כתב: אל”ם (במיל’) שמעון בן מימון
את דורון פגשתי ביום חמישי, וביום ראשון יצאנו יחד למלחמה; הוא מח”ט 500 ואני קצין האג”ם שלו. במפגש הראשון, דורון אמר לי: “אמרו לי להחליף אותך, אבל אני לא מכיר אותך ואצלי מקבלים הזדמנות”. הוא היה מפקד, מנהיג וחבר. דורון היה המפקד שהשפיע עלי יותר מכל אחד אחר בתחום הפיקוד והמקצועיות הצבאית, והוא נשאר חבר קרוב גם לאחר שהשתחררנו מהשירות בצה”ל.
דורון הגיע לחטיבה 500 אחרי שפיקד על בית הספר לקצינים בין 1977 ל-1979; תפקיד שבמהלכו פיקד על חטיבת בה”ד 1 במבצע “ליטאני”. לאחר מכן, בשנים 1981-1979, פיקד על חטיבת הצנחנים הסדירה. תחת פיקודו יצאה חטיבת הצנחנים למבצעים רבים נגד יעדי מחבלים בשטח לבנון. לפני שהגיע לחטיבה 500, ערב מלחמת שלום הגליל, עבר דורון הסבה לשריון.
אני רוצה לספר מה למדנו מדורון; מה איש הצנחנים לימד אותנו, השריונאים, על מלחמה, על לחימה, על ערכים ועל מקצועיות. הייתה לו יכולת להבחין בתמונת הקרב, לפתור את התסבוכת ולהתאים למצב את הטקטיקה ואת הטכניקות הנדרשות. במלחמת לבנון התחוללו קרבות בשטח הררי מהסוג שצה”ל כמעט לא הכיר. היה זה שטח הררי שהתאמַנו אליו, אבל לא נלחמנו בו. האימונים היו סכמתיים, ולא באמת אִתגרו. בלבנון נענו בצירים ספורים, לעיתים כל החטיבה בציר אחד, ולא היה סיכוי שמחלקה אחת – מחלקת החוד – תפתור את הבעיות הטקטיות שנוצרו; נאלצנו משום כך לפעול אחרת מכפי שלמדנו, התאמַנו ונהגנו לעשות.
מקצועיות
עבודת המפקד והמפקדה בלחימה בשטח הררי. כאשר התחילה הלחימה, שאל דורון את קצין הקשר החטיבתי, האם יש לו חפ”ק רגלי; האם הוא ואנשיו מסוגלים לנוע ברגל עם מכשירי הקשר על הגב. זאת, מתוך ההבנה שצריך גמישות בפיקוד וגם למח”ט השריון נדרשת היכולת לנוע רגלית בזמן לחימה, וחפ”ק כזה גם צריך להילחם.
היכולת שלו למקם את עצמו, המח”ט, בשטח הררי ובשטח בנוי בחוד, הייתה אז לצנינים בעיני רבים. אך הוא הבין שבלי נוכחות המפקדים קדימה ומתן דוגמה אישית – החטיבה לא תתקדם. לגישתו – המח”ט, וגם המפקדים האחרים, צריכים להיות לפנים, על מנת להבין את הקרב. הדוגמה האישית שלו הובילה אותנו קדימה אחרי המארב שהחטיבה נכנסה אליו בעין זחלתא (10-8 ביוני 1982).
בשטח ההררי נאלצה מפקדת החטיבה להתארגן אחרת מכפי שהיינו רגילים, ועיקר קציני המטה והנגמ”שים שלה נשארו מאחור. סביב דורון התארגנה “מפקדה מצומצמת” – קצין האג”ם, הקמ”ן, קצין הקשר והקשרים, מפקד הסיוע החטיבתי (המס”ח), קצין הסיוע האווירי, ובצמוד אלינו – התצפיות. עבדנו מתוך מרפסת בקומה שנייה שצפתה לשדה הקרב, כשנגמ”שי המפקדה צמודים למבנה. כך יכולנו לעסוק בניהול הקרב ובהפעלת האש החטיבתית במגע עם שדה הקרב מלפנים.
תוך כדי ניהול הקרבות, נהג דורון כבר להסתכל על הקרב הבא, והניע את נוהל הקרב בכך שהיה מכתיב לנו, אנשי המטה, מה נדרש לעשות ולתכנן כדי להכין את הפקודה הבאה שתועבר למפקדים לקראת היום או השלב הבא של הלחימה. הדבר נעשה כשרטוט סכֵמתי, על מה שהיה בהישג-יד, למשל קרטון של מנת קרב, אך הרעיונות היו ברורים.
הפעלת האש. דורון היה בין הראשונים שהבינו את חשיבות האש-מנגד בטווחים השונים. תוך כדי המלחמה ומיד לאחריה, כאשר שהינו בעומק לבנון, יזם דורון טכניקות קרביות ששיפרו את יכולת הפעלת האש של יחידות השריון.
בשטח הבנוי, הפעלנו בהנחייתו את הטנקים בשיטת “המדרגות” או “הקומות”: בנינו רמפות לטנקים במדרונות, בהתבסס על המרווחים בין הבתים והטראסות; כך אפשר היה לירות ולהביא יותר טנקים לקו האש ולהגביר את עוצמת הלחימה הגדודית; והתוצאות לא איחרו לבוא. הדבר חייב אותנו להסתגל מהר, ולמדנו לתקן את הירי כאשר היו הבדלי גובה בין הטנקים היורים לבין הצופים.
ירי בכינון עקיף. היום ברור לכול למה נחוצה מרגמה 120 מ”מ, ועד כמה היא מסוכנת לחי”ר, וגם אנחנו ידענו על יתרונות המרגמות בשטח הררי ובנוי; אבל עד שלא למדנו זאת מדורון לא הבנו זאת לעומק ולא ידענו ליישם זאת באופן הנכון והיעיל, כאשר המרגמות מרוכזות ומופעלות בריכוזים חטיבתיים וגדודיים.
עמדת אש משולבת. בזמן המצור על בֵּירות פיתח דורון עמדת אש משולבת. זו כללה טנק, תותח 155 מ”מ לכינון ישיר ונגמ”ש וולקן. עוצמת האש שייצרה עמדה כזאת, הייתה למעלה ומעבר לכל עמדה והתאימה למצב באותה עת. היה זה שילוב של הטנק ביכולת הדיוק, התותח בעוצמת האש ויכולת ההגבהה לאיומים בגובה של הוולקן שהגדיל במאוד את כושר השמדה בשטח נתון.
ניסיונו הרב של דורון בשיתוף פעולה עם חיל האוויר בא לידי ביטוי גם בהפעלת מסוקי הקרב (מסק”ר) בלחימה. כנראה היינו הראשונים להפעיל מסק”רים בלחימה. בקרב עין זחלתא, דורון דרש מחיל האוויר להנחית את המסוקים, ושהמובילים יגיעו לחפ”ק, כדי שיקבלו את תמונת הקרב הנכונה ויבינו את המשימות שהוא מטיל עליהם. התוצאה הייתה מדהימה.
ממה שלמד במלחמת שלום הגליל, הוא הבין את הצורך באש ארוכת טווח ומדויקת, ואת הצורך בחמ”ם (חימוש מונחה מדויק). לכן יזם כראש מחלקת תו”פ במפח”ש את הקמת אגד 214 ואת מערך החמ”ם. הוא הבין את החשיבות שיש בשילובה של האש המדויקת באוגדה המשוריינת, ולצורך כך הוא גייס גם אותנו, אנשיו מחטיבה 500. העניין חייב אותנו להקים מערך שלם, על כל מרכיביו, כדוגמת: כלי רכב מתאימים, קשר ייעודי, יכולות הטסה וקורסי הכשרה, ובכלל אלה קורס קצינים ייעודי למערך החמ”ם. גם בהקמת החמ”ם באה לידי ביטוי יכולתו של דורון להביט קדימה ובאופן הרחב והכולל ביותר.
גם בתחום ההנדסה הקרבית דחף דורון את היחידות קדימה. לתפיסתו, גדוד הנדסה קרבית נדרש להילחם כגדוד חי”ר לכל דבר ועניין, ולכן דרש ממנו יכולת לעבור מבדיקת שטח באמצעות מגלי המוקשים (מגמ”ק) להתקפה בשטח בנוי; דבר שהוכיח את עצמו.
בהתחלה לא הבנו כי דורון אינו שם הפרדה בין הביטחון השוטף ובין האימונים. בסיום הקרבות בלבנון, הוא אמר: אין דבר כזה בט”ש ואימונים בנפרד, כל הזמן מתאמנים. אולי הסממן העיקרי לכך היה שחטיבה 500 הייתה החטיבה היחידה שאימנה את הצמ”פים בלבנון ועשתה תרגילים גדודיים וחטיבתיים מלאים בלבנון בזמן בבט”ש.
ערכים
למה דורון היה ביקורתי כל כך? משום שהוא לא רק חשב שצריך להתאמן כפי שנדרש להילחם, אלא שצריך להתאמן עד הקצה, וכך גם להתייחס לתחקיר ולביקורת – הכי רחוק שאפשר. וקודם כול דרש דורון ביקורת עצמית, ולהעמיד את עצמך חשוף לביקורת. רק כך נגלים לעין הליקויים, הקשיים והמכשולים – ורק כך משתפרים. בתחקיר אחרי מלחמת לבנון הראשונה הוא לימד שהביקורת אינה אישית, אלא מקצועית וחיונית. הוא עלה לבמה והציג לעיני כול את שגיאותיו ואת טעויותיו.
כשהיה דורון מפקד אוגדה 162, הייתי מג”ד בחטיבה. אנו, פקודיו, למדנו ממנו איך להיות ביקורתיים, יוזמים וממושמעים גם יחד. כאשר ביקש שלא נסתכל על יעדים שבנה לתרגילים גדודיים בתוך לבנון בצמוד לציר הנסיעה שנהגנו לנו בו – לא הסתכלנו. לא עשינו זאת מפחד, אלא מתוך הרצון לא לפגוע באמונו.
האדם היה עבורו הדבר החשוב ביותר, והוא גרם לנו להבין זאת, להפנים ולפעול על פי ראייה זאת. הייתה לו היכולת להקשיב לחייל, לאדם, ולגרום לו לפעול כפי שרצה שיפעל. אנחנו, פקודיו, היינו שואלים את עצמנו: איך דורון היה חושב, ואיך הוא היה רוצה שננהג? ולא בשל פחד אלא בשל הערכתנו אליו.
ההתבוננות שלו הייתה מעבר לשדה הקרב והאימונים. ביום שנולדה בתי, ואני מג”ד שחשב רק על הגדוד, הוא בא לבקר את אשתי בבית החולים. וכאשר הבין שעדיין לא הגעתי לבקרהּ, “הדיח” אותי מהגדוד כדי שאקח חופשה ואשמור על המשפחה. זו דוגמה למבט אחר ושונה ממה שהיה נהוג אז.
דורון היה לנו למופת גם בהתנהגות הערכית המוסרית. הוא אסר עלינו לקחת שלל, לגור בווילה – בית של מישהו אחר, שניסע במכונית מרצדס ושנישא רובי קלצ’ניקוב; זאת בניגוד ליחידות רבות שנהגו כך. לראייתו, הייתה בהתנהגות הזו השחתה מוסרית של היחידות ושל האנשים – המפקדים והחיילים.
סיכום
דורון היה אמיץ, קר רוח וגיבור. הוא פיקד על עשרות מבצעים, השתתף בארבע מלחמות כמפקד (מ”פ, מג”ד ומח”ט), ומעולם לא קיבל ציון לשבח. דבר זה הלם את רוח עקרונותיו. לדעתו, מבצע מוצלח או פעילות נכונה בשדה הקרב אינם מצריכים צל”ש. לעומת זאת, הוא הקפיד על כך שיוענקו אותות הערכה לאחרים שפעלו תחתיו. אם דורון לא היה אתנו בלבנון ביוני 1982, לא היינו מתפקדים כפי שפעלנו בסופו של דבר, ורבים מאיתנו לא היו חיים. תרמה לכך גם יכולתו להפוך רוח נכאים ששרתה בקֶרֶב לוחמים אחרי כישלון לרוח קְרָב מפעמת. ממנו למדנו מה היא דוגמה אישית של מפקד, הנלחם מלפנים, המציל את אנשיו במו ידיו, ודוחף אותם קדימה. אנחנו חייבים לו רבות.
