יהודה בריל – מנהל דף הפייסבוק “מלחמת ההתשה – 1967 עד 1970”
אני מעלה כמה דברים על האלוף במילואים חיים ארז. בנוסף מצורף פוסט שכתבה הגב’ מרית דנון ששרתה בגדוד 79 במלחמת ההתשה ובו ישנם גם פרקים בעקבות פרסום הספר “מסע חיים” על האלוף במילואים חיים ארז.
בסיום מלחמת ששת הימים עבר גדוד שריון 79 בפיקודו מחטיבה 7 לחטיבה הסדירה 401. סא”ל חיים ארז (לימים אלוף) היה מג”ד מוערך בחטיבה. הוא שרת כמג”ד עד חודש נובמבר 1968 שבו החליף אותו בתפקיד רס”ן ינוש בן גל ז”ל (לימים אלוף). בסיום תפקידו בגדוד התמנה סא”ל חיים ארז לסמח”ט 14.
צריך לציין שבמלחמת יום כפור פיקד חיים על חטיבת המילואים 421 (חטיבת הצליחה) שחצתה ראשונה את התעלה לכיוון מצרים. חיים שרת גם בתפקיד של אלוף פיקוד הדרום. חיים הוא אדם עתיר זכויות. בין תפקידיו הרבים לאחר שיחרורו מצה”ל, הוא היה גם יו”ר עמותת יד לשריון במשך 15 שנים רצופות עד שנת 2015 וקידם מאוד את העמותה. בכנסים שאני ערכתי בלטרון על מלחמת ההתשה וגדוד 79 חיים הגיע ונשא דברים. אני מאחל לו עוד הרבה שנים של פעילות עם הרבה מאוד בריאות.
הגב’ מרית דנון – לשעבר מזכירתם של מספר ראשי ממשלה וחיילת בגדוד 79 בסיני
“בקיץ 1968, ישבה מפקדת גדוד שריון 79 בבסיס טילים מצרי נטוש על ציר המתלה בסיני. אני הייתי סמלת הסעד של הגדוד, מה שקוראים היום משק”ית ת”ש.
פלוגות הטנקים של הגדוד היו פזורות בגזרה המרכזית של תעלת סואץ והמראה הפסטורלי של המקום, החולות הצהובים וכחול המים של התעלה, היו תפאורה מושלמת שהכותרת המתאימה לה היא “השקט שלפני הסערה”. שכן, לא יעברו חודשים רבים וקו התעלה יבער, מלחמת ההתשה תתחיל, ואנחנו, ילדים עוד לא בני 20, נבין בעל כורחנו את משמעותם של השכול, הנכות והעצב שהשנים אינן מקהות אותו.
חיים ארז, מפקד הגדוד באותה עת, היה יורד מספר פעמים בשבוע אל קו התעלה בהליקופטר ואני הייתי מצטרפת אליו כדי לפגוש את החיילים. חלפו כמעט 50 שנה ואני עדיין זוכרת את תחושת ההתרגשות שהייתה אוחזת בי עם כל ירידה כזו אל הקו. חיילת צעירה שזה לא מכבר חבשה את ספסלי בית הספר התיכון, טסה עם המג”ד בהליקופטר אל התעלה. כל הפרטים נותרו חרותים בזיכרוני, כאילו היה זה אתמול: השמות של דגמי ההליקופטר “בל” ו”סיקורסקי”, שמות המוצבים/מעוזים: “המזח”, “קוברה”, “זהבה”, “כברית”, “דוור-סואר” ומה שהחיילים היו מבקשים: טופס 55 להעברה מן הגדוד וחל”ת – חופשה קצרה כדי לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה. והזיכרון החזק מכל: החום הנורא, סופות החול בשעות אחה”צ, התחושה הנפלאה שנפלה בחלקנו זכות גדולה לשרת בגדוד הזה ובעיקר הרעות, חברות שנמשכת עד היום וששיני הזמן אינן מצליחות לכרסם בה.
אז לא ידענו שמפקד הגדוד שהקרין מנהיגות כה שקטה ובוטחת, שהיה סמל הישראליות היפה בעינינו, היה בעברו הלא כל כך רחוק הניק רוזנברג, ילד שברח עם משפחתו מוורשה הכבושה, שנאלץ בגיל 4 לרוץ לבדו בלילה מושלג אל היער שמעבר לגדר התיל בשטח המפורז שבין פולין ורוסיה כשלצווארו פתק המבקש עזרה ממי שימצא אותו. ילד ששרד חורף נורא במחנה בסיביר והגיע לנהלל במסגרת מסע ארוך ומפרך של “ילדי טהרן”. ילד שזיכרונות הילדות שלו היו הפצצות ורעב, יתמות ובדידות ושעתידו לוט בערפל. מה שהכי עניין אותו עם סיום המסע המפרך הזה היה כיצד תיראה הארוחה הבאה שלו…
בימים אלה, אני קוראת את הספר “מסע חיים” (אילן כפיר/דני דור, כנרת, זמורה- ביתן 2017) המתאר את מסע החיים שלו. מסע החיים של חיים. חיים של בן-אדם אחד שכאילו נדחסו בהם חיים של הרבה אנשים, סיפור שהוא גם סיפורה של מדינת ישראל.
פתאום, אני מבינה שנקודת ההתחלה שלנו בחיים אינה בהכרח מנבאת כיצד יראה ההמשך. הילד הניק רוזנברג שהחיים לא האירו לו פנים בתחילתם , גדל והפך למפקד בצה”ל, פיקד בין היתר על חטיבת שריון 421 שצלחה ראשונה את תעלת סואץ במסגרת מבצע “אבירי לב” במלחמת יום הכיפורים, שרת כאלוף פיקוד הדרום והיה אחראי למבצע המורכב של פינוי ימית, היה ראש אג”א והשתתף בחמש מלחמות ישראל. עם שחרורו לאחר 32 שנות שירות בצה”ל כיהן כמנכ”ל כימיקלים בישראל, היה יו”ר עמותת “יד לשריון” וחבר הוועדה למינויים בכירים בשירות המדינה (ועדת בך). ואולי הכי חשוב ויתכן שכלל אין הוא מודע לכך: הוא אמנם השתחרר מצה”ל לפני שנים רבות אך מבחינתנו הוא אף פעם לא “שוחרר” מתפקיד המפקד שלנו. בשבילנו הוא עדיין האדם שגם אחרי עשרות שנים מצליח בדרכו השקטה לאחד את כולנו כקבוצה, הוא ה”דבק” של החברות, של הזיכרונות ושל הדוגמה האישית.
במסגרת “שיחות סיני” שלי עם ראש הממשלה אריאל שרון ז”ל, הוא הרבה לדבר על מלחמת יום הכיפורים. הוא היה מסביר לי מה זאת “החצר” (מקום הצליחה), איך סימן את המקום בלבנים אדומות כדי שבעת הצורך ניתן יהיה לאתרו ואיך נודע לו על נפילת חברו הטוב זאבל’ה סלוצקי-עמית מנהלל. ותמיד, תמיד הייתה השיחה גולשת אל חיים ארז אותו העריך מאד. הוא היה מזכיר את השקט שלו, את קור הרוח, את רמת התפקוד הגבוהה תחת אש ואת המנהיגות, דברים שלדעת שרון חסכו באופן משמעותי אבדות בנפש. והיום, בעודי קוראת את הספר אני חושבת שאולי כבר בגיל 4, כשרץ שם לבדו בלילה המושלג עם פתק לצווארו, אולי כבר אז היו בו התכונות הללו, או ששם נזרעו הזרעים לעיצוב אישיותו המיוחדת כל כך.
בראיון בערוץ הכנסת לרגל יציאת הספר לאור, אמר חיים למראיין אהרן ברנע כי כשהוא חושב על עצמו, על יאנוש בן-גל ועל יוסי פלד, אלופי צה”ל ששרדו את השואה, הוא חושב על מיליון וחצי הילדים שנספו. הוא חושב על הפספוס הנורא ועל ההישגים הגדולים אליהם יכולים היו להגיע אותם ילדים שלא זכו בחיים וזה אולי המסר העיקרי של הספר. “מסע חיים” הא ספר מטלטל, מעורר למחשבה ומרגש ואני ממליצה עליו בכל לב: קוראים ומבינים כי הביטויים “שואה ותקומה” ו”כנגד כל הסיכויים” אינם מטבעות לשון בלבד. דברים כאלה קורים גם במציאות. חיים ארז הוא ההוכחה לכך”.
עופר דרורי – עורך אתר “גבורה”
מסע חיים, אילן כפיר ודני דור, כנרת זמורה ביתן, 2017, 320 עמודים
ביוגרפיה
“מסע חיים” הוא סיפור חייו של האלוף חיים ארז. מילדות בצל השואה בפולין, בריחה של ילד בן ארבע לבדו ביערות השלג של גבול פולין רוסיה, הגעה לסיביר בהוראת הרוסים ל”יישוב מחדש” של המזרח ומשם יחד עם “ילדי טהרן” לארץ. מסע חיים מופלא שמביא את סיפור של ילד אחד קטן ושל אומה אחת שנלחמה על חייה.
אין ספק שכל אלו חישלו והכינו את הניק הילד היהודי פולני לחייו הבוגרים כחייל לוחם בצבא ההגנה לישראל בתחילה כלוחם חי”ר בגולני ולאחר מכן כשריונאי וכמפקד על כוחות שריון במלחמות ישראל.
הניק שהפך לחיים הוא אמיץ לב שלא נותן לאירועים סביבו לעצור את חייו. בכל התופת הזו של מלחמת העולם הוא שורד ואף מתחזק.
בקרב על מוצבי צומת רפיח במבצע קדש מוביל חיים מחלקת חי”ר של גולני וכאשר למרגלות המוצב שהייתה משימת מחלקתו מתברר שהבונגלור אינו פועל הוא רץ חשוף בראש חייליו לתוך שדה המוקשים וכובש בהסתערות את היעד כאשר חייליו נאמנים לו ורצים גם הם חשופים אחריו בשדה המוקשים. לאחר המלחמה האו עבור הסבה לשריון.
בשנת 1964 הוא נקרא יחד עם נבחרת של שריונאים בפיקודו של ג’קי אבן לנסוע לגרמניה כדי לקלוט את טנקי הפטון הראשונים של צה”ל ולהקים את גדוד השריון 79. מי ימלל מה עובר בראשו של חיים ואחרים במשלחת שנמלטו מהשואה ונדרשים לחזור לאדמת גרמניה שוב. הדילמה קיימת יחד עם הקשיים אבל החברה המלוכדת הזו מחליטה להראות לגרמנים שהם התלמידים שבאו ללמוד מהגרמנים יעלו עליהם וזה אכן מה שקורה במהלך ההשתלמות.
במלחמת ששת הימים הוא משמש כסמג”ד 79 תחת פיקודו של אהוד אלעד שנהרג בקרב הג’יראדי וחיים ממלא את מקומו והופך למג”ד 79 בעצמו.
בהערת אגב ברצוני לציין שבין דפי הספר מובא סיפור גבורתו ואומץ לבו של שלום עין גיל שהיה מ”פ טנקים בגדוד, היחיד עם טנק פטון שהוסב למנוע סולר ולתותח 105 מ”מ. בכוח פיקודו של עין גיל וביתרונות הטכנולוגיים של פלוגת הטנקים עליה פיקד הוכרעה המלחמה בגזרה הצפונית. טוב עשו המחברים שנתנו מקום של כבוד לעין גיל.
במלחמת יום הכיפורים שימש ארז כמפקד חטיבה 421 חטיבת הצליחה והוא זה שצלח את התעלה בקרב האוגדתי בה חלוקת המשימות הייתה: חטיבה 14 ביצעה קרב ההבקעה חטיבה 600 ביצעה את קרב ההטעיה וחטיבה 55 ביצעה את תפיסת ראש הגשר בגדה המערבית של תעלת סואץ.
הספר מפרט את כל מסלולו הצבאי של ארז אבל מעבר להיותו מפקד צבאי מוערך בולטת לאורך על השנים דמותו השקטה והשלווה. הוא אינו סוס דוהר חסר מעצורים. הוא מפקד בפיקוד שקט הנוסך שלווה על פיקודיו גם בזמני לחץ וסכנה והם הולכים אחריו בעיניים עצומות. הספר מביא דוגמאות רבות מספור של מנהיגותו השקטה תחת אש ובימות רגיעה ובכולם בולטת אנושיותו של ארז.
חלקו האחרון של הספר מוקדש לתפקידו כאלוף פיקוד הדרום בעת פינוי חבל ימית וכראש אג”א התפקיד הלא קרבי הראשון ששימש בו וכן את מסלול החיים האזרחי כמנכ”ל כי”ל וכיו”ר עמותת השריון בלטרון.
הספר כתוב בצורה קולחת ונקרא כמעט ללא הפסקה. כפיר ודור יודעים את המלאכה, הם מבצעים תחקיר עומק ומעלים אותו על הכתב בצורה הנוחה לקריאה גם למי שאינו איש צבא. בספר מידע לא מועט שלא התפרסם עד היום והוא מומלץ בכל פה.
בנימה אישית אציין כי בעת ששירתי כמ”פ בסיני נקראתי לארז שהיה מפקד האוגדה לשיחה על הערכת שרות קבע. האמת שקצת חששתי מהשיחה הזו כי החלטתי עם עצמי שאני רוצה להשתחרר ולא ידעתי איזה מכבש יופעל עלי. פגשתי את ארז, מפקד אוגדה שקט שהתעניין ברצונותיי ולא עמד בדרכי. לאחר שנים רבות נפגשנו במקרה ביד לשריון בלטרון והזכרתי לו את אותה שיחה והוא בנחמדות אמר לי כי בטח תרמתי לא פחות במסלול שבחרתי לעצמי. אכן מנטש.
