כבר שישים שנה – מאז שנפגשו בשנת 1955 בפלוגה א’ בפיקודו של משה בריל (בר-כוכבא) המיתולוגי, שבפיקודו כבשו את סכר הרואיפה במלחמת סיני (1956) – הם שומרים ביניהם על קשר וממחישים מהי רעות שריונאים החסינה בפני פגעי הזמן, ומהווים מופת חסר תקדים בצה”ל. ב-12 בנובמבר 2015 הם קיימו כנס לציון 60 שנות רעות ואחוות לוחמים
אל”ם (במיל’) שאול נגר
רקמה על כובע שחולק למשתתפי המפגש
שישים שנה מלאו לפלוגה א’ של גדוד 82 בחטיבה 7, מאז שקיבל את הפיקוד עליה סרן משה בריל (לימים בר-כוכבא) בשנת 1955. הם היו אז מפקדי מחלקות, מפקדי טנקים ושריונאים מהשורה, עם 13 טנקי שרמן אם-50, שבכל אחד מהם חמישה אנשי צוות. פחות משנה לאחר שהגיע המפקד המיתולוגי והממגנט, הם יצאו לכבוש את מדבר סיני. במלחמה ההיא הם כבשו את סכר הרואיפה, בקרב שהיה אירוע מכונן והפך לאחד מסיפורי הגבורה הבולטים ביותר בצה”ל. מ”פ א’ משה בריל קיבל על לחימתו את עיטור העוז, ואילו פלוגה א’ קיבלה צל”ש כללי ממפקד חטיבה 7 אורי בן-ארי, שהפך להיות לאחר המלחמה מפקד גייסות השריון. הקרב הוכיח את חשיבות חיל השריון, ומכאן ואילך עברה הבכורה בצה”ל מחיל הרגלים לחיל השריון.
להלן העיטורים והצל”שים על הלחימה בקרב הסכר:
- ציון לשבח פלוגתי
- עיטור העוז – משה בר-כוכבא (בריל)
- צל”ש אלוף הפיקוד – שלמה ארבלי
- צל”ש אלוף הפיקוד – איתן אריאלי
- עיטור העוז – יעקב מיה ז”ל
- עיטור העוז – דוד שאול
- צל”ש אלוף הפיקוד – ישי קרן
סיפורה של הפלוגה מופיע בספר שהוציאו לוחמיה בשם:
https://www.yadlashiryon.com/show_item.asp?levelId=64927&itemId=2390&itemType=0
ב-12 בנובמבר 2015 הם נפגשו שוב, כמו במפגשים הרבים מאז 1955, ובמיוחד מאז שנפטר מפקדם הנערץ משה בר-כוכבא (בריל) ז”ל, לפני 23 שנים. השורות אצלם מתחילות להתדלדל, “אך הרוח ממלאת את הפרצות” (כפי שאמר ישראל גלילי שהיה סגן שר הביטחון, בעת שביקר את כוחות חטיבת גבעתי בדרום במלחמת העצמאות). שבוע קודם לכן הם נפגשו באזכרה למפקדם משה בריל בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, ומיד אחר כך פקדו גם את קברו של חברם סג”ם תומס פלש ז”ל, החלל היחידי של הפלוגה, שנפל בקרב הסכר. איתם במפגש המרגש היו גם בני המשפחות שלהם ושל חבריהם שהלכו לעולמם עם השנים.
לכתבה על האזכרה לאלוף (במיל’) משה בר-כוכבא (בריל) ז”ל, ראו כאן:
https://www.yadlashiryon.com/show_item.asp?levelId=64565&itemId=8075&itemType=0
רֵעוּת שֶׁכָּזוֹ
כתב צבי אלפר (לוחם בפלוגה)
אַתָּה לֹא מִסְפָּר, לֹא גַּרְגִיר אָבָק,
כְּכוּשִׁי שֶעָשָׂה אֶת שֶלּוֹ וּלְאַחַר מִכֵּן נִדְחָק.
פֹּה נוֹתְּנִים בְּךָ אֵמוּן, נוֹתְּנִים לְּךָ כָּבוֹד,
יֵשׁ פֹּה מְפַקֵּד שֶׁמְּצַפֶּה
שֶתִתֵּן מֵעַצְמְךָ עַד כְּלוֹת.
יֵש פֹּה אַחֲוָה, יֵש פֹּה רֵעוּת
זֶה לֹא מוּבָן מֵאֵלָיו, זֶה בִכְּלָל לֹא פָּשׁוּט.
הוּא מַכִּיר אוֹתְּךָ בְּשֵם וְּדוֹאֵג לְמַחְסוֹרְךָ
הַפְּלוּגָה לְךָ הִיא בַּיִת, הַמְפַקֵּד תָּמִיד אִתְּךָ.
שורה של נכבדים השתתפה במפגש המרגש. היו בהם נחמה בר-כוכבא, אלמנתו של משה בר-כוכבא, שהיא בגדר “האימא” של הפלוגה ויו”ר ועדת החינוך ביד לשריון; האלוף (במיל’) מנחם (מנדי) מרון, שהיה סמג”ד 82 במלחמת סיני (ולימים מנכ”ל משרד הביטחון; האלוף (במיל’) חיים ארז שהיה יו”ר עמותת יד לשריון ומ”מ בגולני במלחמת סיני; האלוף (במיל’) ג’קי אבן שפיקד על פלוגת טנקי שרמן במלחמת סיני; קצין השריון הראשי תא”ל שמואל אולנסקי; תא”ל (במיל’) חנן ברנשטיין מנכ”ל עמותת יד לשריון; אל”ם דן נוימן מח”ט 7 כיום.
למפגש הוזמנו ובאו גם מג”ד 82 כיום סא”ל חנוך דאובה, מ”פ א’ כיום סרן יונתן מאיר ולוחמי פלוגה א’ כיום המפעילים את הטנק המתקדם מרכבה סימן 4.
ימים רבים עמל צוות בראשות אל”ם (במיל’) שלמה ארבלי, שהיה מט”ק בפלוגתו של משה בריל, על הכנת הכנס המרשים והמרגש. איתו במלאכה היו אנשי הפלוגה – אריה שמש, צבי אלפר, אל”ם (במיל’) אוריאל רוזן שהיה סמ”פ של בריל, סא”ל (במיל) דוד שאול שהיה טנקיסט בפלוגה, אל”ם (במיל’) איתן אריאלי שהיה מ”מ; אל”ם (במיל’) אברהם מדליה, רס”ב (במיל’) דני בן-אריה, כרמלה ישראלי ועליזה ארבלי. עוד סייעו רבות קצין השריון הראשי תא”ל שמואל אולנסקי ונציגיו סא”ל צמרת ספורטהוסמל יאיר גולדנברג; אנשי יד לשריון בראשות המנכ”ל תא”ל (במיל’) חנן ברנשטיין והסמנכ”ל סא”ל (במיל’) שלומי דרור, ובהם מאור לוי מנהל מרכז המידע, אושרת שפירא מנהלת מרכז המבקרים, צחי גיל איש מערכות המחשוב ומזל יחזקאל המזכירה. כמו כן סייעו מתנדבי הסתדרות הגמלאים באשקלון.
הנחה את המפגש חברנו השריונר תנ”צ (בדימוס) אליהו בן-און.
מדליה שהכינו לכבוד המפגש וחולקה למשתתפים
בעקבות הצלחת השריון במבצע קדש (הוא מלחמת סיני) והמהפך התודעתי בצה”ל, שהעלה עקב כך את השריון לקדמת הלחימה ביבשה, נקבע יום פתיחת המבצע, 29 באוקטובר, ליום חיל השריון
ימים רחוקים: המ”פ משה בריל (משמאל) בראש פלוגתו בצעדת ארבעת הימים
הטקס ליד כותל השמות
חלקו הראשון של המפגש היה טקס זיכרון ליד כותל השמות, לזכרם של כל חללי השריון ובהם סג”ם תומס פלש ז”ל שהיה מ”מ בפלוגה ונפל בקרב הסכר, ולזכרם של אנשי הפלוגה שהלכו לעולמם ברבות השנים.
יזכור
“יזכור” קרא מ”פ א’ כיום סרן יונתן מאיר:
יִזְכֹּר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, חַיָּלֵי צְבָא-הַהֲגָנָה לְיִשׂרָאֵל, וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם, וְכָל אַנְשֵי קְהִילוֹת הַמּוֹדִיעִין וְהַבִּטָּחוֹן וְאַנְשֵי הַמִּשְׁטָרָה וְשֵׁרוּת בָּתֵי הַסֹּהַר, אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בָּמִלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל, וְכָל אֵלֶּה שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרָצְחִים מֵאִרְגּוּנֵי הָטֶּרוֹר.
יִזְכֹּר יִשׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.
יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.
סרן יונתן מאיר מ”פ א’ כיום בגדוד 82, קורא “יזכור”
תפילה וקדיש
הרב יעקב אביטן נשא תפילה.
הרב יעקב אביטן נשא תפילה
“קדיש” אמרו בניהם של לוחמי פלוגה א’: נועם ממון, בנו של משה ממון ז”ל שנפל במלחמת יום הכיפורים; חגי בריינטוך, בנו של שמואל בריינטוך ז”ל; גבי מורחי, בנו של זכריה מורחי ז”ל; משה אלפרט, בנו של גדעון אלפרט ז”ל.
אומרים קדיש
שיר לזכר הנופלים
נועם ממון, בנו של משה ממון ז”ל, קרא את השיר “נערי קדש בחמישים ושש”, שכתבה אמו אורה ממון, לזכר בעלה משה, בספטמבר 2005:
נַעֲרֵי קָדֵשׁ בַּחֲמִשִּׁים וְשֵׁשׁ
מילים: אורה ממון
בַּמִּזְרָח עָלָה שֶׁמֶשׁ אָדֹם וּבוֹעֵר
וּבְאֹפֶק צְהֹב הַמִּדְבָּר מִתְעוֹרֵר
וְחַיּוֹת שֶׁל פְּלָדָה זוֹחֲלוֹת עַל גְּחוֹנָן
טוֹחֲנוֹת לָאָבָק אֶת הַחוֹל הַלָּבָן.
נְעָרִים לוֹחֲמִים, נַעֲרֵי הַשִּׁרְיוֹן
כָּל תּוֹתָח וּצְרִיחַ אוֹמֵר בִּטָּחוֹן
וּמְפַקְּדָם הַצָּעִיר הַנִּמְרָץ, הָאֵיתָן
בְּמִשְׁקֶפֶת שָׂדֶה וּפְלוּמַת הַזָּקָן.
עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ יָבוֹא וְהַיּוֹם לֹא יִתַּם
עוֹד יָשׁוּבוּ קְרָבוֹת שֶׁל זָהָב וְשֶׁל דָּם
עוֹד יִפְּלוּ הַהוֹלְכִים וְיָבוֹאוּ תַּחְתָּם
נְעָרִים שֶׁזָּקְנוּ וְהִלְבִּין שְׂעָרָם.
אֲדָמָה עַתִּיקָה כָּל מִקְדָּשׁ בָּהּ יָשָׁן,
אֲדָמָה חֲרוּכָה אֲבָנֶיהָ עָשָׁן,
הַתַּצְמִיחַ שָׂדֶה, הַיִּגְדָּל בָּהּ דָּגָן?
הַיָּבוֹא בָּהּ הַגֶּשֶׁם, יֵרֵד בָּהּ עָנָן?
הַיָּמוּת בָּהּ אָדָם שְׂבַע יָמִים, שַׁאֲנָן?
רַק הָרוּחַ יִפְרֹשׂ אֶת כַּפּוֹת הַדְּקָלִים
בִּבְרָכָה יְרֻקָּה אֶל פְּלֻגַּת חַיָּלִים
שֶׁחֻשְּׁלוּ בַּבַּרְזֶל, בַּשָּׁרָב וּבָאֵשׁ –
נְעָרִים שֶׁל קָדֵשׁ בַּחֲמִשִּׁים וַשֵׁשׁ.
נועם ממון, בנו של משה ממון ז”ל, קורא את השיר “נערי קדש בחמישים ושש”
הנחת זר
זר לזכר הנופלים הניחו הגברת נחמה בר-כוכבא, אלמנתו של האלוף משה בריל ז”ל, יחד עם מ”פ א’ כיום סרן יונתן מאיר והאלוף (במיל’) מנחם (מנדי) מרון שהיה סמג”ד 82 במלחמת קדש.
זר פלוגה א’ של גדוד 82 במבצע קדש
המפגש באולם המרכבה
מטקס הזיכרון שליד כותל השמות עברו הבאים לאולם המרכבה וגדשו אותו עד אפס מקום. היו בהם לוחמי פלוגה א’ המיתולוגית מקדש 56′, בני משפחותיהם, בני משפחות הלוחמים שנפטרו, האורחים, לוחמי פלוגה א’ כיום מגדוד 82 של חטיבה 7 בפיקוד המ”פ סרן יונתן מאיר, מג”ד 82 סא”ל חנוך דאובה, מח”ט 7 אל”ם דן נוימן וקצין השריון הראשי תא”ל שמואל אולנסקי. במהלך הערב הנעימה להקת מ”זי בשירי שריון.
באולם המרכבה
הקרנת הסרט “המרכבה”
בפתיחת המפגש באולם המרכבה הוצג הסרט המרהיב על טנק המרכבה.
מדברי אל”ם (במיל’) שלמה ארבלי
היה מט”ק בפלוגה של בריל במלחמת סיני. במקביל לדבריו הוקרנה מצגת על פלוגה א’ של מבצע קדש (מלחמת סיני).
לצפייה במצגת על פלוגה א’, ראו כאן:
https://youtu.be/AoGGtXzSN4s
אנו נמצאים כאן הערב כדי לציין שישים שנות חברות. אנו לוחמי פלוגה א’ המיתולוגית שלחמה וכבשה את סכר הרואיפהשמלחמת דמים ששינתה את ההיסטוריה בשריון. אנו הפלוגה היחידה בצה”ל שזכתה בציון לשבח פלוגתי, בנוסף על עיטורים וצל”שים רבים לאנשיה. אנו הפלוגה שכל הטנקים שלה נפגעו, אך המשכנו להילחם בנחישות בין הטנקים הפגועים, והוכחנו גבורה ואומץ וכבשנו את היעד. עשינו כל זאת למען ובזכות מפקדנו הנערץ, האלוף משה בריל בר-כוכבא ז”ל, שהיה מפקד הפלוגה שלנו. למעשה בריל היה יותר ממפקד.
ההכנות למלחמה החלו חודשים רבים לפני הקרב. במשך שמונה חודשים שרדנו במדבר באוהלי סיירים, בשרב ובגשם, כשאנו מתאמנים ומתכוננים ליום הקרב. האימונים האין-סופיים אכן הוכיחו את עצמם. הגענו לקרב מגובשים ומאומנים, ובעיקר מלאי הערצה למ”פ בריל, אחריו היינו מוכנים ללכת באש ובמים. בריל היה עבורנו דמות מופת, מפקד ומחנך, אבא וחבר. הוא הקנה לנו תחושת ביטחון באימונים ובקרב. הוא היה אנושי, קשוב ואכפתי, שדאג לכל חייל. ואנו, פקודיו, אהבנו אותו, הערכנו אותו והערצנו אותו. הוא היה ועודנו מודל לחיקוי עבור כולנו, מאז ועד היום.
אתה לא יכול להצליח כמאמן אם אין לך שחקנים טובים. וכמו בספורט גם בצבא, אנחנו הפלוגה המיוחדת היינו טובים, היינו מצוינים, ולכן קיבלנו צל”ש פלוגתי וחברינו שהיו אנשי צוות קיבלו צל”שים ועיטורים. זה כולל את איתן אריאלי, דוד שאול, יעקב מאיה ז”ל, ישי קרן וברושם מפקדנו האהוב בריל. כן, גם אני עבדכם הנאמן קיבלתי צל”ש, ראשון מתוך שניים נוספים בהמשך דרכי בצבא.
ומעט על מה שהינו אז. זו הייתה פלוגה שחייליה נקבצו מכל הגלויות, היו בינינו ילידי תימן, רומניה, פולין, עיראק וצברים ילידי הארץ. אחד ממפקדי המחלקות, סגן תומס (דוב) (“תומי”) פלאש ז”ל, היה חייל בודד שעלה מהונגריה ונהרג בקרב על הסכר. באותה שנה נהרג אחיו בבודפשט במלחמת האזרחים שם. קברו נמצא בבית העלמין קריית שאול, בקרבת מקום לקברו של מפקדנו בריל ז”ל, ובכל שנה, מאז פטירתו של בריל לפני 23 שנים, אנו חברי הפלוגה, נפגשים בבית העלמים כדי לזכור ולכבד את זכרו של מפקדנו שהיה איננו עוד, ובאותו מעמד עולים גם לקברו של תומס פלש ז”ל. אנו זוכרים גם אותו.
הקשר בין חברי הפלוגה נשמר כבר 60 שנה. אנו קשורים לאלמנתו של מפקדנו בריל, הגברת נחמה בר-כוכבא (בריל) שהיא עבורנו אם הפלוגה. אנו מסייעים לחברים במצוקה, מבקרים חולים ולצערנו גם מכבדים את זכרם בהלוויות. אחת לחמש שנים אנו נפגשים כאן ביד לשריון בלטרון לכנסים רבי-משתתפים שאליהם מגיעים חברינו מכל קצות הארץ ומחו”ל, ממש כפי שנעשה היום. אני מבקש להודות לכולכם על המאמץ, ואני שמח לראות לצדכם ואתכם פנים צעירות של הבנים והבנות, הנכדים והנכדות, וזה מחמם את לבי. ברוכים תהיו.
ומעט על עצמי. נולדתי בירושלים בעיר העתיקה לפני 79 שנים. הוריי הגיעו ארצה בשנת 1930. הם עשו את דרכם ארצה מכורדיסטן לירושלים במשך שלושה חודשים שבהם הלכו ברגל לארץ הקודש. כאן נולדו לי עוד שישה אחים ואחיות, שכולם שירתו כלוחמים בצה”ל. לצערי אני גם אח שכול. אחי אבשלום שהיה קצין ספורט בחטיבת הצנחנים, נפטר בעת שירותו והוא בן 24. בן אחי, סרן שי ארבלי, הלך בדרכו לצנחנים ונהרג בהיותו בן 22. ועוד על משפחתי. משה ברזני ז”ל, מעולי הגרדום של הלח”י, היה בן-דוד של אמי מרים ברזני ז”ל. אפשר לומר שאנו משפחה לוחמת, אך אני מעדיף לומר שאנו משפחה שורשית שהמדינה היא ערך עליון עבורה.
לא פעם אני נשאל מאין אני שואב את המוטיבציה לפעול למען פלוגה א’? וזאת תשובתי: אני זוכר בכל יום את מפקדי משה בריל ז”ל. בשריון עברתי 30 תפקידי פיקוד, ובריל הוא הדמות שאותה תמיד ניסיתי לחקות. מפקד אהוב, אנושי, אמיץ ונערץ, שאיתויוצאים לקרב. אני זוכר ומזכיר אותו תמיד, בהרצאותיי בפני חיילים בכל יחידות צה”ל ובפעילות ההתנדבותית בארגונים השונים. בריל היה דמות מופת עבורי, ואני מקווה שכך ההי לגבי כל לוחמי פלוגה א’.
וכעת אני עומד כאן לפניכם, נרגש ואסיר תודה לכל אלה שסייעו לנו בארגון ובהפקה של אירוע זה, שלא היה פשוט כלל. לאחר שסיכמתי עם אושרת שפירא מיד לשריון את תאריך הכנס, הייתי במתח, וכמו בכנסים הקודמים התקשרתי לחברי הוועדה – אריה שמש, אברהם מדליה, צבי אלפר, אוריאל רוזן, איתן אריאלי, דוד שאול ודני בן אריה וכרמלה ישראלי. כולנו הבנו את גודל האירוע של 60 שנה לפלוגה א’, ונכסנו לאמוק של עבודה, טלפונים ותיאומים, איתור כתובות ואיתור מנותקי-קשר. היו לי שיחות רבות ומרגשות עם הלוחמים, עם האלמנות והיתומים. תגובותיהם עודדו אותי להמשיך, בידיעה שזה חשוב לכולם ולדור ההמשך.
במהלך הארגון נפגשנו עם תא”ל שמוליק אולנסקי קצין השריון הראשי, שהתגלה שריונר אמיתי ואימץ אותנו, תוך שהוא מבין את החשיבות וגודל המשימה שלפנינו. יחד עם הצוות הנפלא שהעמיד לרשותנו ובסיוע הצוות הנהדר של יד לשריון, אנו עומדים כאן הערב. עוד היה שיתוף פעולה מדהים עם מג”ד 82 כיום סא”ל חנוך דאובה ועם מ”פ א’ כיום סרן יונתן מאיר, ועם הפעיל המרכזי היקר מכל, רב-נגד סלאח סעיד רס”ר גדוד 82.
אני מקווה שכולכם תיהנו מערב זה, וכי הצעירים שעמנו יהיו נושאי הדגל למורשת פלוגה א’ הנצחית!
על כולנו לזכור כי את המדינה לא קיבלנו במתנה. לחמנו למענה בפלמ”ח, בהגנה, באצ”ל ובלח”י ובפלוגה א’.
לסיום אומר ללוחמי פלוגה א’ כיום, אל תקנאו בנו – חקו אותנו. ולכם לוחמי העבר ומשפחות הלוחמים אומר מעל במה זו: כל עוד אני חי לא אתן לגורם כלשהו לשכוח ולהעלים את פלוגה א’ של קדש 1956 מגדוד 82 בחטיבה 7. על כולנו לזכור ולהזכיר את מורשת השריון ואת מפקדנו הנערץ משה בריל ז”ל. ערב זה הוא לזכרו. ככה ייעשה למפקד שהפלוגה חפצה ביקרו!
אל”ם (במיל’) שלמה ארבלי, הרוח החיה בגיבוש ושימור מורשת פלוגה א, נושא דבריו
מדברי קצין השריון הראשי תא”ל שמואל אולנסקי
נמצאת כאן קבוצה של לוחמים ותיקים וחיילים צעירים, ושל אנשים שרואים זכות להיות חלק מערב כזה, ואני אחד מהם. זה מעמד מרגש ואני מודה לשלמה ארבלי שרתם אותי לעניין הזה, ואִפשר לי לשאת דברים.
כפי שאתם יודעים אנו בחיל השריון מטפלים בתקופה האחרונה בהכשרת החַיִל, בפירוק מסגרות ובהקמת חדשות, ובאימונים, ואני מאוד שמח שהערב הזה מתקיים, כי מעכשיו אוכל לחזור ולעסוק בכל הדברים החיוניים האלה, כי בחודשיים עסקתי רק בערב הזה, וממחר יום חדש ואפשר לחזור לתפקיד.
לפני שבוע (5 בנובמבר) השתתפנו באזכרה למשה בריל זכרו לברכה, ושם ציינתי כי בריל הוא אחד מהאבות המייסדים שלנו והוא עתיר זכויות בחיל השריון. תקצר היריעה מלסקור כאן את כל מה שהשאיר אחריו בחַיִל, החל מהמערכת המדהימה הזה בלטרון שהוא ממקימיה הראשונים, דרך חטיבה 188 שאותה הקים יש מאין לאחר שפיקד על חטיבה 45, וכיום היא אחת מהחטיבות הסדירות החיות והקיימות בחיל, דרך תפיסות לחימה שאנחנו משתמשים בהן כיום בעת שאנחנו מסתכלים על האתגרים המבצעיים שלפנינו ואנו מחפשים על כך גם חומר בהיסטוריה, והולכים לספרות של בריל, הולכים לספרייה אצל נחמה, והיא תמיד מוצאת לנו את הספר הנכון, את החוברת הנכונה שהוא דאג לכתוב לנו שתהיה לנו היום. ועם זאת הדבר שהשאיר ומשאיר עליי את הרושם הגדול ביותר – היא פלוגה א’.
על קרב סכר הרואיפה אפשר לשבת ולספר ולנתח אותו מקצועית, ואני חושב שהציונים לשבח ללוחמיו, והעובדה שהוא נלמד בכל האקדמיות הצבאיות, מעידה בעד עצמה על חשיבותו בהיסטוריה ובמורשת של חיל השריון ושל צה”ל, אבל אני הערב, שישים שנה לפלוגה א’ בפיקוד בריל וחמישים ותשע שנים אחרי קרב הסכר, אפשר רגע להניח בצד את המקצועיות, הטנקאות והגבורה, ולדבר בשבח אחוות לוחמים. אם אנו יכולים ללמוד משהו מהמפגש הזה, זה המימוש האמיתי והפרקטי של המונח שנקרא אחוות לוחמים, של חבורה צעירה שיוצאת לקרב, נלחמת האחד בשביל השני, מצילה חיים אחד של השני, ומייצרת בתוך כך גוף שנותר כמות שהוא גם ששים שנה אחרי כן. בפגישות ההכנה לערב שהתקיימו גם במשרדי, חלק מאנשי הפלוגה קוראים האחד לשני בתפקיד שהיה לו אז ולא בשם, וזו אחוות לוחמים שלא נגמרת לעולם. המשפטים הגדולים האלה שאנחנו תמיד מציינים אותם, והם נמצאים גם בכל השירים – הם כאן באחווה הגדולה. זו אחוות לוחמים, זו מחויבות של אנשים לשמור על הקשר עם המשפחות של אלה שלא שבו, ולשמור את הערבות ההדדית הזו לאורך שנים, להיות יחד בשמחות, אבל גם להושיט יד ולעזור ולתת כתף בשעות הקשות, ואני חושב שהפלוגה הזאת היא דוגמה ומופת.
אני מאוד שמח שהכרתי את הפלוגה, ואני שמח שיש פה חבר’ה מהדור הצעיר, ואם אנחנו יכולים לספוג קצת מהעוצמה הזאת, אנחנו בהחלט מברכים על כך. יש פה חיבור של מפקד מיוחד ואנשיו. אצלנו כידוע המפקד אשם בכל והוא האחראי גם לכל ההצלחות, ובמקרה הזה אני חושב שזאת הצלחה גדולה. בשם כל החַיִל מצדיע לכם על מה שהייתם אז ועל מה שאתם בשישים השנים האחרונות, ועל מה שעשיתם כאן הערב.
החבורה שארגנה את הערב הזה, עבדה פה לילות כימים, עם הרבה השקעה והרבה אנרגיה, ובכך לימדה אותנו פרק בארגון וניהול ובחברותא. אני יודע שבכנס של השבעים לא אהיה כי אני לא אהיה בארץ… אבל בשמונים ובתשעים אני מבקש לשאת דברים…
תא”ל שמואל אולנסקי, קצין השריון הראשי, נושא דבריו
מדברי האלוף (במיל’) חיים ארז
פה כולנו פלוגה א’. דומה שבכל מפגש הפלוגה גדלה עם הצעירים והנספחים ותענוג לראות את החבורה הזאת. באנו להצדיע לכם, לוחמי פלוגה א’ של גדוד 82 במלחמת קדש. אתם מהווים אות ומופת, ודוגמה לחיל השריון, מהי רעות שריונאים, כיצד משמרים מורשת של יחידה כבר שישים שנה, וכיצד מנציחים מפקד נערץ, את המ”פ משה בריל – מפקדנו האלוף משה בר-כוכבא.
אתם ויחידות השריון שלחמו וכבשו את סיני במבצע קדש, הוכחתם ושכנעתם את צה”ל כי השריון הוא הכוח המכריע ביבשה. אני הייתי אז מפקד מחלקה בגולני.
לאלוף בר-כוכבא יש חלק מרכזי בבניית השריון המודרני, בכתיבת תורת הלחימה, באימון עוצבות השריון ובהכנתן למלחמה. הוא היה הראשון שהעלה לסדר היום אוגדות סדירות וגייסות. אז חשבו שהוא משוגע, אך כיום אנו יודעים שהוא הקדים את בני דורו. מורשתו וכתביו הם חלק מתורת הלחימה של חיל השריון עד היום.
כדי לקיים מפגשים של הפלוגה גם כעבור שישים שנה, צריך משוגע אחד או שניים לדבר. כנראה ששלמה ארבלי קיבל ממשה חלק מתכונותיו – את הנחישות, ההתמדה והחתירה להשגת המטרה, ועל כך מגיעה לך, ארבלי, הערכה רבה.
נחמה בר-כוכבא, אלמנתו של משה, שבאירועים אלה היא מנציחה את בעלה, גם היא ניחנה באותן תכונות, ויחד הם מצליחים לקיים את המפגש.
ועוד סיפור קטן. אצל משה כל תפקיד שהוא קיבל, הוא תמיד היה התפקיד העיקרי והמרכזי ולא היה דבר חשוב ממנו. הייתה תקופה, לפני מלחמת ששת הימים, שגם התאמנו, אבל גם התעסקו בספורט ובתחרויות. היו תחרויות ותרגילים בין הגדודים 82 ו-52, שהיו של חטיבה 7 והיו יריבים, והיו גם ימי ספורט. זכור לי משחק כדורגל בין גדוד 82 לגדוד 52, ומשה שכמובן שיחק, לקח את הכדור מהשער של קבוצתו, ורץ כשהוא כמו שוברת קרח מזיז את כולם הצידה, רץ את כל המגרש, נכנס בתנופה עם הכדור בשער “האויב”, ועם התנופה שלו קרע את הרשת… זה משה בכל תפקידיו, וליוויתי אותו בכמה תפקידים. הוא תמיד ידע לעשות מתרגיל גדודי תרגיל חטיבתי, ומתרגיל חטיבתי תרגיל אוגדתי. אני חושב שעד היום מעשיו וכתביו הם תורה שצה”ל ממשיך להשתמש בה. יהי זכרו ברוך.
נאחל לכולנו שנמשיך להיפגש עוד שנים רבות.
האלוף (במיל’) חיים ארז, נושא דבריו
מדברי הגברת נחמה בר-כוכבא, אלמנתו של משה בר-כוכבא (בריל)
ערב טוב משפחה יקרה שלי, התמונה שלכם מוצבת בביתי ומפארת את הסלון, תלה אותה משה בריל. עד היום אתם המשפחה היקרה לי ביותר, כמו הילדים שלי. התחלנו יחד לפני מבצע קדש בחולות הדרום, הינו יחד במבצע קדש, אתם נלחמתם, אני הייתי במפקדה, ומאז אנחנו יחד, אוהבת, מחבקת, לוחמת וממשיכה באותה מורשת של רעות שריונאים שנטבעה באותה מלחמה. זו אותה רעות שריונאים כבר שישים שנה וגם כיום. מקדש אותה ומקיים אותה במיוחד קצין השריון הראשי תת-אלוף שמוליק אולנסקי. הוא לא רק מפרגן ומציין שנוביל את השריון גם היום בקרב, הוא גם ממשיך את המורשת שלנו פלוגה א’, מורשת של חברות, של רעות, של יחידה אחת מאז ועד היום, והוא מופת למורשת השריון. תודה לך קצין שריון ראשי.
תודה גם לאלוף מנדי (מנחם מרון) שהיה איתנו שם בסיני, סגן מפקד הגדוד המהולל שהשתתף במלחמה הראשונה של חטיבה 7, ב-29 באוקטובר 1956, חטיבת השריון היחידה בצה”ל שהכריעה במלחמת קדש, עם טנקי השרמן הישנים, שלפעמים נסעו ולפעמים לא, קשר כמעט ולא היה, בעיות עם תחמושת היו, התובה לא כל כך רצתה להסתובב, ובכל אופן פלוגה א’ וכל לוחמי גדוד 82, וכל לוחמי חטיבה 7, הביאו את הניצחון הראשון לחיל השריון. הניצחון הזה שינה את פני צה”ל, ומאז ועד היום חיל השריון הוא החיל המוביל, המנצח, והמכריע בשדות הקרב.
ערב טוב לכולם ולפלוגה א’ בחטיבה 7 כיום, כל הכבוד ותמשיכו בדרככם.
הגברת נחמה בר-כוכבא, אלמנתו של המפקד המיתולוגי האלוף משה בר-כוכבא (בריל), נושאת דבריה
מדברי אריה שמש
(היה הרס”פ הפלוגתי בקדש)
בפתח דבריו קרא אריה את השיר “חשוף בצריח”, שכתב איש הפלוגה צבי אלפר, מתוך הספר “הפלוגה ששינתה את ההיסטוריה בשריון”, המביא את סיפורה של הפלוגה המיוחדת הזו.
חָשׂוּף בַּצְּרִיחַ
הוּא הָיָה חַיָּל, הוּא הָיָה לוֹחֵם.
בְּכָל רְמַ”ח אֲבָרָיו אֶת הַטַּנְק אָהַב.
אֶת מֶרְכֶּבֶת הַפְּלָדָה רָאָה כִּגְבִירָה
שֶׁל חֵילוֹת הַיַּבָּשָׁה,
רֶכֶב אֵשׁ שֶׁיָּבִיא יְשׁוּעָה בְּעֵת צָרָה וּמִלְחָמָה.
אַךְ יוֹתֵר מִכָּל טִפַּח אֶת רוּחַ הַלּוֹחֵם
עַד כִּי הָפַךְ לְעֶשֶׁת נְחוּשָׁה,
אֶגְרוֹף מַחַץ שֶׁיַּכְרִיעַ כָּל אוֹיֵב בַּמִּלְחָמָה.
הוּא דָּהַר בָּרֹאשׁ, הוּא דָּהַר לְלֹא חַת,
חָשׂוּף בַּצְּרִיחַ – כָּךְ יִזָּכֵר לַעֲדֵי-עַד.
ערב טוב לכולכם,
שישה עשורים חלפו להם! לוחמי פלוגה א’ קדש 56′, גדוד 82 חטיבה 7, מתייצבים היום כאן ביד לשריון, עם הילדים, הנכדים והנינים, להצדיע למפקדנו הנערץ, האהוב והמוערך, האלוף משה בריל, בר-כוכבא, זכרו לברכה.
זוכר אני את הימים של נובמבר 1955, בעת שפגשנו לראשונה, במחנה חסה בגדוד 82, קצין בדרגת סרן, גבר גבוה וחסון, עם הבעת פנים שאומרת: חכו חכו, אני בא!
החיבור בין משה לפלוגה א’ ואתנו מפקדי הטנקים בפלוגה, הלך והתהדק מיום ליום. הדרישות מכול אנשי הפלוגה הלכו והעצימו, האימונים החל מהשכמת הבוקר ועד ההליכה לישון – אימונים ללא פשרות. יחד עם זאת הדאגה של משה לחיילים הייתה נר לרגליו והוא לא התפשר בכל הקשור לתנאים סבירים שמגיעים לחיילים.
התובענות של המ”פ מאנשי הפלוגה, ההקפדה על קוצו של יו”ד, הם אשר שמרו על חיילי הפלוגה במלחמה הקשה מאוד, שהחלה אצלנו במחנה אבו-עגילה ונמשכה בהתקפה על סכר הרואיפה ובכיבושו.
לצערנו סג”ם תומס פלאש ז”ל, מפקד מחלקה 1, נפל בקרב הסכר.
נכון, הוקמה ועדה מארגנת שסייעה בהכנת הכנס הנפלא הזה, אך חובה לציין שאלמלא אדם יחיד ומיוחד שהניע את הגלגל ודהר קדימה, כשאנחנו אנשי הוועדה דולקים אחריו – כן, אכן רצנו, כי בהליכה לא היינו מדביקים את הקצב, ועדות לכך היא היום המוצלח והמרגש הזה – לא היינו מגיעים לכאן. תודה גדולה לאלוף משנה במילואים שלמה ארבלי!
תודה לנחמה אלמנתו של האלוף משה בריל בר-כוכבא, שמעניקה רוח גבית בכל הזדמנות ובכל פעילות של הפלוגה.
ולסיום, תודה לכל מי שטרח, תרם והעניק מזמנו ומכספו, ותודה לכל הנוכחים שכיבדו את המעמד הזה – פלוגה א’, קדש 56′, 1955 – 2015.
היו ברוכים.
אריה שמש, מוותיקי פלוגה א’, נושא דבריו
מ\דברי האלוף (במילואים) מנחם (מנדי) מרון
(היה סמג”ד 82 בקדש)
הייתי בגדוד 82 בשני תפקידים, הייתי מ”פ ג’, מקביל לפלוגה א’, וזמן לא רב לפני קדש התמניתי לסמג”ד ובמלחמת קדש הייתי הסמג”ד של הגדוד. עם משה זכור לי במיוחד אירוע אחד, כאשר משה בא לגדוד בפעם הראשונה. בגדוד היה נהוג שאחרי שעות החשיכה לא מכניסים אדם כלשהו למחנה ללא הקצין התורן. משה הקדים והמתין בשער. הוא ממתין וממתין וממתין, וכבר עברו למעלה מעשרים דקות, והקצין התורן שהיה צריך להכניס אותו לא הגיע. וכאשר הגיע, משה, הכניס לו אגרוף לעין, שהיום הייתה בעיה עם זה. אך אז – זה הגיע לו, לקצין התורן… כתוצאה מכך באחד הימים שלאחר מכן, משה אומר לי: אני לא יודע, אבל אין לנו נעלי שריון, הפלוגה מסתובבת עם נעליים קרועות. אני אומר לו, מעניין, אני קיבלתי 250 זוגות נעליים, אני בפלוגה ג’. כלומר אותו אפסנאי שחתם באפסנאות, והיה הקצין התורן שקיבל אותו באיחור בשער, זכר למשה את התקרית, ואני הייתי צריך להביא לו מחצית מהנעליים לפלוגה…
אין ספק שמשה היה דמות מיוחדת במינה. הוא השאיר את חותמו בכל תפקיד שעשה. אבל השאיר גם את חותמו בקצין התורן, כולל הסנוקרת… זה אופייני, זה משה, ובזה הוא הביע את כעסו ואת דעתו על קצין האפסנאות שנתן לו לחכות למעלה מעשרים דקות בשער.
את משה אני ראיתי גם אחרי אירוע שקרה למחרת הקרב שבו הגענו לסכר, אחרי כיבוש הסכר. זה היה אירוע טרגי שאנחנו כולנו זוכרים אותו. ראיתי אותו גם במעמד הזה, וגם במעמד הזה הוא פעל כמו שקצין צריך לפעול. היה אירוע קשה, אבל הוא התגבר על כך והפלוגה שלו התגברה על זה, ואני שמח על כך שהפלוגה הזאת החזיקה מעמד כפי שמחזיקה עכשיו. אינני מכיר דוגמה דומה בכל מערכת הביטחון וצה”ל, לפלוגה א’. היו התארגנויות, היו אירועים, היו אזכרות – אבל עבור מה שפלוגה א’ עשתה, צריך גם משוגעים לדבר, וגם משתפי פעולה עם המשוגעים לדבר. ואתם אנשי הפלוגה, זה שאתם ממשיכים שנה אחר שנה, להתכנס ולעשות את הפעילויות שלכם, אני מצדיע לכם. אני חושב שמגיעה לכם כל ההערכה ותמשיכו כל עוד אפשר.
האלוף (במיל’) מנחם (מנדי) מרון, נושא דבריו
מדברי מח”ט 7 כיום אל”ם דן נוימן
זה מרגש מאוד, מרגש עבורי לא רק כמפקד החטיבה, מרגש גם כמי שהוריו נפגשו כעולים חדשים בחטיבה 7, במחנה נתן, ואני גדלתי על ברכי השמות והסיפורים מינקות.
לוחמי פלוגה א’ – אתם לנו מופת. אתם לנו מופת בלחימה שלכם, לחימה מקצועית, עם טנקים, בלי טנקים, עם שרשראות, בלי שרשראות, לחימה שלא נעצרה בדבר. אתם לנו מופת בפריצת הסכר, ולא רק במוצב הסכר, זו פריצת סכר תודעתי איך מפעילים שריון, סכרים שהאלוף בר-כוכבא המשיך לפרוץ אותם בהמשך דרכו המקצועית עוד ועוד. ציין קצין השריון הראשי את חטיבה 45 בעמק דותן, את מבצע “קיתון” שחטיבה 7 תלמד עליו בעוד שבועיים-שלושה, ועוד ועוד. ומעל לכול, אתם לנו מופת אנושי, לא רק מקצועי – מופת של רעות, מופת של אחווה. התקבצות כזו היא מופת למנהיגות, שבהחלט חקוקה על לוח ליבם של כל לוחמי החטיבה במשך כל הדורות האלה.
אני מודה לכולכם שבאתם ומאחל לכולכם אריכות ימים, ובטוח שיהיו לא רק מפגשי שבעים ושמונים ותשעים ומאה שנים לפלוגה, ואנחנו עוד נחגוג, ושמוליק ואני נקפיד להגיע. תודה רבה וערב טוב.
אל”ם דן נוימן מפקד חטיבה 7, נושא דבריו
כָּאן הַשִּׁרְיוֹנִים
מילים: חיים חפר,
לחן: עממי צרפתי
עִם הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת
בְּדַרְכֵי אֲבָק,
הַשַּׁרְשֶׁרֶת מִסְתּוֹבֶבֶת
בַּגָּרוֹן מַחְנָק,
אָז אוֹמְרִים אַנְשֵי הַצֶּוֶות
אֲפֹרֵי הַפָּנִים:
כָּאן הַשִּׁרְיוֹנִים
כָּאן הַשִּׁרְיוֹנִים.
חוֹם הַשֶּׁמֶשׁ מִלְמַעְלָה
עָל הָרֹאשׁ הִיכָּה,
בַּמִּדְבָּר קָפַאנוּ לַיְלָה
בִּשְׂמִיכָה דַּקָה,
אַךְ תָּמִיד הִמְשָׁכְנוּ הָלְאָה
וְתָמִיד רִאשׁוֹנִים:
כָּאן הַשִּׁרְיוֹנִים
כָּאן הַשִּׁרְיוֹנִים.
מִקְרָבוֹת אֲשֶר יָדַעְנוּ
רַק נוֹתָר הַתְּוָואי,
לִמְכוֹנוֹת פְּלָדָה נָתַנּוּ
אֶת הַלֵּב הֶחָי,
וּלְכֹל מָקוֹם שֶׁבָּאנוּ
הִכִּירוּנוּ פָּנִים:
כָּאן הַשִּׁרְיוֹנִים
כָּאן הַשִּׁרְיוֹנִים.
עֵת הַלְמוּת הַקְּרָב כְּבָר נָחַה
בַּעֲרוֹב הַלֵּיל,
עוֹד הַיָּד חִיזְקָה וְסָכַה
אֶת גּוּף הַבַּרְזֵל,
עַד רָאִינוּ אֶת הַשַּׁחַר
אֲדוּמֵי אִישׁוֹנִים:
כָּאן הַשִּׁרְיוֹנִים
כָּאן הַשִּׁרְיוֹנִים.
שׁוּב הַשֶּׁמֶשׁ מְלַבֶּנֶת
בִּנְשִׁימָה חַמָּה,
שׁוּב פּוֹקֶדֶת הָאַנְטֶנָה:
“קוּם לַמִלְחָמָה”,
שׁוּב אֶל יוֹם קְרָבוֹת נְצֵא נָא
וְתָמִיד רִאשׁוֹנִים:
כָּאן הַשִּׁרְיוֹנִים
כָּאן הַשִּׁרְיוֹנִים.
אל”ם (במיל’) שלמה ארבלי וסרן יונתן מאיר מ”פ א’ כיום בגדוד 82 של חטיבה 7
הַשִּׁרְיוֹנִים יָצְאוּ
מילים: חיים חפר
לחן: יוחנן זראי
הַשִּׁרְיוֹנִים יָצְאוּ בַּחֲרִיקַת שַׁרְשֶׁרֶת
וְכָל גּוּפָם צָבוּעַ צֶבָע אֲדָמָה,
אֶל שַׁעַר הַבָּסִיס לִוְּתָה אוֹתוֹ חִוֶּרֶת
וּכְמוֹ הָיְתָה אוֹמֶרֶת,
הִנֵּה הַמִּלְחָמָה.
אָז אֶת גּוּפוֹ הוֹצִיא הוּא דֶּרֶךְ הַצְּרִיחַ
וְהָאָבָק שִׂחֵק אֶת מִשְׂחָקוֹ בָּאוֹר,
וְלֹא הָיָה לָהֶם עַל מָה עוֹד לְהָשִׂיחַ,
כִּי אִם שׁוּב לְהַבְטִיחַ,
יַלְדָּה, אֲנִי אֶחֱזֹר.
וְהִיא נִצְּבָה כֻּלָהּ דּוֹמֶמֶת
וְאָהֲבָה אֶת מַבָּטֹו
וְהַמְּכוֹנָה הָיְתָה רוֹעֶמֶת
וְזִכְרוֹנָהּ הָיָה אִתּוֹ.
הַקְּרָב קָצָר הָיָה וְהִתְחוֹלֵל לְפֶתַע,
הַסִּילוֹנִים עָבְרוּ מִמַּעַל בִּנְהִימָה,
וּכְשֶׁהַטַּנְק שֶׁלוֹ נִפְגַע בִּשְׁתֵּי רַקֶּטוֹת,
הוּא בְּתוֹךְ אֵש לוֹהֶטֶת
הוֹסִיף לִלְחֹשׁ אֶת שְׁמָהּ
וּכְשֶׁחָזַר הוּא בְּשֵׂעָר חָרוּךְ עִם עֶרֶב,
הוּא רַק אָמַר לָהּ, יַלְדָּתִי, הוֹ יַלְדָּתִי,
הַקְּרָב הַזֶּה הָיָה וַדַּאי נִגְמָר אַחֶרֶת,
לוּלֵא בְּכָל הַדֶּרֶךְ
נָשַׂאתִי שְׁמֵך אִתִּי
וְהִיא נִצְּבָה כֻּלָהּ דּוֹמֶמֶת…
הערב הסתיים בשירת “התקווה”
לכתבה: 59 שנה לקרב סכר הרואיפה: “נלחמנו עם גרוטאות ועשינו את המקסימום מהמינימום” (מיום 11 באוקטובר 2015), ראו כאן:
https://www.yadlashiryon.com/show_item.asp?levelId=63829&itemId=7990&itemType=0
צילומים מערב פלוגה א’
מימין: סא”ל חנוך דאובה מג”ד 82, אל”ם דן נוימן מח”ט 7 ותא”ל שמואל אולנסקי קצין השריון הראשי
אָח פְּגִישָׁה, אָח פְּגִישָׁה שֶׁכָּזֹאת!
“והגדת לבנך”. בחלוקת תשורות לחברי הצוות שארגן את הערב
להקת זרוע היבשה מנעימה בשיריה את הערב
לוחמי פלוגה א’ כיום עם אחד הוותיקים של הפלוגה
הדור הצעיר להוט לשמוע סיפורי עבר
כן, בעוד 60 שנה יגיע תורנו לעשות כנס כזה ואנו מבטיחים להזמין את הוותיקים…
