ידיעות אחרונות,
המלחמה של השריון בצה”ל בשנים האחרונות, היא לא רק על מעמדו ועל יוקרתו בעיני בני הנוער, המפנים גב למה שנתפס אצלם כשירות אפור, אנכרוניסטי ונטול יוקרה. המאבק האמיתי של השריון, ולא רק בישראל, הוא על הרלוונטיות שלו בשדה הקרב. הביצועים האחרונים של הכוחות המשוריינים בצבא היבשה ב־2006 בלבנון ופעמיים ברצועת עזה, הותירו את התחושה שמשהו חורק במכונה הזו. התוצאות לא היו משביעות רצון, בלשון המעטה. אין פלא שבשנים האחרונות מהססת צמרת הצבא לבצע תמרון יבשתי משמעותי בשטח אויב מחשש לכישלון ומעדיפה, כמעט בכל מצב, להשתמש בפתרון האווירי. התירוץ היה ונותר: הטנק לא ממש הצליח להתאים את עצמו למלחמה נגד כוחות חצי־צבאיים, גרילה וטרור. זה המגרש של הכוחות המיוחדים, של כוח האוויר, אפילו של חי”ר משוריין. הטנק הוא פיל בחנות חרסינה במלחמה הזו. ואכן, מספר הטנקים בצבא הולך ומצטמק.
למפתחי הטנקים בישראל יש עכשיו הזדמנות להציג את הדור הבא של הכוח המשוריין הבונה את עצמו לאיום החדש. תת־אלוף ברוך מצליח, העומד בראש מערך פיתוח וייצור הטנקים והנגמ”שים בצה”ל, אומר: “יש לי חלום שביום שנזדקק, חלילה, לבצע תמרון יבשתי, לא תצוץ בכלל השאלה אם להפעיל את הכוח המשוריין. הכלים המשוריינים של הדור החדש לא רק שישתלטו על שטח וישמידו את האויב, אלא יביאו להכרעה ברורה”.
בלב הדור החדש עומד ה”ברק”, שקמצוץ מן היכולות המסווגות שלו נחשף כאן לראשונה. זה נראה כמו טנק, זה נשמע כמו טנק אבל זה לא עוד טנק. אמנם זו עדיין מפלצת פלדה במשקל של 70 טון, אבל יש לה כבר בינה משלה, שחושבת ומדברת. כשמערכת הנשק הקטלנית הזו – בשמה המלא “מרכבה־4 ברק” — תיכנס ב־2020 לשימוש מבצעי, בצוות הטנק יהיו למעשה חמישה: ארבעה לוחמים ורובוט אחד שיחשוב, ייעץ, יזהה אויב, יזהיר, ינתח את השטח ויקבל החלטות. וכל זאת בלי פאניקה, בלי זעקות קרב, בקול נשי נעים ורגוע שיישמע באוזניות של אנשי הצוות. המפתחים בחרו למחשב הטנק קול נשי כי הם גילו שכאשר הרובוט מדבר בקול גברי, הצוות חושב שהוא אחד משלהם והתגובה שלו איטית יותר.
תא”ל מצליח הוא ראש מינהלת טנק המרכבה במשרד הביטחון, וחתן פרס ביטחון ישראל בתחום מיגון השריון. “ניסינו אותו גם כמערכת נשק אוטונומית. קרי, טנק רובוטי, ללא צוות אנושי”, הוא מספר. “בניסויים זה עבד, רק שאין לכך דרישה מבצעית — ובצדק. בניגוד למטוס ללא טייס, שיוצא בשעה מסוימת מהבסיס ושב כעבור כמה שעות, טנק שיוצא למערכה יבשתית יוצא אל הלא נודע, שיכול להימשך שבועות ואפילו חודשים. במצב כזה נדרש ליווי אנושי שימשיך לתפעל אותו לאורך זמן. לא סביר להניח שנראה טנקים לא מאוישים בטווח הנראה לעין, ודאי לא במסגרות לחימה של פלוגות וגדודים. אבל הטכנולוגיה — היכולת להפעיל טנק רובוטי בודד למשימה מסוימת, לפרק זמן מוגדר — כבר קיימת”.
מחשב מסלול מחדש
בדגם המבצעי הנוכחי של טנק “מרכבה־4 מ'” (האות מ’ מציינת שהטנק מצויד במערכת ההגנה האקטיבית “מעיל רוח”), שעל בסיסו פותח ה”ברק”, מותקנים כיום 46 מחשבים הניזונים מעשרות חיישנים, ההופכים אותו למערכת נשק דיגיטלית קטלנית, עם יכולת פגיעה של 90 אחוז בפגז הראשון. ועדיין, בדגם הנוכחי נדרש הצוות האנושי לזהות מטרות במהירות ולהביא את התותח אל המטרה. הטנקיסטים שייכנסו ל”ברק” ב־2020 יקבלו כבר את המחשב ה־47, המכונה במינהלת טנק המרכבה “מחשב המשימה”. למעשה מדובר במחשב “אנושי” המשיק לטכנולוגיות של בינה מלאכותית. המחשב מתיך את כל המידע שנאגר בכל שאר המחשבים בטנק ומציג בפני הצוות תמונת שטח והחלטות לפעולה. תהליך זיהוי האויב וביצוע הירי נעשה בדיוק ובמהירות, בתוך שניות. המפקד לא רק מקבל מן המחשב מטרה ודאית, המחשב גם אומר לו מה לעשות, וחלק מהפעולות הוא כבר מבצע בעצמו. כשהוא מזהה איום מיידי, הוא מסובב את כוונת הטנק לעבר האויב, ולא מחכה שהמפקד יעשה זאת. על צג המחשב תוגדל אוטומטית תמונת המטרה ולמפקד לא ייוותר אלא לשגר את הפגז.
ככלל, כמות המטרות הנחשפות בפני הצוות היא הרבה יותר גדולה והרבה יותר מדויקת. באמצעות המחשבים האחרים והחיישנים — כולל מערכת מצלמות המציגות תמונה פנורמית של הגזרה 360 מעלות סביב הטנק, ביום ובלילה, בערפל ובגשם — יזהה “מחשב המשימה” את התנועות סביב הטנק, יציין תנועות עוינות בטווחים של קילומטרים ואם יש כמה מטרות עוינות, יתעדף אותן לפי רמת האיום על הטנק. הוא יידע איזה טיל מכוון אליך ואיזה טיל מכוון לטנק השכן. המחשב גם יציג בפני המפקד את העמדות השולטות בשטח, מהן יוכל לבצע את הפעולה ההתקפית. ה”ברק” תוכנן כך שהתגובה לירי יכולה להיות אוטונומית לחלוטין, ללא יד אדם. בחיל השריון החליטו להשאיר עדיין את שיקול הדעת בשיגור הפגז למפקד הטנק, מחשש של ירי על כוחותינו. הטכנולוגיה הזו כבר קיימת היום, בחלקה, והופעלה ב”צוק איתן”. ועוד נתון: הפגז שנורה מן הטנק הוא מהיר מטיל הנ”ט הנורה כלפיו. קרי, הצוות ששיגר את הטיל יושמד עוד לפני שהטיל יגיע אל הטנק. זוהי בתמצית התשובה של טנק ה”ברק” לעידן של האויב הנעלם, התת־קרקעי.
“מי שהספיד את הטנק בעידן שדה הקרב החדש לא יודע על מה הוא מדבר”, אומר תא”ל מצליח. “לא יהיה אפשר לצלוח את שדה הקרב — גם בשרידות, גם בתמרון וגם בכוח האש — בלי מערכת הנשק הזו. כאשר תתקבל החלטה להכניס כוח מתמרן לשטח כדי להשמיד ירי תלול מסלול, הטנק הוא הכלי שיגיע לחיכוך עם האויב, יחייב אותו לצאת מהקרקע ולחשוף את עצמו, אפילו לטווח קצר, ואז יתקוף וישמיד אותו”.
יכולת היתוך המידע הנושקת לבינה מלאכותית מאפשרת למחשב לדבר עם נהג הטנק ולברור עבורו את המסלול האופטימלי. המחשב יסביר לו איפה יש דרך בוצית ויזהיר אותו מפני עליות תלולות שלא יוכל לחצות. מנוע ה”ברק” יהיה היברידי: מנוע חשמלי שישולב במנוע דיזל, מה שיגדיל את טווחי הנסיעה.
ההימור של צה”ל
בחיל השריון עדיין מעכלים את קפיצות המדרגה הטכנולוגיות, שבחיל האוויר ובחיל הים הוטמעו כבר מזמן. בחודש שעבר בחנו את הקסדה החדשה של מפקד טנק “ברק סימן 4”. היא מיוצרת באלביט ומזכירה מאוד את קסדת הטייסים במטוסי הקרב המתקדמים, כמו האף־35. כשמפקד הטנק מפנה את ראשו הוא רואה על מסך הקסדה את מה שמתרחש בסביבת הטנק, ומקבל את כל הנתונים להחלטת החלטות. בשריון מתלהבים: מי היה מאמין, קסדת טיס בטנק. כעת הולכים לניסוי נרחב יותר שבו ייבדקו הקסדות האלה במסגרת מחלקת טנקים.
אין יותר “חשופים בצריח”. השינוי המנטלי המרכזי של לוחם השריון שיפעיל את הברק בתוך שנתיים־שלוש, נעוץ בעובדה שהוא מנהל את המלחמה מתוך הכלי עצמו, בהתבסס על מכשירים, בדומה לאנשי הצוללות. לדור שגדל על מסכים זה נראה טבעי, אבל טנקיסטים ותיקים לא יכולים להבין איך אפשר לנהל קרב מבלי להוציא את הראש החוצה. מפקד הטנק ב”ברק” כמעט לא מדבר בקשר עם אף אחד. מחשבי המשימה של כל הטנקים בפלוגה או בגדוד משוחחים ביניהם, חולקים מידע ומטרות. אין יותר צעקות בקשר: “טילים בכיוון שלך!” הברק ידבר גם עם מחשבי המשימה בנגמ”שים הכבדים החדשים של כוחות החי”ר שיפעלו איתו בצוות הקרב החטיבתי. הנגמ”שים, הנמ”ר החדש והאיתן, יצוידו גם הם בחיישנים ומערכות מחשוב דומות.
מינהלת טנק המרכבה הוקמה ב־1970. הדגם הראשון, סימן־1, יצא מקו הייצור ב־1979. מאז יוצרו בישראל אלפי טנקים, וקשה לומר שמדובר בקצב מזורז. גם היום קצב ייצור הטנקים הוא מינימלי ונועד, בעצם, לשמר את קו הייצור למצב שבו תידרש פתאום הצטיידות מואצת בעוד טנקים. בתוכנית העבודה הרב־שנתית הנוכחית יורד צה”ל למינימום טנקים שיימצאו בשירות. האם צה”ל מהמר? תא”ל מצליח עוקף את המהמורה: “אנחנו מפצים על הירידה בכמות באמצעות העצמת היכולות של המרכבה. כל זה נכון בהנחה שהמזרח התיכון לא יתהפך ביום אחד. במפעל מסוגלים להגביר את קצב הייצור בהינתן פקודה, כשנדרשנו להגדיל את כמות הנמ”רים לחי”ר הכפלנו את קצב הייצור שלהם. החל מהשנה הבאה נרכיב על הכלים המשוריינים פי שלוש ערכות של ‘מעיל רוח’, על פי דרישת הצבא. אני רק מקווה שתישמר היציבות בתוכנית העבודה. לא כפי שאירע בעבר, כשהחליטו פתאום לעצור את ייצור הנמ”רים ואז חזרו בהם. חוסר היציבות מסכן את קו הייצור הנוכחי שמפרנס 200 תעשיות אזרחיות, המעסיקות כעשרת אלפים עובדים בכל רחבי הארץ. 93 אחוזים מטנק המרכבה מיוצרים על ידי גורמים אזרחיים. במפעל הצבאי המרכיב את הטנק (מש”א) עובדים כ־300 איש. על אלה צריך להוסיף 100 מהנדסים ו־200 אנשי סגל אחרים במנט”ק העוסקים בפיתוח, בתיכנון ובניהול הייצור. התקציב השנתי של המנהלה הוא מיליארד שקל, לא כולל סיוע חוץ־ביטחוני”.
“מכיר כל בורג”
טנק המרכבה נולד על רקע הטראומה של מלחמת יום הכיפורים והתמקד בסוגיית השרידות של הצוות. במלחמה ההיא לחמו כ־2,000 טנקים ישראליים, רובם אמריקאיים ובריטיים משודרגים. 800 מתוכם יצאו משירות תוך כדי לחימה, 500 נחדרו. כמות ההרוגים הממוצעת עמדה אז על 1.7 לכל טנק שנפגע. במלחמת לבנון השנייה התייצבו למערכה טנקי מרכבה ללא מיגון אקטיבי, אבל עם מיגון ריאקטיבי, שאמור לבטל או למתן את עוצמת הפגיעה של הטיל או הקליע בטנק. כ־400 טנקים נכנסו אז ללבנון, חמישה אחוזים מתוכם הושבתו וחמישה טנקים הושמדו לחלוטין. כמות ההרוגים הממוצעת: הרוג אחד לכל טנק שנפגע. עיקר ההרוגים נפלו באותם חמישה טנקים שהושמדו. בצוק איתן, כשחלק מהטנקים היו ממוגנים גם במערכת “מעיל רוח”, אף טנק לא הושבת כתוצאה מפגיעה.
“2006 הייתה נקודת המפנה מבחינתי”, אומר תא”ל מצליח, “הייתי אז ראש ענף מיגון במנט”ק. עם כל טנק שנחדר הרגשתי שהורידו לי יד. תיחקרתי כל טנק ואז נכנסנו להילוך גבוה בתחום ההגנה האקטיבית, מעיל רוח, ואנחנו המובילים בעולם. האמריקאים רוכשים עכשיו מאיתנו 100 מעילי רוח עבור טנקי האברמס שלהם. אף פעם לא יהיו לכל כלי הרכב הקרבי המשוריין בצה”ל מעילי רוח, אבל אותו כוח מחץ שיפרוץ, ללבנון למשל, יהיה ממוגן באופן אופטימלי. אנחנו נמצאים בעידן חדש של התאמת הטנק לזירת הלחימה החדשה. יש כבר היום בבטן הטנק פגזים שלא היו לנו ב־2006, שפותחו במיוחד בתע”ש לשדה הקרב עם ‘האויב הנעלם’: פגז ה’כלנית’, שנכנס לשירות ב־2011 וה’חצב’ שהפך מבצעי ב־2014. מדובר בפגזים רב־משימתיים. החצב מפצח מבנים ובונקרים ומשמיד את היושבים בהם בטווחים של עד חמישה ק”מ. הכלנית נותן מענה לשישה סוגי איומים שונים, כולל השמדת כוחות רגליים ברסס, פיצוח מבנים, פגיעה במטרות רכות כמו רכבים וכלה בהשמדת מסוקים. הטנק הוא לא תותח, הוא לא נשק סטטיסטי, הוא נשק מדויק. אם הטנקיסטים באימונים לא מגיעים לרמה של 90 אחוז פגיעה בפגז הראשון, בודקים מה קרה לצוות שלא הפעיל נכון את מערכת האש”.
בימים אלה מסיים תא”ל מצליח 30 שנות שירות. הוא החל כמהנדס בעתודה האקדמית שהגיע למנט”ק ב־1987, לצוות הפיתוח של המרכבה סימן 3, ומאז הוא חולם ונושם טנקים. “עם כל הצניעות”, הוא צוחק, “אני מכיר כל בורג בטנק ובנגמ”ש”. הוא נחשב למומחה עולמי בתחום ייצור ופיתוח טנקים ורכב קרבי משוריין. עכשיו הוא משתחרר מהצבא והולך לאקדמיה לגדל דור חדש של מהנדסים. על שולחן השרטוט שלו הוא משאיר ליורשיו את הטנק של העשורים הבאים: קלי”ע — קבוצת לחימה יבשתית עתידית. אבל זה כבר שייך לעולמות לחימה עתידניים, של כלים אוטונומיים.
לכתבה במקור, ראו כאן:
