חייל נקלע לקרב כגרגר חול אשר סופה שטפה את מקום רבצו. רגע חולף והוא עשוי להימצא בעין הסערה. חייל או מפקד נקלעים לקרב לא מתוך ידיעה או כוונה לקבל עיטור על לחימתם, וכל רצונם הוא לעשות את המלאכה ולחזור בשלום. והשאלה בעינה, מה מביא חייל לרגע התעלות נדיר המזכה אותו בעיטור הגבורה, או בעיטור אחר או ציון לשבח?
אל”ם (במיל’) שאול נגר
גיבורי ישראל מקבלי עיטור הגבורה, מאת עפר דרורי, דרורי הוצאה לאור, 2014, 83 עמודים, כריכה רכה
תיאור המעשה בתעודה של עיטור הגבורה מביא את סיפור המעשה בקצרה, והוא מסתיים במילים: על מעשה זה הוענק לו עיטור הגבורה. רק ארבעים לוחמים בצה”ל קיבלו את עיטור הגבורה, החל במלחמת העצמאות ועד תום מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, ומאז לא הוענק עיטור זה. אוסף הסיפורים של מקבלי עיטור הגבורה, בספר המרתק והמרגש שריכז עפר דרורי, מציג פסיפס אנושי מגוון של לוחמים, חיילים ומפקדים, שקיבלו את עיטור הגבורה.
הנושא המעניין והמסקרן ביותר הוא המניע להתנהגות המיוחדת בקרב, שבעקבותיה מקבל הלוחם את העיטור הגבוה ביותר של צה”ל, או כל עיטור אחר או ציון לשבח. בכל עשייה בקרב המזכה את הלוחם בעיטור הגבורה, יש נסיבות של סכנה רבה ומוחשית לחייו ולחיי מי שבקרבתו, יש התגברות על הפחד שיכול לשתק, ויש חתירה לבצע את המשימה. יש מי שלא ירימו את ראשם מחוץ למחסה לנוכח אש אויב, ואין הם פחדנים.
ככל שמעיינים ומהרהרים בסיפורי הגבורה, מגיעים ליסוד היסודות המביא לוחם להתעלות ברגע מיוחד וקשה של הקרב, ולעשות מעשה חריג בעוצמתו. יסוד זה טבוע וגנוז באישיותו וקיים בו, ורק ממתין לנסיבות המיוחדות שיאלצו אותו להביאו לביטוי. אין ספק שקשה לפרוט זאת לפרטי פרטים. האומר חינוך – צודק, האומר חברים – צודק, האומר הפחד מבושה – צודק, ואין זה הכל. יש בין מקבלי העיטורים מי שלא הכירו את הלוחמים שבקרבתם, כמו מפקד שהחליף טנק בקרב ואף לא ידע את שמות אנשי הצוות.
אין חינוך מיוחד לבעלי עיטור הגבורה. יש חינוך כולל שיש בו מרכיבים של הכרה בצדקת הדרך, של אמון במפקד, של לכידות חברתית, של אהבת הארץ והמדינה, של הערכה עצמית.
ההיסטוריה של עם ישראל בדורות האחרונים ולפני קום המדינה רצופה מעשי גבורה, גם אם לא היה אז בנמצא העיטור הרשמי. לאורם של סיפורים אלה אנו מתחנכים ומחנכים. יוסף טרומפלדור הוא אחד מהם, וגם חנה סנש הצנחנית שאמרה קול קרא לי והלכתי, הלכתי כי קרא הקול.
ראוי ספר זה לקריאה ולהצגה לבני הדור הצעיר.
עיטור הגבורה
סיפור המופת של נתן אלבז, בעל עיטור המופת (לא מהספר)
נתן אלבז עזב בגיל 17 את משפחתו במרוקו ועלה לישראל כדי לשרת בחטיבת גבעתי. בשנת 1954 קיבל אלבז משימה לפרק רימוני יד, שאותה ביצע באוהל. כשהבחין כי נצרתו של אחד הרימונים השתחררה הוא ניסה להימלט אבל אז הבין כי חבריו עלולים להיפגע. הוא לא היסס ובקור רוח הצמיד את הרימון לגופו וכך הגן על הסובבים אותו. אלבז ז”ל נהרג ומשפחתו קיבלה את צל”ש הרמטכ”ל משה דיין.
נתן אלבז ז”ל – שירו של נתן אלתרמן מ-1954
רַצְתָּ חִישׁ, בְּלִי עֲמֹד, כְּאִלּוּ
אֲחַזְךָ הַטֵּרוּף כִּי עַז.
רַצְתָּ חִישׁ וּפָנִים הֶאֱפִילוּ
כִּפְנֵי אִישׁ הַפּוֹרֵץ לָבוֹז בַּז.
כֹּה מִהַרְתְּ לָרוּץ שֶׁאֲפִלּוּ
הִצְטַדֵּק לֹא הִסְפַּקְתָּ, אֶלְבָּז.
הרמון לאחור לא השלכת
כי היה איש באֹהֶל רָבוּץ.
הרִמּוֹן לפנים לא הִטַּחְתָ.
כי נראו אנשים בחוץ.
פֶּה פערת, עיניים פקחת
ובידך כיליון חרוץ.
אז פרצת לרוץ על פני חֶלֶד.
על תבל…לבקש בְּקִרְבָּהּ
מקום אין בו לא איש ולא ילד
והדרך כבדה ורבה
ובידך הפצצה הַמֻּפְעֶלֶת
שהתחילה לספור עד ארבע.
הא, נופל על עפר כחוק,
שרש אפריקה, בן מָרוֹק.
הא, מוטל פעור פה ונדהם,
עֵד בינינו רִבּוֹן עולם.
טוראי נתן אלבז ז”ל. הצילום מאתר הגבורה
