שלא כמצופה, הנכד של הגנרל האמריקאי המהולל ממלחמת העולם השנייה ג’ורג’ פטון, בנג’מין (בקיצור: בן) פטון (Benjamin Patton), שגם אביו היה גנרל בצבא זה – לא בחר במסלול של שירות צבאי, והוא מסייע לצבא האמריקאי בדרך של טיפול בהלומי קרב. השבוע נלווינו לביקורו של בנג’מין פטון ביד לשריון
אל”ם (במיל’) שאול נגר. צילום ביד לשריון: שני פרץ. המדריכה בביקור רב”ט גלי קהן
כתבות נוספות בהמשך
בנג’מין פטון ביד לשריון, ליד עותקי הצילומים של האלוף משה (מוסה) פלד (מימין) וגנרל ג’ון סטארי שבפורט נוקסבארצות הברית
בנג’מין פטון, פסיכולוג בהכשרתו ובימאי סרטים, הגיע עם צוותו לביקור בארץ להשתתף בסדנה בנושא טיפול בהלומי קרב, שזו הכשרתו. איתו פועלת ד”ר רבקה תובל-משיח, פסיכולוגית קלינית ומרצה בכירה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. ביום 1 ביוני 2014 קיים בן פטון ביקור ביד לשריון ועמד מקרוב גם על הפעילות בנושא ההנצחה והמורשת.
המותג “פטון” הוא שם דבר בחיל השריון כמעט חמישים שנה, מאז שיצאה לגרמניה בשנת 1964, המשלחת הסודית ללמוד בצבא הגרמני את ההפעלה והאחזקה של טנקי הפטון שעמדו להיות מסופקים לראשונה לישראל.
ראו בעניין זה את הכתבה והסרט “המסע לארץ משה” לחצו כאן:
בן פטון בכניסה לאתר יד לשריון בלטרון, ליד העמדה של האלוף משה (מוסה) פלד ז”ל
אחרוני הפטונים בצה”ל יצאו בשנה זו מהשירות. היו אלה הטנקים פורצי הדרך ובעלי היסטוריה של הישגים מרשימים, החל במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים, במלחמת שלום הגליל ואילך ובפעילות מבצעית בין המלחמות. הטנקים שפותחו ויוצרו בארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, נקראו על שם הגנרל המהולל באותה מלחמה, ג’ורג’ סמית’ פטון. טנקי הפטון שירתו בצבא ארצות הברית בכל הזירות שבהן היה פרוס, בעיקר באירופה ובאסיה והם נטלו חלק במלחמות ובמבצעים. טנקים מסוג זה גם נמכרו לצבאות רבים אחרים ברחבי עולם. גם בארצות הברית וגם בישראל עברו הטנקים שדרוגים רבים במערכות הכוח, במזקו”ם, במיגון, בתותח, במערכות בקרת האש וראיית הלילה ועוד.
וכמו במלחמות ובמבצעים, יש הרוגים ופצועים ויש גם הלומי קרב, הנושאים איתם צלקות נפשיות שנים ארוכות לאחר פעילותם הצבאית.
צבא ארצות הברית נמצא למעשה בלחימה ובפעילות מבצעית כמעט ברציפות מאז מלחמת העולם השנייה, ונזכיר רק את מלחמת קוריאה, מלחמת וייטנאם, המלחמות בעיראק ובאפגניסטן. בצבא זה, שמאז מלחמת וייטנאם אינו מתבסס על גיוס חובה, יש אחוז גבוה של מתאבדים וכן הלומי קרב רבים.
כאשר התגלו מקרים במלחמת העולם השנייה, של חיילים בעלי התנהגות חריגה ורפיון רצון הלחימה, לא הייתה מוכרת התופעה של הלם קרב ולא היו כלים לטפל בהם. על כך יעידו שתי תקריות שונות שבהן גנרל פטון סטר, קילל ובעט בחיילים אמריקאים שסבלו מהלם קרב. פטון ביקר בבתי חולים על מנת לשוחח עם פצועים, וכשגילה חיילים שאינם פגועים פיזית אך אינם מסוגלים נפשית לעמוד בלחימה, התפרץ בזעם. פטון קרא לחיילים פחדנים והשתמש במילות גנאי חריפות. באחד המקרים סטר לחייל ובשני סטר לו ובעט בו. הסיפורים הגיעו לתקשורת האמריקאית שתקפה את פטון בחריפות. פרטי המקרה הגיעו לאייזנהאואר, המפקד העליון של בעלות הברית המערביות, וזה נזף בפטון קשות. הוא דרש שפטון יתנצל בפני החיילים שתקף, החיילים שנכחו באירועים, ובפני הארמיה השביעית כולה. פטון ביצע את הפקודה ללא ויכוח.
בן פטון מאזין להסבר מפי המדריכה גלי קהן
בנג’מין (בן) פטון הנכד מטפל בהלומי קרב
בן פטון, הנכד של הגנרל המפורסם, לא בחר בקריירה צבאית. הוא כאמור בימאי סרטים ופסיכולוג במקצועו, המנסה לטפל בהלומי קרב בדרך של צילום סרטים אישיים שהם עצמם יוצרים. הוא הגיע לארץ לאחרונה לביקור ולשיתוף פעולה עם עמותתנט”ל (נפגעי טראומה לאומית), המהווה מרכז ייחודי לנפגעי טראומה על רקע לאומי ולבני משפחותיהם. בן פטון מתחיל לראות שינויים לטובה בהלומי קרב שנחשפו לטיפול חדשני זה. בן הוזמן על ידי עמותת נט”ל כדי ללמד את הצוות הישראלי את שיטתו, וללמוד מאנשי נט”ל כיצד לשלב בסדנאותיו כלים מהתחום הפסיכולוגי. ד”ר רבקה תובל-משיח מאוניברסיטת בר-אילן, מומחית לטראומה נפשית, וראש התחום הקהילתי בנט”ל פעלה יחד איתו בארץ ובארצות הברית בנושא זה. הכוונה כעת, לאחר הסדנה המוצלחת, היא להמשיך ולהרחיב את שיתוף הפעולה הבין-תרבותי, כך שיכלול גם סדנאות לבני זוג ולמשפחות חיילים ונפגעי טרור.
בן פטון לאחר הנחת זר למרגלות כותל השמות
הביקור ביד לשריון
בן פטון ביקר בארץ בפעם הראשונה בהיותו כבן עשר לאחר מלחמת יום הכיפורים וזה לו ביקורו השני. הוא בא עם סיפורי מורשת משפחתית על טנקי הפטון וכמובן הצטלם גם ביד לשריון ליד טנקים אלה. הביקור כלל הנחת זר למרגלות כותל השמות והסבר מקיף על כותל השמות, ביקור במכלול הזיכרון שבבניין המרכזי, סיור בתצוגת מלחמת יום הכיפורים, תצפית מגג הבניין על הסביבה והסבר על קרבות לטרון במלחמת העצמאות, סיור במוזאון הרק”ם. בסיום הוא קיבל כשי את מדליית טנק הפטון.
בן פטון במגדל דמעות השריון
צופה לעמק איילון המרהיב מגג בניין המשטרה
ליד טנק הפטון הנקרא על שם סבו ג’ורג’ פטון
חותם בספר האורחים ביד לשריון
בסיום הביקור. משמאל: בן פטון, המדריכה גלי קהן והח”מ
מדליית טנק הפטון
הסבא של בנג’מין פטון, ג’ורג’ סמית’ פטון, ג’וניור (באנגלית: George Smith Patton; 11 בנובמבר 1885 – 21 בדצמבר 1945) – המצביא האמריקני שנודע בעיקר משירותו במלחמת העולם השנייה. פטון פיקד על כוחות אמריקניים בלחימה בצפון אפריקה, סיציליה ואירופה. הוא נחשב לאחד המפקדים הססגוניים והתוקפניים ביותר של הצבא האמריקאי בכל הזמנים וזכה לשם “דם ואומץ הזקן” (Old Blood and Guts).
אביו של בנג’מין פטון, הגנרל ג’ורג’ סמית פטון IV (24 בדצמבר 1924 27 ביוני 2004)
הסיוט הפך לסרט: הלומי קרב נחשפים בפני המצלמה
פרויקט חדש מסייע להלומי קרב לטפל במצוקותיהם בדרך חדשנית – צילום סרטים אישיים שהם עצמם יוצרים. הבמאי בנג’מין פטון, הוא נכדו של הגנרל האמריקני ג’ורג’ פטון, שטען בעבר כי הלם קרב איננו קיים: “משלבים בין טיפול לבין העוצמה של המדיה הדיגיטילית”
סמדר פלד (מאתר הארץ, 30 במאי 2014)
הפחד מרעש פתאומי, חלומות הזוועה ולילות לא שינה הם חלק בלתי נפרד מחייהם של הלומי הקרב. כעת, פרויקט חדש ומרגש הופך את חייהם המורכבים לסרטים אישיים שנועדו לטפל במצוקותיהם ולעזור להם להמשיך הלאה.
השבוע הגיעו ארבעה הלומי קרב לסדנה בת 4 ימים, אותה מעביר הבמאי האמריקני המוערך, בן (בנג’מין) פטון. “אנחנו משלבים בין הערך הטיפולי של סיפור סיפורים לבין עוצמתה של המדיה הדיגיטלית כדי לסייע להם ולרפא אותם”, הוא אומר. “זה רלוונטי לכל יוצאי צבא בכל מדינה”.
את הסרטים הקצרים מעבדים המשתתפים ביחד עם צוותים מקצועיים של נט”ל ושל הבמאי, אך הסיפורים המקוריים הם שלהם בלבד. בטיפול הרגיש הזה יש לא מעט אירוניה נוכח עברו המשפחתי של פטון – סבו, הגנרל ג’ורג’ פטון, היה מהמצביאים הגדולים של הצבא האמריקני ונודע בגסות הרוח והזלזול שלו בחייליו.
“בתקופה הזו של מלחמת העולם השנייה ומלחמת וייטנאם לא ידעו מהי הפרעת דחק פוסט טראומטית”, מסביר נכדו. “היא פשוט לא התקיימה.”
לצפייה בסרטון ראו כאן:
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleId=1059485&sid=126
נכדו של ג’ורג’ פטון מסייע ללוחמים להתמודד עם טראומה דרך המצלמה
הגנרל האמריקאי שנמנה עם גיבורי הניצחון על הנאצים לא חמל על חיילים שסבלו מפגיעות נפשיות וראה בהם מתחזים תבוסתנים. הדרך של נכדו הפוכה
אמיר אורן, הארץ, 23 במאי 2014
פטון. ג׳ורג׳ פטון. ג׳ורג׳ ס’, דומה אך לא זהה לג׳ורג׳ סי. סקוט, שגילם את דמותו בסרט הנושא את שמו. למעשה, ג׳ורג׳ סמית פטון ג׳וניור, השני בסדרה, החמישי או השישי והידוע מכולם בשושלת אנשי צבא שתחילתה במלחמת העצמאות האמריקאית והמשכה – משני צדי המתרס – במלחמת האזרחים, שם נרדף למצביאות קרבית סוחפת אך גם לאישיות בעייתית.
מפקד הפרשים והשריון שהוריש את שמו ומקצועו לבנו, ג׳ורג׳ ס’ פטון השלישי, גם הוא כמותו בוגר האקדמיה הצבאית וסט פוינט – שניהם נשארו כיתה כי נכשלו במתמטיקה – וקצין במלחמות אמריקאיות (מפקד פלוגה בקוריאה, מפקד חטיבה בווייטנאם) שהגיע לדרגת גנרל, אמנם זוטר מאביו (שני כוכבים ופיקוד על אוגדה, לא ארבעה ופיקוד על ארמיה שכללה לעתים יותר מתריסר אוגדות).
מוושינגטון ועד למפקדות ולחזית היו, כמובן, שותפים רבים לחלק האמריקאי המכריע בניצחון על הנאצים. הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, ראש מטה הצבא ג’ורג’ מרשל ומפקד הזירה דווייט אייזנהאואר הם רק השמות הבולטים ביותר ברשימה של אלפים, בעצם של מיליונים. אבל מוניטין כמו זה של פטון היו למעטים. הישגיו שמורים לו, גם אם על הכף האחרת מכבידים מעשים מחפירים. קצת בדומה למולדתו, שאסרה מלחמה על אויבי האנושות בשם החירות והדמוקרטיה, בעת שבביתה ואף בצבאה התאנתה למי שלא היו גברים לבנים, מוטב נוצרים.
אותו פטון שהיה במונחים עולמיים השוטר הטוב, הלוחם ברשע, היה גם הסוטר הרע. פעמיים בתוך שבוע, בסיציליה, הסתבך בהכאת חיילים מאושפזים, שפצעי הנפש הסמויים מעינו הפכו בפיו להתחזות תבוסנית העלולה לעודד עריקה המונית מהקו. אלה תקריות ידועות, שכמעט גרמו לעריפת פטון. הגילוי המצמרר של בן פטון, בספרו על משפחתו, ספר שבמרכזו מכתבי סבו ואביו מהחזית לווסט פוינט ובחזרה, הוא שהכוחניות לא היתה סטיית תקן.
ג’ורג’ סי סקוט בסרט “פטון”, 1970. צילום: גטי אימג’ס
אחת מעצותיו של האב לבנו, כחניך הצפוי ל״טרטורים״ ו״זובורים״, היתה לקבל את דין המסורת ובשנה הבאה לעשות לחניכים החדשים מה שהיה שנוא עליו. פטון הבן, בקוריאה, הכה מפקד מחלקה שנתקף במורך לב; וקרייטון אייברמס, השריונאי היחיד שפטון הגדול העריץ עוד יותר מאשר את עצמו, איבד שליטה לרגע במחלוקת עם פקודו, פטון הבן, והלם בו בחזהו. אחר כך ביקש אייברמס, לשווא, לעמוד למשפט צבאי.
70 שנה חלפו מאז 6 ביוני 1944, בוקר הפלישה לנורמנדיה (שפטון לא השתתף בה, במסגרת הטעיה מוצלחת). בטל לרגע ממעש, ישב ג׳ורג׳ האב וכתב לג׳ורג׳ הבן את משנתו: ״כל הגברים רפים בהיכנסם ללחימה; בקרב הראשון כמו באחרון, כולנו רפים. הפחדנים הם אלה מאתנו המרשים לרפיון להשתלט על גבריותם. לך זה לעולם לא יקרה, בגלל קווי הדם שלך, משני הצדדים״. המסקנה המתבקשת: אין זעזוע משתק, רק פחדנות השווה סטירה, לפחדן עצמו ולכל החיילים האחרים, למען יראו, ייראו ויתביישו.
המותג ״פטון״, הטעון ביותר מפגזים חודרי שריון, הגיע לישראל באמצע שנות ה-60 באמצעות הטנק אם-48 הנושא את שמו, ״מגח״ בכינוי צה״ל. בשבוע הקרוב ישהה כאן בהקשר אחר, מהצד השני של הקנה, נכדו של מצביא מלחמת העולם, בנג׳מין (בן) פטון. בן ונכד וחבר בדור הראשון לפטונים ולענפי העץ מצד האם, שמרד במסורת המשפחתית וסירב לבחור במסלול הצבאי. זאת אולי התרסה והעדפת עצמיות על כניעה לציפיות הזולת.
אבל בן אינו מתכחש לרקע המשפחתי המתואר בספרו, והמלחמה לא נעלמה כליל מבית פטון: בן מטפל בדרך ייחודית, סדנת סרטים, באחת מתוצאותיה, תגובת הקרב, לפנים הלם קרב וכיום פוסט-טראומה.
ייתכן שזה הד מאוחר לנטייתו המוצהרת של סבא פטון לתיאטרליות מכוונת, להצגת מנהיגות, עם הופעה מוקפדת במדים מגוהצים ואקדחים עם קתות פנינים וסוס וכלב, כשיטת פיקוד ועשיית רושם ורכישת יראת כבוד. אחד הנימוקים להחלטה שלא להעבירו להילחם ביפנים, בתום המלחמה באירופה, היה שהמצביא שם, גנרל דגלס מקארתור, היה ראוותן כמותו; לא היה מקום לשני ארטיסטים נפוחי אגו כאלה על במה אחת. גם בנו, פטון הצעיר, היה קצת שחקן. אבל בסרטים של בן פטון, התפקיד הראשי אינו שלו. מופיעים בהם ומביימים אותם נפגעי טראומה, לוחמים שחזרו מעיראק ומאפגניסטאן.
בן פטון (במרכז) עם צוות ההפקה שלו. צילום מתוך CBS This Morning
שלא כיצירות קולנועיות בבימוי לוחמים לשעבר הפורקים את חוויותיהם לאחר שנים, במתכונת אמנותית המתחשבת גם במציאות מסחרית, או בסרטים תיעודיים שבהם המדובבים משתתפים באירועים להשכלה כללית, הסרטים בסדנאות ״גם אני הייתי שם״ אינם מיועדים להקרנה לקהל. הם יוקרנו רק אם יוצריהם ירצו בכך; התהליך חשוב לא פחות מהתוצר. חד־שיח לוחמים, מול עדשת מצלמה בהכוונה עצמית, או מערכון המציג משחק קלפים ביחידה טרם יציאה לקו – הקלפים קובעים מי ייפגע ומי ישרוד ובכך מסירים מהניצולים את תחושת האשם.
את הסדנאות שינחה פטון בתל אביב יזמה עמותת נט״ל – נפגעי טראומה על רקע לאומי – שבראש מממניה יהודית יובלרקנאטי ושמנהלת אלוף משנה במילואים אורלי גל. בנט״ל מודרכות גם קצינות נפגעים ביחידות צה״ל. אחד מצוותי העמותה יחזור בתחילת השבוע מהפיליפינים, שם סייע לנפגעי הטייפון. ד״ר רבקה תובל-משיח מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן חלקה עם סדנת הסרטים בסתיו שעבר, בחוות משפחת פטון במסצ׳וסטס, תובנות ולקחים מישראל. בשמונה השנים שמאז הלחימה בלבנון פנו לנט״ל יותר מ-2,000 לוחמים, שהיו אז בשירות. לדברי גל, ללא קשר לפטון, מופעל בנט״ל ״מרכז תיעוד פסיכו-היסטורי, המאפשר לאנשים שעברו חוויה טראומטית לספר את סיפורם לפני המצלמה ולעבד חוויות וזיכרונות בעזרת איש טיפול המלווה את התהליך״.
בשיחה מניו יורק השבוע סיפר בן פטון על חיבתו לצה״ל ועל קשריו עם ישראל. מפקד גייסות השריון לאחר מלחמת יום הכיפורים, האלוף משה (מוסה) פלד, היה ידיד המשפחה; גנרל פטון, אביו של בן, היה מפקד בית הספר לשריון של הצבא האמריקאי בבסיס פורט נוקס שהחליף מידע ולקחים עם השריון הישראלי. בתקופה אחרת היה קצין שיתוף הפעולה הביטחוני של פיקוד אירופה עם צה״ל. מוזיאון פטון בפורט נוקס מתהדר בדיוקנו של פלד לצד אלה של פטון עצמו, של אייברמס, של הפילדמרשל הגרמני ארווין רומל ושל האלוף ישראל טל, בכיר מפקדי השריון ובוניו בצה״ל.
ספק אם מומחים בעולם שאינם מעורבים רגשית ישייכו את פלד, עם כל הכבוד לפיקודו על אוגדת מילואים בגולן במלחמת יום הכיפורים, לליגת על זו, העשויה לכלול – אם האמריקאים יהיו נדיבים יותר כלפי מתחרים ואויבים שאינם גרמנים – גם את ברנרד מונטגומרי הבריטי וגיאורגי ז׳וקוב הרוסי. רומל, שאולץ להתאבד בסתיו 1944 במצוות היטלר בגלל מעורבותו בקשר הקצינים נגדו, היה במידה רבה בן דמותו של פטון, שלא שרד אחרי פציעה אנושה בתאונת דרכים בגרמניה, חצי שנה לאחר תום המלחמה. צאצאיהם, גנרל פטון הבן שהוצב בגרמניה וראש עיריית שטוטגרט מנפרד רומל, היו לידידים קרובים.
במונחי צה״ל, פטון כמפקד קרבי הבונה כוח ומשכיל להפעילו היה מיזוג של טל ואריאל שרון בשיאם, אם גם לא תמיד – טליק בעור אריק. מכאן מקצועיות ומשמעת שבלעדיה הטנק לא יזוז ומכאן תעוזה ותחבולה וקריאה על-חושית של מהלכי האויב.
פטון היה בן־-זמנו, גזען אלים שהסתכן בהדחה מתפקידו כמושל צבאי בגלל אטימותו לפוליטיקה ולדיפלומטיה ונחפז למחול לפקידים נאצים. הבעיה העגומה של צה״ל בשנות שלטונו של השריון, שהקרנת הבכורה החגיגית של ״פטון״ לקציני הגיס המחישה את קהותם, היתה הגלישה הגורודישית במדרון ההעוויות הבריוניות והריקניות.
אחת התופעות השליליות, שבלטה במעוזי התעלה במלחמת ההתשה, היתה גסותם של קצינים בכירים לנוכח תגובת טראומה של חיילים נצורים ומופגזים לאין קץ ולאין תוחלת.
הטראומה הלאומית של מלחמת יום הכיפורים היתה תוצאה מצטברת, בלתי נמנעת, של רבבות טראומות פרטיות. רק לאחר עשרות שנים התעשתו צבאות, נערכו מחקרים והוקמו ארגונים, כמו זה של בן פטון ונט״ל, לטפל וללטף במקום לסטור.
התחלה חשובה, בוודאי, אבל עדיין לא נמצאה שיטה לטיפול בטראומה מתמדת של מדינה שלמה ששוב אינה נלחמת רק על העיקר הקיומי.
