חצי שנה לפני “צוק איתן” – הרצאתו של עמיר רפפורט, בכנס משותף של מרכז בס”א וישראל דיפנס, בנושא בניין הכוח בצה”ל
עמיר רפפורט (מאתר ישראל דיפנס, 26 ביולי 2014)
אנו נמצאים עכשיו בנקודת זמן שבה בצה”ל יש צורך להכריע בין אש לבין תמרון. לדעתי זו אחת הפעמים שבהן הדיון הזה הכי נוקב והכי סוער. הדיון בצבא סוער מאוד סביב השאלות לגבי פירוק כוח היבשה ברמה הפיזית – פירוק עוצבות טנקים ואף יותר מזה.
האירוע המכונן האחרון הוא כמובן מלחמת לבנון השנייה. באוגוסט 2006, בשבוע בו פרצה המלחמה היה מתוכנן דיון במטה הכללי שבו אמורים היו לאשר תכנית רב-שנתית שנקראה “קלע”. התכנית הייתה אמורה לצאת לדרך בשנת 2007, לצמצם כשליש מכמות הטנקים בצבא ולתת עדיפות מוחלטת למודיעין ולחיל האוויר. המלחמה פרצה והתגלה שהתמרון נמצא במצב בעייתי מאוד. לפני המלחמה אנשים לא התאמנו והכשירות הייתה נמוכה מאוד. זה הגיע למצב אבסורדי שבו הטנקיסטים לא ידעו להפעיל מדוכות עשן – שזה משהו בסיסי לחלוטין – מפני שחסכו כסף באימונים, לא היה כסף לאימוני יבשה. מדוכת עשן עולה כמה אלפי שקלים, אבל החיילים לא אומנו להפעילן מפני שאף אחד לא האמין שיהיה צורך בתמרון.
בשלב הייצור של טנקי מרכבה 4 החדשים, הוחלט שמאחר והטנקיסטים ממילא לא יודעים להפעיל מדוכות עשן אז בכלל לא ירכיבו אותן, והטנקים יצאו לקרב בלי מדוכות עשן. לשם המחשה אציג כמה החלטות שהתקבלו לפני מלחמת לבנון השנייה. חלוץ נכנס לתפקידו חצי שנה לפני המלחמה, הוא כינס את המטה הכללי והכתיב החלטות. אחת ההחלטות שהדהימה את אלופי המטה הכללי, הייתה ביטול הגייסות מהיום להיום. זה התחיל עוד לפני תקופתו של חלוץ, זו לוגיסטיקה של העוצבות. במלחמת לבנון השנייה לא היו לאוגדות אגדים לוגיסטיים. הייתה תפיסה של לוגיסטיקה מרחבית. רעיונות יפים, אבל במבחן התוצאה אנשים צמאו למים בעיירות בלבנון. צה”ל לא האמין בתמרון.
המלחמה התנהלה במשך שלושים יום בלי שהיה תמרון מהותי אחד למעט פעולות ברמה חטיבתית שביצעה האוגדה של גל הירש. בסופו של דבר, רק אחרי שלושים יום יצא לדרך התמרון של אוגדה 366 ושל אוגדה 162, שהיה כישלון חרוץ. ב-2006 הכוחות יצאו לשטח בלי שידעו מה קורה מתחת לאף שלהם. בפעולה הקרקעית חודרת הקו הראשונה של צה”ל במלחמת לבנון השנייה, השתתפו שניים עשר חיילים. הפעולה הסתבכה מפני שהמודיעין שהיה ברמת הפיקוד לא ירד לרמת השטח והחיילים לא ידעו שהם עולים על שמורת טבע של חיזבאללה. היום, יש לקוות, זה לא היה קורה, היום התפיסה, שהיא תפיסה יומרנית, היא שהמידע שנמצא ברמת אגף המודיעין יגיע עד לרמת המחלקה בשטח.
את ההיבט היבשתי של תכנית קלע שלא יצאה לפועל הובילו שניים: הרמטכ”ל בזמנו, משה יעלון, היום שר הביטחון; ומפקד זרוע היבשה, בני גנץ, שהאמין בתפיסות חדשות לגבי יבשה, והיום הוא רמטכ”ל צה”ל. אחרי המלחמה נעשה שינוי של מאה ושמונים מעלות: בשנת 2007, כמובן אחרי ועדת וינוגרד, חלוץ התפטר, גבי אשכנזי מונה כרמטכ”ל, ותכנית “תפן” יצאה לדרך. מדובר על אחת התכניות הראשונות מזה עשרות שנים שיצאה לפועל והתממשה במשך חמש שנים מלאות. תכנית “תפן” הייתה ההפך מכל מה שהוחלט בתכנית הקודמת -“קלע”, וההפך מכל מה שהיה בצה”ל עד 2006: קיצוץ הסד”כ של הטנקים בוטל לחלוטין; סוכם על תכנית של עשרה מיליארד שקל במשך עשור לייצר טנקי מרכבה ונגמ”שי נמר, הווה אומר השקעה בתמרון כבד. במקביל נעשה מהלך של הקמת עוצבות קלות, מהלך שהתחיל עוד קודם לכן, ונעשתה השקעה בדברים הבסיסיים ביותר להם זקוק כוח היבשה.
מדובר על הכשירות הבסיסית, נעשה מאמץ גדול מאוד לאמן את הכוחות – מרמת המחלקה לרמת הגדוד. השנים 2012-2007 היו שנים עתירות תקציב לצה”ל, תקציב הביטחון הגיע לשישים מיליארד שקל, הכול כמובן תודות לטראומה של מלחמת לבנון השנייה. פותחו אמצעים שיאפשרו לחימה אורבנית החל מפיתוח ובניית לבנות חבלה אלקטרוניות מתוחכמות מאוד ועד השקעה רבה באש מדויקת, מה שנקרא בשפה המקצועית חמ”מ – חימוש מונחה מדויק. כמובן שיש גם הרבה פרויקטים שאי-אפשר לדבר עליהם בפורומים פתוחים. דוגמה לאחד הפרויקטים שפותחו בתקופה זו היא פרויקט שנקרא פרויקט נ”צ מדויק. הצבא והתעשיות הביטחוניות השקיעו הון עתק והגיעו להישג שאי-אפשר היה לדמיין אותו לפני כמה שנים, מדובר ביכולת לעמוד בשטח, להצביע על מטרה במפה ולסגור מעגלים בין כוחות אוויר וכוחות קרקע: פשוט להצביע במחשב נייד על מטרה והמטוס יפגע באותה מטרה.
זה אולי נשמע טריוויאלי אבל מאחר שהמפות לא מדויקות ברמה של מטר ויש הרבה אי-התאמות בין מפות שונות, היה צורך בהרבה מהנדסים ובהרבה טכנולוגיה כדי להגיע לפרויקט הזה שנקרא “מורה נבוכים”. מ-2007 ועד היום, לא הייתה הצטיידות במטוסים מאוישים חדשים. המטוסים האחרונים, מטוסי הסופה, נכנסו לשירות ב-2004. רוב המטוסים הגיעו בתחילת שנות האלפיים, מדובר במאה ושניים מטוסים ומאז לא הגיעו מטוסים מאוישים חדשים.
המטוס המאויש הבא, מטוס אף-35, יגיע בדצמבר 2016. מדובר על חמש עשרה שנה בלי פלטפורמות אוויריות חדשות. לעומת זאת, יש השקעה גדולה מאוד בכלים בלתי מאוישים באוויר, בעלי תפקיד חשוב מאוד במלחמה, בפעולות ביטחון-שוטף ובפעולות קומנדו. בין 2007 ל-2011 השקיע צה”ל גם בצוללות רביעית וחמישית שתגענה ב-2015-2014. צוללת שישית מסוג “דולפין” תגיע ב-2017. סך הכול יהיה לישראל צי לא קטן של שש צוללות. בשנים אלו הייתה גם השקעה גדולה בתקשוב. פרויקט צי”ד שמחבר את כוחות היבשה ביניהם, ופרויקטים תקשוביים בכל זרועות הצבא. בשנים הללו לא דיברו על קיצוץ בתקציב הביטחון, הצבא שהיה בטראומה ממלחמת לבנון השנייה, משקיע ומשתפר.
לאחרונה התפתח ויכוח גדול מאוד על תקציב הביטחון, אבל השאלות האמיתיות לא נידונו בתקשורת. השאלות האמיתיות הן לא שכר אנשי הקבע ולא הספינים האיומים שרצו בתקשורת בין משרד הביטחון לבין משרד האוצר. אותי, כאיש תקשורת וכפרשן צבאי, מקומם אותי שלא דנים ולא יודעים מה עומד על הפרק בעניין חשוב כל-כך, ומוחלטות החלטות דרמתיות שרובנו לא מכירים. אסביר את הדברים בתוך ההקשר: תכנית “תפן” הסתיימה ב-2011. בשנת 2012 הייתה אמורה להיכנס לתוקף תכנית “עוז”. היא נדחתה בגלל המחאה החברתית שהייתה באוגוסט 2011, ובגלל אביב העמים הערבי – היה רצון להבין כיצד דברים מתפתחים. ב-2012 נערכו בחירות, ושוב תכנית “עוז” לא יצאה לדרך. בינתיים המצב השתנה והוחלט על תכנית חדשה שנקראת “תעוזה” שמעשית כבר התחילה עוד לפני צאתה לדרך באופן רשמי בראשון לינואר 2014.
אני רוצה להסביר מה צה”ל עושה ומה ההשלכות של זה לצבא היבשה. בגדול תכנית “קלע”, אותה תכנית שבוטלה ביולי 2006, קורמת עור וגידים במרכיביה האידיאולוגיים; מעשית, העדיפות העליונה המוחלטת שניתנת בתכנית “תעוזה” ובחומש הקרוב בתקציב הביטחון של צה”ל, שהוא הרבה יותר קטן ממה שהיה בין 2011 ל-2012, היא לסייבר. הסייבר נמצא בראש סדר העדיפויות של הצבא, עד כדי כך שאם יש היום חייל שמתאים ביכולותיו גם להיות טייס וגם להיות סייבריסט – צה”ל ישלח אותו להיות סייבריסט. יש בזה שינוי אתוס ממשי, המשמעות היא נכון להיום שבעיני הצבא לוחם בסיירת הצנחנים לא בהכרח משפיע יותר וחשוב יותר מחייל שיושב ב-8200, יכול לתקוף ולגרום בלחיצת מקלדת לנזק הרבה יותר גדול ממה שגורם הצנחן. בעדיפות השנייה, לפני החיל האוויר, נמצא המודיעין. המודיעין מקבל כל מה שהוא צריך ברמה של מאה אחוז. יש לו תקציבי עתק, הוא עובר לנגב ומחדש את עצמו. התפיסה היא שהמודיעין הוא מעל לכול, אם נדע הכול נדע גם להגיב. העדיפות השלישית, רק שלישית אבל עדיין גבוהה מאוד, היא לחיל האוויר.
חיל האוויר כבר לא מגדיל את כל המערכים שלו. המטוסים המאוישים לא יגיעו בחמש השנים הקרובות. הגנה נגד מטוסים אינה אפנתית אבל “כיפת ברזל” ובעיקר “שרביט קסמים” – פרויקט נוסף של הגנה נגד טילים, יהיו מערכות ההגנה האווירית הבאות של צה”ל. משקיעים הרבה בהגנה נגד טילים: חץ 3, “שרביט קסמים”, “כיפת ברזל” ומל”טים. לגבי היבשה – העובדות הן שהתקציב יורד ומתרסק. הרק”ם – יחידות הטנקים של צה”ל נסגרות בימים אלה אחת אחרי השנייה. מי שחי את ההוויה הצבאית יודע שיש בנושא לא מעט ויכוחים. יש ירידה גם בכמות האימונים, והטעויות שנעשו בשנים 2005-2004 חוזרות על עצמן. יש קצת התעשתות לקראת 2014, אבל בחצי השני של 2013 לא גויסו כוחות מילואים וגרף האימונים של כוחות הסדיר כמעט נבלם.
כוחות הסדיר התאמנו רק חמישה שבועות, בדיוק כמו שהיה בשנים הלא טובות. פרויקט ה”נמרים” קוצץ. בשנתיים הקרובות ייוצרו עוד “נמרים”, אך ספק אם ייוצרו אחר-כך, בכל מקרה הכמות תהיה קטנה יותר. יש פגיעה באימונים, ובכל היבטי הכשירות, גם במלאים ובהיבטי כשירות אחרים. מה לא נפגע? הפרויקטים של “רכב רך”, מובילי טנקים. אגב, זה לא בגלל מלחמת לבנון השנייה, אלא בגלל מה שקרה בכביש שש בנובמבר 2012 במבצע “עמוד ענן”. המובילים של צה”ל פשוט נתקעו. אם היינו במצב מלחמה בנובמבר 2012 המצב היה מאוד לא טוב. בעקבות זאת הוחלט לקנות מאות מובילי טנקים חדשים. סוף-סוף הוחלט החליף את המובילים משנות השבעים. החלטות נוספות לחומש הקרוב: צה”ל יחליף את מערך הארטילריה שלו; האש תהיה הרבה יותר מדויקת, כולל הפרויקטים של רקטות מדויקות. תהיה השקעה גדולה בחמ”ם (חימוש מונחה מדויק), החימוש המונחה המדויק, ובמקביל לקיצוץ סד”כ הטנקים יש שינוי תפיסתי. בצה”ל החטיבה היא עוצבת היסוד, זה אומר עוצבה שיש לה גם מודיעין וגם לוגיסטיקה ובעיקר שו”ב, בעבר במפקדות בצבא, המג”ד היה מחכה לשמוע מהמח”ט שהיה שומע ממפקד האוגדה מה קורה בשטח; לא היו לו כלים משלו.
היום צה”ל מחזק מאוד את רמת הגדוד, והגדודים יהיו הרבה יותר עצמאיים ובמקומות מסוימים אפילו ברמת הפלוגות, זה אומר שהלחימה תהיה יותר מבוזרת. שוב, אלו מונחים שהם בלב הוויכוח האידיאולוגי שבצבא. צה”ל משקיע מאוד בעומק. לקומנדו יש מקום חשוב בתפיסת הלחימה החדשה של צה”ל, אבל קומנדו זה רק חלק מעומק. בשורה תחתונה: עדיפות מוחלטת לאש. צה”ל רואה את המצב היום כשינוי טכנולוגי ממעלה שנייה, אפילו יותר מהשינויים שקרו בעבר, גם בסייבר, גם בתקשורת וגם באש, התמרון יורד ואני מכיר לא מעט אנשים שמודאגים מאוד מהיום שבו יפרוץ עימות ולא רק שהמובילים לא יגיעו אלא גם הלוחמים לא יהיו בכשירות מוחלטת ולא בטוח שיהיה רק”ם מתאים ומספיק.
ימים יגידו ונקווה שיגידו רק טוב
