ברגעי האימה בשיא האפילה, היהודים שרו על אור יום שהנה עוד יעל ויבוא. ומנין שאבו את הכוח לשיר בשעות הקשות ההן על יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא? מכוח אמונתם הם הצליחו לאחוז בכל מאודם בתקווה.
אלוף גרשון הכהן*
מדינת ישראל לא שוכחת
יאן קארסקי – חסיד אומות העולם, פולני שהצליח לחדור לגטו ורשה, ראה, צילם והגיע למערב במאמץ להתריע, נפגש עם מנהיגים בארצות הברית ובאנגליה, ומצא לנוכח שואת היהודים אטימות ואוזלת יד. לפני כעשרים שנה מעל במה בארצות הברית אמר:
“שואה ליהודים לא יכולה לחזור שנית. מדוע? האם מכיוון שהאנטישמיות נמוגה? ממש לא, היא ממשיכה להתקיים בעוצמה מתחדשת. האם בגלל שהרוע נמוג? גם לא – גם כיום, בני אדם יכולים, לחולל זוועות עד כדי רצח עם. שואה יכולה אם כן להתקיים שוב. בכל זאת שואה ליהודים לא יכולה לקרות שנית כי קיימת מדינת ישראל.”
ומה יש במדינת ישראל שימנע שואה?
מדינת ישראל הוקמה בכוח אמונתם ותקוותם של מייסדיה, בהם גם מאות אלפים ניצולי שואה שעלו אליה באמונה ובתקווה. הם הפיחו רוח גדולה בשורות הלוחמים במלחמת העצמאות, הם השתלבו אחרי המלחמה בהקמת התשתית בשדות, בתעשייה ובכול התחומים. פעלו בחריצות ובכישרון מכוח אמונתם ותקוותם.
כולם מכירים את האמירה: “איש באמונתו יחיה” אין פסוק כזה בתנ”ך. בתנ”ך כתוב: “וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה” (חבקוק ב, ד). הצדיק חי בכוח אמונתו – במיוחד בימים של מאבק ומצוקה.
כשהייתי מפקד אוגדה 36 בגולן, קיימנו ערב אחד במפקדה בנפח, פגישה עם אלוף פיקוד הצפון של אותם ימים, בני גנץ ועם מפקד כוח האו”ם בגולן, גנרל פולני. בני גנץ סיפר למפקד האו”ם, על ביקורו שבוע קודם לכן במחנות השמדה בפולין. השיחה כאלו נחסמה. במאמץ לפתח אותה הערתי שככול הידוע, לאמונה היה תפקיד משמעותי ביכולת האסירים לשרוד את זוועות אושוויץ. סיפרתי שזה התגלה כנכון גם לגבי אסירים פולנים קומוניסטים שלא היו יהודים. לאמונתם הקומוניסטית היה תפקיד ביכולתם לשרוד. הגנרל שאל בתמיהה: אבל רובם ניספו, אז איפה עזרה האמונה? התאמצתי להסביר לו שהוא טועה. אמונה לא נבחנת בציפייה לנס ובהצלה על ידי הנס. היא נבחנת בכוח לפעול ולהיאבק – גם במקום שהוא גיא צלמוות. כך שרו הפרטיזנים בשירם הידוע:
אַל נָא תֹּאמַר: הִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה,
אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה.
זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא,
וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!
ברגעי האימה בשיא האפילה, הם שרו על אור יום שהנה עוד יעל ויבוא. ומנין שאבו את הכוח לשיר בשעות הקשות ההן על יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא? – מכוח אמונתם הם הצליחו לאחוז בכול מאודם בתקווה.
כך שרנו גם אנחנו הלוחמים בימי מלחמת יום הכיפורים – עם שירה של נעמי שמר:
עוֹד יֵשׁ מִפְרָשׂ לָבָן בָּאֹפֶק
מוּל עָנָן שָׁחוֹר כָּבֵד
כָּל שֶׁנְּבַקֵּש – לוּ יְהִי.
עוֹד יֵשׁ מִפְרָשׂ לָבָן בָּאֹפֶק מוּל עָנָן שָׁחוֹר כָּבֵד כָּל שֶׁנְּבַקֵּש – לוּ יְהִי
זה עניין של החלטה מודעת, להיאחז בכוח האמונה, דווקא במפרש הלבן באופק, שהוא בוודאי קטן וכמעט חסר עוצמה, אל מול הסערה ההולכת ובאה בענן שחור כבד. זו השעה בה מתגלה כוחה של אמונה יהודית: בעוצמת התקווה.
ברטולט ברכט לעומת זאת, כמשורר גרמני שלא שיתף פעולה עם הנאצים כתב באותם ימים:
“יָמִים חֲשׁוּכִים.
הָאִם שָׁרִים שִׁירִים בְּיָמִים חֲשׁוּכִים?
כֵּן שָׁרִים שִׁירִים בְּיָמִים חֲשׁוּכִים
עַל מַה שָּׁרִים? שָׁרִים עַל יָמִים חֲשׁוּכִים.”
בימי האופל ברכט שר על האופל, יהודים למרות הכול שרו גם על אור ותקווה.
ומנין הכוח הזה?
הנביא יחזקאל בחזון העצמות היבשות מספר כיצד הונח בבקעה מלאת עצמות ונשאל: “הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?”
והחזון הנבואי מבטיח כי תיפח בהם הרוח וישובו לחיות. גם בחזונו היו אלה הספקנים “יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ.” (יחזקאל לז, יא).
ומול ספק זה אנו שרים בהמנון הלאומי: “עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ“. חבריי שלחמו במלחמת יום הכיפורים, היו בחלקם הגדול בנים להורים ניצולי שואה. באותם ימים ראיתי הורים אלה במלוא גבורתם, במלוא תקוותם. הייתה זו עוצמת אמונתם בכוחה שרדו את התופת, ובכוחה נבנתה מדינת ישראל.
בברכות השחר, יהודי אומר “בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא עָשָׂנִי גּוֹי; בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא עָשָׂנִי עֶבֶד.”
שאלו את הרב ש”ך, כפי ששר ומספר יונתן רזאל, באחד משיריו, “מדוע לא אומרים ברוך שעשני יהודי, ברוך שעשני בן חורין”? ענה הרב ש”ך: “הקב”ה עושה שלא תהיה גוי, אתה עושה שתהיה יהודי, הקב”ה עושה שלא תהיה עבד, אתה עושה שתהיה בן חורין.” יש קשר בין הרעיון שאדם יהודי עושה בעצמו שיהיה יהודי, לבין הרעיון שאדם עושה בעצמו שיהיה בן חורין. להיות יהודי ולהיות בן חורין זו תכונה הנבחנת ומכוננת עצמה יום יום במעשיו של אדם, במאבקיי יומו היוצקים תוכן לזהותו ולחירותו. כאן בא לביטוי כוח האמונה: הידיעה שיש תקווה ותוחלת למאבק, יוצרת את הכוח למאבק.
לו יהי ובכך נמשיך.
* דברים שנשא האלוף גרשון הכהם בטבריה בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ד
