26 בדצמבר 2016: 68 שנים לנפילתו של יעקב גרנק – הוא “דב הבלונדיני”

אל”ם (במיל’) ארז לב-רן. (לשעבר מג”ד 82 ומח”ט 8)

ברצוני לשתף כאן כתבה שכתבתי לעיתון של המועצה על גיבור ישראלי שנפל חלל בתש”ח בקרב לכיבוש ניצנה. אודה לכם על קריאה לזכרו.

יעקב גרנק מונצח ברחוב “הסרן דב” בבאר שבע, הסמוך לרחוב “חטיבה 8” שבשורותיה לחם. שני ספרים נכתבו עליו, ואורי צבי גרינברג כתב לאחר מותו את השיר “קינה על הסיקריק והוא סרן דב בצבא ישראל”. דמותו היא דמות מופת, אך היא נשכחה מהתודעה והזיכרון הציבורי.

הוא נולד בלודז’ שבפולין, ובגיל 16 עזב את הבית והצטרף ליחידת קומנדו פולנית שלחמה על הגנת וורשה. בזמן המצור על העיר דב עשה שמות בגרמנים כמקלען, ואף הומלץ לעיטור על אומץ ליבו בקרבות, אך העיר נכנעה ונפלה לידי הגרמנים. בדרכו למחנה השבויים קפץ מהרכבת וברח עד לליטא ומשם עלה לארץ, והתיישב בראש פינה.

דב הצטרף ללח”י. שם הוא פגש את לאה החבלנית, שלימים תהיה לאשתו. לאה הלכה לעולמה בתחילת השנה. דב הפך להיות קצין המבצעים של הארגון ולמפקד המבצעי הבכיר בשטח. הוא הוביל את כוחות הלח”י בפעולות נועזות אחת אחר השנייה עם “טומיגאן” יורק אש ביד אחת ובידו השנייה השליך רימונים. הוא פיקד על ההתקפה על מרכז הבולשת הבריטית בירושלים, התקפת שדה התעופה בכפר סירקין, בה הושמדו תשעה מטוסי קרב בריטיים. כך גם התקפה על בניין המודיעין הבריטי ביפו, וניסיון חיסול הנציב העליון הבריטי בארץ. הוא פיקד על השחרור מהמאסר של ד”ר ישראל אלדד, חבר הנהגת לח”י ואביו של ח”כ פרופ’ אריה אלדד. שמו ותמונתו נתלו בכל תחנת משטרה בריטית כמבוקש, אך כמו רובין הוד מקומי הוא המשיך לשדוד בנקים ושריוניות כדי להשיג מימון למחתרת. אז כבר נודע כ”אימת המנדט”. הוא היה נועז, אך לא פזיז נטול פחד. הוא תכנן היטב, דאג לגיבוי והכין היטב את אנשיו, שבראשם עמד.

עם עזיבת הבריטים והקמת המדינה, הוא התגייס בראש אנשיו לצה”ל. אנשי הלח”י הוצבו בגדוד הקומנדו 89 בפיקוד משה דיין, בחטיבה 8 המשוריינת של האלוף יצחק שדה “הזקן”, מייסד הפלמ”ח.

בפרשת אלטלנה, הגדוד יצא לחוף ויתקין ודיין השאיר את פלוגתו של דב בבסיס. ישראל אלדד דרש מדב לערוק עם אנשיו לירושלים, אך דב סירב. הוא נשבע אמונים לצה”ל ולמדינה ומבחינתו תם עידן המחתרות.

דב התבלט כמפקד הפלוגה המוביל בחטיבה 8. שוב ושוב בחר בו “הזקן” להוביל את ההתקפות החטיבתיות. הוא עמד על אומץ ליבו והדוגמה האישית שלו, כשהוביל בראש את לוחמיו, תחת הערך “אחרי!”. דב השתתף בקרבות לשחרור בן שמן, כיבוש לוד, טירה וקולה. ה”זקן” שלף אותו מקורס קצינים לעמוד בראש ההתקפה לכיבוש “המפלצת שעל הגבעה” – משטרת עיראק סודאן, שחלשה על נגבה. שבעה ניסיונות קודמים להביסה כשלו, אך בהתקפה השמינית חטיבה 8, בסיוע אש ארטילרית, הכניעה את המגן המצרי.

יעקב גרנק מאיץ בכוחות בעומדו על גבי הזחל”ם

מבצע “חורב”, בניצוחו של המפקד הקרבי הטוב ביותר של צה”ל – יגאל אלון, החל בדצמבר 1948, ונועד להביס את הצבא המצרי. הוא גם נועד לסכל את יישום המלצת ‘דו”ח ברנדוט’, שכלל את מסירת כל שטח הנגב לערבים. זה היה המבצע הגדול ביותר של צה”ל במלחמה. היעד המערכתי היה מפקדת הצבא בעוג’ה אל-חפיר (ניצנה) בעומק המערך המגננתי.

חטיבה 8, מחוזקת בגדוד מחטיבת “הראל”, יצאה אליו בציר אוגף ומפתיע בחולות ‘בדרך הרומית’ העתיקה מחלוצה לנחל לבן. ההתקפה של גדוד הטנקים 82 הייתה עקובה מדם ועמדה על בלימה.

שדה שלח לעזרה את פלוגתו של דב – פלוגה א’ מגדוד הקומנדו 89. דב, שנסך ביטחון על כל הסובבים אותו, יצא בראש אנשיו, משאיר אחריו תמונה עם כובע גרב שהפכה לסמל.

באש התופת שקידמה את פניהם, פגע בו צרור בעודו עומד בזחל”ם וקטע את פתיל חייו הקצרים. הכוח ספג פגיעות רבות וההתקפה החטיבתית נכשלה. אנשיו, שהלכו אחריו באש ובמים, היו המומים ממותו. שדה, שכאב את מותו, הצליח לאושש את לוחמי החטיבה מהשבר של כישלון ההתקפה וממותו של המ”פ האגדי – ולמחרת בבוקר הוציא את החטיבה להתקפה נוספת וכבש את היעד. המצרים נכנעו. משם נפתחה הדרך לסיני עד פאתי אל-עריש, לכיתור הצבא המצרי ולהבאת הגדולה והחזקה במדינות ערב אל שולחן המשא ומתן להפסקת האש.

באנדרטה של חטיבה 8 למרגלות תל ניצנה הונצחו 22 הנופלים במבצע.

כחלק משימור זכרו יצרנו ערך עליו בויקיפדיה:

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91_%D7%92%D7%A8%D7%A0%D7%A7