רק לחץ צבאי אפקטיבי שיוצר תחושת התמוטטות קרובה גורם לתנועות אסלאמיות להתגמש בעמדותיהן. לכן חייבים להעמיק את ההישג הצבאי בעזה, כדי לייצר לחץ משמעותי יותר על הארגון העזתי
יובל דיסקין (ראש השב”כ לשעבר, מאתר thepost, 29 ביולי 2014)
גם אם נדרוש, אין סיכוי שחמאס יסכים מרצונו – או עקב קונסטלציה מדינית טובה ככל שתהיה לישראל – לפירוז רצועת עזה מאמצעי לחימה. חבל שנשלה את עצמנו. רק לחץ צבאי משמעותי, ובעיקר אפקטיבי, שייצור תחושת התמוטטות קרובה, יגרום לחמאס להתגמש באופן ניכר בעמדותיו.
הנה כמה דוגמאות למי שלא מכיר: תנועות של אחים מוסלמים כמעט תמיד שינו כיוון (אך לא את יעדיהן הבסיסיים) רק תחת לחץ צבאי אפקטיבי שיצר איום ממשי ומוחשי של פגיעה אסטרטגית בהן.
זה קרה בזעיר אנפין במדינת ישראל ב-1980 כשהתנועה האסלאמית בישראל עברה לפעילות טרור, פעילותה נחשפה, פעיליה נעצרו ונשלחו לכלא ומאז הבינו שעדיף לא להתקרב לפעילות טרור.
זה קרה ב-1982 בסוריה, כשהאחים המוסלמים ניסו להתמרד כנגד שלטונו של חאפז אל אסד – ודוכאו ביד קשה ביותר בטבחבחאמה. זה קרה באלג’יר בתחילת שנות ה-90 כשתוצאות הבחירות בוטלו והחלה מערכה צבאית עקובה מדם שנמשכה קרוב לעשור עד שהושגה הכרעה. וזה קורה במצרים בשנה האחרונה, שם השלטון הכריז על מלחמת חורמה באחים המוסלמים, בתשתיותיהם ובנכסיהם הכלכליים.
תוניס, לפיכך, היא המקום היחיד באזורנו שבו תנועת האחים המוסלמים השכילה לקרוא את התמונה בזמן ולוותר על השלטון על מנת להימנע ממרחץ דמים – אף שזכתה בשלטון בבחירות דמוקרטיות לאחר תחילת “האביב הערבי”.
מחבל בסג’עייה, חמאס לא יסכים לפירוז הרצועה. צילום: רויטרס
המאפיין של רוב המקרים הללו היה הנחישות של השלטון והנכונות להגיע למשחק “סכום אפס” מול האחים המוסלמים באותה המדינה, לצד נוקשות מחשבתית של האחים המוסלמים וחוסר יכולתם לקרוא בזמן את חומרת המצב – וכשהבינו, זה כבר היה מאוחר מדי.
המקרה של רצועת עזה, שבו שלטון החמאס הצליח לבצע הפיכה צבאית כנגד הרשות הפלסטינית משנת 2007 ואילך ולגלות נחישות רבה לשמור באמצעות פיתוח יכולות צבאיות על “הפרויקט” של המדינה האסלאמית שהקים שם, אינו שונה בהרבה. ההתעצמות הצבאית האסטרטגית של חמאס מוכרת היטב לכל ממשלות ישראל ולכל ועדות החוץ והביטחון מאז ועד היום.
לצערי, בתחילת 2009 במבצע עופרת יצוקה, שאותו יזמנו אל מול התגרויות חמאס בתום תקופת ה”תהדיאה”, החמיצה מדינת ישראל הזדמנות נדירה למוטט את שלטון החמאס ברצועת עזה עקב חוסר נחישות וחילוקי דעות בצמרת המדינית-ביטחונית, אף שהיינו קרובים לכך מאוד. מאז חמאס פעל במלוא הכוח כדי ליישם את הלקחים מהמכה הקשה שספג, ובנה את כוחו יותר ויותר מתחת לפני קרקע לצורכי הברחה, הגנה והתקפה.
מדובר גם בשדרוג בלתי פוסק של המערך הרקטי שלו, בסיוע סורי ואיראני. במבצע עמוד ענן בסוף 2012 אפילו לא ניסינו להגיע לפגיעה במערכים הקרקעיים והתת-קרקעיים, להוציא תקיפות מהאוויר. אולם לכל הפחות קבענו את מועד תחילת העימות ורמטכ”ל חמאס אחמד ג’עברי נהרג. ניתן להתרשם כי למבצע צוק איתן נגררנו בחוסר רצון רב, ואולי גם כתוצאה מקריאה לא נכונה של אסטרטגיית חמאס – והפכנו כלי משחק בידיו בניסיונו הנואש להגיע להישגים אסטרטגיים מבחינתו.
עדיף תמיד ליזום מבצעים כאלו, לתכנן אותם, לאמן היטב את כוחותינו בצורה המיטבית – ואז להפתיע את האויב. הפעם נכנסנו, גם אם בעל כורחנו, למהלך צבאי בהיקף נרחב. לפיכך, אנו חייבים לנצל את הקשיחות המחשבתית ואת חוסר נכונותו של חמאס להתפשר המשחקים לידינו, את האווירה המדינית האוהדת יחסית במצרים, בסעודיה, בנסיכויות המפרץ ואפילו באירופה ובארה”ב (שאינן מתלהבות, אולם אינן מסוגלות לספק מוצא מדיני), כדי להעמיק את ההישג הצבאי ולייצר לחץ צבאי אפקטיבי ומשמעותי מאוד על חמאס.
מדובר בלחץ שיוביל אותו להבנה שהוא על סף התמוטטות. עד כמה רחוק כדאי ללכת עם זה – לפשרה שנוחה לנו שתכלול את פירוז הרצועה מאמצעי לחימה, או עד מיטוטו המלא של שלטון החמאס בעזה – זה כבר לדיון אחר. כך או כך, זה יהיה קשה ויגבה מחיר כואב, אבל זה אפשרי. המבצע החשוב לחשיפת המנהרות והריסתן כבר גבה מחיר יקר מאוד של טובי בנינו, ואין אלא להצדיע ליחידות צה”ל הפועלות בשטח בנחישות ובגבורה רבה.
אולם יעד זה אינו מספק אל מול חומרת המצב, ואל מול ההזדמנות שיש לנו להביא למהפך, נוכח האיום האסטרטגי המתפתח מחמאס ברצועת עזה. ההשלכות של סיום המבצע בלי ניצחון ברור, אם לא הכרעה ברורה, יהיו רעות לישראל. ברור כי מהלך צבאי כזה מחייב במקביל את גיבושה של תוכנית מדינית וכלכלית שתבטיח בסיומו אופק חיובי לאוכלוסיית הרצועה, לצד שיפור מהותי במצבה – ואולי אף התנעה של משא ומתן מדיני אזורי.
