21 ביוני 2012: חטיבת הטירנים (274 - 691) מגובשת וזוכרת

39 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים עדיין נפגשים אנשי חטיבת הטירנים (274 – 691) לזכור את הנופלים ולחשוף את העבר הטבוע בליבם. המפגש היה מרתק והסיפורים מרגשים.

אל”ם (במיל’) שאול נגר, צילומים: אבנר גאגין (מתנדב בלטרון)

גם השנה נפגשו ותיקי חטיבת הטירנים (274 – 691) ביד לשריון בלטרון, ביום 15 ביוני 2012, לזכור את הנופלים ולהעלות סיפורים מאותה מלחמה החרוטה עמוק בלב כול מי שנטל בה חלק. טיוטת חוברת על החטיבה כבר פורסמה באתר זה, ותמיד מתגלים עוד ועוד סיפורים מרגשים ופרטים חדשים על המלחמה.

מדליקים נר זיכרון ליד כותל השמות

במפגש שהתקיים השתתפו לוחמי החטיבה ובני משפחותיהם; בני משפחות חללי החטיבה, וכן בני המשפחות של סגן משה’לה יפה ז”ל וסמל זוהר בן זאב ז”ל שנהרגו בטנק מגח ביום 8 באוקטובר 1973, שחולץ על ידי אנשי החטיבה עם גופותיהם במבצע נועז שנחשף במפגש; מפקדי החטיבה במלחמה ובראשם תא”ל (במיל’) יואל גונן שהיה המח”ט; אל”ם (במיל’) יוסל’ה יודוביץ מפקד יחידת דוב לבן, ואורחים. סא”ל (במיל’) חביבה אטדגי-לוי הנמרצת, שהייתה פקידה ראשית בחטיבה, עמדה בראש הצוות המארגן של המפגש.
המפגש כלל שני חלקים: טקס זיכרון ברחבה שליד כותל השמות ומפגש באולם המרכבה. קדמה לטקס פגישת רעים וחיבוקים בין אנשי החטיבה ובין בני המשפחות שלא התראו זה שנה מאז המפגש האחרון.

מפגש רעים לפני הטקס

טקס הזיכרון לחללי החטיבה
התכנסנו כאן לקיום טקס זיכרון מול כותל השמות, שעליו חרוטים שמותיהם של 4968 חללי חיל השריון שנפלו במערכות ישראל, ובהם 43 חללי חטיבה 274 – חטיבת הטירן. כך פתח את טקס הזיכרון ברחבת כותל השמות המנחה ואיש החטיבה יאיר עמיקם, מלוחמי גדוד 227 והוסיף: 7 מחברינו נהרגו בתקופת הקמת החטיבה לפני מלחמת יום הכיפורים ואחריה, גם מחילות אחרים ששירתו בחטיבה.
כאן, בעמק האלפים, אמר עמיקם, בין עמק איילון לבין שער הגיא, בדרך לירושלים, סמוך לשדות הקרב מימות יהושע בן-נון, דרך תקופת יהודה המכבי ועד דורנו, מתייחד חיל השריון עם הנופלים בשורותיו – כדי לזכור ולהזכיר, להכיר ולהוקיר, לרשת ולהוריש – ברעות, בגאווה, בהזדהות ובגעגועים. גם כאשר תשובו לבתיכם, אנו מבקשים מכם שתיקחו עמכם מכאן את ההוקרה. זכרו – גבורתם לנו שריון, רעותנו להם נצח.
נר זיכרון לזכר הנופלים הדליקו האחים יואל, רות ונאוה דנינו, והאחיין אמיר דנינו, של משה דנינו ז”ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים ביום כ”ה בתשרי תשל”ד, 21 באוקטובר 1973.

בני משפחות החללים בטנק המגח (סגן משהל’ה יפה ז”ל וסמל ראשון זוהר בן זאב ז”ל) שחולץ על ידי אנשי חטיבת הטירנים. מימין: אליעזר יפה (אח של משהל’ה ז”ל), האלוף במיל’ עמוס חורב (חותנו של משהל’ה ז”ל), נחמה בן זאב אימו ואורלי גלבוע אחותו של זוהר ז”ל, עמוס יפה (אח של משהל’ה ז”ל)

“יזכור” קרא קצין הדת של החטיבה במלחמה רב סרן במיל’ ד”ר אפרים חמיאל.
יִזְכֹּר עָם יִשְֹרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים, חַיָּלֵי צְבָא-הַהֲגָנָה לְיִשׂרָאֵל, וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם, וְכָל אַנְשֵי קְהִילוֹת הַמּוֹדִיעִין הַבִּטָּחוֹן וְהַמִּשְׁטָרָה אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בֵּמִלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל, וְכָל אֵלֶּה שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרָצְחִים מֵאִרְגּוּנֵי הָטֶּרוֹר.
יִזְכֹּר יִשׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשָׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶש אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.
יִהְיוּ חַ‏ללֵי מַעַ‏רְכוֹת‏‏‏ יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.

לאחר ה”יזכור” קרא הרב גם את “שיר מזמור לאסף” (תהלים, פרק פ”ג).
קדיש קרא בני ימיני, אחיו של יוסף ימיני ז”ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים ביום י”ט בתשרי תשל”ד, 15 באוקטובר 1973.
תפילת “אל מלא רחמים” קרא החזן רב סמל ראשון במיל’ אשר ברנשטיין, אשר שירת בחטיבה כמפקד טנק בפלוגה הסדירה.
נתן קרן, מיוצאי החטיבה, שר את שיר “הרעות” של חיים גורי (הלחן של אלכסנדר (סשה) ארגוב:

עַל הַנֶּגֶב יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָו
וּמַצִּית כּוֹכָבִים חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
עֵת הָרוּחַ עוֹבֵר עַל הַסַּף
עֲנָנִים מְהַלְּכִים עַל הַדֶּרֶך.

כְּבָר שָׁנָה. לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט
אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ.
כְּבָר שָׁנָה, וְנוֹתַרְנוּ מְעַט
מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵינוּ.

אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם:
אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר –
כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם
לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ.
אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם
אַתְּ תָּשׁוּבִי בֵּינֵינוּ לִפְרֹחַ.

הָרֵעוּת נְשָׂאנוּךְ בְּלִי מִלִּים
אֲפֹרָה עַקְשָׁנִית וְשׁוֹתֶקֶת
מִלֵּילוֹת הָאֵימָה הַגְּדוֹלִים
אַתְּ נוֹתַרְתְּ בְּהִירָה וְדוֹלֶקֶת.

הָרֵעוּת, כִּנְעָרַיִךְ כֻּלָּם
שׁוּב בִּשְׁמֵךְ נְחַיֵּךְ וְנֵלֵכָה
כִּי רֵעִים שֶׁנָּפְלוּ עַל חַרְבָּם
אֶת חַיַּיִךְ הוֹתִירוּ לְזֵכֶר.

וְנִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם…

בטקס ליד כותל השמות

תא”ל במיל’ יואל גונן (גורודיש), מפקד החטיבה במלחמה, נשא את דברו:
התכנסנו כאן היום מול כותל השמות, עליו חקוקים שמות גיבורינו וקדושינו, שהותירו משפחות, הורים, יתומות ויתומים, אלמנות, אחים ואחיות, חללי מלחמת יום הכיפורים. חבריי הלוחמים, אורחים ואורחות, באנו כולנו לחלוק כבוד לנופלים. נישא את זכרם לעד. יהיו שמם ומעשיהם חקוקים על לוח ליבנו.
נכנסו לחולות סיני, לחמנו בנכונות ובאומץ לב, ומנענו מאויבי ישראל לפרוץ ללב הארץ שלנו ולהשמידנו. על קיר האבן כאן לפנינו חקוקים רצונות, תקוות ומאוויים אשר לא מומשו. הנופלים ומעשיהם יהיו לנו למופת ולעדות שהארץ הזו היא שלנו לעולמי עד.
שנזכה כולנו להגן ולשמור על מה שבידינו, יהי זכרם ברוך.

מר ליפשיץ עמיקם, אחיו של ראובן ליפשיץ ז”ל שנפל במלחמת יום הכיפורים ביום י”ט בתשרי תשל”ד, 15 באוקטובר 1973, נשא את דבר המשפחות השכולות:
עברו כמעט שלושים ותשע שנים מאז מלחמת יום הכיפורים, ואנו מתכנסים כאן באתר יד לשריון כדי לזכור ולהזכיר את אלה שנפלו בקרב, ואת החיילים שנהרגו שלא בעת המלחמות, ולהעלות את זכרם.
אחי ראובן ליפשיץ ז”ל נהרג במלחמת יום הכיפורים כאשר נלחם בחווה הסינית, בחול המועד סוכות (י”ט בתשרי תשל”ד) ודבר נפילתו נודע לנו לאחר שלושה שבועות. הנני מעריך את המאמצים שעושים אנשי היחידה, כל אחד כמיטב יכולתו וכישרונו כדי להעביר לדורות הבאים את תכונותיהם הטובות והמעשים הטובים שנעשו על ידם.
בשם המשפחות אני מודה לכל העוסקים במלאכה קדושה זו על המאמצים למצוא את אלה שהיו בחטיבה ולכלול אותם ואת משפחותיהם יחד איתנו בכינוסים הבאים שיבואו עלינו לטובה.
ברצוני לסיים ולאחל לכל המתאספים שנתבשר בשורות טובות בעזרת השם. לכולם כול טוב!

ליד כותל השמות

שלושה זרים הונחו למרגלות כותל השמות:

זר צבא ההגנה לישראל הונח על ידי אברהם מועלם, אחיינו הקרוי על שמו של אברהם מועלם ז”ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים ביום י”ח בתשרי תשל”ד, 14 באוקטובר 1973, יחד עם מר עמנואל קפלן, אחיו של חיים קפלן ז”ל, שנהרג ביום ל’ בתשרי תשל”ד, 26 באוקטובר 1973.
זר החטיבה הונח על ידי סגן במיל’ הוגו-יאיר רקנטי, שהיה המ”פ הראשון ומקים פלוגה נ’ הסדירה, לימים שגריר ישראל בקולומביה, ועל ידי מפקד הפלוגה בהמשך סא”ל משה סוברנו (אז סג”ם), שאליו הועבר הפיקוד על הפלוגה.
זר המשפחות השכולות הונח על ידי גב’ הדסה מנוף, אחותו של חיים הרוש ז”ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים ביום י”ט בתשרי תשל”ד, 15 באוקטובר 1973, ועל ידי גב’ אניטה כהן, אלמנתו של יהודה כהן, שנפל בעת מלוי תפקידו בסיני ביום ט”ז באב תשל”ד, 4 באוגוסט 1974.

הטקס הסתיים בשירת “התקווה“, ולאחריו עברו באי המפגש לאולם המרכבה.

הזרים שהונחו בטקס

המפגש באולם המרכבה
זו השנה השלישית שאנו מקיימים את טקס ההתייחדות, ושנה רביעית להתכנסות של ותיקי החטיבה, פתח יאיר עמיקם שהנחה את המפגש באולם. הדבר כבר הופך למסורת וגם מתרחב מעגל החברים הוותיקים ובני המשפחות השכולות של החטיבה המגיעים לכנסים אלה. אנו ממשיכים במאמצים לאתר את משפחות כל החללים – חברינו – ואת יוצאי החטיבה לדורותיה, שעדיין לא הגענו אליהם, ומקווים שמעגל משפחת החטיבה ילך ויתרחב בכנסים הבאים.
הגב’ חרות אלטשולר, אלמנתו של אל”ם במיל’ גדעון אלשור-אלטשולר ז”ל, מקים החטיבה, ומפקדי החטיבה בעבר התיישבו בשורה הראשונה, ביניהם תא”ל במיל’ יואל גונן גורודיש, אל”ם יוסל’ה יודוביץ, אלוף עמנואל סקל, תא”ל עוזי לב-צור (לנצנר), וכן בלטו האורחים אלוף במיל’ עמוס חורב, ובני משפחות יפה, בן זאב, מנור ופרידמן, הקשורות לסיפור מיוחד שנחשף בהמשך.

יאיר עמיקם מנחה הטקס ליד כותל השמות וכאן באולם המרכבה

דברי אהרון מלובני-מור, קצין החינוך בתקופת המלחמה

במהלך הפסקת האש בסיני בתום מלחמת יום הכיפורים הפקנו את “טירנקיסט” – הנה העותק, כנראה האחרון שנשאר. את החוברת “טירן” הפקנו בסוף המלחמה לזכרם של הנופלים. חוברת זו, מסתבר, הייתה הבסיס לכתיבת תולדות החטיבה במלחמת יום הכפורים. כתבנו היסטוריה למעננו ולמען הנופלים של החטיבה ובני משפחותיהם. האיש המרכזי בכתיבת חוברת “טירן” היה יאיר עמיקם.
לאחר המלחמה הקמנו את “אגודת ביחד”, אז אגודה עותומנית (כיום עמותה), שמטרתה הייתה לסייע לחיילים ולבני משפחותיהם בתקופות לחימה. עשינו פעולות במילואים, אבל החטיבה לא נכנסה עוד למלחמה עד שפורקה ולכן לא הפעלנו את האגודה למטרה שעבורה הוקמה. עם פירוק החטיבה גם האגודה פורקה ונמחקה.
ברצוני לספר שלושה סיפורים שקשורים האחד לשני: מקלחת שדה, גדי, ודוגמניות.

הסיפור הראשון: מקלחת שדה

בתחילת המלחמה הייתי קצין תחזוקה של מפקדת החטיבה. ירדנו לביר-גפגפה והחטיבה נכנסה לקו. מפקדת החטיבה לא הופעלה וישבה על משאיות בביר-גפגפה. קשה היה לי לשבת בלי לעשות כלום. היה לי חוב שרבץ עלי עוד ממלחמת ששת הימים. הייתי אז בסיירת של חטיבה 7 ברמת הגולן וכך לא הייתי עם החברים שלי שנהרגו בלחימה בסיני. היו לי רגשות אשמה שנשאתי מאז וחיפשתי דרך להצטרף ללחימה ביום הכיפורים. אוטובוס של אגד שהביא את החיילים לביר-גפגפה, עמד מובטל. שכנעתי וקיבלתי אישור לקחת את הנהג והאוטובוס וירדנו יחד לקו להביא לחיילים עיתונים, דואר וגלויות. אז עוד לא היו טלפונים ניידים ולא טלפונים ציבוריים, והקשר היחיד בין החיילים בחזית לעורף היה באמצעות גלויות שכתבו. נסעתי כל היום עם האוטובוס הלוך וחזור בציר האורך, ציר החת”ם, חילקתי דואר, עיתונים, גלויות. אספתי חזרה לביר-גפגפה פריטי דואר וגלויות מהחיילים שפגשתי ושלחתי למשפחותיהם בעורף. הגלויות היו אות החיים שהחיילים העבירו למשפחותיהם. כמובן שלא היו מספיק גלויות ואת הבקשות העברתי לקצין החינוך המרחבי בביר גפגפה. באחד הסיבובים עם האוטובוס בציר החת”ם פגשתי במקרה את קצין החינוך במילואים של אוגדה 252, סא”ל אברהם צביון שאותו הכרתי מהאוניברסיטה העברית, שם שימש כסגן דיקן הסטודנטים. אוגדה 252 הייתה בלחימה והוא הציע לי לעבור אליו כסגנו. פניתי למח”ט יואל גונן ובקשתי אישור לעבור לאוגדה 252 הלוחמת. יואל ענה לי: “אני לא מעביר קצינים במלחמה”. “אבל אין לי מה לעשות”, התעקשתי. ועל זה ענה יואל : “תעשה מה שעשית עד עכשיו – תיזום”.
ובכן יזמתי. הצטרפתי לגדוד 227, רק בגלל שהיה בקרבת מקום ויכולתי להגיע אליו, והתחלתי לרדת עם הדרגים של הגדוד לחניון הלילה, שם חטפנו הפגזה מצרית. זה מה שחיפשתי. הייתי שם בלילה של הלחימה על “הברגה” ו”חמוטל”. שמעתי כל הלילה בקשר את הסמג”ד יוסי כהן. כל מילה שלו נחרטה לי בזיכרון והיא שם עד היום הזה. הייתי שם כשהביאו את פרוספר הפצוע (שנפטר בינתיים) והייתי שם כשפינו את יתר הפצועים. הסתכלתי וחשבתי מה חסר בחניון הלילה, וראיתי שחסרה מקלחת. פניתי לדדי מיטווך (מחברת “מיטווך מחשבים” דאז), סגן פלוגת החימוש החטיבתית ואמרתי לו: צריך מקלחת! הצעתי שניקח משאית ונעמיס עליה גורר מים וזאת תהיה המקלחת. דדי ביצע: ריתך גרור מים למשאית, קשרנו חוט ארוך לברז המים של הגרור, מלאנו את הגרור במים וירדתי עם המשאית לחניון הלילה. הטנקיסטים היו מאושרים למראה המקלחת. אחרי יום לחימה בחול, בשמש, בזיעה – החול הפך לדייסה על הגוף, השיער הפך קש והעייפות גדולה מאוד. ראיתי אותם מתרחצים, חופפים ראש, מתנקים, מחליפים את הבגדים, מתחילים לדבר, הראש הצטלל והם נמלאים חיוּת. היה לי סיפוק גדול ואמרתי לעצמי, אם בגלל שהראש שלהם הצטלל הם יקבלו החלטות טובות יותר ביום המחרת ויישארו בחיים – עשיתי את שלי.

הסיפור השני: גדי

גדי בונה, קצין טנקים מגדוד 227 ואני, עלינו יחד ביום הכיפורים של המלחמה לאוטובוס בקרית יובל בירושלים שהסיע אותנו לימ”ח. רחל, אשתו הטרייה של גדי, ליוותה אותו. כשהאוטובוס זז היא עמדה על המדרכה עם דמעות בעיניים. גדי היה חבר קרוב של הסמג”ד יוסי כהן. כאן בשנה שעברה סיפר לי יוסי כהן את הדבר הבא: ערב אחד בחניון הלילה, אחרי מקלחת גדי אמר לו “יוסי תזהר, תשמור על עצמך” וביקש לישון לידו באותו הלילה. למחרת גדי נהרג. יוסי כהן לא ידע שגדי נהרג, וכשהגיע לחניון הלילה באותו היום כל החיילים פינו לו את מקלחת השדה ואמרו לו: “תתקלח, תתקלח.” הוא לא הבין מה הנדיבות הזאת פתאום. בכל זאת התקלח. אחרי שהתקלח סיפרו לו שגדי נהרג, ואז הוא הבין שחבר’ה רצו שיתקלח לפני שיספרו לו.
רחל אשתו של גדי לא ראתה אותו יותר לאחר שעלה איתי לאוטובוס. היא כנראה הרגישה שלא תראה אותו יותר ומכאן הדמעות. עודד אחיו של גדי, היה במלחמת יום הכיפורים במילואים ביחידת צנחנים שהייתה בבקעה. אחרי שגדי נהרג הוא שוחרר לשבת שבעה. היחידה של עודד הוקפצה לסיני, נכנסה לקרב והמחליף של עודד נהרג. עודד ישב בשבעה עם אימא שלו במטבח ואמר לה: “אימא, לא הייתה לך ברירה, זה היה צריך להיות או גדי או אני”.

והסיפור השלישי: דוגמניות

באמצע הלחימה עזב את החטיבה קצין החינוך החטיבתי סגן עזריאל רגב. המח”ט יואל גונן קרא לי ואמר: “רצית להיות קצין חינוך? מהיום אתה קצין חינוך של החטיבה”. וכך היה. עם תום הלחימה כשמפקדת החטיבה התמקמה במחנה טסה, התחלנו לארגן אירועי תרבות. גייסתי צוות של ארבעה מש”קים, אפרים קורן, גבי גל, אליעזר בירנבוים וזאב. זאב היה תל אביבי עם שיער ארוך, נעליים חצאיות ואוטו מפואר של אבא שלו. אמרתי לזאב לרדת לתל אביב ולהביא אלינו לסיני אמנים. הוא גייס דוגמניות שדגמנו, הציגו ושרו. “ערב הדוגמניות” היה אירוע בלתי נשכח במחנה טסה. ואז זאב אמר לי: “אתה רואה את זאת, היא עכשיו הכוכב העולה בין הדוגמניות בארץ”. הוא אמר לי את שמה שלא אמר לי אז כלום. זאת הייתה פנינה רוזנבלום הצעירה.
וכך משתלבים שלושת הסיפורים על החטיבה – מקלחת שדה, גדי ודוגמניות.

אהרון מור-מלובני שהיה קצין החינוך במלחמת יום הכיפורים

יובל שחף

חילוץ נועז של גופות שני לוחמי החטיבה בתקופת מלחמת יום הכיפורים

הסיפור שאנו רוצים להעלות בפניכם עכשיו, ציין יאיר עמיקם, התחיל עם כתבה שקרא בעיתון חברנו יאיר שמרת, מלוחמי מחלקת הסיור של גדוד 25. הכתבה הייתה על אירוע מיוחד מיד לאחר הפסקת האש בגזרת החטיבה. האירוע היה זכור היטב ליאיר וחבריו, אך נראה כי בדרך שבה פורסם היו עיוותים מסוימים. יאיר חש שהוא חייב להגיב, גם בשם ריו, ואכן תגובתו פורסמה בעיתון. הנושא עלה שוב במהלך איסוף המידע וההכנות לכנס וכך הוחלט לחשוף סיפור זה שאולי קצת נשכח.

המח”ט במלחמה, תא”ל יואל גונן-גורודיש, נושא דברו באולם המרכבה

מדובר בפעולה בלתי שגרתית, שחברו אליה מספר חברים שנמצאים איתנו כאן היום. זה סיפור על אחוות לוחמים ואומץ לב – לחילוץ טנק מגח פגוע ובו גופותיהם של שניים מאנשי הצוות שלו, משטח שנשלט על ידי המצרים בגזרת “חמוטל” הידועה, שהייתה באחריות חטיבת הטירנים לאחר הפסקת האש. נמצאים איתנו כאן מבני המשפחות שגופות יקיריהם סגן משהל’ה יפה ז”ל וסמל ראשון זוהר בן זאב ז”ל היו בטנק, ביניהם אליעזר ועמוס יפה, אֶחָיו של סגן משהל’ה יפה ז”ל, חתנו של משהל’ה האלוף במיל’ עמוס חורב, נחמה בן זאב אימו ואורלי גלבוע אחותו של זוהר בן זאב ז”ל, וכן נמצאים איתנו יניב וגלית, ילדיו של איציק מנור ז”ל, שהיה מש”ק חבלה בחטיבה ונפטר לפני מספר שנים, והיה שותף פעיל לחילוץ. נמצאים איתנו גם חברים אחרים בחטיבה שנטלו חלק פעיל באותו אירוע, שחלקם יעלו לבמה לתאר את שאירע, וביניהם אנשי החימוש אל”ם במיל’ יחיעם הרפז (שהיה עוזר קצין החימוש החטיבתי), שמואל שובל, רוני ברמן, יוסקה פסטרנק (שהיה מכונאי טנקים) ומיכאל פרידמן איש מחלקת הסיור מגדוד 25, שהיה הראשון להגיע אל הטנק הפגוע.

מאזינים בדריכות באולם המרכבה

המח”ט יואל גונן מספר:

ישנם מעשים שתוכננו ולא יצאו לפועל, כמו חילוץ אנשי המזח בפורט תאופיק. תוך כדי המלחמה נקראנו לאלוף הפיקוד, אהוד ברק ואנוכי, והוטלה עלינו המשימה לבנות כוח של טנקי טירן, להיכנס למזח כדי לחלץ את הלוחמים והנפגעים. הוצאתי התרעה לסמח”ט להכין מחלקת טנקים, לצבוע אותם, וביקשתי לקחת את גד בונה ז”ל כמפקד המחלקה (הכרתי אותו בהיותו חייל בפלוגה ב’ בגדוד הפטונים 79). אהוד ואנוכי הכנו תכנית איך לנוע ובאיזה דרכים, וזאת מניסיוני כמג”ד בתקופת מלחמת ההתשה בגזרה זו. חזרתי לחטיבה כדי להכין את תכנית אש הארטילריה, סיוע האוויר, מיסוך עשן ועוד. לאחר מספר שעות יצאה הוראה מאלוף הפיקוד ששר הביטחון לא מאשר את הפעולה, אולם הרעיון מצא חן בעיני אהוד שהסתובב איתי בחטיבה, וחיפש מי מוכן להיכנס איתו בטנקים מצריים לתוך הכוחות שלהם. ואפיזודה הקשורה בכך, הטנקים נצבעו בצהוב כפי שנראו במלחמת בששת הימים במקום בצבעים ירוק וחום כפי שהופיעו במלחמה זו.
אנשי החטיבה ולוחמי החימוש עסקו בגרירת טנקים מצרים כדי לשמש חלקי החילוף. ביום מסוים קרה לי אלוף הפיקוד בטלפון קווי בתעוז, ואמר שהמצרים מזהירים שאם נמשיך להוציא טנקים – הם יפתחו בתקרית, אך לא הפסקנו.
מול מוצב בציר טליסמן עמד טנק פטון של צה”ל מימי הקרבות המרים של הכוחות שלחמו לפנינו. סביבו לא היה ציוד זרוק והמצרים לא הסתובבו קרוב אליו. עלו כמה אפשרויות: האחת, המצרים ידעו שאנו גוררים טנקים והם מילכדו את הטנק; השניה, שיש בתוך הטנק חללים.
הוריתי להציב תצפית, כולל תצפיות שלי, והכנו תכנית לחלץ את הטנק, שכללה:
כוח להתערבות.
סיוע ארטילרי ואווירי.
פעולת הסחה בגזרה אחרת של החטיבה, על ידי הזזות טנקים ודברים אחרים.
הכנת אמצעים, כבלים וציוד נוסף, לוחמי חימוש, חבלן לוחם.

לא ידענו של מי הטנק וכו’. בלילה מסויים גררנו את הטנק בפעילות נועזת, על ידי טנק אחר. הייתי בחמ”ל להפעלת הכוחות במקרה של התלקחות. באותם ימים התרוצצו נציגי משפחות רבות בכל גזרות הלחימה בחיפוש אחרי יקיריהם שנעדרו, בהם גם אליעזר יפה שהיה חייל אצלי בפלוגה ב’, וכן האלוף במיל’ עמוס חורב, שבתו הייתה נשואה לאח של אליעזר יפה.
לאחר שהטנק נגרר למרחק רב מהמוצב בשעה 02:00 לפנות בוקר, ירדתי מטסה ואיתי גם חורב ויפה. אף אחד לא נכנס לטנק שנדף ממנו ריח חריף. חבשתי מסיכת אב”כ וכפפות אב”כ, טיפסתי ונכנסתי דרך פתחי הצריח ומצאתי 2 חללים, את התותחן שמולו היה חור בצריח מפגיעה של טנק או טיל, ואת מפקד הטנק. שברתי להם את הדסקיות והוצאתי איתי. מהסרבל של מפקד הטנק שלפתי את הארנק שהיתה בו תעודה, כולל תמונת קצין עם השם יפה. ירדתי מהטנק וסיפרתי את מה שמצאתי. לאחר מספר שעות באו אנשי הרבנות ועשו את מלאכת הקודש של הזיהוי והפינוי. היו אלה המפקד סגן משהל’ה יפה ז”ל, חתנו של האלוף חורב, והתותחן זוהר בן זאב ז”ל.

סיור מוקדם לטנק המגח וחילוץ נועז ומיוחד

לפני גרירת הטנק עם שני החללים קדמו שני סיור אל הטנק, שהיה קרוב לשטח שהחזיקו המצרים. הסיור הראשון לא העלה תוצאות. בסיור השני השתתפו מיכאל פרידמן, סייר ממחלקת הסיור בגדוד 25, החבלן איציק מנור, וסגן שמואל שובל (אז מקיבוץ חניתה). החבלן איציק מנור ז”ל (נפטר לפני שנים אחדות) בדק ווידא שהטנק לא ממולכד. הסיור גם גילה שיש בטנק שתי גופות אך לא טיפל בהן. לאחר המידע שהביאו אנשי הסיור השני, נערכו בחטיבה לגרירת הטנק מזרחה וחילוצו מהשטח שהיה קרוב למצרים, לצורך הוצאת הגופות. בחילוץ הטנק השתתף טרקטור. הטרקטור הופעל מספר לילות קודם לכן להרגיל את המצרים לקולות שלו. בלילה שנקבע לחילוץ פיקד על הפעולה סגן יחיעם הרפז (כיום אל”ם במיל’), שהיה אז איש סדיר בתפקיד עוזר קצין החימוש של החטיבה (כיום סא”ל במיל’ צבי אביבי). היה צורך לגרור את הטנק כמה מאות מטרים ובתוך כך כ-150 מטרים עד לסוללת עפר ששימשה מחסה. היה צורך לפרוס כבל גרירה יחיד באורך של כ-150 מטרים, שהובא במיוחד ממרכז הארץ. הטרקטור סייע לגרור את הכבל כברת דרך עד לסוללה ומשם גררו אותו למעלה מעשרה חיילים בידיהם עד לטנק. הטרקטור עמד ליד הסוללה לקראת הגרירה. יחיעם עצמו נכנס בזהירות לתא הנהג לוודא שתיבת ההילוכים לא נעולה, כדי לאפשר את הגרירה. לאחר מכן רתם את הכבל לטנק, בסיוע כבל נוסף, והגרירה על ידי הטרקטור בוצעה בהצלחה.

מיכאל פרידמן

באולם המרכבה

יאיר שמרת מביא את סיפורו האישי של מיכאל פרידמן

מיכאל פרידמן נולד בטרנסילבניה, אמו נפטרה בלידתו והוא מעולם לא ידע אהבת אם מהי. אביו נשא אישה אחרת ומיכאל גדל בין ילדיה ואת מרבית זמנו בילה בחברת אביו העגלון במסעותיו בין הכפרים הסמוכים. ב-1944, עם כניסת הגרמנים לעירו, נלקח אביו והועלה לרכבת לתחנה הסופית. בטרם עלותו לרכבת, נתן בידי מיכאל בן ה-9 פתק עם שם, והורה לו בידו על הכיוון לשם עליו ללכת. כנראה מתוך חשש לגורלו שלו והתקווה שאולי בנו יינצל. מיכאל בן ה-9 לא בדיוק הבין את משמעות הדבר, והפרידה הפכה להיות סופית.
מיכאל לא היה מודע לעצם היותו יהודי על כל המשתמע מכך. הוא נד ונע בין בתי האיכרים וברחובות העיר, חיפש מי שזקוק לעזרה כדי לזכות בפת לחם בתמורה. הוא עזר לאישה לשאת סלים או עזר במרעה, בסחיבת עצים, בעזרא לרוכלים בשוק ובדברים מסוג זה, וכך זכה מדי פעם להכניס משהו לפה ולקיבתו הקטנה.
מיכאל לן במקומות שונים ומשונים – בתי אוכל, בתי מלאכה, חדרי מדרגות, פינות רחוב ובשוק. כל מקום שאִפשר לו להימלט ולו לשעה קלה מן הקור, הגשם ומן האנשים שאין לבטוח בהם. ילד בן 9 מסתובב לבדו בעולם העוין, ללא משפחה, ללא פינה חמה וללא כסות ומזון. כל מה שהעסיק אותו היה כיצד לשרוד עוד יום ועוד לילה, וחיפוש מתמיד ועיקש אחר “נשמות טובות” שיזדקקו לעזרתו וכך, יעזרו גם בהישרדותו.
עם תום המלחמה שהה מיכאל בבית יתומים ומשם הגיע לבית ילדים של “השומר הצעיר” ובהמשך עלה ארצה. הוא צורף למשפחה זרה וכך הגיע ארצה ב-1951 לקיבוץ שריד, שם הצטרף למסגרת של עליית הנוער בקיבוץ.
בשנות החמישים הקים את קן “השומר הצעיר” במגדל העמק והגיע להיות חבר ההנהגה הראשית ב”שומר הצעיר”. מיכאל היה גם אחראי על קיני חסות שהוקמו ביישובי עולים למיניהם. הוא התגייס לשרות בחטיבת גולני במחלקת סיור והמשיך את שירותו במילואים בגזרות שונות. הוא לחם במלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת ההתשה – תמיד קרבי ותמיד ראשון להתנדבות. עם הקמת חטיבת הטירנים הצטרף אליה עם אותם מאנשי גדוד 25 שעברו מחטיבה 45 לחטיבת הטירנים החדשה. הוא שובץ במחלקת הסיור של הגדוד ואיתה לחם במלחמה. ההתנדבות ואחוות הלוחמים היו כנראה מאחורי התגייסותו לצוות החילוץ.

יאיר שמרת

דברי אליעזר יפה, אחיו של סגן משהל’ה יפה ז”ל

אנשי חטיבה 274, לכל אחד מכם, ולחבריכם שאינם כאן, חלק בחילוץ הטנק ובו החללים זוהר בן זאב ומשה יפה. כל מה שעשיתם ופעלתם עד לרגע החילוץ, גם ימים רבים בהכנות ובלחימה, תרם לאפשרות לחלץ את הטנק ולהביא את זוהר ומשה’לה לקבר ישראל. הם זכו לקבר הרבה לפני חללי צהל אחרים. אולי הייתה בזה נחמה פורתא.
לאחר החילוץ, כתבו הוריי מכתב תודה, לארבעה מהמשתתפים, שאת ששמותיהם קיבלנו. היום לאחר 39 שנים, ובשם משפחות בן זאב, חורב ויפה, אקרא מכתב התודה, המיועד לכל אחד מכם!
“הננו להודות לכם מקרב לב על השתתפותכם בחילוץ הטנק. הודות לכם זכינו להביא את זוהר בן זאב ומשה יפה ז”ל לקבר ישראל. היה לנו הצורך להביע את הערכתנו ותודתנו מיד עם היוודע לנו מעשכם הגדול, אך לצערנו לא היה לנו הכוח והריכוז לכתוב לכם ואיתכם הסליחה. גם עתה נראות המילים דלות מהביע את רגשותינו.
ההורים שרה וראובן יפה”
אנשי חטיבה 274 אני גאה בכם ומצדיע לכם.

אליעזר יפה

מפגש רעים לפני הטקס

חוברת על החטיבה

בעקבות היוזמה של חברנו יובל שחף, ציין יאיר עמיקם, רוכז בשנתיים האחרונות חומר רב על ההיסטוריה של הקמת חטיבה 274 ופעילותה במלחמת יום הכיפורים, על רקע הקמת מערך יחידות טנקי השלל בצה”ל. אנו מנסים לרכז מימון להפקת חוברת מיוחדת על בסיס מה שריכז וכתב יובל, ויש לנו כבר הצעה לעלות הנדרשת. חברתנו מירה שחם גולן, אלמנתו של יואל שחם ז”ל, הצטרפה לצוות, וכמי שעוסקת בתחום הפקות הדפוס, הציעה את עזרתה המקצועית לליווי העריכה וההפקה, ועל כך אנו מודים לה.

עדכונים מפי דב גלבוע

סא”ל במיל’ דב גלבוע היה קצין השלישות החטיבתי בעת מלחמת יום הכיפורים.
עדיין לא איתרנו את כל המשפחות השכולות של חברינו הלוחמים ואנו ממשיכים במאמץ לאתרם. הנוכחים כאן באולם הם רק חלק קטן מאוכלוסיית החטיבה לדורותיה ואנו ממשיכים ועושים מאמץ להרחיב את המסגרת ולהגיע לכול מי שאפשר. המאמץ תלוי גם בכם וכול אחד נקרא לסייע, לחפש את החברים שהוא זוכר ומכיר. נשמח לקבל כול פרט בנושא זה לחברי הצוות המארגן.
כרגע אנו מנסים לארגן את המימון הנדרש להפקת חוברת החטיבה כפי שיובל הציג בפניכם, ומי שיוכל לסייע בעניין זה יבורך.
בשנה הבאה ימלאו 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. כול מי שיש לו רעיון כיצד לתת ביטוי לכך בכנס הבא – מוזמן לפנות לאחד מאנשי הצוות המארגן. אנו גם מבקשים ממי שיש לו תמונות, מתקופת השירות בחטיבה ומימי הלחימה, להעביר סריקות שלהן לחביבה או ליובל.
לעתיד יש גם מחשבה להקמת אנדרטה לזכר חללי החטיבה במתחם יד לשריון. יתכן שנצטרך לשם כך להקים עמותה לגיוס כספים למטרה זו, כל רעיון יתקבל בברכה.
מכאן אני מודה ליאיר עמיקם שלקח על עצמו מדי שנה להנחות הטקס והכנס בצורה ראויה ביותר.