עשור אחרי הקיץ הקשה בצפון, יצאנו לסיור בנקודה שבה נחטפו אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז”ל, באירוע שהצית את מלחמת לבנון השנייה. סגן מפקד עוצבת הגליל, אל”מ עמיחי יודנפרוינד, מבטיח שצה”ל ערוך למלחמה הבאה. ראיון עם אל”ם עמיחי יודנפרוינד, קצין שריון ותיק, סגן מפקד עוצבת הגליל.
יאיר קראוס. מקור ראשון, 22 ביולי 2016
השעה תשע בבוקר, כמו ביום ההוא שממנו הכול החל. אנחנו יוצאים לדרך מהמוצב הסמוך למושב זרעית בגבול לבנון, לעבר נקודה 105 שבה אירעה חטיפתם של אלדד רגב ואהוד (אודי) גולדווסר ז”ל לפני עשור, אותה חטיפה שהציתה את מלחמת לבנון השנייה. זוהי נסיעה של חמש דקות, באותו ציר בדיוק.
במהלך הנסיעה הקצרה קשה לחוש מתח או סיכון כלשהו, אבל אל”מ עמיחי יודנפרוינד, סגן מפקד עוצבת הגליל החולשת על כל מרחב הגבול עם לבנון מראש הנקרה ועד החרמון, מסביר כי בדיוק באווירה השאננה הזאת נפתחה המלחמה ההיא שגבתה מחיר כבד ושתוצאותיה מעסיקות את כולנו עד עצם היום הזה.
זה קרה ב-12 ביולי 2006. גדוד יואב, גדוד מילואים ותיק ששמר על הגבול הפסטורלי והשקט זה שנים ארוכות, התכונן לקראת סיום התעסוקה המבצעית והחזרה הביתה לאזרחות. חיילי הסיור ארזו את חפציהם, ובציפייה לקראת סיום המשימה יצאו לסיור האחרון בקו הביטחוני, המקביל לגדר הגבול ממערב למזרח בתוך שטחה הריבוני של מדינת ישראל. הם נעו על הציר בשני רכבי ‘האמר’.
בשעה 09:05 הופר השקט. חיזבאללה פתח במטח ירי כבד ממרגמות ומנשק קל לעבר יישובים בכל רחבי הגזרה. זו הייתה פעולת הסחה, שנועדה להסוות חטיפת חיילים מתוכננת מראש. לפתע התקיפה חוליית לוחמי חיזבאללה את הסיור הצה”לי באמצעות טילי אר-פי-ג’י וירי רובים. שבעה חיילים השתתפו בסיור. שלושה מהם נהרגו – אייל בנין, שני תורג’מן וואסים סלאחנאזל.
חייל אחד נפצע קשה, וחייל נוסף יצא ללא פגע. אודי גולדווסר ואלדד רגב נחטפו בידי כוחות החיזבאללה לעבר לבנון, ולא היה ידוע אם נותרו בחיים. במהלך ניסיון לאתר אותם, מיד לאחר החטיפה, נהרגו ארבעה חיילים נוספים.
לאחר כמה ימים של בלבול וחוסר החלטיות בדרג המדיני, הובילה החטיפה המדוברת למלחמה שגבתה את חייהם של 121 חיילי צה”ל ו-44 אזרחים ישראלים. רק בשנת 2008 הוחזרו גופותיהם של שני הנעדרים במסגרת מה שכונה “עסקתטננבוים”, והתברר באופן סופי ומוחלט כי הם אינם בין החיים. בדיעבד הובן כי גולדווסר ורגב ז”ל נהרגו כבר במהלך האירוע, ונחטפו מתים.
האויב הסמוי מן העין
“בשעה 11 בערך קיבלתי את הדיווח הברור על החטיפה ועל טנק של גדוד 82 מחטיבה 7 שעלה על מטען באזור”, מתאר אל”מ יודנפרוינד את הימים שקדמו לפתיחת המלחמה. “הבנו שהיה אירוע, ובאותו יום כבר התייצבנו כאן לקבל משימות. לקח עוד שבוע, ואז כבר נכנסו ללבנון וקיבלנו משימות לביצוע”. באותה תקופה שירת יודנפרוינד כסגן מפקד גדוד 77 בשריון, שתפס קו מבצעי בגבול לבנון בסמוך לגזרת החטיפה.
אנחנו יורדים מהרכב הממוגן אל הנקודה שבה אירעה החטיפה. על גדר התיל לצד הדרך הציבו ההורים השכולים אנדרטה המספרת את סיפור הקרב, ולצדה תלויים עדיין דגלי המחאה שדרשה להשיב לביתם את חיילי המילואים שגורלם לא היה ידוע. אלדד ואודי מחייכים אלינו משלטי הבד, ולצדם מתנוסס הפסוק “ושבו בנים לגבולם”. חלקי פח ופלסטיק מרכב ה’האמר’ השרוף תלויים על גדר התיל.
“מהבית הזה, כאן מעלינו, ניהלו את כל מבצע החטיפה”, מצביע אל”מ יודנפרוינד לעבר בית גבוה עם מרפסות שיש הצופה עלינו מעבר לגבול הלבנוני. “היה שם חמ”ל שצפה על הכול, ומשם התקבלו הפקודות ללוחמי חיזבאללה שחיכו מוכנים באזור כדי לפגוע ולחטוף את החיילים שהיו ברכב”.
האם יש משהו שיכול להבטיח שאירוע החטיפה ההוא לא יחזור בשנית? מה בעצם מאפשר לנו לשוב עכשיו לאותה נקודה ולהסתובב בה ללא חשש?
“באופן עקרוני שום דבר לא יכול להבטיח את זה, אבל הפעילות שלנו היא במקום אחר לגמרי ממה שהיה כאן בשנת 2006, והחיילים בשטח ידעו להגיב אחרת. המודיעין לא היה במקום שבו אנחנו נמצאים כיום, לא פעלנו במובלעות בשטח כפי שאנחנו פועלים כיום, ומערך האיסוף לא היה קיים בצורה הנוכחית שלו. מאז התקדמנו מאוד”.
השינוי שעליו מדבר יודנפרוינד ניכר בבירור לכל אורך התוואי בגבול לבנון, ובעיקר בסמוך ליישובים הישראליים שבמשך שנים היו חשופים ומאוימים. “המרחב כאן עוצב מחדש בשנים האחרונות”, הוא אומר. “הזזנו הרים וחצבנו סלעים כדי להעמיק את האבטחה ולבודד את היישובים מנקודות התורפה. הוקמו חמ”לים מתקדמים לאיסוף ולמעקב אחרי כל מה שקורה מעבר לגבול. במשך עשור נעשתה כאן עבודה משמעותית מאוד, ונבנתה מערכת שלמה של הכנה לעימות ומניעתו. מהכנות של התשתיות במרחב, דרך מערך האיסוף, וכלה באימונים צבאיים שמתכוננים לכל תרחיש”.
איך שומרים על דריכות בשגרה כשאין אויב מוחשי מול העיניים, כפי שיש בגזרות אחרות כמו בעזה וביו”ש?
“גדוד של חטיבת הצנחנים בקרוב יסיים כאן קו של חצי שנה עם פעילות מבצעית מעולה, גלויה ונסתרת. זו המשימה של המג”ד והמפקדים – להביא למצב שבו גם כשהחיילים לא עומדים מול אויב שנראה מולם, הם לא מפסיקים לעשות פעילויות כמו פטרולים ומארבים מול נתיבי חדירה אפשריים. יכול להיות שהחיילים לא מרגישים את הסכנה או המתיחות, אבל בסופו של דבר, המפקדים הכינו אותם בפעילויות מבצעיות ובבניית כוח משמעותי במשך חצי שנה, כדי שיכירו את השטח היטב ויהיו מוכנים טוב יותר למלחמה”.
”בוודאי שיש דרך להכין את החייל לאירוע חטיפה”. חיילי צה”ל בפעילות מבצעית צילום: דו”צ
יש דרך להכין חייל לאירוע חטיפה כמו שהתרחש כאן ושהוא יצא ממנו בשלום?
“בוודאי שיש דרך להכין את החייל לאירוע כזה, ואנחנו עושים את זה יום יום. אנחנו מלמדים את החיילים לשאול את עצמם כל הזמן שאלות לפני שהם עושים משהו. נכנסנו עכשיו לתוך נקודת תורפה מבצעית. הגדר נמצאת משמאלנו, בשטח הגבוה.
“אני וכל חייל שואלים את עצמנו לפני הכניסה מה עומד לרשותנו ומאבטח את הנוכחות שלנו במקום? האם מערך האיסוף והמעקב עומד לטובתנו? האם יש טנק שמחפה עלינו? היכן המוצבים הסמוכים? למעשה, יש כאן מעטפת שלמה שנמצאת ליד נקודת התורפה הזאת, ואם החייל מודע לכל זה ולכוחות שמסביב, ולצד העוגנים האלו הוא זוכר שזו נקודת תורפה ומרחב מבצעי, אז הוא יהיה מוכן יותר לכל הפתעה.
“אם יקרה אירוע דומה ייתכן שהוא יתפוס אותנו מופתעים, אבל החיילים יודעים איך להגיע לשטח וכיצד עליהם להגיב. אסור שיקרה לנו מה שקרה בפעם הקודמת. זו זכות הקיום שלנו, שגם כשלא תהיה התרעה ונופתע, נדע להתמודד עם המציאות. בינואר 2015 היה בהר דב אירוע של ירי טילי ‘קורנט’ לעבר כלי רכב צבאיים, והוא נגמר ללא יציאה למלחמה. למה הוא לא המשיך למלחמה? כי ידענו לסיים את זה כמו שצריך. מתישהו יהיה כנראה סיבוב מלחמה נוסף, אבל איך בדיוק הוא יתנהל? אני לא יודע ולא רוצה להתייחס לכך. אני יודע לומר שאנחנו מוכנים ושהאויב יחטוף קשות”.
חיזבאללה לא רוצה מלחמה
לא רק בצה”ל מציגים חזית מלאת ביטחון ומוכנות למלחמה. חסן נסראללה, מנהיג חיזבאללה שמתבוסס אמנם בבוץ הסורי ומאבד כוח לחימה יקר, מקפיד להבהיר בכל נאום שהוא נושא מהבונקר שבו הוא מסתתר כי ארגונו טרם אמר את המילה האחרונה וכי אנשיו מתכוננים לעימות נוסף מול מדינת ישראל. לצד האבדות הקשות בזירה הסורית, בשנים שחלפו מאז מלחמת לבנון השנייה הפך חיזבאללה מכוח גרילה לארגון צבאי מסודר ומאומן בעל ארסנל נשק עצום.
בסרטונים מקצועיים ומפורטים שהעלו אנשי הארגון בשנים האחרונות, הם מציגים תוכנית מבצעית לכיבוש יישובים בצפון ישראל באמצעות 5,000 לוחמים מאומנים שיתפזרו לאורך חמש גזרות בגבול לבנון. על פי הסרטונים, במקביל לירי מאות טילים לעבר ישראל יתקדמו הלוחמים לעבר משימת כיבוש יישובים בגבול ובעומק הצפון.
לדברי אל”מ יודנפרוינד, להתמסדות וההתעצמות של חיזבאללה יש גם יתרונות מבחינת ישראל. “תראה את מגדל השמירה הזה שנמצא מולנו”, הוא מצביע לעבר מגדלי תצפית חדשים שהוקמו בשבועות האחרונים מעבר לגבול, ומעוררים דאגה ומתח בקרב התושבים. “כשיש מגדל יש מי שיורד ממנו ומי שעולה עליו ובא להחליף, ויש מוצב אחורי שממנו יוצאים למגדל ויש מפקד שבא לבדוק את החיילים. כשיש מערך כזה ממוסד בשטח, הרבה יותר קל לנו מבחינה מודיעינית. על מה אנחנו לא שולטים? על הפלנגות שלא מוכרות לנו. חיזבאללה עבר בעשור האחרון הליכים של התמסדות, וזה בא לידי ביטוי גם ביכולת שלנו ללמוד אותו. הם נהיו יותר צבא ולא פלנגות”.
“חיזבאללה רוצה מלחמה? לא. ישראל רוצה מלחמה? לא. אז למה אנחנו צריכים להציב כאן את הגדוד הטוב ביותר בצבא, ולהעמיד מערך איסוף ומרכיבים נוספים של הגנה? אנחנו עדיין עושים את הפעילות הזאת ומתכוננים לכל תרחיש אף שאף אחד לא צופה מלחמה כעת. ואני לא נכנס לאיזה אירוע ביטחוני יכול להביא אותנו למלחמה ולמציאות אחרת”.
גם בלבנון השנייה לא ציפינו למלחמה ואף אחד כנראה גם לא רצה בה. למה בכל אופן הגענו ללחימה ארוכה כל כך?
“נכון שבלבנון השנייה הם לא רצו מלחמה, ובכל זאת היא קרתה. למה? אני חושב שזה הרבה בגלל שכצבא לא נערכנו כמו שציפו מאתנו, וזה אני לא רוצה שיקרה שוב. יכול להיות שחיזבאללה יחליט לצאת למלחמה ולא יהיה לנו מודיעין נקודתי על זה, אבל מרמת החייל הבודד ועד ארגון המרחב החדש קיימים כל התנאים כדי שחייל לא יצא לסיור על הגדר בלי היכולת להתמודד עם תקרית. החייל שמגן כאן על הקו צריך לדעת שאסור לו להגיע למצב כמו שהיה כאן לפני עשור.
“בסופו של דבר הייתה פה תקרית מבצעית ברמת הפלוגה ולא מעבר, ומכאן האירוע הלך והתפתח. התנהגות מבצעית נכונה הייתה מונעת את זה. אני יכול לומר בבירור שהיום יש כאן מישהו שידע להתמודד עם איום כזה. מלחמה צריכה להיות קצרה ביותר, להגיע להכרעה מהירה ולתוצאה של אחד-אפס. זהו. זו מלחמה”.
האם ניתן למנוע מחיזבאללה לממש את האיום שלו לכבוש יישובים בגליל?
“תראה את היישוב חניתה שנמצא בתוכניות של חיזבאללה. היום אי אפשר לחדור אליו מלבנון, בגלל המכשולים שהקמנו בשטח. תסתכל על המרחב של יישובים נוספים כמו מתת, מטולה ומשגב עם. כמעט בכל מקום נתנו מענה בצורת חומה או מכשול אחר, ועוד נשלים את המהלך הזה. זה לא הוקוס-פוקוס מהרגע להרגע ויש עוד עבודה, אבל היא נעשית.
”אנחנו עושים הכול כדי לא לאפשר להם את ההישג בחדירה ליישוב ישראלי”. כניסת כוחות מילואים לדרום לבנון במלחמה צילום: אביר סולטן/ דובר צה”ל, באדיבות ארכיון צה”ל במשרד הביטחון
“אנחנו עושים הכול כדי לא לאפשר להם את ההישג בחדירה ליישוב ישראלי, אבל האיום לא מטריד אותי כי הוא לא יביא להם שום הישג מהותי. כצבא אני מסתכל על הישגים אסטרטגיים. אולי הם יציבו באיזשהו מקום דגל, או שיצלמו ויגידו שזה צולם קרוב ליישוב וזו תהיה תמונת ניצחון של ‘כיבוש הגליל’. חיזבאללה לא יכול לכבוש את הגליל נקודה. האם לאויב יש יכולת לבצע חדירות מקומיות? כנראה שכן. האם אנחנו נערכים לזה? התשובה היא כן”.
הימ”חים מלאים
אנחנו עולים על הרכב וממשיכים על ציר הנסיעה בגבול, ומגיעים למוצב ‘נרקיס’ הסמוך. מעבר לגבול מתבדר ברוח דגל חיזבאללה קרוע, מעל מוצב שלוחמי הארגון השיעי שבו להתאמן בו לאחרונה. בצה”ל מודים כי בשנים האחרונות שבים לוחמי חיזבאללה לעמוד בגבול ולאסוף מידע כבעבר, אבל שלא כמו בעבר הם לא מסתובבים בכלי נשק ומדים אלא מסווים עצמם כרועי צאן או עוברי אורח.
“בוא תעלה איתי לגבעה פה”, מזמין אותי אל”מ יודנפרוינד להשקיף מלמעלה על מוצב חיזבאללה. “האם יש יכולת אפילו לפלוגה קטנה שלהם לחצות את הגדר ולנסות לרוץ לעבר היישוב שנמצא כאן מולנו? התשובה היא כן. יש יכולת כזו והיא לא מורכבת מדי, אבל אנחנו ערוכים אליה. יש כאן מוצב צה”לי חזק, יש טנק ויש חומה ומרכיבי ביטחון משמעותיים כמו גדר איכותית ודברים נוספים”.
”כל יישוב קיבל חבילת הגנה”. טנק מרכבה פגוע במהלך המלחמה צילום: אביר סולטן/ דובר צה”ל באדיבות ארכיוןצה”ל במשרד הביטחון
ראשי היישובים והמועצות באזור מדברים על תחושות פחד וכעס, על קיצוצים נרחבים שנעשים מדי שנה בתקציבי הביטחון ובמרכיבים ששומרים על שלומם.
“אני יכול להסכים עם מה שהם אומרים, אבל צריך להפריד. אוגדה 91 אמונה להגן על מרחב הגבול. מרכיבי הביטחון של היישובים והמענה עליהם לא נמצאים בידיים שלי אלא בידי פיקוד העורף. אם זה היה רק בידיים שלי, כל יישוב היה מקבל חבילה טובה יותר וגם הייתי פורץ פה ציר איכותי יותר ונותן עוד פתרונות. אבל פיקוד העורף אחראי על יותר יישובים, והחלוקה גדולה ובעלת שיקולים שונים ומשאבים מוגבלים. אבל, מאידך גיסא, אני אומר שכל יישוב קיבל חבילת הגנה, ויש פה עבודה צמודה עם פיקוד העורף ומעורבות גדולה שלהם בנעשה. חלוקת המשאבים בין היישובים נעשית בהתאם לקרבה שלהם לגדר ולמידת האיום כלפיהם”.
לאחרונה עלתה סוגיית פינוי תושבים בעת חירום, ונעשו תרגילים נרחבים לפינוי אוכלוסייה. מה עמדתך בנושא?
“פינוי תושבים קורה משתי סיבות עיקריות. האחת, להגן על תושבים. אם שתולה או זרעית חוטפים טילים אז שלא יהיו שם תושבים, שלא ייהרגו. הסיבה השנייה, לאפשר לצבא להגן טוב יותר. משתי הסיבות האלו התשובה היא כן, אני אעדיף שלא יהיו כאן תושבים בזמן מלחמה. אבל אתה לא תוכל להכריז למשל ‘התושבים עזבו את שתולה’, כי הרי עובדי הלולים ואוספי הביצים יישארו כאן. אנחנו, בסך הכול, רוצים לשלוט ולדעת מי נמצא כאן, איפה וכמה. אבל חשוב לציין שלפנות תושבים זו החלטה של דרג מדיני ולא שלנו”.
”מכל הבחינות האלה אנחנו במקום אחר לגמרי”. מלחמת לבנון השנייה
ובשעת מלחמה, מה אתה מצפה מהאזרח שגר כאן בחזית? כיצד עליו להתנהל?
“הדבר החשוב ביותר הוא משמעת עצמית. להישמע להוראות פיקוד העורף, ואם תתקבל החלטה כזו אז מי שלא צריך להיות בקו המגע, שלא יהיה שם. אני רוצה שהאזרחים כאן ידעו שהצבא התקדם רבות בעשור האחרון. הוא מתאמן כפי שלא התאמן אף פעם, והתעצם טכנולוגית. זוהי התשובה הטובה ביותר לשאלת המוכנות עשור אחרי לבנון השנייה. שנזכיר לך על מה דיברו אחרי המלחמה? על ימ”חים לא מוכנים, על חיילי מילואים לא מאומנים, על עורף לא מוכן ועוד. מכל הבחינות האלה אנחנו במקום אחר לגמרי, מ’כיפת ברזל’, דרך הימ”ח המעודכן של איש המילואים, וכלה באימונים ועיצוב המרחב מחדש”.
לכתבה , במקור, ראו כאן:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/802/074.html?hp=1&cat=875&loc=2
