מייק פלנגן, אחד משני הבריטים ששירתו בארץ ישראל המנדטורית, והביא את אחד משני טנקי הקרומוול לחיל השריון, הובא למנוחת עולמים בקיבוצו שער העמקים
ליקט וערך אל”ם (במיל’) שאול נגר
כתבות נוספות בהמשך
מייק פלנגן בתש”ח ליד הקרומוול שלו. מאוסף צילומי מיכאל מס
בבית העלמין של קיבוץ שער העמקים, החבוי בשולי הכביש שליד הכניסה קיבוץ, הובא למנוחת עולמים מייק פלנגן, מגיבורי השריון הראשונים, שהביא לצה”ל את אחד משני טנקי הקרומוול במלחמת העצמאות. קהל רב מבני קיבוץ שער העמקים שם חי מייק עשרות משנותיו, בני המשפחה, האלוף (במיל’) משה עברי-סוקניק, אל”ם ארז לב-רן מפקד חטיבה 8 שטנקי הקרומוול שירתו בה במלחמת העצמאות בגדוד 82, מג”ד 82 כיום (של חטיבה 7) וחיילים מגדודו, אנשי עמותת יד לשריון, שם מוצגים כיום שני טנקי הקרומוולהמיתולוגיים, השתתפו בהלוויה שהתקיימה ביום ראשון, 2 בפברואר 2014. הוא נטמן ליד רעייתו הראשונה רות וליד בנו דני שנפטר שנים לפניו. על קברו הונחו זר חיל השריון וזר עמותת יד לשריון ופרחים רבים של אנשי הקיבוץ.
סיפור חייו המופלא של מייק פלנגן, שקם ועשה מעשה מתוך הזדהות עמוקה עם מצוקתו של היישוב העברי בארץ, ברגע האחרון שלפני עזיבת הבריטים את הארץ, ולאחר שראה גם קודם לכן את זוועת מלחמת העולם השנייה, שבה נטל חלק בין משחררי מחנה “ברגן-בלזן”, מבצבץ מתוך ההספדים שנישאו ובכתבות שהוספנו כאן.
מייק פלנגן בביקורו לפני שנים ביד לשריון. צילום: מיכאל מס
תנוח סבא, כולם פה אוהבים אותך מאוד.
ההספד שנשא הנכד, רס”ן (במיל’) ליאור הרץ
סבא,
המילה הראשונה שעולה לי בראש כשאני בא לכתוב לך היא אניגמה. כמוה, אתה סוג של מסר מוצפן שקשה מאוד לפענח. מאז שנולדתי הספקת לחיות בשלוש יבשות שונות, ובכול חייך חיית בארבע יבשות, חמש שנים לפחות בכול אחת מהן. לאירלנד לא חזרת, בישראל לא נשארת, ובאמצע גם עזבת לאפריקה. אני לא מצליח להבין עם עצמי אם באמת לא נטעת שורשים באף מקום, או שדווקא שהצלחת להשתקע לא רע בכול מקום שאליו הגעת. ופה קיים הפער הגדול כל כך, האניגמה הזו. הפער הבלתי נתפס, שלמרות כול אלה, אתה אחד האנשים האהובים שיש. למרות כול השנים שאתה לא כאן, או אולי דווקא בגללן, כל כך השתוקקנו לראות אותך, וכול כך שמחנו שהגעת לביקורים בארץ.
סבא,
למרות שלא גרת בארץ שנים רבות מאז שנולדתי, השפעתך עליי גדולה ביותר. לדעת שאפשר לעשות דברים מטורפים כול כך כמו שעשית, יצר ההרפתקנות שהיה טבוע בך, היותך חייל, הצניעות שיש בך, האהבה לאלכוהול, ובפרט לבירה, לוויסקי ולערק, האהבה לאוכל, מגוון החברים שהיו לך, העבודה כחקלאי, הלימודים שלמדת, אהבתך למשפחה – כולם השפיעו עליי כפי שרק מעטים השפיעו, וזאת למרות שהיינו כול כך מעט ביחד.
אני גאה בך מאוד סבא,
על כך שהיית בנורמנדי, שהיית שותף לשחרור מחנה הריכוז ברגן-בלזן, שהיית בכוח הבין-לאומי בברלין אחרי הניצחון על הנאצים, שלקחת טנק ונסעת על זחלים מחיפה לתל אביב, שלחמת במלחמת העצמאות, הקשה במלחמותינו, שידעת לתקן טנקים, מכונות וטרקטורים, שידעת לשתות ולהישאר במצב תקין, שהיית וראית כול כך הרבה מקומות, שהיית גבר שבגברים.
וכשהגעת לזקנה, קצת כבית, כי כנראה הפנמת שכבר לא תהיה עוד יבשת שתוכל לגור בה, ולא תהייה עוד מלחמה, ולא תוכל להפוך ג’יפ עם הידיים, ולא תוכל יותר לשתות עם החברים מנצרת. וקראת בלי סוף, כול הזמן היה לך ספר ביד, אבל לי זה כבר היה ברור שמשהו בך כבר לא אותו דבר, משהו אצלך כבה. ולמרות שגם בביקור האחרון, ממש לפני שגמרת, עוד הספקנו לשתות ערק ביחד, וכול כך שמחתי לראות אותך נהנה מהבירה שאתה ההשראה שלה, זה כבר לא היה אותו דבר.
היה לי חשוב להספיק להיות איתך, בקרתי אותך ואת שירלי בשנה וחצי האחרונות פעמיים, וגם הייתי באירלנד, כשניסיתי להתחקות אחר שורשיך. הייתה לי תחושה שאני צריך לבוא כי לא תישאר איתנו עוד הרבה. רציתי לשאוב ממך מידע – מה עשית, איפה היית, איפה נולדת, ומה עברת. בסוף הבנתי שזה בלתי אפשרי. מסיבותיך, אתה לא אוהב לספר על חוויותיך.
יש לך יכולת להמציא סיפורי אגדות, כמו הסיפור שנולדת בירושלים, או עוד סיפורים ואגדות שונות, והשומע מאמין לך, או פשוט יודע שאתה מספר סיפור ואוהב אותך. כי אתה אדם אהוב, וגם אני אוהב אותך מאוד, ולמרות שפיזית לא ממש היית באזור. מי שאתה, בצניעות צריך להגיד, הוא חלק ממני, ואני מודה לך על כך. אני ממש שמח על כך שהייתי אצלך ואצל שירלי בימים האחרונים של חייך. אפשר היה לראות שמשהו קשה לך, אבל השמחה שלך לראות את גליה, לחבק אותה, להרגיש את האנרגיות שלה, ושהיית הכתובת הבטוחה שלה לשוקולד,
אני חושב שזו המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לך, ואני שמח על כך.
תנוח סבא, כולם פה אוהבים אותך מאוד.
ליאור הרץ, נכדו של מייק פלנגן, מספיד את סבו. צילום: ש. נגר
קיצור קורות חייו של מייק פלנגן, כפי שסיפר הנכד ליאור הרץ
סבא מייק נולד במאי 1926. בילדותו למד בפנימייה צבאית, ובגיל 16 גויס לצבא הבריטי. סבא נלחם במלחמת העולם השנייה, בין היתר בנורמנדי, שחרר את מחנה הריכוז ברגן-בלזן, ושימש כחייל בכוח הרב-לאומי בברלין אחרי הניצחון על הנאצים. משם עבר, במסגרת הצבא הבריטי, לתקופות שירות בהודו ובסוריה, והגיע לפלשתינה, מדינת ישראל.
סבא הביא לצבא המתגבש את שני טנקי הקרומוול הראשונים ולחם במלחמת העצמאות. בנוסף לאות הקוממיות, לסבא אות מלחמת סיני, אות מלחמת ששת הימים, ואות מלחמת יום הכיפורים.
במהלך מלחמת העצמאות הכיר את סבתא רות, והחליט להישאר בישראל, להתגייר, ולהתחתן. לזוג נולדו שני ילדים – דני וקארין. תקופה קצרה עבד בחברת דן, ולאחר מכן, כאזרח עובד צה”ל, תיקן כלי רכב כבדים במחנה ג’וליס. בעקבות אמנון דומאני, שאיתו עבד בצבא, עבר לקיבוץ שער העמקים, ושם קבע את ביתו. בקיבוץ עבד סבא במוסך, ולאחר מכן בפלחה. סבא למד אגרונומיה בפקולטה לחקלאות ברחובות, ולאחר מכן נשלח לאפריקה למספר שנים, בשליחות ממשלת ישראל.
לאחר מותה של סבתא רות, עבר סבא לקנדה, והתחתן עם סבתא שירלי, איתה גר עד יומו האחרון. בישראל לסבא 2 ילדים: אמי קארין תיבדל לחיים ארוכים, ודני אחיה זכרונו לברכה, 4 נכדים, ו-5 נינים. ובקנדה לסבא אישה, שירלי, 3 ילדים ו-7 נכדים.
האלוף (במיל’) משה עברי-סוקניק מניח זר של עמותת השריון על קברו של מייק פלנגן. צילום” ש. נגר
מייק וסיפור חייו, על הבחירה הערכית שעשה, ימשיכו לחיות בתוכנו, בלבבות שלנו.
מדברי ארז לב-רן מח”ט 8
באתי לשאת דברים כמי שפיקד בעבר על גדוד “געש” 82 והיום מפקד על חטיבה 8, היא חטיבת “הזקן”, לציון מייסדה ומפקדה הראשון – האלוף יצחק שדה ז”ל.
לא הכרתי את מייק, ולא אני הוא האיש שיספר על אודותיו ומעלליו. שני דברים מצאתי לנכון לציין במעמד זה – על החַיִל שאת יסודותיו הוא הניח ועל הבחירה הערכית.
כברה דרך ארוכה עשה חיל השריון מאז שני טנקי הקרומוול בתש”ח ועד ימינו. כיום יש למדינת ישראל מאות רבות של טנקי מרכבה, פרי ייצור עצמאי – תולדה של תכנון הנדסי הנסמך על ניסיון מבצעי עשיר, ותעשייה המצויה בחזית הטכנולוגיה העולמית. בשנים שחלפו רשם השריון פרקים מפוארים בתולדות מלחמות ישראל, ובהן הפך ל”חֵיל החילות”, כדבריו של האלוף ישראל טל ז”ל, ולחיל המכריע במלחמות ישראל-ערב. במקום אליו הובילה גבורת הלוחמים ושם עצרו הזחלים – נקבעו גבולות המדינה. אלה שנים של מורשת הצרובה בלקסיקון התודעה הישראלי, אשר החלה בקרבות חטיבה 8 בתש”ח ובהכנעת “המפלצת שעל הגבעה”, היא משטרת עיראק סואידן; שנים בהן המשיכו עם האמירה כי “עדיף לעצור סוסים דוהרים מאשי לדחוק בפרדות עצלות”, כאשר “השריון עשה היסטוריה” בקדש. במלחמה ששת הימים פגשנו את “אחי גיבורי התהילה” ה”החשופים בצריח”, אשר “אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו!”. שש שנים מאוחר יותר עמדו הטנקיסטים “על בלימה” בעצירתם את דיוויזיות האויב בגולן ובסיני, מוסיפים ללקסיקון הלאומי שלנו את “עמק הבכא”, את “החווה הסינית” ואת “הצליחה”. כך גם בקרבות בהרי הלבנון, בערי הגדה וברחובות של
עזה ורפיח – לחמו חובשי הכומתות השחורות בקרב התמרון היבשתי.
כול זה התחיל בחזון של איש אחד יצירתי, יצחק שדה שמו, שחלם על טנקים, ובשני חיילי הוד מלכותו שהגשימו את חלומו בדמות שני טנקי הקרומוול הבריטים, שאותם העבירו בעוז רוחם לצה”ל.
ממה שלמדתי, מייק לא היה איש של מילים אלא איש של עשייה. המעשה הערכי שעשה הוא שמגדיר אותו. לא המעשייה של העברת הטנקים ברוח תש”ח היא המהות – אלא המעשה והבחירה הערכית, הבחירה שעשה לוחם שסבלו של העם היהודי נגע לליבו עוד כשפגש את השורדים ב”ברגן בלזן”, ולאחר מכן ראה בארץ אח מאבקו של היישוב לעצמאות. הוא לא היה היחיד שהזדהה עם סבלם של אחרים ותמך בצדקה דרכם, אך הוא קם ועשה מעשה ולא עמד מן הצד – מעשה שטומן בו סיכון אישי רב והשלכות לא פשוטות על משפחתו שנשארה בבריטניה. מייק לא הסתפק בכך שהעביר את הטנקים לידי “ההגנה”, ואף לא בהדרכה טכנית עליהם או באחזקתם – אלא הצטרף לשורת הלוחמים של פלוגה ב’ בגדוד 82 של חטיבה 8, ועבר איתם אה כול מסלול הקרבות מכיבוש לוד ועד שחרור הנגב. מייק לא רק לחם בשדות פלשת אלא מימש את הקשר שלו עם העם שלנו כשהתגייר, נישא לבת הארץ והעמיד דור המשך – חלקם שירתו כטנקיסטים בחיל השירון.
ילדיו ונכדיו הם מורשתו. גם לאחר שהלך מאיתנו – הוא, וסיפור חייו על הבחירה הערכית שעשה, ימשיכו לחיות בתוכנו, בלבבות שלנו. שני טנקי הקרומוול הניצבים בלטרון הם עדות לבחירה הערכית ולמעשהו הנועז, מעשה שגורם לי להיות גאה בחובשי אה הכומתה השחורה עם סמל השריון, שבמרכזו צללית טנק הקרומוול.
יהיה זכרו ברוך.
אל”ם ארז לב-רן, מח”ט 8, נושא דבריו.
מייק קנה את עולמו בשעה אחת, החרותה מאז בהיסטוריה של חיל השריון ושל מדינת ישראל.
אל”ם (במיל’) שאול נגר
מייק פלנגן זכרו לברכה, היה חייל בריטי, מכונאי ממוצא אירי, אשר יחד עם חברו ממוצא סקוטי הארי מקדונלד שהיה מפקד טנק, שירתו בארץ ישראל המנדטורית לפני קום המדינה. שניהם היו עדים למאמצי היישוב העברי בארץ להקים מחדש את הבית לעם היהודי במולדתו. שניהם היו עדים להתנהגות השלטון הבריטי אז, שעשה כול מאמץ לסכל הגעת עולים חדשים, ניצולי השואה ממלחמת העולם השנייה. מה שראו מייק פלנגן וחברו ודאי הסעיר את נפשם ויצר אצלם הזדהות עם המאבק של היישוב העברי כאן. וכך, בלילה שבין 29 ו-30 ביוני 1948, קמו ועשו מעשה ששינה את חייהם והשפיע על חיינו כאן. בכך קנו את עולמם בשעה אחת, החרותה מאז בהיסטוריה של חיל השריון ושל מדינת ישראל.
והמעשה היה הוצאת שני טנקי קרומוול מרשות הצבא הבריטי במחנה הסמוך לחיפה, ומסירתם לידי כוחות ההגנה. היה זה הרעיון שקדח במוחו של יצחק שדה שעסק בהקמת חטיבה 8. המעשה דרש החלטה נועזת ואומץ לב בלתי רגיל של מייק וחברו הארי. בשעת המעשה רבו התקלות בדרך, אך מייק וחברו הארי המשיכו בנהיגת הטנקים עד לתל אביב שם הוסתרו שני הטנקים עד יציאת אחרון החיילים הבריטים את הארץ. שני טנקי קרומוול אלה נטלו חלק חשוב בלחימה במלחמת העצמאות, וכיום הם מוצגים ביד לשריון בלטרון.
מייק עצמו הגדיל לעשות ובהמשך לחם בשורות צה”ל במלחמת העצמאות, הקים משפחה בישראל והתגייר. בהמשך דרכו היה גם אזרח עובד צה”ל ושימש מנהל מחלקת תיקוני טנקים בסדנת השריון בג’וליס.
צלליתו טנק הקרומוול שעשה חיל במלחמת העצמאות נבחרה ונתקבעה בסמל חיל השריון המצוי בכומתת חיילי השריון מאז ולתמיד.
חיל השריון לדורותיו מוקיר את מייק פלנגן וחברו הארי מקדונלד, מגיבוריו הראשונים.
יהי זכרו של מייק פלנגן ברוך.
סמל חיל השריון
מדליית טנק הקרומוול
מייק נמנה על ראשוני חזון הכותנה בישראל.
דברי שלמה אלפיה, חבר קיבוץ שער העמקים
הציבור שהתאסף כאן היום לחלוק כבוד אחרון למייק, רובו ככולו הכיר אותו. קהילת שער העמקים של היום, מגיל הביניים ומעלה, רובה ככולה הכירו אותו כחבר מן המניין, היכרות אישית של יום יום, בעבודה, בעשייה, בחברה, כאדם שנוכחותו בולטת ועשייתו חיובית, ואף בשירות השנתי במילואים.
צעירים יותר בקהילה, מטבע הדברים, לא הכירו, עד היום, את מייק פלנגן.
זכיתי להכיר אותו, לעבוד אתו, לאכול איתו ארוחות בשדה ממה שהכין לנו “טבח הלילה” המיתולוגי, לנהל איתו את חקלאות השדה ובראשה מה שהיה אז חלון הזדמנויות כלכלי לחקלאות של המדינה הצעירה – הכותנה. לחגוג אתו את ההישגים של סופי עונות, כול החבורה כולה, סביב המנגל, שם המשקה המשמח לבב אנוש עבר מיד ליד מסביב למעגל.
היינו צעירים, אהבנו את החיים, ובלבבנו אף פיעם חזון החקלאי הישראלי המודרני המשלב יידע חקלאי בסיסי, עם הטכנולוגיות המתקדמות בעולם. מייק נמנה על ראשוני החזון הזה. הוא היה שילוב מדהים של שתי המגמות. מעמיק יידע בתורת הצומח ובגידול הספציפי הנדרש וכאיש הטכני, בעל ידי הזהב, הכניס את מיטב הטכנולוגיה, בעיקר בגידול הכותנה, ופועלו ניכר בכל משקי האזור.
מייק פעל בעקביות, בשיטתיות, החל מעיבוד השטחים, ועד להגעת סיבי הכותנה למנפטה, כאשר כול שלב מכשיר את התנאים לשלב הבא אחריו.
אני זוכר את השלב שבו עבדנו על הזריעה המדויקת, שהעבירה מן העולם את הצורך בעבודת הדילול, שהצריכה עבודת ידיים המונית ומתישה. היה זה מאבק עיקש בין מייק לבין הקשיים שעמדו לפניו. סופו שמייק ניצח.
לראות פתיחת הערוגה הראשונה על ידי מייק זו חוויה. לאורך מאות מטרים ערוגה ראשונה בשדה, ישרה כסרגל, מודל לכול הערוגות הבאות, ורק יחידים בצוות הורשו לעלות על הכלי.
ועוד חוויה מני רבות שאינני יכול שלא להזכיר במעמד זה, אני שיצא לי לעבוד עם עשרות עובדים בקטיף כותנה ידני. זהו סל הכותנה המלא הראשון שמייק קטף בקטפת.
מילק שהכרנו היה חבר נעים הליכות, איש רעים להתרועע. היו לו אמירות משעשעות: בעברית העילגת-משהו שלו, כול אמירה נפתחה, איך לא, באותו ביטוי בריטי עסיסי שלא נועד למעמד זה, וכול מי שניסה לחקות אותו לא יכול היה לפסוח עליו.
אך מייק היה ג’נטלמן ואדם.
השנים עברו, וכך אתה חוזר אלינו מייק היקר, האדם והג’נטלמן, ולכבוד לנו היא משאלתך, וזה גם בשם מנהל הקהילה, לכבוד לנו היא משאלתך, להיטמן ברגבים האלה, ליד רות ודני היקרים, במקום בו טמון דור המייסדים של היישוב, שידעת להעריך ולכבד.
לכול בני המשפחה שהתאספו כאן סביבך, מי ייתן ולא תדעו צער.
שלמה אלפיה, חבר קיבוץ שער העמקים, נושא דבריו. צילום: ש. נגר
השורשים העמוקים שהצמיח מייק בארץ, שבה נלחם, אהב, זרע וקצר בשדותיה.
דברי איתן נשר, חברו שעבד איתו בשער העמקים, שקרא איתן הרמן
מייק פלנגן איננו. אני יודע שלחיים, לטבע, יש חוקים ועובדות שאין לסתור אותם, אבל בכל זאת זה לא מסתדר לי בראש. מייק היה אדם רב מעללים ודרכו בחיים הייתה מפתיעה ומגוונת ביותר. בפרקים שונים בחייו רב היה הנסתר על הגלוי. ראשית בגלל אופיים של עיסוקיו בתקופות שונות, ושנית בגלל אופיו השקט וצניעות הטבעית.
במשך כמה עשרות השנים שבהן היה לי העונג לעבוד איתו בפרקי זמן ממושכים, התרשמתי שהמים השקטים האלה חודרים עמוק ויסודי. בכל תחום בו עסק הייתה ניכרת שאיפתו להבין כול דבר על בוריו ולרדת לפרטים הקטנים העושים את השלמות. רצינותו המקצועית בכל תחום – מכונאות, חקלאות, מערכות מים והשקיה, לא פגמה בחוש ההומור המצוין שלו וב”שובבותו”.
פעם כשנתקלתי במוסך בבעיה במכבש חציר חדש, שאלתי אותו: “מייק, איך זה שאתה יודע הכול?” והוא ענה לי בהבעה רצינית: “יש לי שיטה הנקראתR.T.F.B ” מה זה? שאלתי, והוא ענה זה ראשי תיבות של: Read the fucking book. היה לו אוצר שלם של ביטויים בשפות שונות. עד היום כשאני נתקל בפטנט הַפְעָלָה לא מוּכָּר, אני קורא לו בשפתו של מייק “הוּבּי סְקרוּבּי”.
היו לו יחסי ידידות וכבוד עם רבים משכנינו. הערבים התייחסו בהערצה לידע ולכושר שלו לפתור בעיות טכניות, מהם הוא למד קצת את שפתם והרבה ביטויים אופייניים. כשהיה רואה משאית שמטען חבילות החציר שעליה מתנדנד מצד אל צד, היה אומר לי: “זה לא יגיע הביתה, זה מתנענע כמו נַעְש אל כַּהבֶּה (בערבית: ארון מתים של זונה, במצרים), ועוד ביטויים כהנה וכהנה. עד היום כאשר נטפל אליי כלב טורדני אני צועק לו: Go away, you snot gobbling Basatrd.
מייק היה מאופק מאד, מאורגן וקר רוח ביותר. לאחר מלחמת יום הכיפורים שירתנו באותה יחידה, וגם בה זכה להערכה וכבוד רב בשל הידע הרב שלו וכושרו להתגבר על מצבים קשים, למרות שלא שאף לטפס בסולם הדרגות הצבאי.
בשלב מסויים בעבודתו בחקלאות בשער העמקים, הבין שבכדי להתקדם בהבנה ובהשגים יש ללימודים בצורה יסודית ואז נרשם לפקולטה לחקלאות ברחובות שאותם סיים בהצלחה. פרק מעניין ביותר עבורו היתה שליחותו החקלאית באפריקה, שם הדריך את המקומיים בשיטות גידול המתאימות לאופייה של הארץ בה ישב. גם שם קשר קשרים מעניינים וידידותיים עם אנשי המקום ועד מהרה הפך למעין “צ’יף” מקומי. הוא היה יושב בצילו של עץ ענק ששימש כ”בית העם המקומי” ויחד עם ראשי השבט היו פותרים סיכסוכיםומתכננים את סדרי העבודה.
חייו של מייק היו מרתקים ומלאי מעש.
בקשתו להיטמן באדמת שער העמקים מעידה על השורשים העמוקים שהצמיח בארץ, שבה נלחם, אהב, זרע וקצר בשדותיה.
נזכור אותך תמיד.
איתן הרמן קורא את דברי איתן נשר
גליה עמית קוראת דברים שכתב גל עמית
רועי הרץ קורא קדיש קיבוצי, ולידו (מצד שמאל) כרמי פלנגן, שניהם נכדיו של מייק פלנגן
רס”ן (במיל’) ליאור הרץ, הנכד של מייק פלנגן, בתוכנית “הקשר הישראלי – שיחות עם מאזינים ברחבי העולם” בהנחיית אליהוא בן און, ששודרה בליל 3-2 בפברואר 2014
להאזנה לתוכנית המוכרת והמוערכת לחצו כאן.
לכתבה “הקרומוול נשאר במשפחה” (מ-22 באוקטובר 2013) ראו כאן:
https://www.yadlashiryon.com/show_item.asp?levelId=64566&itemId=5437&itemType=0
כיצד הגיעו הטנקים הראשונים לידי “ההגנה”
סיפורו הבלתי ייאמן של מייק פלנגן, טנקיסט בשירות הוד מלכותה, ששעות ספורות לפני שאחרון החיילים הבריטים עזב את הארץ גנב ביחד עם חברו הארי מקדונלד שני טנקי קרומוול מבסיסו בחיפה, ערק איתם לשורות ההגנה, ובכך הניח את אבן הפינה לחיל השריון של צה”ל. 59 שנה אחרי, מביתו בטורונטו, הוא מספר איך פרצו את שער הבסיס, איך שעטו עם הטנקים עד תל אביב, איך נכשלה ההגנה בגניבת שני טנקים נוספים, ולמה לא סיפר על כך אפילו למשפחתו עד עצם היום הזה. הוא פשוט שריונר
עמיר קורץ. צילומים באדיבות דוד טפרסון, מוזיאון המח”ל כפר שמריהו (המקור: עיתון תל אביב)
בלילה שבין ה-29 ל-30 ביוני 1948 נוסד בעצם חיל השריון הישראלי. אז, בלילה ההיסטורי ההוא, פרצו שני טנקי קרומוול בריטיים את שער הבסיס הסמוך לשדה התעופה בחיפה ופתחו בדהירה מטורפת לכיוון תל אביב, שם חיכו להם בקוצר רוח אנשי ההגנה שפיקדו על המבצע הנועז.
את שני הקרומוולים הובילו שני חיילי כוח המנדט הבריטי – מפקד טנק סקוטי בשם הארי מקדונלד ומכונאי אירי בשם מייק פלנגן, שהחליטו לערוק משורות הצבא הבריטי יום לפני עזיבתו את הארץ, להצטרף לכוח המגן העברי ולהביא איתם נדוניה מכובדת בדמות שני טנקים שגנבו מבסיסם.
מקדונלד (מימין) ופלנגן. בשירות ההגנה
שני הקרומוולים הגיעו לידי חטיבה 8 בפיקודו של אלוף יצחק שדה,והיוו את הבסיס להקמת גדוד השריון הראשון של צה”ל. מקדונלדופלנגן הצטרפו לגדוד ולחמו עם הטנקים הללו בקרבות מלחמת העצמאות לצד אנשי מח”ל (מתנדבי חוץ לארץ).
59 שנה אחרי אותו לילה, בראיון נדיר, חושף מייק פלנגן (82) את הסיפור המלא והעלום על גניבת הטנקים. “הזדהיתי עם מאבקה של הארץ הקטנה נגד כל כך הרבה אויבים”, הוא אומר השבוע מביתו שבטורונטו. “רציתי להישאר כאן ולעזור לדפוקים ולחלשים. רציתי לעזור ליהודים נגד כול הערבים שמסביבם.”
“עבר כל כך הרבה זמן מאז, אני כבר שכחתי הכול. בגילי אני בקושי זוכר מה אכלתי לארוחת בוקר”, מודה פלנגן. “לא סיפרתי על זה כמעט לאף אחד אף פעם. לא התראיינתי ואני לא אוהב לדבר על העבר, זה קרה מזמן, אני לא יודע את מי זה מעניין היום.”
גם בתו של פלנגן, קארין, החיה בארץ, מודה כי אביה הוא אגוז קשה לפיצוח וכי כמעט לא שיתף את בני משפחתו בסיפור הזה. “הואלא מדבר על זה, הוא לא מספר”, היא אומרת. “זה איזה קטע בחיים שלו שהוא לא מזכיר. הוא לא רוצה שיתייחסו אליו כאל גיבור.”
הקרומוול, מלך הזירה
הרעיון לגנוב קרומוולים מהצבא הבריטי נולד במוחו של “הזקן”, מראשי ההגנה דאז, יצחק שדה. ערב אחד הוא נפגש בבית קפה קטן בקצהו הצפוני של רחוב דיזנגוף עם מפקד יחידת הרכש של ההגנה, פנחס (פיניק) וזה, ושיתף אותו בתוכניותיו לראות חטיבה עברית משוריינת. הוא עסק אז בהקמתה של חטיבה 8, החטיבה המשוריינת הראשונה של כוח המגן הצעיר, שבמסגרתה הוקם גדוד 82, שאט אט החל להתארגן והשיג טנקי הוצ’קיס צרפתיים מיושנים, פלוס טנק שרמן אמריקאי ישן אחד ללא תותח.
טנקי קרומוול היו אז רק משאת נפש. הם נחשבו לכליל השלמות ולמילה האחרונה בענף. הקרומוול צויד במנוע “רולס רויס” בן 600 כוח סוס. על אף משקלו, 28 טונות, הוא נחשב למהיר בין הטנקים שהתרוצצו בזירת הלחימה המקומית, והוא נשא עליו תותח 75 מ”מושני מקלעים. “היה ברור כי השגת טנקים מסוג קרומוול, שהיו בשימוש היחידות האחרונות של הצבא הבריטי שעדיין שהו בארץ, תביא לשיפור משמעותי באיכותו של השריון הישראלי”, קבע היסטוריון עמותת יד לשריון, עמיעד ברזנר, בספרו “ניצני שריון”.
ראש המטה הארצי של ההגנה, ישראל גלילי, אמר אז לשדה: “אם תצליחו יהיה זה מפעל אדיר. חשיבותם של טנקים מסוג זה לצבאנו לא ניתנת להערכה.”
הניסיון הראשון להשיג טנקי קרומוול נעשה ב-23 במאי 48′. הצבא הבריטי התכונן לפינוי הסופי מהארץ, ואת הטנקים מבסיס רמת דוד הם העבירו לחיפה. אנשי הרכש של ההגנה יצרו קשר עם מספר טנקיסטים בריטים, וסיכמו איתם כי במהלך הובלת הטנקים יופנו חלק מהם, אלה שינועו בסוף השיירה, אל דרך צדדית, שם יקבלו אותם אנשי ההגנה, יסיעו אותם לכיוון תל אביב וישלמו לבריטים עבור כל טנק כזה 3,000 לירות שטרלינג. זה לא עבד. ניסיון כושל של האצ”ל לשדוד שריונית בריטית הגביר אצלם את הערנות, מנע את הוצאת התוכנית המקורית אל הפועל, ושלח את אנשי ההגנה לחפש אלטרנטיבה. ככה הם הגיעו אל פלנגן ומקדונלד.
לימוד נהיגה תיאורטי
“הגעתי לארץ מאירלנד בערך “הגעתי לארץ מאירלנד בערך בגיל 21”, מספר פלנגן. “שירתתי בארץ כשלוש שנים ואהבתי את ישראל. בכל התקופה הזו לא חזרתי לאירלנד לחופשה אפילו פעם אחת. אין מה לעשות, ככה זה הצבא. אתה פשוט הולך לאיפה ששולחים אותך. ההורים נשארו באירלנד והקשר היחיד עם הבית היה דרך מכתבים.”
איך נוצר הקשר עם אנשי ההגנה?
“אני כבר לא זוכר של מי הייתה היוזמה. פשוט הם היו צריכים את הטנקים, אז עשינו את זה. גנבנו את הטנקים שהיו בשדה התעופה בחיפה וערקנו איתם. זה היה היום האחרון לפני שהתכוונו לעזוב את הארץ.”
למה הסכמתם לעשות את זה?
“אני אירי, מקדונלד סקוטי, וככאלה לא ממש חיבבנו את האנגלים. זו הייתה רק אחת הסיבות שרצינו להישאר פה. זה ועוד כמה דברים. בין כה וכה לא היה לי מה לחפש בבית.”
בשבוע האחרון לפני הפינוי נותרה במחנה הגדוד הבריטי רק מחלקה אחת, שהחזיקה בארבעה טנקים. הרעיון היה לגנוב את כולם. התכנון היה פשוט: פלנגן ומקדונלד יאמנו שני אנשים מההגנה בנהיגת טנק קרומוול, והם יסייעו בגניבת שני הטנקים האחרים. הבעיה הייתה שהאימון היה תיאורטי בלבד. הוא התנהל בבתי קפה בעיר התחתית ועל הכרמל, בעזרת שרטוטים וציורים.
לא פלא שה”אימון” הזה התגלה אחר כך כבעייתי ביותר. “עד כמה שאני זוכר הם ידעו לנהוג בטנקי שרמן”, מספר פלנגן. “אבל כשנדרשו לנהוג בקרומוול זה לא כל כך הלך להם.” הטנקים היו מוכנים לתזוזה, עמוסים בתחמושת רזרבית, במנות קרב ובמכשירי קשר, אבל הבריטים, לשם ביטחון, ניתקו אחד מכבלי מערכת החשמל בכל טנק. זה היה עשוי להיות יעיל, אך לא מול פלנגן ומקדונלד המנוסים.
שעת השי”ן נקבעה ל-1 בלילה. הרעיון היה שפלנגן ומקדונלד יחליפו את השומרים בשער המחנה, ובעזרת שני הנהגים הנוספים יניעו את ארבעת הטנקים וייצאו בשיירה אל מחוץ למחנה.
בשעה שנקבעה חדרו אנשי ההגנה לבסיס, ביניהם אנשי הרכש יעקב זיניוק ואברהם ברושי, ומכאן ואילך מתפצלות הגרסות. גרסה אחת, המופיעה בספרו של וזה “המשימה – רכש” ובסיפוריו של זיניוק טוענת כי לא הכול התנהל כמתוכנן.
פלוגה ב’ של גדוד 82. פלנגן (שני מימין) ומקדולנד (משמאל למטה)
“בעלי בריתנו במקום לא הצליחו לקבל על עצמם את תפקיד השמירה על השער באותו ערב”, כותב וזה. “בשעה האחרונה התחרט אחד הטנקיסטים הבריטים על העסקה, ולכן החליטו השניים לשכב לישון וביטלו את הפעולה. אנשינו, שחדרו פנימה, החלו לחפשם באוהלים. הם העירו את השניים משנתם ושאלו לפשר הדבר. אחד מהם הסביר כי כבר התקלה הראשונה, העובדה שלא הצליחו להתייצב בשער לשמירה, היא אצבע אלוהים, אות כי יש לסגת מביצוע הפעולה. הוא ביקש מאנשי הרכש שיניחו להם לנפשם ויוותרו על הפעולה.”
זיניוק עצמו סיפר כי הוא וחברו שלפו אקדחים ואמרו לשניים כי אין ברירה אלא להמשיך כמתוכנן. זה הספיק עבור הבריטים, שקפצו לתוך שני טנקים. על השניים הנוספים עלו אנשי ההגנה.
הגרסה השנייה, זו המופיעה בספרו של ברזנר, מספרת ששני אנשי ההגנה הוחבאו בבסיס, ובשעה היעודה חברו לשני הבריטים כדי לגנוב את הטנקים. “אני לא חושב שהגרסה הקודמת נכונה”, הוא אומר השבוע. “עובדה שאחרי זה הם היו אנשי צוות מסורים בצבא שלנו ועליהם נבנו הצוותים האחרים בפלוגה של גדוד 82.”
גם פלנגן צוחק למשמע גרסת אנשי ההגנה. “כול אחד כותב כל מיני סיפורים. קודם כול לא היו שם בכלל אוהלים, אלא בניינים”, הוא אומר.” שנית, שני חבר’ה נכנסו לבסיס והתחבאו באווירון קטן שהיה בבסיס ושהיה שייך לאיזה יהודי עשיר. אנחנו ידענו שהם בפנים, וכשצריך היה לנסוע הוצאנו אותם מהאווירון, בלי אקדחים ובלי שום דבר. אחר כך הלכנו לארבעת הטנקים שעמדו בבסיס. הם רצו להוציא את ארבעתם.”
זה לא ממש הצליח. שיעורי הנהיגה התיאורטיים נחלו כישלון חרוץ. אחד הנהגים החדשים התבלבל, לא הצליח להתניע את הטנק, נטש אותו ועזב את המחנה בריצה. שלושת הטנקים האחרים פתחו בנסיעה ויצאו משער המחנה. כמה עשרות מטרים משם נתקע גם תלמיד הנהיגה השני. הטנק שלו החל להתחפר בחול וניסיונות החילוץ נכשלו משום שהוא לא שלט בתיבת ההילוכים.
אחד משני טנקי הקרומוול באתר יד לשריון בלטרון. “הכי מהיר בזירה”. צילום: מלני פנטון
“אחד הטנקים שבר את הגיר והשני לא הצליח להניע”, נזכר פלנגן. “כמה שאתה מלמד, זה לא תמיד מצליח. יש לאנשים לפעמים רצון, אבל כשהם באים לבצע זה לא הולך. אני ומקדונלד פשוט היינו מיומנים יותר.
לשנינו יצא הרבה פעמים לנהוג לפני כן בטנקים האלה.”
שני הבריטים, רכובים על שני הקרומוולים, שעטו עד קיבוץ יגור, אלא שאז שוב נתקעה התוכנית. “היו אמורים להגיע מובילים לקחת את הטנקים, אבל כמו כול דבר אז הם לא הגיעו, אז פשוט נסענו איתם על הכביש. ג’יפ עם אנשי ההגנה נסע לפנינו והוביל אותנו לגני התערוכה הישנים. אמנם ידעתי אז איפה נמצאת תל אביב, אבל לא ידעתי איך מגיעים לגני התערוכה, לשם היינו צריכים להביא את הטנקים. זה לקח כמה שעות עד שהגענו. תשמע, זה היה לילה והטנקים האלה נוסעים מהר.”
5,000 לירות שטרלינג
את הדרך לתל אביב עשו הטנקיסטים דרך ואדי מילק. אנשי ההגנה הכינו מבעוד מועד מכוניות ישנות, משאיות כבדות עמוסות חצץ, גרוטאות וחביות כדי לחסום ולעכב את התקדמות המרדף הבריטי. בכל מקום שבו עברו הטנקים דאגו אנשי ההגנה לפנצ’ר את גלגלי המשאיות, כדי שלא ניתן יהיה להזיזן מהכביש.
“עם פריצת הטנקים את שער המחנה ניתן אות אזעקה”, סיפר זיניוק באחת ההזדמנויות. “רבה הייתה המהומה. חלפה כמחצית השעה עד אשר התארגנה הרדיפה. בינתיים התרחקו הטנקים והמחסומים הורדו. אווירונים המריאו לתור את כבישי הארץ, לגלותבהם את הקרומוולים ולפתוח עליהם באש בכל מקום שייראו.” אבל המבצע הוכתר בהצלחה. פלנגן ומקדונלד הגיעו עם הטנקים לגני התערוכה הישנים והבריטים, שעבורם הייתה זו חרפה רצינית, זעמו ואף הציעו עסקת חליפין – שני הקרומוולים יוחזרו ובמקומם תקבל ההגנה שלושה טנקים מסוג אחר. הם גם ביטלו ארוחת פרידה חגיגית שתוכננה עם ראש עיריית חיפה דאז, שבתאי לוי ז”ל.
אנשי ההגנה סירבו. הם העבירו את הטנקים מתל אביב למחבוא בשכונת בורוכוב בגבעתיים, שם הם הוסתרו בחצרו של אחד מאנשיהם במשך מספר ימים, עד שהועברו למחנה תל ליטווינסקי (כיום תל השומר), שם התארגנה חטיבה 8 לקראת היציאה למבצע דני.
רן אלדמע (81), איש ההגנה, מוותיקי שכונת בורוכוב, שבחצר ביתו נמצא הסליק הראשון של ההגנה, זוכר זאת עד היום. “הקרומווליםהוחבאו בפרדסים, על יד מכון המים”, הוא מספר השבוע. “לאחר שהם נגנבו הם הוחבאו פה ביחד עם זחל”מים נוספים.”
במקביל החביאו אנשי ההגנה את פלנגן ומקדונלד. “לקחו אותנו לאיזה מלון ברמת גן שההגנה סידרה לנו והסתתרנו בו כמה ימים”, נזכר פלנגן. “לאחר מכן ערקנו עם הטנקים לצבא הישראלי, לחטיבה 8, בפיקודו של יצחק שדה. הוא קיבל את פנינו בחטיבה, אבל לא היה קל לתקשר איתו. הוא לא דיבר אנגלית כול כך טוב ואני לא דיברתי עברית.”
ליונל דרוקר, יהודי קנדי, אז קצין צעיר שהגיע ארצה והתנדב להילחם במלחמת השחרור, נשלח על ידי יצחק שדה לפגוש את פלנגןומקדונלד במלון שבו התחבאו. מאחר שבקנדה שירת כקצין שריון, מינה אותו שדה לאחראי הטנקים בחטיבה 8 ולמפקד פלוגה ב’ בגדוד.
“הוא קרא לי יום אחד ואמר שיש לו הפתעה בשבילי”, משחזר השבוע דרוקר (82) את הלילה ההוא. “הוא נתן לי את האוטומוביל שלו ואמר לי ‘סע לתל אביב, לגני התערוכה בצפון רחוב דיזנגוף, שם תראה את הטנקים’. יצאתי לשם וראיתי את הקרומוולים. שאלתיאיפה הנהגים, אז אמרו לי שהם ברמת גן, במלון. נסעתי לשם לראות אותם. הגעתי למלון והם קיבלו אותי עם אקדח שלוף, כי הם פחדו שאולי הבריטים עלו עליהם. פלנגן ומקדונלד הצטרפו אלינו כחיילים ולחמו איתנו בקרבות לכל אורך מלחמת השחרור. הם היו חיילים טובים.”
הם סיפרו לך איך הגיעו הטנקים?
“הם לא הרבו במילים על זה. אני חושב שהם קיבלו כסף, אבל התייחסנו אליהם כאל גיבורים.”
דרוקר. “הייתי בחתונת פלנגן”
דרוקר מצביע על תמונת הקרומוולים, שצולמה בשדה התעופה בלוד, לאחר שנכבש על ידי הגדוד. הוא יודע לזהות בתמונה גם את מקדונלד וגם את פלנגן. “פלנגן נשאר בארץ והתחתן עם בחורה ישראלית”, הוא אומר.
“הייתי בחתונה שלהם והם הקימו משפחה בארץ. מקדונלד לא נשאר, הוא ברח. היו בעיות איתו”.
“הוא אהב לשתות. אני זוכר שגררתי אותו פעם כשהיה שיכור”, מספר אל”ם (במיל’) דוד טפרסון (80), שהקים בביתו הפרטי בכפר שמריהו את מוזיאון המח”ל (מתנדבי חוץ לארץ). בקלסר על אודות גדוד 82 ניתן לראות את תמונותיהם של שני הסמלים הבריטים שהצטרפו לכוחותינו.
בין העדויות השונות נמצאת גם עדותו של דן סמואל, נכדו של הנציב הבריטי הראשון בארץ, הרברט סמואל, שהיה בעצמו מפקד ביחידת שריון בריטית, הגיע לארץ, התנדב לצה”ל, לחם בקרבות מלחמת השחרור ואף מונה על ידי יצחק שדה למדריך הראשי שלבית הספר לשריון של גדוד 82.
“הבטיחו לשלם להם עבור העבודה הזו”, הוא כותב בזיכרונותיו. “אני מאמין ש-5,000 ליש”ט כול אחד, מחיר נמוך בהתחשב בעובדה שבאותו זמן מחיר טנק קרומוול היה כ-40 אלף ליש”ט. שניהם הרגישו אי נוחות במידה מסוימת למצוא עצמם זמן קצר לאחר מכן מעורבים איתי, רב סרן מהגדוד שלהם לשעבר.”
דן סמואל, נכדו של הנציב העליון הרברט סמואל. “הבטיחו לשלם להם עבור העבודה הזאת”
“מקדונלד היה חייל לא ממושמע, שפיקד על אחד הקרומוולים בלחימה בלטרון”, הוא ממשיך ומספר. “פעם אחת, ללא רשות, הוא ‘שאל’ את הג’יפ של מפקד הגדוד ונסע לתל אביב להילולת שתייה באיזה בר. המג”ד שלח אחריו חיילים שמצאו אותו וגררו אותו מהבר בחזרה לבסיס. המג”ד, בשיטות המשמעת של הצבא האדום, היכה אותו.
“התקרית הובאה לידיעתו של יצחק שדה. הוא, בחוכמתו, החשיב את זה שגניבת הג’יפ והמכות מקזזות זו את זו והעניין נשכח, אבל מקדונלד נשאר טראבל מייקר ולאחר מכן נאלץ לעזוב את הארץ. הוא לא יכול היה לחזור לבריטניה, שם הוא נחשב לעריק, ואני מאמין שהוא נסע לקנדה.”
גם לפלנגן אין מושג איפה נמצא היום שותפו לגניבת הטנקים. “הוא נסע מהארץ ואני לא שמעתי ממנו אחרי זה”, הוא אומר.
את פלנגן סמואל מתאר בזיכרונותיו כאיש שקט וחייל מצטיין. הוא מתאר גם את יום חתונתו, שבה נכח, בבית קפה תל אביבי: “מקדונלד היה השושבין שלו. הרבי איחר ופלנגן פנה למקדונלד ואמר לו משפט בלתי נשכח: ‘ג’יזוס קרייסט, מק, איפה הרבי’?”
אח, איפה הן הבחורות ההן
כשהסתיימה המלחמה נשאר פלנגן בארץ כאזרח עובד צה”ל ושימש כמנהל מחלקת תיקוני טנקים בסדנת השריון בבסיס בג’וליס.
הוא התגייר, התחתן עם בחורה ישראלית, רות, שאותה פגש בצבא, הם גרו בחולון ובהמשך עברו לקיבוץ שער העמקים – בעקבות חברו, אמנון דומני, שפגש בצבא.
הם גרו בקיבוץ מעל 30 שנה וגידלו בו את שני ילדיהם – דני, שנפטר לפני כמה שנים ממחלה; וקארין, שגרה כיום בהוד השרון. בקיבוץ היה פלנגן אחת הדמויות המרכזיות בתחום גידולי השדה. הוא למד אגרונומיה, ובהמשך גם הקים את מוסך המועצה האזורית זבולון. לפני כ-20 שנה, לאחר פטירת אשתו, האיצו בו הילדים לנסוע לקנדה להתאוורר, שם פגש ידידה ישנה שלו, שירלי, אף היא אלמנה. הם נישאו וגרים כיום בטורונטו.
“מייק מאוד התלהב מההתקוממות, מהפלמ”ח, ממלחמת השחרור, מאיך שמדינה קטנה שעוד לא קמה נלחמת לשחרורה, בקיצור ציוני. ותבין, הוא לא היה יהודי”, אומר דומני. “הצעד שהוא עשה, העריקה מהצבא הבריטי, מנע ממנו במשך כל חייו לחזור למולדתו ולבקר את הוריו.”
“אחרי המקרה לא יכולתי לחזור לאירלנד. הם לא היו כול כך מבסוטים”, נזכר פלנגן. “ידעתי שאם אכנס לשם זה לא יהיה טוב. אני בחור שאוהב שקט, אני לא הולך לחפש לי כול מיני צרות, אז לשם בטח לא חזרתי
“את ההורים שלי ראיתי רק כשהם באו לבקר אותי בארץ, כשנולד לי ילד.”
באחד מימי חמישי הקרירים של חודש דצמבר האחרון נסע דומני עם אשתו ונכדיו לביקור באתר יד לשריון בלטרון. בין היתר הוא נהנה לראות שם את שני טנקי הקרומוול ולהיזכר בסיפוריו של חברו, פלנגן.
בעוד הוא מספר לנכדיו על עלילות הגבורה של ידידו הטוב, משהו צרם את אוזנו. “כשהתקרבתי למקום הייתה שם קבוצת מבקרים עם שני מדריכים שהסבירו בעברית ובאנגלית איך ‘קיבלנו’ את הקרומוול”, הוא כותב במכתב ששלח למרכז המבקרים וההדרכה בלטרון. “הקשבתי למילים הספורות שנאמרו, ובין השאר קלטה אוזני את המדריך מספר כי נשלחו בחורות לפתות את שני הבריטים, ובהשפעתן הם ערקו מצבאם יחד עם הטנקים.
“לא האמנתי למשמע אוזני. הרשיתי לעצמי להעיר כי זו טעות, ולא זו הסיבה שבגינה עברו החיילים לצידנו. הנכון הוא כי מייק, אירי ששירת בצבא הבריטי כאיש טכני, וחברו הסקוטי עברו לכוחותינו, קודם כל משום שראו שמלחמתנו היא צודקת – מיעוט שנלחם על עצמאותו, ובדרך זו חשבו כי יוכלו להועיל למאמץ המלחמתי. כאזרח אירי שהיה זר בקרב האנגלים הוא היה רגיש יותר למצבנו באותה עת וחש הזדהות מלאה עם מאבקנו.” פלנגן צוחק כשהוא שומע את סיפור הבחורות. “אם זה נכון, אז אני תוהה מדוע הבחורות האלה עוד לא הגיעו”, הוא מתבדח. “אני עוד מחכה להן, כי אלי הן לא הגיעו. מי יודע, אולי הן עוד בדרך לפה.”
וכסף? קיבלתם כסף עבור גניבת הטנקים?
“לא, איזה כסף? לא כסף ולא בחורות. כול זה סיפורי אגדות.”
“כל כך הרבה שנים עברו מאז, ברור שהתפתחו כול מיני מיתוסים”, אומר מנכ”ל עמותת יד לשריון, תא”ל (במיל’) מנשה ענבר. “יש מעטפת שלמה של אנקדוטות שהתחברו לסיפור. הסיפור על הבחורות הוא קשקוש, אבל זה מלהיב. בגופנו אנו צריכים לבלום את המדריכים באתר מלספר את מה שמגיע אליהם מכול מיני אנשים שאוהבים לצרף סיפורים לפנטזיה של מלחמת העצמאות. האמת ההיסטורית מספיק הרואית גם ככה, זה סיפור מדהים גם בלי להוסיף לו מלח ופלפל.”
לך יצא פעם לפגוש את פלנגן?
“כן. הוא הגיע לביקור לפני כשלוש שנים. הוא נמנע מאוד מלפתח שיחות סביב העניין של הקרומוולים, הוא רק היה מוכן להזדהות כמייק פלנגן שקשור לטנקים. מנהלת מרכז המידע שלנו, שמכירה את הסיפור, קראה לי לפגוש אותו, אבל הוא אפילו לא רצה לשבת במשרד שלי. הוא לא רצה לפטפט על פרטים שקשורים בסיפור.
“יש אצל האנשים האלה חשש. למה להם עכשיו להסתבך? אצלנו זה אולי נחשב למעשה אמיץ, אבל בבריטניה זה נחשב בגידה במולדת. זה הרי לגנוב שני טנקים, ועוד להוציא אותם, ככה בחוצפה, מהשער של הבסיס.”
פלנגן מחייך כשהוא נזכר בביקור הזה. “ראיתי את הטנקים שם עומדים בשקט”, הוא אומר. “וזה עשה לי טוב בלב. יותר טוב ככה מאשר כשהם בלחימה.”
תא”ל (במיל’) מנשה ענבר ליד אחד הקרומוולים. חוצפה חיובית
חוד החנית
במלחמת השחרור היו הקרומוולים חוד החנית של פלוגה ב’ בגדוד 82 של חטיבה 8, בפיקודו של יצחק שדה, שרובה ככולה הורכבה מאנשי מח”ל ועריקים בריטים, ביניהם פלנגן ומקדונלד. היא כונתה “הפלוגה האנגלית.”
הקרומוולים השתתפו בין היתר במבצע דני (כיבוש לוד-רמלה וההתקפה על לטרון), במבצע יואב (כיבוש משטרת עיראק סואידן וקרב עיראק-אל מנשיה) ובמבצע חורב (כיבוש ניצנה וקרבות אבו עגילה ואל עריש שבסיני). במהלך הקרבות לכיבוש שדה התעופה לוד הושבת אחד הקרומוולים לאחר שהסתבך בתיל, והיה צורך לנסוע במיוחד לחיפה כדי להביא לו גלגל מרכב חלופי.
בניסיון החמישי והאחרון לכבוש את לטרון, ב-18 ביולי 48′, הימר יגאל אלון, מפקד המבצע, על התקפת שריון חזיתית. הכוח המשוריין שכלל את הקרומוולים התקדם לעבר המטרה. אחד הקרומוולים החל לירות לעבר בניין המשטרה ואף פגע בתותח ירדני ובצריח הבניין, אולם אז חלה תקלה בתותח – תרמיל נתקע בקנה. מפקד הטנק, איש מח”ל מדרום אפריקה, אמר בקשר שהוא חוזר לנקודת היציאה, לתיקון התקלה. הוא התכוון כמובן לעלות בחזרה ולהילחם, אולם הייתה אי הבנה, הוא דיבר באנגלית, וכול הכוח הסתובב אחריו והחל לרדת למטה בעקבותיו. כשהתברר כי לא הייתה כוונה לסגת אלא רק לתקן תקלה היה כבר מאוחר מדי, כי הפסקת האש עם הירדנים נכנסה לתוקפה ולטרון נשארה עד 67′ מחוץ לגבולות המדינה.
סיפורו של טנק – קרומוול סימן 3 וסימן 4
ליקט וערך סא”ל (במיל’) מיכאל מס
אחד הטנקים המוצלחים ביותר שיוצרו על ידי הבריטים במהלך מלחמת העולם השנייה היה הטנק הבינוני מסוג “קרומוול”, שהיווה את הדגם האחרון בסדרת טנקי השיוט המהירים שנועדו לקרב פריצה מהיר. למרות התקנתו של מנוע “רולס-רויס” בעוצמה של 600 כוחות סוס, לקה תכנון הטנק בכוח האש (תותח בקוטר 57 מ”מ בלבד) ובעובי השריון הדק יחסית (חזית התיבה 57 מ”מ, חזית הצריח 63 מ”מ). על אף חסרונותיו הבולטים נוצלה מהירותו (64 קמ”ש) וכושר העבירות, במהלך הקרבות נגד הצבא הגרמני במדבר המערבי של צפון אפריקה, בשירות חטיבת השריון המלכותית מס’ 7 שמכונה עד היום, “חולדות המדבר”. הטנק יצא משימוש במחצית שנות ה-50 לאתר מלחמת קוריאה.
אחד מטנקי הקרומוול במלחמת העצמאות
סיפור הקרומוול בשירות צבא ההגנה לישראל במהלך מלחמת עצמאות, מתחיל בחלומו של יצחק שדה, ה”זקן”, לנצל אח יציאת הצבא הבריטי מארץ ישראל, כדי לגנוב מספר טנקים ולהעבירם לכוחות “ההגנה”. ניסיון ראשון של “רכישת” טנקי קרומוול בזמן העברתם על ידי הבריטים ממחנה רמת-דוד לכיוון חיפה תוכנן ליום 23 במאי 1948, אולם נגנז עקב הכבדת השמירה של הצבא הבריטי על השיירה. בלחצו של יצחק שדה, יצרו אנשי הרכש של ההגנה, קשר עם ארבעה חיילים בריטיים שכללו את רב סמל דזמונד רטלג’, הסמלים מייקל פלנגן והארי מקדונלד, וכן חייל שכינויו “רד”, לצורך העברתם של 4 טנקי הקרומוול אשר שהו במחנה גדוד שריון בשטח שדה התעופה חיפה.
המועד שנקבע לצורך העברת הטנקים היה ליל 30-29 במאי 1948, שהיה ערב ההפלגה הסופי של הצבא הבריטי מארץ ישראל. נקבע ששני נהגי טנק בריטיים ינהגו בשני הקרומוולים המובילים ושני הנהגים הנוספים שהוכשרו לכך על בסיס תומר לימוד תיאורטי, ינועו בסוף. ביום שלפני הפעולה דאגו משתפי הפעולה הבריטיים להכין את 4 הקרומוולים כך, שהתנעתם תתבצע בקלות. בערב 29 ביוני 1948 חדרו שני אנשי ההגנה יעקב זניוק ואברהם ברושי למחנה והוחבאו על ידי החיילים הבריטיים. בהגיע העת הותנעו הטנקים, מלבד אחד, שנהגו עזב את המחנה בריצה לאחר שנכשל בהתנעה מרוב התרגשות. 3 הטנקים שהותנעו פתחו בנסיעה דרך השער אל מחוץ למתנה. במרחק של כמה עשרוה מטרים מהמחנה סטה טנק נוסף מן הדרך ושקע בחול אשר בשוליים. לאחר ניסיונות היחלצות כושלים, ננטש גם הטנק השני בעוד שני טנקי הקרומוול הנותרים דוהרים לעבר קיבוץ יגור, בעקבותיו של ג’יפ אנשי הרכש. בקיבוץ אמורים היו להמתין מובילי טנקים שעל גבם יועברו הטנקים לתל אביב. בהגיעם לקיבוץ יגור התחוור לאנשי ההגנה שמובילי הטנקים לא הגיעו ולכן הוחלט מידית להעביר את הסנקים לתל אביב בנסיעה על גבי הזחלים, לסדנת הטנקים במ”ב 1 אשר במגרשי התערוכה. לאנשי ההגנה הסתבר עוד ששני הקרומוולים שהצליחו להגיע לידיהם הינם מסוגים שונים – בעוד האחד הינו סימן 3 עם תותח 6 פאונד (57 מ”מ) הרי שהשני הינו מדגם סימן 4 עם תותח 75 מ”מ.
בעקבות חיפושים מוגברים שנערכו על ידי הצבא הבריטי אחר הגנבים ושללם, החליטו אנשי ההגנה להעביר את שני הטנקים למקום מסתור אחר. שמואל מילמן יצא על גבי ג’יפ בהובילו את הטנקים שהועמסו על מובילים, לחצר בית מגוריו של איש ההגנה בשכונה בורוכוב. לאחו כשבוע ימים הועברו שני הטנקים לרשות חטיבה “8” שהייתה בשלבי הקמתה במחנה “תל-ליטווינקי” (כיום תל השומר) ועסקה בקדחתנות בהכנות לקראה מבצע לרל”ר (מבצע “דני”). שני הקרומוולים צורפו לפלוגה ב’ של גדוד 82 ביחד עם טנק שרמןנוסף. שלושת הטנקים היוו את הפלוגה הכבדה בגדוד ותופעלו על ידי חיילים ששירתו בעבר בשריון הבריטי.
