עם חמאס לא תהיה הסדרה ולא צריכה להיות. צה”ל צריך לפגוע בארגון ובעומדים בראשו מבלי לדון עוד בהפסקת אש. העתקת הארנונה של בסיסי צה”ל הגדולים לרשויות המקומיות עלולה לקבע את הישענותן על התשלומים הללו. והיכן נמצאת הקרקע לגידול מנהיגים?
אבי בניהו (מאתר מעריב סופהשבוע, 24 באוגוסט 2014)
האלוף גרשון הכהן. צילום: דובר צה”ל
- ברביעי בערב הפכו כלל ערוצי הטלוויזיה למשך 20 דקות לערוץ החינוכית. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, העביר את שריו סדרת חינוך מתומצתת ופומבית, משל רצה להוציא קלונם ברבים וכאילו לא עמד בראשם.
משהו מוזר אחר מתרחש בזמן האחרון בממשלת ישראל. כנראה שגם השרים הממושמעים ביותר קוראים לא רק את מפת התמורות במזרח התיכון, אלא גם את המפה הפוליטית וחובטים בראש הממשלה בפומבי ובעוצמה. האחרונה לעשות כך הייתה השרה ציפי לבני.
אחרי אביגדור ליברמן ועוזי לנדאו היא ביקרה את המשא ומתן על הפסקת האש ואת ניסיונות ההסדרה עם חמאס, והתנערה בעקיפין מהמשלחת הישראלית שעדיין שהתה בקהיר. בתגובה מיהר עמית סגל, הכתב הפוליטי של ערוץ 2, לצייץ בטוויטר: “חבל שאנשים כמו ציפי לבני לא יושבים בממשלה”.
מנהרות הטרור. “התגובה תהיה באוויר, בים וביבשה”. צילום: דובר צה”ל
אירועי השעה החזירו מספר אנשים אל הספרות המקצועית שעוסקת במאבק ובלחימה בטרור, בהם “מלחמה בטרור”, ספרו הנודע של נתניהו על אודות הדרכים שבהן המערב יכול לגבור על האיום. אותם אנשים תוהים מדוע הוא איננו נוהג על פי הכתוב בספרו, ומדוע אף אחד לא מניח על שולחנו את הפרקים הרלוונטיים.
כיום כבר ברור לגמרי: עם חמאס לא תהיה הסדרה ולא צריכה להיות. שכן כל סיכום והסדר אינם מהווים ערובה לשקט ארוך טווח, אלא עד לשלב הבא. העובדה שחמאס פתח באש זמן קצר לפני תום הפסקת האש האחרונה מלמדת על ניסיונו לכלול בתוך הדו־שיח ירי מוגבל אל עוטף עזה, על מנת לעצב גבולות חדשים ובלתי נסבלים מבחינתנו להסדרה.
קל יותר לחתור לכך לאחר שהם מבחינים שהז’רגון התקשורתי שלנו הוא “ישראל תחת טילים”, במקרה של ירי על תל אביב, ו”טפטוף” במקרה של ירי אל עבר יישובי עוטף עזה – גם אם הוא קטלני. ישראל, שלא בטובתה ולא מבחירה, נקלעת כעת למאבק קשה וארוך, ועל הממשלה מוטלת החובה להבטיח שהוא לא יתפתח למלחמת התשה.
בינתיים, נכון לשעת כתיבת שורות אלו, לא הגדירו ראש הממשלה והקבינט בבירור את היעדים האסטרטגיים של השלב הנוכחי במאבק, לאחר שכבר ברור שאין “שקט שיענה בשקט”. ארגון טרור הוא סוג של נחש שכדי לפגוע בו צריך לרוצץ את גולגולתו.
קשה לכתוב במונחים הללו וקשה יותר לבצע, הן בהיבט המודיעיני והן בהיבט המבצעי, אולם הדבר הכרחי. הקבינט חייב להכריז על ראשי חמאס כעל “בני מוות” ולפגוע בהם. הפגיעה בבני משפחת דף ובבכירי חמאס ברפיח מלמדת על כיוון חדש ונכון, גם אם זה הגיע באיחור.
יש להשתלט זמנית על האזורים שבהם מסתתרים המפקדים. צה”ל יודע לעשות זאת. במקביל, צריכה ישראל לחתור לשליטה בתחום המשכורות. באמצעות תשלום המשכורות חמאס מממן את הארגון, את מפקדיו ואת פעיליו. במקביל לתשלומי השכר לעובדי החינוך, הבריאות והרווחה מעביר הארגון משכורות לגורמי “אכיפת החוק” לשעבר, שהפכו למערכת “אכיפת השליטה” האלימה ברצועה.
את אלו צריך להפסיק לממן. ישראל צריכה להבין שלפניה עימות ארוך, קשה ותובעני עם אוכלוסייה שאין לה מה להפסיד (עד שבבוא היום יהיה) ועם ארגון שחושב אחרת מאיתנו, שבונה מקלטים למפקדיו ומפקיר את אזרחיו וחייליו. דרוש מאמץ, חשיבה מחוץ לקופסה, נחישות ותעוזה. רק להכות ולהכות, לפגוע בארגון ובעומדים בראשו בלי לדון בהפסקת אש.
רק כשחמאס יפסיק לירות לפרק זמן משמעותי, נבין את הרמז על הפסקת אש ונחליט כיצד לנהוג. וזאת עד לסבב הבא או עד שיקיאו העזתים את חמאס מעליהם. אין ברירה. כך, תוך כדי אש ומתוך רצון טוב, הייתה ממשלת ישראל לראשונה בעולם שהכירה בפועל בחמאס כישות מדינית. היא עשתה זאת גם בעצם האמירה שאיננו מתכוונים למוטט את שלטונו וגם בעצם המשא ומתן בקהיר. גם את זה נצטרך לתקן. בעדינות.
- על סמך מה העריכו גורמי המודיעין כי חמאס חלש ולכן ספק אם יחפוץ בעימות מזוין עם ישראל? באגף המודיעין של צה”ל, ובוודאי גם בשב”כ (שאחראי ביחד עם צה”ל על המודיעין ברצועת עזה ובגדה), פועלת מחלקת בקרה שאמונה על ה”איפכא מסתברא”, ומשמשת כ”פרקליטו של השטן”. שם ודאי קבע מישהו, או לפחות העלה את האפשרות שדווקא ארגון חלש ומוחלש הנמצא בגבו אל הקיר ינסה לשפר את מצבו המדיני באמצעות עימות צבאי.
אם, חלילה, לא היה גורם כזה, כדאי שיהיה בפעם הבאה. חמאס ספג ויספוג מכות קשות, אבל מבחינות אחרות הוא עלול לצאת מהעימות חזק יותר מכפי שנכנס אליו. גם לגבי איום המנהרות ועוצמתן נאמרו הדברים בפומבי.
בנאום שנשא אסמעיל הנייה ב-23במארס, בעת עצרת רבת משתתפים לרגל יום השנה למותם של השייח’ יאסין ועבד אל-עזיז רנתיסי, הוא אמר: “אללה רצה כי לפני העצרת הזאת ידובר על מנהרות עין השלושה… המנהרות הללו חונכות היום אסטרטגיה חדשה במאבק עם האויב: אסטרטגיית המנהרות. מהמנהרות, מתחת לאדמה, אתם תצאו, גדודי עז א-דין אלקסאם, אנשי ההתנגדות המבורכת. ותדגישו בדם, ביזע, במאמץ ובג’יהאד כי הקו של יאסין הוא רצוף ואיתן”.
עוד הוסיף הנייה, כי “יש החושבים שהרגיעה השוררת בעזה היא רגיעה של חולשה וכניעה. זוהי רגיעה בעלת שיקולים מדוקדקים כדי שהתגובה תהיה מעשית: מעל האדמה, מתחתיה, בים, באוויר וביבשה”. את הדברים הברורים והחדים הללו מצטט האלוף גרשון הכהן במאמר מלומד שכתב ל-TED בעניין מנהיגות ויצירתיות. הכהן, שריד אחרון במטכ”ל לדור מלחמת יום הכיפורים, המצוי כעת בחופשת פרישה, היה מפקד האוגדה שפינתה את עזה בהתנתקות.
במאמרו הוא טוען שלנוכח העליונות הישראלית בכל התווך האווירי, בהבנת העליונות המודיעינית ובתוספת יכולת האש המדויקת של צה”ל, חדרו חמאס ואנשיו אל נבכי רחם האדמה. הכהן מגדיר זאת כ”מצוינות המתהווה מעומק המצוקה של תודעת הנחיתות”. לדבריו, היווצרות מענה מסוג זה תלויה הרבה מקרים ב”תודעת החסך”, שהיא מנת חלקם של האנשים הגדלים בבתי הגידול של שולי החברה.
“ביקשנו שאם תפרוץ המלחמה נילחם אותה בגילום ומיצוי מצוינותנו הטכנולוגית”, הוא כותב. “קרב המנהרות הכריח אותנו לחזור אל תוך רחם האדמה, אל החיכוך במגע הקרוב באש, בעשן ובעפר הארץ”. היכן בדיוק נמצאת הקרקע לגידול מנהיגים? אם לקרוא בין השורות, הכהן לא חושב שזה בסיירת מטכ”ל ובקבוצת העילית, אלא באזורים אחרים.
- שר הפנים גדעון סער החליט להעתיק את תשלומי הארנונה של בסיסי ומחנות צה”ל הגדולים מהמועצות האזוריות אל הרשויות המקומיות בירוחם, ערד ודימונה. לכאורה זוהי החלטה חברתית, צודקת ומוצדקת, שמהווה תיקון עיוות של שנים. אולם הבעיה היא שבכך הוא מנציח את תפיסת משרד הביטחון וצה”ל כגורמים המסבסדים את הרשויות המקומיות.
תקציב הביטחון שיוזרם לרשויות אלו עומד על כ-800 מיליוני שקלים בשנה. תמורת הסכום הזה הצבא לא נהנה משירותי ניקיון, חינוך, חוגים, פינוי אשפה ועוד. ניתן לראות בכך סבסוד עקיף של הרשויות באמצעות צה”ל. עכשיו, לעומת בסיסי חיל האוויר המבצעיים והגדולים בנגב, שעבורם משלם צה”ל ארנונה מלאה, פוטרת המדינה מתשלום את נמל התעופה בן-גוריון, הנמצא באחריות חברה ממשלתית.
זכור לי שלפני כמה שנים, כשצה”ל היה עוד בתוך לבנון, נאלץ פיקוד הצפון להקים מוצב חדש על שיפולי ההר, מעל קיבוץ אדמית בגבול הלבנון. תוך ימים אחדים הגיעה למשרד הביטחון בקשה מהמועצה האזורית מטה אשר לתשלום ארנונה בגין המוצב הקטן ששומר על הקיבוץ מחדירת מחבלים.
במשא ומתן דרש ראש המועצה תשלום מלא, וצה”ל הציע לשלם על פי תעריף של סככת טרקטורים בקיבוץ אילון. המועצה ניצחה. שנה אחר כך גילה ראש המועצה האזורית מטה יהודה שבהרי ירושלים, שבבסיס צה”לי בשטח השיפוט של המועצה ישנם שטחים תת-קרקעיים. הוא דרש לסייר בבסיס עם פקחים, לבדוק את המרתפים ולחייבם בארנונה רטרואקטיבית.
ויש עוד: אחת המועצות האזוריות בנגב, שחפצה מאוד בארנונה של משרד הביטחון, הפעילה לוביסטים ומומחי איכות סביבה כדי ללחוץ על צה”ל להעביר לשטחם בסיס שהיה מתוכנן להיבנות על שטח של מועצה אחרת, בנימוק של “מפגעי איכות סביבה שהורי החיילים לא יסכימו איתם”.
בעניין זה צפוי עוד מאבק ארוך, אבל שמחתי לגלות שראשי המועצות האזוריות, שמקופתן ייחסכו כעת סכומים לא מבוטלים, קיבלו את החלטת שר הפנים בהבנה. זהו כנראה עוד רגע אחד של נחת בתחום הסולידריות החברתית והערבות ההדדית.
