סג”ם עומר מסד, (מ”מ 3 בגדוד 195)
הנה הגיע לסיומו מחזור נוסף של טירונות חיל השריון, מחזור אוגוסט 2017, וכבר החלו ההכנות לעוד מחזור עם סגל חדש. “עצור” מעולה בשביל לספר על חוויותיי עד כה מהשירות, מתחילת הדרך שלי כטירון ובהמשך כקצין, עם האתגרים והקשיים שחוויתי לאורך הדרך.
אספר קודם קצת על עצמי ואז נקפוץ ישר לעניינים. שמי עומר מסד, בן 20 מהוד השרון.
עברתי להוד השרון בכיתה א’ ושם אני גר עד היום עם ההורים. אמי קרן משמשת סמנכ”ל משאבי אנוש בחברת הזנק (סטארט-אפ) שנקרא ג’ייפרוג. אבי גיא השתחרר אחרי קריירה צבאית ממושכת וכיום מטפל באנשים באמצעות דמיון מודרך ושיטה הנקראת NLP. יש לי גם שני אחים קטנים. נדב בכיתה י”א, שחורש על מוזיקה במחשב, ואחותי זיו שנמצאת בכיתה ד’ ומשליטה טרור בבית.
בתיכון הרחבתי את לימודי הערבית והייתי במגמת מוזיקה כמתופף. במסגרת מגמת המוזיקה התנדבתי בעמותה שנקראת עמיח”י (עמותת משפחות לילדים מיוחדים בישראל) ובה העברתי פעם בשבוע פעילויות בנושא מוזיקה לילדים עם צרכים מיוחדים.
כשהגיע הזמן לצו הראשון הייתי מגובש בדעתי להתגייס לחיל השריון. ידעתי שלא תהיה לי בעיה. חשבתי שלא הרבה רוצים להגיע לשם והייתי בריא ובכושר טוב יחסית, וחשבתי לעצמי “עד שמישהו מבקש להגיע לשם, למה שלא ייתנו לו?”. אבל כשהגעתי למבחנים עצמם ביום של הצו הראשון לא ידעתי מה רוצים ממני. רציתי לדבר עם אחת החיילות על השיבוץ וללכת הביתה. לא חשבתי שיהיה כזה כאב ראש. מצד אחד כל המבחנים ומצד שני אני, שבתור נער בן 17 לא ייחס להם חשיבות כול כך רבה. כל מה שרציתי זה לבוא, להשתבץ וללכת. דבר זה הביא, בסופו של דבר, לכך שלא התייחסתי ברצינות למבחנים, לציונים נמוכים שקיבלתי ושדרשו ממני בהמשך לעבור נהלים חריגים, בכדי שאוכל לצאת לקורסי הפיקוד השונים.
לאחר מספר חודשים קיבלתי את המסרון (אס-אם-אס) מ”מיטב” (יחידה ששילבה את בסיס הקליטה והמיון עם מנהל הגיוס), וקיבלתי שיבוץ לחיל השריון. כמובן ששמחתי מאוד. רציתי שריון כי רציתי להגיע למקום בו אוכל לתת את כל כולי, ולאחר חשיבוֹת מעמיקות עם עצמי הגעתי למסקנה ששריון זה המקום בשבילי. וכך היה! רק לאחר שהתקבלתי לשריון גיליתי שכמעט כל המשפחה מצד אבי הם שריונרים בנשמה או שהגיעו בשלב כזה או אחר לשרת ביחידה של חיל השריון, מה שעוד יותר דרבן אותי והעלה לי את המוטיבציה שיגיע כבר תורי.
בהתחלה הייתי אמור להתגייס באוגוסט 2015 אך קיבלתי צו גיוס חדש לנובמבר 2015. שמחתי על הזמן שיש לי עד הגיוס – עוד קצת חופש לטוס וליהנות עם החברה והמשפחה.
ביום 29 בנובמבר 2015 הגעתי ללשכת הגיוס בתל השומר. מאוד התרגשתי וחששתי בו־זמנית. בחטיבת הביניים וגם קצת בתיכון הייתי מאוד מופנם ומבלה בעיקר עם החברים הקרובים שלי, לכן היו בי חששות מהפן החברתי. הופתעתי לגלות איך הדברים באו לי בקלות ומהר מאוד רכשתי חברים חדשים.
שרשרת החיול הייתה חוויה מעניינת. מצד אחד מאוד מפחידה מכל הדברים החדשים והלא מוכרים – עמידה בשלשות, צעקות ופקודות של מפקדים, ופתאום פעולה פשוטה של שריכת נעליים הופכת מאתגרת ומלחיצה. מצד שני זו גם חוויה מאוד מצחיקה – מעין פס ייצור של נערים מפוחדים שמקבלים מדים. יכול להיות שזה שיושב לידי בתור לקבלת החיסונים יהיה זה שיהפוך לחברי הטוב ביותר ואני עדיין לא יודע זאת.
הייתי מהראשונים שסיימו הכול. שמחתי שלמרות זאת לא נלקחתי לתורנות המטבח. לאחר מכן הושיבו אותנו בחדר גדול ונתנו לנו לצפות בסרטון רבאק (מוטיבציה) של חיל השריון, ממתינים שיעלו אותנו על האוטובוס.
עלינו לאוטובוס עם מפקד מחטיבה 7 שאמר שהגענו למקום טוב ושאין צורך להילחץ מאלו שצרחו עלינו מקודם. מילאנו טפסים והחלה נסיעה ארוכה למחנה שיזפון, בית הספר של חיל השריון. אני זוכר בברור שלב בנסיעה, שבו התעוררתי משינה לקראת הערב באוטובוס באזור באר שבע. הסתכלתי החוצה מהחלון והייתי בטוח שאני רואה ענן בצורה של טנק. אולי זה נשמע טיפשי אבל הרגשתי עמוק אצלי מבפנים שאני מתחיל משהו משמעותי וטוב. הנסיעה נמשכה עוד זמן מה עד שהגענו לפניה ימינה למחנה שיזפון (פניה שאפגוש עוד פעמים רבות במהלך השנתיים הקרובות).
מיד כשהגענו ירדנו מהאוטובוס והחל תהליך קליטה שנמשך עד חצות. למחרת התחלנו “טרום טירונות”. אלה שלושה ימים שבהם מלמדים אותנו את הדברים הבסיסיים של הכנת מיתרים לרצועת הנשק, קשירה של שרוכי הנעליים, שפצור דסקיות ועוד דברים שטירונים לומדים בתחילת השירות ביחידה קרבית.
מאוד רציתי להשתבץ בחטיבה 401, גם בגלל שסבי (אל”ם בדימוס רן מסד) שירת כסמג”ד 46 במלחמת יום הכיפורים, ובעיקר בגלל שידעתי שבחטיבה 401 אפגוש את טנק המרכבה סימן 4מ. ביום החלוקה, או בשמו הנוסף “מסדר הדמעות”, נקראתי בשמי ונאמר לי כי אני משובץ בחטיבה 401, כפי שרציתי. הייתי בעננים. עד כה פתיחה מאוד טובה לתחילת השירות ולשבוע הראשון שלי בצבא. יחד עם זאת, היה בי גם רצון לנסות ולהגיע לפלס”ר של החטיבה. אולם בסופו של דבר החלטתי לוותר. הרגשתי שכבר יצרתי חברויות משמעותיות במהלך התקופה הקצרה וחששתי שאם אלך לפלס”ר איאלץ להיפרד מחבריי.
החלה ההכשרה. החלק הראשון של הטירונות כלל שבועות קליעה, שדאות ולחימת חי”ר. מאוד התרגשתי לקבל נשק. ידעתי כמה הדבר משמעותי ואמרתי לעצמי שבחיים לא אפקיר את הנשק, חוץ מהפעם ההיא שחטפתי על הראש כשזה קרה כשהלכתי לשירותים.
האימונים הראשונים בשטח היו מאתגרים ואפילו קשים בשבילי. מדובר בתקופת חורף בשיזפון והייתי קופא בלילה בשק השינה, ולא משנה מה לבשתי. ללא ספק זה משהו שחישל אותי וחיזק אותי ברמה המנטלית. לעומת זאת, מאוד אהבתי את נושא הקליעה. זה הלך לי בקלות ומדי פעם יצא לי אף “להתרענן” במטבח החטיבתי.
בהמשך מוניתי למפקד חוליה בשבוע “פרט-חוליה”. היה לי חשוב ודאגתי שהחוליה שלי תדע את כל הפקודות כדי שנצליח וניהנה מהשבוע. לאחר מכן בא שבוע שדאות שהיה ללא ספק השבוע הכי קשה שהיה לי בטירונות – סחיבות, מסעות, ובהם מסע הפילים המפורסם, “לילה לבן” והמון זחילות.
ואז הגיע החלק השני של ההכשרה, שלב המקצועות. נבחרתי להיות תותחן ולכן שמחתי להשתבץ במחלקת התותחנים. זה הזכיר לי את משחקי ה”אקס בוקס” בהם אהבתי לשחק עד לא מכבר כנער, רק שהפעם אני שולט על מערכת נשק של טנק מרכבה אמיתי. לימוד מקצוע התותחן היה גדוש בחומר. למדתי את כל מקצועות חבריי לטנק באופן בסיסי וזה אומר חומר רב שהייתי צריך לשנן. אבל זה היה גם מאוד מעניין ותרם רבות לשלבים הבאים שלי, בקורסי הפיקוד. תרגילי מט”ז שעברתי עוררו בי עוד יותר את ההתרגשות והמוטיבציה וחיברו אותי לעשייה המקצועית שלי כתותחן. ואחרי תרגולים רבים הגיע תורו של מטווח התותחים. זכורה לי היטב ההרגשה המלחיצה שקדמה לירי הראשון בחיי של פגז חי ואמיתי. בתקופה שלאחר מכן יריתי פגזים נוספים וכמובן שכבר התרגלתי לזה.
מספר ימים אחרי מטווח התותחים הגיע תורו של מסע הכומתה. רבאק אמיתי ומחלקה מגובשת בטירוף. הייתי מאוד גאה לחזור עם “השחורה” על הכתף. כך המשכנו לצמ”פ, מחלקה 1 “פרטיזנים”.
צוות 1א’, היינו צוות מאוד מגובש, אווירה מצחיקה עם מפקד מעולה, ששמחתי בהמשך להיות איתו באותו הצוות בקק”ש. תקופה זו זכורה לי כתקופה של הרבה שבועות שטח וגולת הכותרת, הסק”ם (סדרת הקרב המשולב). עם פז”ם כל כך קצר יצא לי להשתתף בתצוגה של צוות קרב משולב, מה שיוצא למעטים לחוות ובוודאי בשלב זה של השירות הצבאי. זו הייתה באמת חוויה מיוחדת. הגעתי לסוף ההכשרה ולצומת ההחלטה הראשון שלי: לעלות לפלוגות המבצעיות או להמשיך לקמ”ט. עוד מהטירונות ידעתי שאני רוצה לפקד. ואם אני יכול לתרום ולתת מעצמי יותר – אז קדימה.
לאחר שיחת מח”ט, לאור נתוניי החריגים, יצאתי בהקצאה ישירה לקורס מט”קים עם הרבה חברים. ופרק שני בהכשרה שלי, הקמ”ט, יצא לדרך. תקופת קיץ, החום הלא יתואר של שיזפון מכה במלוא הכוח במהלך הקורס. קורס מאתגר, בעיקר מנטלית. תרגול אחרי תרגול, שבוע אחרי שבוע, להזיע בטנק ולהיות גם במקצוע שהוא לא מקצוע המקור שלי. גיליתי שאני מאוד נהנה לנהוג בטנק, לחוש את עוצמתה של מפלצת הפלדה שמגיעה למשקל של 80 טונות ולמהירות של 63 קמ”ש. התחושה ממכרת. שבוע המלחמה בקמ”ט היה השבוע הכי כיף בקורס. בשבוע זה הרגשתי שריונר אמיתי. אני אחראי על הטנק שלי, הגננים מתפקדים בעיקר כבקרי בטיחות והרגשתי שיש לי חופש פעולה יחסי. כמובן שהיה גם את החלק הפיזי, והפחות כייפי, של המסעות. אבל ללא ספק זה היה השבוע הכי חוויתי בהכשרה. בסוף הקורס הייתי בעננים, סיכת מפקד ודרגת סמל על הזרוע, דרגה שלא תישאר שם זמן רב.
הגעתי לצומת דרכים נוסף. שיבוץ כמט”ק בחטיבה או להמשיך במסלול הישיר לקצונה. לאחר הרבה התלבטויות בחרתי לצאת לקצונה ולאחר וועדת חריגים הגעתי לבה”ד 1. השבוע הראשון היה מאוד מלחיץ, אל מול החירניקים שנראו בכושר וגם כצוער “צעיר” ממחזור נובמבר 15′ וללא כל ניסיון פיקודי. למזלי, זכיתי להיות בצוות מדהים, צוות 20. שריונר, תותחן, גולנצ’יק, “עורב”, נח”ל, הנדסה, גדס”ר. הכרתי מגוון רחב של אנשים טובים מיחידות נפלאות של הצבא. בזכותם תקופת הבה”ד עברה לי בצורה כייפית. כמובן שגם המקצועיות באה לידי ביטוי וכול אחד הראה מקצועיות בתחומו.
הרבה דברים משמעותיים עברתי ולמדתי בתקופה זו. עשיתי 6 פעמים את בוחן “לורן” (בוחן כשירות פיזית) עד שעברתי, ניווטים של 20 ק”מ בהם הרגשתי שאני עובר את מסע הכומתה שלי כל פעם מחדש, וגם גאוות שריונרים של “תיאטרון שריון”, בה מגיעים ביום שבת צוערים ואנשי בה”ד 1 רבים ליהנות מרגעים של הומור וצחוק, כמו שרק שריונאים יודעים לעשות. זו תקופה מאתגרת וקשה, מעצימה וכייפית בו זמנית.
הגעתי לשלב הקק”ש, החלק שבו הכי נהניתי בשירות עד כה. תקופה זו עיצבה אותי כמפקד בצבא, כמפקד מחלקה וכבן כאדם. גם בזכות הצוות שהייתי חלק ממנו, ובעיקר בזכות הגנן-קק”ש (נתנאל שכטר) שזכיתי להכיר. הוא שימש לי מודל, נתן לי בדיוק את הכלים שהייתי צריך, כולל מדי פעם נקיטה בדרך של עונש יצירתי שעזר לי ועיצב אותי.
לא פעם עלתה בי המחשבה שאני רק בן 19 וכבר יש לי אחריות רבה ועוצמה אדירה, בעודי מפקד על כוח לוחם של 12 חיילים ומפקדים ו-3 טנקים. בעוד שבארצות הברית, למשל, בני גילי כנראה שמבלים במסיבות קולג’ או שהמט”קים שם הם בני 30. עכשיו הבנתי באמת את גודל האחריות המוטלת על כתפיי. ההכשרה עצמה הייתה משמעותית מאוד, משולבת במסורות מעניינות של הקק”ש (שלא כאן המקום לפרטם) ותרגילי סק”ם שבהם נחשפתי לעוצמתם של יחידות צה”ל ביבשה. כך הסתיים לו מרוץ שנמשך שנה ושמונה חודשים.
סוף סוף הגעתי לשלב בו אני מקבל לידיי חיילים ומפקד עליהם. מוניתי לפקד על מחלקת טירונים של חייליה העתידיים של חטיבה 401. ידעתי ששם אוכל להשפיע על נערים-אזרחים, שהם כחומר ביד היוצר, ואוכל לעצב אותם בשלב הראשון בהכשרתם כלוחמים בחיל השריון.
במחזור הראשון שלי כקצין שובצתי כמ”מ 3, ובהמשך כמ”מ נהגים בהכשרה. הרבה “כאפות” קיבלתי במחזור הראשון שלי כמ”מ, בדרך כלל בנושאים שלאו דווקא מקבלים ביטוי בקורס הקצינים. אם זה בהתמודדות וחניכה של מט”קים צעירים, שגם להם זהו המחזור הראשון, מט”ק שלי שעשה איתי את קורס המט”קים, עם סמל מחלקה וותיק בפלוגה וממני בצבא, ועוד.
מצד אחד רציתי שהעבודה תתבצע באווירה טובה וחברית, כשזה אפשרי. מצד שני התמודדתי לראשונה עם מצב שבו הבנתי שנדרש ממני לדאוג לרמה המקצועית של המחלקה שלי, גם אם זה אומר שאני צריך להעניש מפקד שלא קם בזמן להשכמה, למשל. דבר זה העסיק אותי הרבה בתור מ”מ, במיוחד בתור זימונצ’יק שלא התנסה בזווית הראיה והתמודדויות המט”ק. אתגר נוסף שאיתו התמודדתי לראשונה היה מספר החיילים שהיו במחלקה שלי, בין 30 ל־40. הרגשתי ממש מיני מ”פ.
למרות האתגרים והקשיים הרגשתי שעמדתי במשימה בצורה טובה. כל זה היה גם בזכות הידיעה שאני לא לבד ושבכול נושא יש לי כתובת שאני יכול לפנות אליה. חניכת המ”פ והסמ”פ וניסיונם של המ”מים הוותיקים בפלוגה היו נדבך משמעותי בבניית הביטחון והמקצועיות שלי בתפקידי הראשון כקצין.
הספקים של תכנים מקצועיים, קליעה ונהיגות, שליטה בכוח האדם, משימות צד, תורניות ועוד. אומר בלב שלם שהפיקוד על טירונים מכיל אתגרים רבים ונראה שלא מוערך נכון על ידי מסיימי קורסי הפיקוד השונים. זה מסכם את השנתיים האחרונות של שירותי בצבא ובחיל השריון – מסלול של טירונות, צמ”פ, קמ”ט, בה”ד 1, קק”ש, סוגר מעגל וחוזר לטירונות, אך מהצד השני – הצד של המפקד.
זה המסלול שלי עד כה, עם הרבה חוויות ואתגרים ובעיקר חברים חדשים לחיים. אני מוכן ב־100 אחוזים לאתגרים החדשים במחזור נוסף של הכשרת הטירונים, ומלא בתחושה של סיפוק מהשירות שלי כקצין בחיל השריון. כי מה שחשוב בחיל השריון זה האנשים, והתוצאות מדברות בעד עצמן. לא סתם אומרים ש”האדם שבטנק ינצח”.
