הסבא, בנימין שצ’ופקביץ, התייתם בגיל צעיר, שרד את השואה, הקים משפחה בבית השיטה, ונהרג בקרבות הבלימה בגולן במלחמת יום כיפור, שלושת נכדיו מהקיבוץ ממשיכים בשריון מסורת משפחתית של נתינה
ארנו לפיד (מאתר ynet, 17 בספטמבר 2015)
כמה שמח היה בנימין שצ’ופקביץ, וגאה עד לב השמים, אילו זכה לראות את נכדיו, השלישייה עוז, בן וצור, חיילים לוחמים בחיל שלו, השריון. אבל אפילו בלידתם לא זכה לשמוח.
צ’ופה – כך קראו לו כולם (וכך נקראת המשפחה עד היום) – נולד ב-1938 בפולין, ומקץ נדודים ותלאות בדרכי אירופה עלה ארצה ב-1951, עם אמו ואחיו. לאחר שנפטרה אמו עבר בין כמה קיבוצים, עד שהתמקם בקיבוץ נחשולים, שם עבד בדיג. בנובמבר 1956 גויס לצה”ל, עבר סדרה של קורסים והוצב ביחידת שריון.
כשהשתחרר חזר לקיבוץ, ואל הדיג, ושנתיים הפליג באוניות הקיבוץ. על אחת מהן הכיר את הדס, ולאחר שנישאו, הקימו בית בבית השיטה. חברי הקיבוץ מספרים על צ’ופה שהיה איש אמת ומצפון, שלא היסס למחות על עוולות ולבקר מחדלים, שהיה רחב לב ואוהב אדם, שתמיד שש לעזור, אך לא שש להיעזר.
ממלחמת ששת הימים יצא בשלום, אך לא ממלחמת יום כיפור. עם חבריו ליחידת נגמ”שים השתתף בבלימת הכוחות הסוריים ליד קוניטרה שבגולן. ב-10 באוקטובר, בהפגזה על חניון הלילה של היחידה, מזרחית להר יוסיפון, נפגע הנגמ”ש של צ’ופה, והוא נהרג במקום.
הוא נקבר בבית העלמין בבית-השיטה, מותיר אחריו אישה, בן, אלי, שתי בנות, ואח. “העץ רב השורשים שנשתל בנופנו. וכן נקלט – כאחד מאתנו. וכך נגדע – כאחד מאתנו”, נכתב בחוברת הזיכרון שהקדיש בית השיטה ל-11 חלליו במלחמה זו.
אלי צ’ופה, חבר בית-השיטה, היה בן שבע כששכל את אביו, ורק מעט זיכרונות “עמומים” יש לו ממנו. “כנראה הדחקתי והשכחתי, כאמצעי התגוננות והישרדות, מה גם שאבא לא היה דברן גדול”, אומר אלי. מה הוא בכל זאת יודע על חיי אביו? שאבא שלו, סבו של אלי, התגייס לצבא הרוסי, נהרג בקרבות נגד הגרמנים, והותיר אלמנה ושלושה יתומים קטנים, חסרי כל.
זמן רב התגלגלו בדרכים, ולאחר שמת הבן הפעוט מהשלושה, הצליחו האם ושני בניה הנותרים להגיע ארצה, ושוכנו באוהל במעברת חולון. כעבור שלושה חודשים נשרף האוהל והאם נפצעה ואושפזה – אך לא מפצעיה מתה, אלא משום שאיבדה כל רצון להמשיך לחיות. שני הבנים, בנימין ואחיו, נותרו לבדם, ובעוד האח, דודו של אלי, הצטרף לחברת נוער בשפיים, הגיע בנימין לנחשולים, וממנו, כאמור, לבית-השיטה.
אין לו, לאלי, עניין “לחפור” בחוויית היתמות. “כמו אבא, גם אני לא דברן גדול”, הוא אומר. “אני חקלאי. בעבר הייתי אחראי בקיבוץ על חוות הדגים, ובשנים האחרונות אני מנהל התפעול של אגודת המים עמק חרוד. זהו”.
האם היה הגיוס של שלושת הבנים מלווה בחרדות?
אלי צ’ופה: “אולי קצת, אבל זה מה יש. הייתי שמח לו אחד מהם לא היה הולך לקרבי, אבל לא התערבתי. הרי גם אני הלכתי לקרבי, לחיל הים, ומשם לגולני. נלחמתי עם אימא שתחתום לי. אז איך אני יכול להתערב להם?”
השאלה, איזה מין ילדים הם השלישייה, נוסכת רוך בדבריו: “ראית אבא שלא מתפעל מהילדים שלו? הם מאוד מיוחדים, בבית ספר היו תלמידים טובים, סיימו בגרות, רמת משכל גבוהה, וכמו סבא ואבא שלהם, ניחנו בתבונת כפיים. מגיל צעיר לקחתי אותם לטיולי שטח, לימדתי אותם לעבוד, לרתך, לקדוח, לתקן פנצ’רים.”
עכשיו, בני אותו גיל, 19 וחצי (ואם לדייק: עוז הוא הבכור, משום שיצא לעולם חמש דקות לפני צור, שהקדים בשתי דקות את בן), שלושת הבנים לבית צ’ופה הם שריונרים, לגמרי לא כמחווה לסבא, עליו השלום. “פשוט, שלושתנו קיבלנו באותו יום ב’מנילה’ זימון לשריון, ודי הצחיקה אותנו המקריות הזאת”.
באופן לא מפתיע הם אינם דברנים גדולים, אבל תחת לחץ ניתן להתרשם שמאז שהתגייסו, בנובמבר אשתקד, הספיקה לדבוק בהם גאוות יחידה: “להיות בשריון, זה להיות במכונת המלחמה הכי חזקה”, אומר רב”ט צור, “עוצמת אש לא נורמלית. לא כמו החי”ר, שהולכים רגלית ויורים פיקות”.
עוז, חניך בקורס מפקדי טנקים: “לא כל כך שינה לנו לאיזה חיל להתגייס. רצינו להיות קרביים, ויצא במקרה שהגענו לשריון. אני לא מתחרט”. בן, “בשר טרי” בפלוגה המבצעית: “לא שינה לי כל כך לאן אגיע. כשהתברר ששלושתנו הולכים לשריון, היה חשוב לנו להגיע לחטיבה 401, בה הטנקים המתקדמים ביותר בצה”ל”.
כמנהגם, גם השנה יפקדו כל ענפיה וצאצאיה של משפחת צ’ופה את המקום שבו נהרג, לפני 42 שנים, אבא וסבא בנימין. משהו יספרו עליו, ומשהו מסיפור הקרב, אף שאינם דברנים גדולים.
לדף יזכור של בנימין שצ’ופקביץ (צ’ופה), ראו כאן:
https://www.yadlashiryon.com/show_item.asp?itemId=3631&levelId=63832&itemType=10&template=2
