מלחמת העולם השנייה היתה שונה מאוד ממלחמת העולם הראשונה. התביעה לכניעה ללא תנאי של גרמניה הנאצית היתה מרכזית כל כך ומוצדקת כל כך מבחינה מוסרית, שהיא שאיפשרה – גם ללא חוזה שלום – את גיבושה של אירופה חדשה ושוחרת שלום
שלמה אבינרי (מאתר הארץ, 28 באוגוסט 2014)
ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה הנאצית לפולין וכך החלה מלחמת העולם השנייה. אבל כבר כשנחתם בקרמלין ב-23 באוגוסט הסכם האי-התקפה בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, היה ברור שסטאלין נתן להיטלר אור ירוק לפלוש לפולין.
מולוטוב חותם על ההסכם (מאחוריו נראים ריבנטרופ וסטלין). מויקיפדיה
ההסכם פורסם בעיתון “איזבסטיה” ב-24 באוגוסט, והיכה את העולם בתדהמה. לצדו התפרסמה התמונה, שתיזכר לדיראון עולם, שבה נראים שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ ושר החוץ הסובייטי ויאצ’סלב מולוטוב חותמים על ההסכם, כשמאחוריהם, בחיוך רחב מלא סיפוק, עומד סטאלין. ברור היה כי התהפכו היוצרות והמערכת הבינלאומית השתנתה מהקצה אל הקצה; מנגד, הנחיל ההסכם מכה אנושה לתנועה הקומוניסטית הבינלאומית ורבים נטשו אותה בשאט נפש.
ההסכם מספק עד היום כר נרחב לפרשנויות. מבקרי ברית המועצות רואים בו עדות לציניות חסרת המעצורים של סטאלין, שלא בחל בשום אמצעי; לעומת זאת, יש הרואים בו מהלך הגנתי, שנועד להעניק לברית המועצות עומק אסטרטגי ופסק זמן לקראת ההתנגשות הבלתי נמנעת עם התוקפנות הנאצית.
מה שפחות ידוע הוא כי להסכם קדמו מהלכים השופכים אור על מורכבותה של הזירה הבינלאומית.
בחורף 1939-1938 הבינה ממשלת צ’מברליין שמדיניות הפייסנות כלפי היטלר נכשלה: בניגוד להבטחות, שלפיהן אחרי סיפוח אוסטריה וחבל הסודטים לא יהיו להיטלר תביעות נוספות, החלה גרמניה להעלות דרישות מרחיקות לכת לגבי “המסדרון הפולני” ומעמדה הבינלאומי של דנציג. לונדון הסיקה שהמלחמה בלתי נמנעת: היא חידשה את גיוס החובה, החלה בייצור המוני של מטוסי קרב וטנקים ובבניית מקלטים נגד הפצצות אוויריות, ופיתחה את הרדאר. כך גם התנתקה בריטניה ב”ספר הלבן” ממחויבותה להצהרת בלפור, כדי להבטיח את תמיכת הערבים במזרח התיכון והמוסלמים בהודו.
בהמשך, באפריל 1939, הוענקה לפולין ערבות בריטית-צרפתית למקרה של פלישה גרמנית. אך נותרה השאלה כיצד יוכלו מעצמות המערב לסייע לפולין בהעדר גבול יבשתי משותף אתה.
במפתיע החלו גישושים לכיוונים שעד אז נחשבו בלתי מתקבלים על הדעת: באביב 1939 הוחלפו איגרות בין לונדון, פריז ומוסקבה, ומוסקבה הציעה ברית צבאית – מהלך שהתקבל בספקנות במערב, אך הוחלט לבחנו. בסוף יולי יצאה משלחת בריטית-צרפתית לברית המועצות, לשיחות צבאיות. בראשה האדמירל סר רג’ינלד דראקס והגנרל ז’וזף דוּמֶנק.
המשלחת הגיעה למוסקבה ב-11 באוגוסט, וקיימה מספר פגישות עם הצמרת הצבאית הסובייטית: בראש המשלחת הסובייטית עמדו שר ההגנה המרשל קלימנט ורושילוב, הרמטכ”ל בוריס שפושניקוב, מפקד הצי האדמירל ניקולאי קוזנצוב, מפקד חיל האוויר הגנרל אלכנסדר לוקטוניוב ומרשל סמיון בוּדיֶיני, מפקד החזית הבלארוסית והאוקראינית, שגבלה בפולין. המשלחת האנגלו-צרפתית התרשמה מהדרג הבכיר של בני-שיחה הסובייטים ומרצינות התוכניות שהוצגו בפניהם.
השיחות התמקדו הן בעניינים עקרוניים והן בשאלות קונקרטיות, וכבר בתחילתן העלה וורושילוב שאלה פשוטה: האם תסכים ורשה שצבא סובייטי ייכנס לשטח פולין כדי לבוא לעזרתה ולבלום את פלישת הוורמאכט? הסובייטים גם פירטו את תוכניותיהם – פריצה לכיוון פרוסיה המזרחית דרך וילנה בצפון, ובלימת ההתקפה הגרמנית בדרום על ידי כניסת צבא סובייטי לגליציה.
חברי המשלחת האנגלו-צרפתית ראו כמובן את ההיגיון שבשאלה הסובייטית, אך בהעדר ייפוי כוח לדבר בשם הפולנים, הם פנו לבירותיהם בעניין. באמצע אוגוסט עסקה עיקר הדיפלומטיה הצרפתית בפניות דחופות אל הפולנים. תחילה ניסו האחרונים להתחמק, וכאשר שבו הצרפתים והבריטים ללחוץ עליהם לאור פניות חוזרות ונשנות מצד וורושילוב – שעיכב בינתיים את המשך השיחות – השיבו הפולנים בשלילה. שר החוץ הפולני יוזף בֶק, חבר בכת-הקולונלים השלטת, גם הסביר לעמיתו הצרפתי כי אם ייכנס הצבא האדום לפולין, מי יודע מתי ייצא משם.
אפשר להבין את חששות הפולנים. האירוע המכונן של פולין לאחר עצמאותה ב-1918 היה המלחמה נגד הצבא האדום, שב-1920 הגיע עד לפאתי ורשה; רק ברגע האחרון הצליחה פולין, בסיוע צרפתי, להדוף את ההתקפה ולספח לפולין את שטחי בלארוס ואוקראינה המערביים.
המשלחת האנגלו-צרפתית במוסקבה ניסתה למשוך זמן, אך בסופו של דבר נאלצה למסור את התשובה הפולנית השלילית. ב-21 באוגוסט הועברה התשובה לוורושילוב ובזאת הופסקו השיחות. ברית המועצות ניהלה באותו זמן שיחות כלכליות עם גרמניה באמצעות השגריר הגרמני במוסקבה, פון דֶר שוּלֶנבורג. עם התמוטטות השיחות עם מעצמות המערב, החליט ריבנטרופ להגיע למוסקבה, לכאורה כדי לסיים את השיחות הכלכליות. הוא הגיע ב-22 באוגוסט וציפה למצוא בשיחות את מקבילו הסובייטי מולוטוב, אך לתדהמתו מצא גם את סטאלין בחדר הדיונים. ב-23 נחתם ההסכם לאי-התקפה בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית.
כל היסטוריון יודע שאחת השאלות שאין שואלים היא “מה היה קורה אילו?” – לעולם אין תשובה לשאלה זו. אך ניתן גם ללכת בעקבות טולסטוי ב”מלחמה ושלום”, שעמד על כך שמה שנראה ברור מאליו וכורח המציאות נראה כך רק לאחר מעשה. בכל סיטואציה קיים אלמנט של בחירה, של אי-ודאות, עירוב של נסיבות שלאיש אין עליהן שליטה מוחלטת.
הסירוב הפולני כמעט נשכח כיום, אבל הוא היווה הכרעה הרת-עולם. קשה לדעת מה היה קורה אם הפולנים היו מסכימים להצעת הסובייטים, ואם ברית משולשת, בריטית-צרפתית-סובייטית, היתה מונעת את מלחמת העולם השנייה. אבל לא יהיה זה מופרז לומר שאילו הסכימו הפולנים להצעת הסובייטים, ההיסטוריה היתה – אולי – אחרת.
יהיה זה מרחיק לכת לומר שגרמניה לא היתה תוקפת את פולין ב-1 בספטמבר, שפולין לא היתה נכבשת ומחולקת בין גרמניה לברית המועצות וייתכן כי גם השואה לא היתה מתרחשת כפי שהתרחשה. כל אלה הן ספקולציות שאי אפשר להוכיחן: מה שכן ניתן להצביע עליו הוא כי ביום פקודה, במפנה הדרך הדרמטי של סוף אוגוסט 1939, הנהגת פולין חששה יותר מסטאלין מאשר מהיטלר. בדיעבד היתה זו טעות נוראה, וגם מי שמבין את המצוקה הפולנית אינו רשאי להתעלם מתוצאותיה.
פרשת דרכים אחרת בתולדות המלחמה היא הימים הראשונים לכהונת וינסטון צ’רצ’יל כראש ממשלה. בזיכרון ההיסטורי חקוקה דמותו של צ’רצ’יל, בעיקר בזכות הרטוריקה המדהימה שלו, כמי שהוליך את עמו לניצחון, כאשר ידע להבטיח לו בשעתו הקשה ביותר דווקא דם, יזע ודמעות. אבל לא על הרטוריקה בלבד נבנתה גדולתו ההיסטורית: לא רטוריקה בלבד בונה מדינאי, אלא היכולת להשתמש בה תוך כדי פיתוח אסטרטגיה מדינית, מפלגתית וציבורית, שמאפשרת לו להשיג את מטרתו. מי שמצטיין ברטוריקה בלבד הוא בסופו של דבר אישיות חלולה.
צ’רצ’יל היה לראש ממשלה ב-10 במאי 1940, כאשר בעקבות כיבוש דנמרק ונורבגיה בידי גרמניה התברר חוסר האונים של ממשלת צ’מברליין והיא אולצה להתפטר. הוא הצטרף לקבינט כבר ב–3 בספטמבר 1939 כשר הימייה, מונה לראש הממשלה, שבה היתה שותפה גם מפלגת הלייבור, ונטל לעצמו גם את תפקיד שר המלחמה.
לא יכול היה להיות רגע גרוע יותר לבריטניה – ולצ’רצ’יל – מאשר היום שבו נכנס לתפקיד שאליו שאף כל חייו. באותו יום פלשה גרמניה להולנד ולבלגיה, ובמבצע בזק איגף הצבא הגרמני את קו מאז’ינו הצרפתי. בתוך שבועות מעטים התמוטט כל מערך ההגנה הצרפתי, ממשלת צרפת ברחה לבורדו, ב-14 ביוני נפלה פריז, המרשל פטן מונה לראש ממשלה, וב-22 ביוני צרפת נכנעה. בכל אותה תקופה ניסה צ’רצ’יל למנוע את המפולת הצרפתית – הוא טס לצרפת כמה פעמים, ואף הציע לצרפת איחוד פוליטי עם בריטניה – אך לשווא. במקביל, ניצח צ’רצ’יל על פינוי כוח המשלוח הבריטי שנשלח בשעתו לצרפת: בין 27 במאי ל-4 ביוני פונו יותר מ-340 אלף חיילים בריטים וצרפתים מדנקירק – במבצע הרואי, שאותו השכיל צ’רצ’יל להפוך ממפלה צבאית נוראה למבצע הצלה סולידרי חסר תקדים. אנגליה נותרה בודדה במערכה.
כל זה ידוע, ונהפך – לא מעט בזכות הרטוריקה של צ’רצ’יל והדרך שבה תיאר את המלחמה בזיכרונותיו – לחלק מהאתוס והמיתוס הדמוקרטיים. אך מה שידוע פחות הוא מה שהתרחש מאחורי הקלעים, בדיונים הסודיים של קבינט המלחמה הבריטי.
צ’רצ’יל מונה לראש ממשלה כתוצאה ממפח הנפש והתיעוב שחשו רבים בבריטניה כלפי מדיניות הפיוס. אולם רבים במפלגה השמרנית המשיכו להתייחס אל צ’רצ’יל בחשדנות: זכרו לו כי פעמיים זנח את מפלגתו וחבר למפלגה הליברלית; לא שכחו את התקפותיו הארסיות על צ’מברליין בסוף שנות ה-30 – וברקע ריחף כישלונו הנורא במלחמת העולם הראשונה, אז ניצח כשר הימייה על הפלישה הכושלת לגליפולי. היו שראו בעמדתו כלפי גרמניה הנאצית ניסיון של מדינאי לכפר במלחמה נוספת על כישלונותיו במלחמה הקודמת.
ומעל לכל – אדריכלי מדיניות הפיוס נשארו בקבינט המלחמה: צ’מברליין כסגן ראש ממשלה, ועמיתו ובעל בריתו למדיניות הפיוס, לורד הליפקס, כשר החוץ. כפי שהתברר לצ’רצ’יל במהרה, הוא היה אמנם ראש הממשלה, אך הוא ומדיניותו לא נהנו מתמיכה בלתי-מסויגת בתוך ממשלתו.
תחילה שמרו צ’מברליין והליפקס על פרופיל נמוך. אך כאשר התבררו ממדי המפלה הצרפתית, דיווח הליפקס בישיבת קבינט המלחמה ב-25 במאי, כבדרך אגב, כי שגריר איטליה בלונדון פנה אליו: איטליה – שהייתה עדיין ניטרלית – הציעה לתווך בין בריטניה לגרמניה ולבדוק אפשרות להביא לסיום המלחמה.
צ’רצ’יל נדהם, אך ביודעו כי התמיכה בו בקבינט עדיין מסויגת, הגיב בלשון רפה והציע שהליפקס יברר עם האיטלקים פרטים נוספים. בחמשת הימים הבאים חזר הליפקס לקבינט ופירט את ההצעות. “סניור מוסוליני” – כך הליפקס – סבור כי ניתן להביא לסיום המלחמה, ורומז מה יהיו התנאים של גרמניה: בריטניה תוכל לשמור על האימפריה, אם כי הועלתה הצעה לוותר על גיברלטר ומלטה, ולהטיל הגבלות מסוימות על הצי המלכותי; גם נרמז שגרמניה תקבל חזרה חלק ממושבותיה באפריקה. צ’מברליין, שבתחילת הדיונים שמר על שתיקה, החל להעלות רעיונות יצירתיים כיצד לקדם משא ומתן זה, ופה ושם נשמעו קולות שהזכירו את הקורבנות הנוראים של בריטניה במלחמת העולם הראשונה והזהירו מפני האובדן של דור נוסף.
כל זה מתנהל בחדרי החדרים של קבינט המלחמה. צ’רצ’יל במצוקה: מבחינתו, ההצעות שמעלים הליפקס וצ’מברליין הן על גבול הבגידה, אך מנגד הוא נזהר לא להעמיד אותן להצבעה ביודעו שאין לו רוב. הוא מציע לשוב ולבדוק פרטים נוספים בהצעות מוסוליני. כל אותה עת נמשך הפינוי מדנקירק, כאשר הציבור הבריטי, שקיבל חיזוק מורלי עצום מנאומיו הפומביים של צ’רצ’יל, אינו יודע שבממשלתו נידונה אפשרות לפרוש מהמלחמה בתנאים המוצעים על ידי מוסוליני מטעמו של היטלר.
האינטנסיביות של הדיונים מואצת – ב-28 וב-29 במאי מתקיימות תשע ישיבות של קבינט המלחמה. אך במקביל פועל צ’רצ’יל להשגת תמיכה בעמדתו בשני מישורים: מצד אחד הוא מקיים דיונים עם אישים במפלגתו ומופיע בפני סיעת המפלגה השמרנית בפרלמנט; ומבלי לדווח להם על יוזמתו של הליפקס, הוא מקבל את תמיכתם הבלתי מסויגת בהמשך הלחימה. מצד שני, הוא מצליח להעביר לצדו, בשיחות אישיות, את נציגי הלייבור בממשלה – קלמנט אטלי, הרברט מוריסון וארתור גרינווד. בתחכום הוא דוחק בהליפקס לשוב ולהסביר את מהות הדרישות של מוסוליני, וכך מובהר שוויתור על גיברלטר ומלטה פירושו ניתוק מתעלת סואץ ומהנתיב להודו. ככל שהדיון בהצעות של “סניור מוסוליני” נמשך, מתברר לנוכחים שלמעשה אין מדובר בהפסקת המלחמה, אלא בכניעה. לאחר שהתברר כי סיעת המפלגה השמרנית תומכת בהמשך הלחימה (תמיכה שצ’רצ’יל מינף לסיסמתו “לעולם לא ניכנע”), ובתמיכת שרי מפלגת הלייבור, הוסרה ההצעה מסדר היום והמגעים עם האיטלקים נפסקו.
ב-10 ביוני הכריזה איטליה מלחמה על צרפת ובריטניה. בספטמבר התחיל הבליץ הגרמני על בריטניה, וכל אותה עת הצליח צ’רצ’יל להכין את עמו לאפשרות של פלישה גרמנית. הוא הבין כי רק כניסה של ארצות הברית למלחמה תוכל להטות את הכף, ובעזרת קשריו האישיים ההדוקים עם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, הצליח להביא את ארצות הברית, למרות הניטרליות שלה, לספק לאנגליה את היכולות הצבאיות – הימיות והאוויריות – בשיטת “החכר והשאל”, שאיפשרו לה לשרוד בודדה במערכה.
בנובמבר 1940 מת צ’מברליין. ב-7 בדצמבר 1941 תקפה יפן את פרל הארבור, וארצות הברית נכנסה למלחמה לצדה של בריטניה גם באירופה. במהלך מבריק מינה צ’רצ’יל את לורד הליפקס – מי שהציע למעשה כניעה בריטית – לשגריר בוושינגטון, שם הוא עשה את מלאכתו נאמנה בסיטואציה שונה לחלוטין מזו שאותה היה מוכן לקבל במסגרת התכתיב הנאצי.
המהלכים שכמעט הביאו את בריטניה לפרוש מהמלחמה נודעו רק בתום המלחמה. יותר מכל אירוע אחר הם עדות לנועזות ולתחכום של צ’רצ’יל, ליכולתו לדבוק במטרה, להרוויח זמן, לבנות לעצמו תמיכה חוצת-מפלגות, לנטרל את המתנגדים ולהוביל את עמו לניצחון. גורל העולם היה נתון על כף המאזניים, והדברים יכלו להתרחש אחרת. גדוּלה היסטורית היא היכולת להתנהל בתנאים של מצוקה ואי-ודאות בקור רוח, בנחישות, ותוך יכולת לתמרן את יריביך בתבונה ובשום שכל. אם יש לקח ממנהיגותו של צ’רצ’יל, זהו הפרק הראוי ללימוד – זו היתה שעתו היפה.
בניגוד למלחמת העולם הראשונה, שהסתיימה בחוזה ורסיי, למלחמת העולם השנייה לא היה סיום פורמלי. לכאורה זהו פגם – הרי מלחמות אמורות להסתיים בחוזי שלום; אך הפרדוקס הוא שבעוד שחוזה ורסיי זרע את זרעי מלחמת העולם השנייה, אחרי 1945 המציאות הריאל-פוליטית הקשוחה – כולל המלחמה הקרה – יצרה ביבשת אירופה מאזן כוחות שהעניק לה לראשונה במאה העשרים עשרות שנים בלא מלחמה.
זהו אכן פרדוקס אכזרי, כיוון שהיה כרוך בהשתלטות סובייטית על מזרח אירופה ובדיכוי החירות והדמוקרטיה בארצות אלה. אבל עובדה היא, כי חוזי ורסיי לא החזיקו מעמד עשרים שנה, ואילו המציאות שלאחר 1945 איפשרה לאירופה שגשוג ושלום חסרי תקדים. מתברר – גם אם זה נוגד את התקינות הפוליטית – כי לא חוזי שלום מבטיחים שלום, אלא המציאות הפוליטית המתגבשת בעקבות המלחמה.
אירופה שלאחר 1945 היתה שונה מהותית מזו שלפני 1939. בגלל המעורבות המתמשכת של ארצות הברית ותרומתה לשיקום היבשת, נוצרו במערב אירופה דמוקרטיות יציבות. זוועות המלחמה גם שינו ללא היכר את ההרכב האתני של מדינות מרכז אירופה ומזרחה: במקום מדינות שאמורות להיות מדינות-לאום השקועות בסכסוכים אתניים ודתיים פנימיים, פולין וצ’כיה, למשל, היו עתה למדינות חד-אתניות – עובדה שללא ספק הקלה את המעבר שלהן לדמוקרטיה לאחר נפילת הקומוניזם. למען הסר ספק, אין כאן המלצה לגיבוש מדינות חד-אתניות, אלא רק ציון של עובדה היסטורית.
שנות ההגמוניה הסובייטית במזרח אירופה היו מחיר נורא ששילמו תושביהן, אך עובדה היא כי מאז 1945 לא חוותה אירופה (חוץ מהמלחמה שלאחר התפרקות יוגוסלביה) צבאות החוצים את היבשת, כובשים ומשמידים אוכלוסיות שלמות. העדר מיעוטים גרמניים, לאחר הגירוש של יותר מ-12 מיליון גרמנים אתניים מפולין, מצ’כוסלובקיה, מהונגריה ומיוגוסלביה, עקר את אחד מיסודות המתיחות האתנית ששיחק לידיו של היטלר: גם זה מחיר נורא, אבל אי אפשר להתעלם מהשלכותיו.
לזה מיתוסף הממד הטרגי ביותר של מלחמת העולם השנייה: חיסולה של הנוכחות היהודית המסיבית ורבת-ההשפעה במרכז אירופה ומזרחה. היהודים היו עם פזורה אירופי יותר מאלף שנים, והיסטוריה זו באה לקצה. לא רק שישה מיליון יהודים נרצחו על ידי הגרמנים – השואה שינתה ללא הכר את המרקם החברתי האירופי. פולין, צ’כיה, גרמניה, אוסטריה, רומניה, ובמידה רבה גם הונגריה ורוסיה, הן היום מדינות כמעט ללא יהודים: תרומתם התרבותית, החברתית, המדעית והכלכלית של היהודים לאותן מדינות היתה חלק אינטגרלי מההיסטוריה שלהן. המוזיאון של יהודי פולין, שייפתח בסתיו, הוא עדות לכך שאין היסטוריה פולנית ללא היהודים.
מאז מלחמת העולם השנייה מרכז החיים היהודיים נמצא בישראל ובארצות הברית, ואילו במרכז אירופה ובמזרחה חסר היום היסוד היהודי המתסיס, שתרם כל כך הרבה לאותן חברות. בהמיטו אסון על היהודים, היטלר גם עקר מרכיב מרכזי בתרבות אירופה.
המלחמה נגד היהודים היתה אכן אבן פינה באידיאולוגיה הנאצית. היטלר אמר זאת בבירור בנאומו ברייכסטאג ב-30 בינואר 1939: “אם יהדות הפיננסים הבינלאומית תצליח פעם נוספת לדרדר את העמים למלחמת עולם, אזי התוצאה לא תהיה ניצחון היהדות, אלא חיסולו (Vernichtung) של הגזע היהודי באירופה”. חד וחלק.
בתגובה להכרזת המלחמה של אנגליה וצרפת על גרמניה ב-3 בספטמבר, פירסמה לשכת הפיהרר הודעה שבה נאמר: “האויב היהודי הדמוקרטי הגלובלי הצליח להביא את אנגליה למלחמה נגד גרמניה… על העם הגרמני לעמוד איתן נגד הפלוטוקרטיה היהודית והאליטות הדמוקרטיות השליטות המבקשות לשעבד את כל עמי העולם” (בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הושמטה הפעם ההתייחסות ל”בולשביזם היהודי”). מי שלא הבין היבט זה – חנה ארנדט למשל לא הבינה זאת – גם לא היה יכול לתפוש את הקנאות שבה פעל אייכמן להשמדת כמעט 500 אלף יהודי הונגריה בקיץ 1944, כאשר תבוסת גרמניה היתה ברורה.
מבחינה זו מלחמת העולם השנייה היתה שונה מאוד ממלחמת העולם הראשונה. התביעה לכניעה ללא תנאי של גרמניה הנאצית היתה מרכזית כל כך ומוצדקת כל כך מבחינה מוסרית, שהיא שאיפשרה – גם ללא חוזה שלום – את גיבושה של אירופה חדשה ושוחרת שלום.
