הַבָּסִיס לִוְּתָה אוֹתוֹ חִוֶּרֶת

וּכְמוֹ הָיְתָה אוֹמֶרֶת,

הִנֵּה הַמִּלְחָמָה.

 

אָז אֶת גּוּפוֹ הוֹצִיא הוּא דֶּרֶךְ הַצְּרִיחַ

וְהָאָבָק שִׂחֵק אֶת מִשְׂחָקוֹ בָּאוֹר,

וְלֹא הָיָה לָהֶם עַל מָה עוֹד לְהָשִׂיחַ,

כִּי אִם שׁוּב לְהַבְטִיחַ,

יַלְדָּה, אֲנִי אֶחֱזֹר.

 

וְהִיא נִצְּבָה כֻּלָהּ דּוֹמֶמֶת

וְאָהֲבָה אֶת מַבָּטֹו

וְהַמְּכוֹנָה הָיְתָה רוֹעֶמֶת

וְזִכְרוֹנָהּ הָיָה אִתּוֹ.

 

הַקְּרָב קָצָר הָיָה וְהִתְחוֹלֵל לְפֶתַע,

הַסִּילוֹנִים עָבְרוּ מִמַּעַל בִּנְהִימָה,

וּכְשֶׁהַטַּנְק שֶׁלוֹ נִפְגַע בִּשְׁתֵּי רַקֶּטוֹת,

הוּא בְּתוֹךְ אֵש לוֹהֶטֶת

הוֹסִיף לִלְחֹשׁ אֶת שְׁמָהּ

 

וּכְשֶׁחָזַר הוּא בְּשֵׂעָר חָרוּךְ עִם עֶרֶב,

הוּא רַק אָמַר לָהּ, יַלְדָּתִי, הוֹ יַלְדָּתִי,

הַקְּרָב הַזֶּה הָיָה וַדַּאי נִגְמָר אַחֶרֶת,

לוּלֵא בְּכָל הַדֶּרֶךְ

נָשַׂאתִי שְׁמֵך אִתִּי

 

וְהִיא נִצְּבָה כֻּלָהּ דּוֹמֶמֶת…

• מלחמת ההתשה פרצה

המנחה סיפר: אם חשב מישהו שתבוסת צבאות ערב תָּנִיא אותם ממטרתם להשמידנו, או שרכשנו כוח הרתעה עצום לשנים רבות – טעה. בעודנו חוגגים את ניצחון ששת הימים, החלו המצרים להציק בירי מעבר לתעלה. היו אלה סימנים למה שיהפוך ל“מלחמת ההתשה”, והם צצו כבר סמוך לסיום מלחמת ששת הימים. גדוד 46 היה בסיני. באביב 1968, מונה רב-סרן דני שני זכרו לברכה (לימים סא”ל) לסמג”ד 46. דני לחם במלחמת סיני ושימש מ”פ במלחמת ששת הימים בגזרת רפיח, שם השמיד 18 טנקי סטלין ועוטר באות המופת. לאחר שהתמנה למג”ד 46, לחם במלחמת ההתשה בגזרה המרכזית של התעלה, ושם נפל בקרב.

מפקד חטיבה 401 בעת מלחמת ההתשה היה אל”ם (לימים תא”ל) ששון יצחקי. ששון נולד בעיראק, ובהיותו נער נמלט לישראל. הוא הצטרף לחיל השריון ושירת במגוון תפקידים. השתתף בתפקיד מ”פ במלחמת סיני, ובמלחמת יום הכיפורים פקד על כוח אוגדתי בצפון סיני, שנקרא “כוח ששון”. לצערנו, נבצר ממנו להגיע.

את אריה קרן כמג”ד, החליף סא”ל (ולימים תא”ל) עמוס כץ. את עמוס החליף בעיצומה של מלחמת ההתשה, סא”ל משולם רטס-כרמל. משולם רטס, לוחם שריון ותיק, ששירת במגוון תפקידים בחיל השריון, נפל בקרבות עמק הבכא ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. איילה רטס, אלמנתו של משולם, נמצאת עימנו  ומתקבלת באהבה רבה.

• מדברי תא”ל (במיל’) עמוס כץ, מג”ד 46 במלחמת ההתשה

(תא”ל (במיל’) עמוס כץ עמוס היה ממקימי גדוד 79, גדוד הפטונים הראשון בצה”ל. עמוס שימש בגדוד 46 בתפקיד מ”פ, סמג”ד וכן מג”ד במלחמת ההתשה. במלחמת יום הכיפורים שימש מג”ד 71 שסופח לחטיבה 7 ברמת הגולן, ובהמשך שימש המח”ט ששיקם את חטיבה 188 לאחר אותה מלחמה. בהמשך שימש מפקד בביס האימונים בצאלים (באלי”ש, כיום מל”י) ומפקד אוגדה 220, קצין השריון הראשי, מפקד אוגדה 252 וסגן מפקד גיס 479).

משפחות יקרות, מפקד פיקוד הדרום האלוף אייל זמיר, רעיי לוחמי הגדוד ומכובדיי כולכם,

כחמישים שנה עברו מאז שנועדנו יחד למלחמת שש הימים, שבה נמצאנו יחד בכור ההיתוך שהביא את הניצחון במלחמה זו. בכך תרמנו אנו את חלקנו לניצחון.

הגדוד נאסף ערב המלחמה בפיקודו של אורי בר-און ז”ל. יצאנו למלחמה זו בשיא כושרנו, מאומנים ומצוידים, בהרכב של צוערי קק”ש (קורס קמיני השריון) בשלב אימון מתקדם, פלוגה ב’ קמ”ט (קורס מפקדי טנקים) בפיקודו של דני שני ז”ל בשלבים מתקדמים של האימון, פלוגה ג’ של אמנון גלעדי ז”ל, ופלוגת מילואים בפיקודו של שלום עין-גל ז”ל. היינו מצוידים בטנקים החדישים של אותה התקופה, טנקי מגח M48A2C ופלוגת טנקי מגח M48A3 בפיקוד שלום עין-גל, שהצטרפה ברגע האחרון לאחר שדרוג הטנקים. לטנקים היו 14 שעות מנוע (ללא תדלוק) ומערכת ירי משוכללת של אותם הימים, וכן אמצעי ראיית לילה לנהגים בלבד, אף התותח היה בקוטר 90 מ”מ בלבד.

היינו תחת פיקוד חטיבת הצנחנים 35 ומשימתנו הייתה להשמיד את דיוויזיה 7 המצרית מדרום, ובכלל זה את מגנן הנ”ט הדיוויזיוני שבכפר שן, ואת אימת המלחמה אז – את גדוד טנקי הסטלין בעלי המיגון העבה ביותר. ידענו על קיומו של גדוד הסטלינים אך לא ידענו את מיקומו, וידענו שאין לנו אפשרות לחדור אותו. הפלוגה של דני שני היתה הראשונה שנתקלה בו, ופלוגה א’ הצטרפה, אחרי השמדת מגנן הנ”ט, להשמדת גדוד הסטלינים, וזאת בטכניקת ירי מיוחדת. בכך חברנו לגדוד הצנחנים 50 מדרום, שהיה נצור, וחילצנו אותו, כאשר הדלק כמעט אזל.

המשכנו לרצועת עזה לאחר שנחסמה שוב בידי החטיבות הפלסטינאיות, כבשנו מחדש את רפיח, חאן יונס והעיר עזה. בחאן יונס לחמנו פעמיים, האחת לפני כיבוש עזה והשנייה לאחר כיבושה. על לחימתו בקרב זה עוטר לימים סמל יוסי לַפֶּר בעיטור הגבורה, המהווה מופת ודוגמה עד מתי נלחמים מהטנק. משם המשכנו מערבה לקנטרה ודרומה משם בלחימה לפירדן.

כאשר התייצבנו על גדת תעלת סואץ ישבנו שהמלחמה הסתיימה. חלק חשבו שהמלחמה עם מצרים נגמרה ואולי חלמנו שהגיע השלום, וחלק חשבו שייקח זמן עד שהאש תחודש. גם אלה וגם אלה התבדו.

בסיום המלחמה לא חגגנו, ואף לא תמיד הבנו ולא היינו מודעים לגודל השעה והמשימה. נערכנו על קו התעלה בחלקה הדרומי. המשימה הייתה להגן על קו המים ולשמור על ריבונות מדינת ישראל של אותם הימים, ולחסום את תעלת סואץ מדרום. גזרת הגדוד השתרעה לאורך של יותר מ-100 קילומטרים, מכברית בצפון ועד דרומה לראס-סודר. כיום דרושות שתי אוגדות להגנה על מרחב כזה, וזאת במרחק 300 קילומטר מהבית, ללא תשתית ראויה של כבישים, תקשורת ומים, ובשלב ראשון אף ללא מיגון ראוי.

המצרים כבר בספטמבר 1968 ועוד לפני כן פתחו באש, ואנחנו נמצאנו לא כל כך מוכנים לשלב זה של לחימה סטטית הגנתית וממושכת. נכנסנו למלחמת התשה זו, שהייתה הקשה מכולן ונמשכה יותר משלוש שנים של אש ארטילרית, פשיטות, ירי צלפים ומארבים. תוך כדי מלחמה זו גיבשנו את תפיסת המעוזים ובנינו אותם תחת אש צלפים וארטילריה כבדה. ההגנה שלנו התבססה תחילה על טנקים בעמדות במהלך היום וחניוני טנקים בלילה. מאוחר יותר התבססנו על מעוזים וטנקים. הגדוד חסם את התעלה מדרום, פגע במטרות רבות במפרץ סואץ ובגזרתו, וביצע את משימתו בשלמות ובתנאים קשים, עם חופשות מעטות, שחלקן הגדול נצרך בנסיעות הביתה וחזרה, וזאת ללא נפקדים ובמסירות אין קץ.

במלחמה זו איבדנו כ-15 חברים לנשק, ועוד רבים מהכוחות שהיו תחת פיקודנו. זו הייתה תקופה קשה ומאתגרת לכולם. את הלקחים שלמדתי יישמתי בגדוד במהלך הלחימה, ומאוחר יותר גם ברמת הגולן, כאשר הייתי מפקד חטיבה 188 במלחמת ההתשה שם שהתפתחה לאחר מלחמת יום הכיפורים.

גם בהמשך, מהידוע לי, הגדוד תמיד היה בעין הסערה, והישגיו התבססו על הישגי קודמיו ואף עלו עליהם.

את תפקידי הליבה של מפקד בשריון – מ”פ, סמג”ד ומג”ד – עשיתי אתכם, בגדוד 46 בשתי מלחמות.

הנני מצדיע לכם רעיי באשר הנכם. היו ברוכים.

• השיר “אחי הצעיר יהודה”

השיר “אחי הצעיר יהודה” שכתב אהוד מנור, לזכרו אל אחיו השריונר יהודה וינר ז”ל, שנפל במלחמת ההתשה. שיר זה הוא השיר המזוהה ביותר עם מלחמת ההתשה. לבמה עלה אבי טולדנו ושר אותו.

אָחִי הַצָּעִיר יְהוּדָה

מילים: אהוד מנור, לחן: יוחנן זראי

 

אָחִי הַצָּעִיר יְהוּדָה,

הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ?

הַאִם אַתָּה יוֹדֵעַ?

הַשֶּׁמֶשׁ עוֹד עוֹלָה כָּל בֹּקֶר וְאוֹרָהּ לָבָן

וּלְעֵת עֶרֶב רוּחַ מְפַזֶּרֶת אֶת עֲלֵי הַגָּן.

 

הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן יָרַד לִפְנֵי יוֹמַיִם

בְּעֶרֶב יוֹם שְׁלִישִׁי

וְשׁוּב אֶפְשָׁר לִרְאוֹת שָׁמַיִם

בַּשְּׁלוּלִית עַל הַכְּבִיש הָרָאשִׁי.

 

אָחִי הַצָּעִיר יְהוּדָה,

הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ?

הַאִם אַתָּה יוֹדֵעַ?

בְּגַן הַיְלָדִים שֶׁלְּךָ לוֹמְדִים כְּבָר שִׁיר חָדָשׁ,

וּבַתִּיכוֹן הַתַּלְמִידִים שׁוּב מִתְאַמְּנִים עַל הַמִּגְרָשׁ.

 

רוּחוֹת עַרְבִית מְיַלְּלוֹת עַל הַמִּרְפֶּסֶת

אֶת כָּל שִׁירֵי הַסְּתָו,

וְאִמָּא מְצַפָּה בַּסֵּתֶר,

שֶׁאוּלַי עוֹד יַגִּיעַ מִכְתָּב.

 

אָחִי הַצָּעִיר יְהוּדָה,

הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ?

הַאִם אַתָּה יוֹדֵעַ?

כָּל חֲבֵרֶיךָ הַטּוֹבִים נוֹשְׂאִים דְּמוּתְךָ עִמָּם,

בְּכָל הַטַּנְקִים עַל קַוֵּי הַגְּבוּל אַתָּה נִמְצָא אִתָּם.

 

אָחִי הַטּוֹב, אֲנִי זוֹכֵר אֶת שְׁתֵּי עֵינֶיךָ

וְהֵן פּוֹתְרוֹת חִידָה,

וּבְנִי הַקָּט יָפֶה כָּמוֹךָ,

בְּשִמְךָ לוֹ אֶקְרָא יְהוּדָה…

 

בעוד שש שנים, ציין המנחה, נציין בגדוד יובל 50 למלחמת יום הכיפורים. כאן ועכשיו נמצאים איתנו מפקדים ולוחמים שנטלו בה חלק – ברוכים אתם! עוד איתנו ובקרבנו כאן כל מפקדי גדוד 46 הסדיר, קציניו וחייליו. הקשר בין הדורות מיוחד, וערב זה הוא עדות לכך. אנו גאים בכם! הגדוד מצויד כיום בטנק מרכבה סימן 4 עם מערכת “מעיל רוח” – המילה האחרונה של הטכנולוגיה והטנק הטוב מכולם. הגדוד מבצע תעסוקה מבצעית בגזרות שונות ולפני שלוש שנים השתתף במבצע “צוק איתן”.

• מדברי מג”ד 46 כיום סא”ל צפריר הרשושנים

לוחמי ומפקדי גדוד “שלח” בעבר ובהווה,

גדוד “שלח” הוא הראשון שהשתייך אורגנית לחטיבה 401 מיום הקמתה. פקודת ההקמה של החטיבה ניתנה תקופה קצרה לפני מלחמת ששת הימים, וגרעין ההקמה נבנה על בסיס גדוד 46, שהוסב עוד לפני המלחמה לגדוד שריון.

מאז ועד היום, נטל הגדוד חלק מרכזי בכלל המערכות והמלחמות שבהן התמודד צה”ל, ובלחימה המתמשכת בטרור ובביטחון השוטף בכלל גבולות המדינה. בכל הקרבות הוכיחו לוחמי הגדוד ומפקדיו נחישות, רעות, אומץ לב ונכונות להקרבה, והם שאִפשרו את הכרעת האויב וההגנה על אזרחי ישראל.

גדוד “שלח” שילם מחיר דמים כבד לאורך השנים: 89 חללים מהקמתו, ומהם 86 מאז נפלו ראשוני החללים בשעה הראשונה של מלחמת ששת הימים – סרן אמנון גלעדי ז”ל מ”פ ג’, ועמו הטען-קשר, סמל בנימין גוטמכר ז”ל, ועד לחלל האחרון של הגדוד, סרן נתן כהן ז”ל, שהיה מ”מ 3 בפלוגה ג’ במבצע ‘צוק איתן’.

מלבד הנופלים קיים מעגל של הפצועים של הגדוד, שחלקם ממשיך לשאת עד היום את צלקות הגוף והנפש שהותירו הקרבות, ואיתם כמובן בני המשפחות השכולות שאיבדו את היקרים להם מכל: בנים, אחים, בעלים ואבות, אשר לא שבו משדה הקרב. אנו החברים נמשיך לשאת בגאון את זכרם של חברינו אשר שירתו לצדנו ונפלו בינינו.

קיים חוט המקשר בין סיפורי מורשת הקרבות של הגדוד, שראוי שיהוו מורשת חיה וצו מוסרי לעשייה המתמשכת של דור הלוחמים הנוכחי, ובין אלה שימשיכו למלא את השורות בטנקים, בנגמ”שים וברכבי הגדוד. זהו סיפור המתאר את ההתמדה והנשיאה באחריות בימי מבחן האש. אני רואה חיבור בין סיפור הדבקות במשימה של פלוגה ב’ בששת הימים בפיקודו של סרן דני שני ז”ל (לימים סא”ל שנפל במלחמת ההתשה) ובין דרך לחימתם בקרב רפיח, למול מארב משוריין מצרי עדיף במספר. הפלוגה המשיכה בלחימה, ועל אף הנפגעים הרבים הצליחה במקצועיות ובתושייה לפגוע ולגבור על האויב.

קיימים סיפורי הפלוגות של הגדוד שניצבו ולחמו לאורך תעלת סואץ במלחמת ההתשה יחד עם המעוזים, ותחת אש ארטילרית ופשיטות קומנדו, שבהם נפלו מטובי בנינו. ידוע גם אירוע הפשיטה על מוצב המזח כאשר כוח קומנדו מצרי פשט על מחלקתו של צביקה שרמן מפלוגה ז’, ועל אף הקושי העצום שבאובדן חברים, המשיכו הלוחמים שנאלצו להתמודד עם הקושי, תקרית אחר תקרית.

לאלה נוספים סיפורי הקרבות של דורות הלוחמים שבאו אחריהם ואשר רשמו בדפי ההיסטוריה הישראלית – כל אחד בתקופתו – את מורשתו וסיפורי לחימתו של הגדוד, ובתוך כך הלחימה במלחמת יום הכיפורים לחילוץ כוחות צה”ל ולהכרעת האויב שכבש את קו המעוזים, לחימת הגדוד במלחמת שלום הגליל בציר הכפרים המערבי, ולחימתו של הגדוד במלחמה בטרור ובגרילה בלבנון, ביהודה, שומרון ועזה במבצעי “גאות ושפל”, “חומת מגן”, במלחמת לבנון השנייה, ב”עופרת יצוקה” וב”צוק איתן”.

גדוד 46 ימשיך לצעוד בנחישות, בעוצמה ובגאווה, כשהוא מקפיד על מוכנותו ליום פקודה ומצויד באמצעים המתקדמים ביותר, אך בעיקר בנחישות, בתעוזה ובמיומנות של טובי בנינו מול האתגרים העומדים לפתחנו.

אני מאחל לכל באי העצרת – ובהם לוחמי ההווה ולוחמי העבר – בריאות ואריכות ימים, ומקווה שנמשיך להיות ראויים לאחריות שמוטלת עלינו ובעיצוב דמותם של לוחמינו.

בברכת רעות שריונאים, “עוצמה ואש”.

בסיום דבריו ביקש המג”ד סא”ל צפריר הרשושנים מאריה קרן ועמוס כץ שיעלו לבמה, יחד עם קצינה וקצין מהגדוד, לקבלת תעודת הערכה על עבודות מצטיינות שהכינו, במסגרת המיזם של המג”ד:

סגן מיטל גלבוע, שלישת הגדוד, על עבודתה בנושא: “מחלקת השלישות בתהליך הקמת הגדוד במהלך מלחמת ההתשה“.

סג”ם עומרי עובדיה, מ”מ התצפית בפלוגה המסייעת, על עבודתו בנושא: “לחימתו של שבתאי זכריה בפורט תאופיק“.

אריה קרן בירך את המג”ד צפריר והעניק לו שי מטעם ותיקי הגדוד.

 

 

 

• תם ולא נשלם

שמענו וצפינו ביריעת היסטוריה גדולה אך לא שלמה, על חלקו של גדוד 46 בהגנה על מדינתנו. הגיע העת לרגעי נוסטלגיה מוסיקליים. אני גאה להזמין לבמה, אמר המנחה, את אורחנו היקר הזמר שכה נהנינו משירתו במעוזים וכלל לא נס ליחו. אבי טולדנו! אבי טולדנו ונגניו, יואב אסיף, נתי כהן, יוגב כהן ולאוניד מסיימים את הערב במחרוזת של ארבעה שירים.

 

• חלוקת הספר “יובל לגדוד 46 שלח 1967 – 2017”

בתום הערב חולק לכל הבאים עותק הספר החדש “יובל לגדוד 46 שלח 1967 – 2017” המביא את סיפור הגדוד מהקמתו, את עלילותיו במלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה ואת סיפור הגדוד כיום.

 

• מקאמה לכנס גדוד 46 יוני 2017,

כמה ימים לאחר הכנס המרגש שלח אל”ם (במיל’) יוסי אוחיון את המקאמה הבאה.

בס”ד

מקאמה לכנס גדוד 46 יוני 2017,

 

הרבה ברכות והוקרה כפולה להוגי הרעיון,

לכינוס “הגדוד” לדורותיו למפגש רעים וזיכרון.

יובל שנים מאותם ימים סוערים כשאויב רדוף שיגעון,

הניף חרבו בבקשו לחנוק באיבה השיבה לציון,

בטוח בכוחו להכות בנו ולשים קץ לחלום ולחזון.

 

קברניטי השריון מיד קראו לכנס אנשים עזי רוח וכישרון,

לאגד כוח שישיב מלחמה באויב להוט השנאה וחסר ההיגיון.

מחוסר זמן ומאימת הסכנה בטרם נמצא כל הפק”ל  וכול הציוד,

חדורי אמונה טיפסו על הטנקים בציפייה, נכונים לאות ולציוץ.

 

הגדוד שעט לעבר מערכי סיני – מכה, מנפץ ופוגע באויב מבוצר,

נלחמים, מתדלקים ושועטים מערבה אל התעלה ואל האגם המר,

תוך כדי מתוודעים זה לזה המפקד, התותחן, הנהג והטען-קשר.

עם שוך הקרבות והבנת גודל הניצחון נמנו הקורבנות והלב ממש נשבר,

אך בו בזמן גם נרשם בספר הגדוד פרק ראשון לעתיד מפואר.

 

כנראה שגם ל”מסגרת” יש “גֵן” המאפיין ומייחד את הקבוצה,

המלחמה, ההתשה, ובהמשך ההיסטוריה נצברים סיפורי גבורה,

על פעילות מבצעית, מקצועית, נחושה מסורה ודבקות במטרה.

ל”צעירים” הגדוד הוא מוקד של משיכה, ומושא של הערצה,

ל”וותיקים” – לצד הגעגועים – הוא מקור של נחת וגאווה.

 

עם היוודע הרעיון והתוכנית לכנס את כולם ללטרון –

הזיכרונות והגעגועים הכבושים שבו ועלו כמו בחזיון.

הימים והשעות נספרו בהמתנה וצפייה דרוכה לבאות.

הקרואים נענו ורצו לאתר עמוס הטנקים וסמלי השריון,

לפגוש את השכן באוהל, את החבר בצוות, את המפקד

והפקודים, בתקווה שבמפגש דמותם מיד תעלה בזיכרון.

 

הגיע היום המיוחל, החלו המפגשים, מתחבקים ומתנשקים,

על האישה, הילדים ועל הנכדים, זה לעומת זה מתמוגגים.

המביט מן הצד תמה כיצד על חמישים שנה בהינף מגשרים,

את הסיפורים: מאז שנקטעו כשנקראו לקו או למעוזים,

מאותה נקודה ממש ממשיכים.

 

חרושי קמטים, שיער שיבה מדולל מתחת לכובע מסתירים,

התעוררו לחיים וליום אחד צצה ושבה להם חמדת הנעורים.

זו כוחה המסתורי של הרעות ושל אחוות הלוחמים,

שגם במנהרת הזמן והשנים שחלפו – עדיין מהלכת פלאים.

 

מי ייתן והמשפחות השכולות ימצאו נחמה ומרגוע לנפשם השסועה.

הצוות המופלא שהיה על ייזום וארגון האירוע יבוא על ברכה כפולה.

לגדוד הסדיר שלוח זר של ברכות להמשיך את המסורת המופלאה,

להצליח בכל אימון, משימה או פעולה, כשידו האמיצה על ההדק נתונה,

ואנו תפילה שלא יידרש לממש העוצמה, ישוב בשלום ובבטחה הביתה.

 

בהערכה והוקרה,

יוסי אוחיון,

קצין החימוש בשנים 1971-1969

 

מצגת צילומים מהכנס. צילום: סמלת עדי קמיניץ, יד לשריון:

https://goo.gl/photos/BXpAtu3ADfPYcNH39

 

מצגת צילומים מנחום קליסר:

https://goo.gl/photos/LXi5R4MYwV2jTorYA

 

סרטונים הקשורים בגדוד 46

סרטון מורשת חלק א:

https://www.youtube.com/watch?v=as99zqzSbgQ

 

סרטון מורשת חלק ב:

https://www.youtube.com/watch?v=tgB2rTB8VL4

 

גדוד 46 כיום:

https://www.youtube.com/watch?v=WmqkGpwB5u8

 

גדוד 46 פלוגת ברקן:

https://www.youtube.com/watch?v=uxj0IeauGP8

 

אליקו הרספ – ערב גדוד 46:

https://www.youtube.com/watch?v=CtPYm9kokUo

 

משפחת שלח:

https://www.youtube.com/watch?v=UVBwPtQdg7I

 

גדוד 46 חימוש 19-1-2011

https://www.youtube.com/watch?v=gD3C_sKtQoI