5 במארס 2013: סיכום כנס ותערוכה International Armoured Vehicles

בפברואר האחרון התקיים בפארנבורו שבאנגליה הכנס השנתי בנושא רק”ם, בצמוד לתערוכת רק”ם ואמל”ח של חברות ממדינות רבות ובכללן מישראל. על בסיס הכנס אפשר לציין כי אין חשש לעתיד הרק”ם, אך יעדיו בשדה הקרב ומבנהו משתנים וימשיכו להשתנות

 

אל”ם (במיל’) יעקב צור

(אל”ם במיל’ יעקב צור, הוא כיום חבר בצוות הרק”ם העתידי שבמשרד הביטחון, ומפרסם דרך קבע לקט חודשי של סקירת תקופונים בנושא מו”פ ביטחוני)

  

הרק”ם CV90 החדש של חברת BAE

 

כנס הרק”ם השנתי בפארנבורו שליד לונדון, שהתקיים השנה בימים 8-6 בפברואר, נחשב לאירוע מקצועי ומכובד בתחומו. בצמוד לכנס הייתה תערוכה של אמל”ח וציוד צבאי הקשורים לרק”ם, בינונית בהיקפה, בהשתתפות של גופי התעשייה המקומית והבינלאומית. בכנס השתתפו כ-350 נציגים, רבים מתוכם אנשי צבא בכירים, ועוד רבים באו לתערוכה. מרבית הדוברים בהרצאות הרקע הכלליות היו קצינים בשירות או בדימוס, והמרצים המקצועיים ייצגו חברות ומדינות מהעולם הרחב. הנוכחות הישראלית הייתה מצומצמת ומלבדי השתתף איש שיווק של רפאל, שנתן הרצאה ביום של התעשיות, וחברת פלסאן שיגרה שני אנשי שיווק לתערוכה, שפעלו בביתן של החברה השותפה שלהם בבריטניה. הבאנו רשמים מהכנס.

כיצד ישפיעו המגמות האסטרטגיות של לוחמת היבשה על לחימה משוריינת והרק”ם

תא”ל (במיל’) בריטי, העוסק במחקר בנושא, במכון IISS, במסגרת של קבוצת-חשיבה ( Think-Tank) מציין מספר עובדות:

• כלל ההשקעות בעולם בתחום הביטחוני יורדות.
• הירידה היא בעיקר בארצות הברית ובאירופה. לא כך המצב ברוסיה, באסיה, במזרח התיכון ובאמריקה הלטינית, שם ההשקעות דווקא בעלייה.
• ההזדמנויות הטכנולוגיות גדלות והולכות, אבל אין תקציב ליישום שלהן בצבא (לפחות במערב).
• האיומים על השלום מתפתחים במספר מוקדים בעולם: אירן, קוריאה הצפונית, מדינות באסיה.

מה קורה בצבא? החי”ר הופך להיות הכוח העיקרי בעימותים. הוא משתמש ברק”ם ומקבל סיוע מרק”ם, אבל אלה כלי רק”ם שאינם טנקים. למרות זאת הטנק עדיין לא מיותר כי יש לו עוצמת אש חזקה בזכות התותח שלו (וזה עשוי להידרש). מצד שני מופיעים בשטח כלי נשק חדישים של חימוש מונחה מדויק (חמ”ם) המספקים אש מדויקת וארוכת-טווח (בדבריו ציין הבריטי את ציין את ה-Spike – גיל – של רפאל). מבצעים בשטחים בנויים יהיו המצב הרגיל ויחייבו יכולת לחימה משולבת. הלקחים מעיראק ואפגניסטן משפיעים מאוד על החשיבה במערב. השימוש שעושה האויב במטענים מאולתרים (IED) ומוקשים, ברקטות נ”ט ובטילים נ”ט, וכן באש עקיפה (של מרגמות ורקטות ארטילריות), יוצר לחץ גדול בצבאות המערביים, שקשה להם להתמודד עם הרבה נפגעים. זו הסיבה שעולים הספקות באשר לסבירות השימוש ברק”ם עם מיגון קל בלבד. לדעתו צה”ל הוא הצבא היחיד שפועל ברצינות למצוא פתרון לטילים. ההגנה האקטיבית TROPHY (מעיל רוח) עושה זאת, אבל הוא חושש מאוד שהיישום של מערכת כזו על טנק לא יעמוד במבחן. לדעתו אפשר לגבור עליו בקלות, למשל על ידי אש שטוחת מסלול או ארטילרית ש”תגלח” את האלמנטים החיצוניים שעל הרק”ם. לכן גם בעתיד אין לזנוח את המיגון הפסיבי, אף כי ברור שיש גבול למיגון שניתן לשים על הרק”ם. הוא הזכיר כי בצבא הרוסי ובצבא הסיני מצוידות יחידות השריון בהרבה יותר כוח אש עקיפה של ארטילריה קנית ורקטית. מתקפה מסיבית מסוג זה על כוח טנקים עלולה לנטרל כלי רק”ם ולהרוס אמצעים המותקנים עליהם מבחוץ, וזאת ללא צורך בפגיעה ישירה ממש.

נובע מכאן פרדוקס: רק”ם ללא חי”ר צמוד בסביבתו, יהיה חשוף ופגיע. מצד שני התקנת אמצעי מיגון יקרים מאוד על הרק”ם עשויה להביא, בגלל חוסר תקציב, דווקא לצמצום ביחידות החי”ר הצמוד. עוד ציין הבריטי כי רק”ם זחלי רגיש יותר לפגיעת מטענים, כי ניתוק הזחל משבית אותו לחלוטין, לעומת רכב רב-גלגלי, שעדיין מסוגל לדבריו לנוע אחרי פגיעה.

עוד מדבריו: מבחינת כוח האש של הרק”ם חובה לפתח תחמושת חדשה וטובה יותר, ולשלב בטנקים יכולת של שיגור טילים, מתוך זבילים או מהתותח (כמו בצבא הרוסי וההודי). את התותחים צריך לשנות כך שתהיה להם הגבהה גדולה, לירי למטרות גבוהות בשטח בנוי. נשק אנרגיה מתפתח עלול להפוך לאיום ממשי בעתיד. לדעתו יש ערך רב לשילוב כלים, “משפחה” של רק”ם, יחד עם כרב”מים (כלי רכב בלתי מאוישים) הנשלטים מרחוק וגם כלים רובוטיים אוטונומיים, ולכך להוסיף מזל”טים אורגניים ביחידה. רצוי שהרחפנים וגם הרובוטים יהיו מוסעים על הרק”ם עצמו ומשולחים ממנו. הוא ממליץ על המשך שימוש בטנקים, אם כי בהיקף מצומצם, יחד עם רק”ם לחימה לחי”ר (הנגמ”שים יישארו בשירות). דרוש רכב קרבי לסיור ומודיעין, לפיקוד, ולתמיכה לוגיסטית. לא כל אחד מהם צריך לפתח מאפס ואפשר להיעזר בקיים בשוק האזרחי. הוא מציין לטובה את צה”ל שמפעיל דחפורים אזרחיים ד-9 ששוריינו והותאמו לצורך הצבא. לדעתו אין לוותר על רק”ם אמפיבי. יש לשמור על יכולת נחיתה מהים ועל יכולת חציית מכשול מים.

פרופ’ אוגורקביץ’ הנודע הוסיף הערה: אינו מבין מדוע במערב לא מתקינים על הטנקים טילי חמ”ם (במזרח דווקא יש). התחמושת הקינטית של הטנק התאימה בדיוק ללחימה נגד השריון הכבד הרוסי, כעת תחמושת זו פחות רלבנטית. נכון שאפשר לקבל, לפי קריאה, חמ”ם שמשוגר מאחור לפי הצורך (מציין את צה”ל), אבל לדעתו יש להתקין טילים מתאימים גם על הטנקים והרק”ם הפחות כבד. הוא גם חולק על כך שמשקיעים הרבה משאבים בהגדלת הדיוק של הנשק העקיף ולא משקיעים בשיפור הדיוק של האש הישירה.

השריונית Nexter

התפיסה של צבא בריטניה לגבי לוחמת היבשה בעתיד

תא”ל ממשרד ההגנה הבריטי ציין כי עובדים על גיבוש תפיסה ברורה ללחימה יבשתית FLOC (Future Land Operating Concept): מגבשי התפיסה מתחשבים במה שיודעים על השינויים הצפויים בממדי פעולות הלחימה ובאופי שלהן. ברור להם שנוצר מצב שיש בו תערובת של סכסוכים מסוגים שונים. הצבא הבריטי צריך להיות מסוגל “להגן על המולדת עצמה” ובה בעת להיות גם בכושר לפרוס בארצות רחוקות ולהילחם שם באופן שונה לגמרי. קשה לחזות היום במדויק במי וכיצד יילחמו הבריטים, ולכן יש להתכונן ולבנות יכולת ורסטילית, למרות מגבלות התקציב שהן מכבידות מאוד. ברור שהאויב שיפגוש הצבא הבריטי גם במלחמות לא סימטריות, יהיה הרבה יותר קשוח ויותר מקצועי ומאומן. לדוגמה חיזבאללה שכביכול אינו צבא, המצויד ומאומן ויודע להילחם תוך ניצול היתרונות של אסימטריה. יהיו קרבות רבים בתוך שטח בנוי כשהאויב מנצל את התווך התת-קרקעי. בעולם מתפתחות ערים ענקיות עם אוכלוסיות של מיליונים – איך נילחם שם?

הופעת איום הסייבר משנה את אופי הסכסוכים. היתרון שלנו ביכולת מהחלל גם הוא עלול להיחלש עם הזמן (נוצרת שם צפיפות ויהיה יותר קשה לפעול). המלחמה האסימטרית עלולה להתפשט גם לתחום האוויר וגם לים (ראו תקיפת הסטי”ל “חנית” ב-2006), ועלולים להסתבך במלחמה “היברידית” כלומר חיבור של שני סוגי קונפליקטים ביחד. לאור זאת הבריטים כותבים מסמך חדש של תפיסת לחימה יבשתית משולבת, ועושים זאת בגישה הוליסטית, המתכללת את כל המרכיבים בראייה רחבה של הדבר השלם ולא רק עיסוק בפרטים חלקיים. במקביל עובדים גם על תפיסה חדשה למבצעים אוויריים וימיים. מה שיקבע בסופו של דבר זה קודם כול איכות הלוחם וגם היכולת של המפקדים להבין, בצורה מעמיקה, את המצבים על כל ההיבטים שלהם. לשם כך נחוץ שיהיה גם מודיעין טוב.

שתי הערות לסיום דבריו:

• צריך לקבל שלא כל כלי הלחימה של הצבא יהיו “מהשורה הראשונה”. זה לא יקרה. תמיד נישאר עם כלים מהדור הקודם, ובתמהיל הזה צריך לדעת להילחם.
• איום הסייבר מתגבר, והוא מסוכן. חובה ללמד ולחנך את המפקדים לפעול גם כאשר יש שיבושים קשים.

הרכב האמריקאי Cougar

מחשבות על דרכים ותהליכי פיתוח של רק”ם, במיוחד מיגון

מדברי קצין בריטי מיחידת הניסויים, ותיק ורב-ניסיון: כאשר מפתחים מערכת חדשה או משדרגים אותה חובה להתחשב מאוד במפעיל, בצרכיו, באופן שהוא יתפעל את המערכת. חשוב להבין את נקודת המבט של החייל הפשוט, כי לכול שינוי יש השפעה ניכרת על אנשי הצוות, ולכן הנדסת אנוש טובה היא מפתח לכל פיתוח. מומלץ לברר ולחקור תגובות של כל דרגי הפיקוד עד לחיילים ובכול היחידות, ואין להסתמך על מדגם קטן מחשש להטעות. מערכות חדשות משפיעות לא רק על הביצועים אלא גם על התחזוקה, מופיעים כלי עבודה חדשים לצוות, שיטות חדשות, ויש להתחשב בזה. לדוגמה, לכלים מסוימים הוסיפו רצפת מיגון דמוית האות V להקטנת הכוח הפועל על הגחון וזה טוב מאוד, אבל זה הקטין את מרווח הגחון, וצריך היה לבדוק עם הנהגים כיצד זה משפיע על צורת הנהיגה שלהם. לעומת זה הגבהה של הכלים שינתה את מיקום מרכז הכובד וזה השפיע על הנהיגה. דבר כזה צריך להיבדק מראש בתהליך המו”פ ולא לאחר מעשה. כך זה קורה גם כאשר מוסיפים מיגון לכלי קיים (לצ’לנג’ר הוסיפו בשדרוג 14 טונות, לרק”ם סיור וחי”ר הוסיפו 4 טונות). התוספת משפיעה מאוד על תפעול הכלים, למשל בתחום הניידות והעבירות, זה כבר לא אותו הכלי שהחיילים למדו להפעיל. לכן חשוב למצוא איזון סביר בין משקל המיגון שמעמיסים לבין צורכי הצוות.

בנושא של התמצאות מצבית (situational awareness), הפעלה באמצעות מצלמות וצגים יוצרת בעיה למפעילים. הם מעדיפים פריסקופים או “ראש בחוץ”, אך בגלל צורכי המיגון (או תוספות המיגון), קשה לתת להם מענה כזה. מפקד כלי שעסוק בתפעול כל מיני חידושים שקיבל, איננו מרוכז בניהול הקרב עצמו. האינטגרציה הנכונה של הצגים חשובה מאוד ואם אינם מותקנים נכון זה מפריע למפעיל. הסיסמה היא: הנדסת אנוש! הקשיבו לחיילים!

עוד בעיה: מידות הוגף של החיילים משתנות. צריך להתאים את הארגונומטריה לחיילים העכשוויים. כול אמצעי הפעלה חייב להיות במקום הכי נכון לפי דעת החיילים. המתכנן חייב לחשוב על שאלות חיי יום יום (איך מפנים פצוע מהכלי?) לא למהר בפיתוח, לא לוותר על ניסויים אמיתיים, עם אנשים רגילים ולא לסמוך רק על סימולציות.

אימונים: יש להשקיע מראש באימונים יסודיים, להכין היטב את הלוחמים כדי שיבינו לעומק את מהות תפקידם, את המשמעות והחשיבות שיש לכל אלמנט בכלי. למשל הוכח בשטח כי החיילים הזניחו את חגורות הבטיחות, חשבו שאין בהן צורך, ושילמו על כך כשהכלי נפגע. יש עוד דוגמאות שחיילים שיבשו דברים בגלל קוצר הבנתם את המערכות. אנשי הניסויים חייבים להגיע לזירה, לראות במו עיניהם כיצד הכלי עובד. העיקרון הוא שהמפקד ואנשיו צריכים להתמקד בלחימה נגד האויב ולא בלחימה נגד הכלי שלהם. לכן מומלץ להפעיל את המשתמש בשלבים מוקדמים ככל האפשר בתהליך הפיתוח ולהקשיב לדעתו, כי זה עשוי לחסוך הרבה צרות. תכנון הכלי צריך להיות תוך מחשבה שיהיה אפשר בעתיד להכניס שינויים ותוספות, כתגובה לשינויים בצורך המבצעי.

ולסיכום: להתחשב מאוד בהנדסת-אנוש!

הרכב האמריקאי Cougar

ארכיטקטורה אחידה ואינטגרטיבית למערכות רק”ם

חוקר בתחום מערכות יבשה במשרד הביטחון הבריטי סקר את התפתחות התפיסה של ארכיטקטורת הרק”ם בבריטניה. לדבריו המיזם הראשון שבו הייתה אינטגרציה פנימית של המערכות והמכלולים, היה VERDI (Vehicle electronics research defense initiative) שנוצר בשנות התשעים כמדגים לבחינת הקונספט של רק”ם לחימה קל עם צוות מוקטן. היו בו חידושים רבים ובהם צוות של שניים כשכול אחד יכול לבצע כול מטלה בכלי, התצפית הייתה עקיפה באמצעות צגים, עמדת המפעיל הייתה חדשנית, והרבה השקעה בממשקי אדם-מכונה (MMI) ובצגים. התכנון היה אינטגרטיבי. שנים רבות חלפו עד שהופעל מיזם מחקר בנושא שנמשך 3 שנים (נקרא VT-10). מטרתו הייתה לפתח קונספט ומדגים לטכנולוגיות רכב אינטגרטיביות, להגדיר את התשתית לכול המערכות בכלי – מערכות פיסיות, מערכות מידע, חשמל (אלקטרוניקה וכוח), תוכנה, ממשקי הצוות, לרבות התקנים חיצוניים כמו מצלמות, עמדות נשק וכדומה. כול אלה פעלו יחדיו בתאום (“הכול ניגן ביחד”). החוקרים למדו הרבה על טכנולוגיות, ארכיטקטורות, ממשקי מפעיל, תוכנה ושאר ההיבטים. התוצאה היא שפיתחו תקן מחייב לכול כלי הרכב והרק”ם בצבא הבריטי. התקן נקרא GVA (Generic vehicle architecture). המסמך מגדיר את הדרישות המחייבות מכול המרכיבים וקובע שהתשתית חייבת להיות “פתוחה” ותגובתית לשינויים. התוכנה חייבת לאפשר שילוב “חלק” של מרכיבים חדשים בשיטת Plug and Play. התקן הזה נכנס לתוקף ומופעל בכל המיזמים של פיתוח רכב ורק”ם או השבחה ושדרוג.

פעילות המחקר נמשכת ומתרחבת לנושאים חדשים: למשל הכנסת מערכות חשמל במתח גבוה, בעיות של בטיחות וכדומה. נכנסים למערכות פיקוד ושליטה ומרחיבים לנושאים שאינם רכב/רק”ם, לדוגמה לציוד של חיילי חי”ר. הכוונה היא לשלב יחד את כלל המרכיבים בשדה הקרב, המיזם נקראLOSA – Land Open Systems Architecture. לסיכום: ככול שמערכות הרק”ם נעשות מורכבות יותר, מתחייבת יותר השקעה באינטגרציה מעמיקה שלהן.

הרצאה נוספת בנושא על ידי מומחה לאינטגרציה של מערכות במשרד הביטחון הבריטי

המרצה התרכז בתהליכי האינטגרציה הנעשים בשלב המו”פ. המסר העיקרי הוא כי יש להרבות בשימוש באמצעים של מידול מתמטי וסימולציה. לדוגמה אפשר למדל את הממשקים של ההפעלה בשילוב עם החומרה. אבל המידול והסימולציה כשלב בפיתוח אינם תחליף לביצוע ניסוי ממשי, וחובה לעשות ניסויים בזמן אמת, בשילוב מפעיל אמיתי (איש שטח), כדי לראות כיצד הוא מבצע את הפעלת המערכת. פעמים רבות מתברר כי זה לא בדיוק כמו שהמתכנן חשב. לאורך המיזם כולו חשוב להיות בקשר רציף עם כל גורם שעשוי להיות מעורב, כולל גם אנשים זוטרים, ולשמוע עמדתם. האחראים לאינטגרציה חייבים להתייעץ עם מומחים אחרים בשטחים הנוגעים למיזם ועם צוותים של המשתמש העתידי.

הנגמ”ש הגרמני FFG

אינטגרציה וסטנדרטיזציה של מערכות

על יסוד פאנל של מספר משתתפים, שהשמיעו דעות שונות. כאשר רוצים ליצור ארכיטקטורה משותפת בכלי לחימה שונים בתוך אותו צבא ובעיקר עם צבאות עמיתים, זה מחייב חשיפה הדדית של מידע בין צבאות וגם כלפי התעשיות המעורבות. מדובר במידע מבצעי (הדרישה המבצעית) ומידע טכנולוגי. שיתוף במידע יוצר קשיים רבים: עד כמה אפשר לחשוף לשותפים, מה לא לחשוף בשום אופן, וכיצד לנהל את הקשר בצורה נכונה.

כאשר מדובר במערכות של מידע, שליטה ובקרה ברק”ם, מסתבר שהאינטגרציה שלהן לא תמיד מוצלחת ולא תמיד מתאימה לצרכים של החייל המפעיל, למרות שהחיילים הצעירים כיום מאוד מוכשרים לעבודה במערכות ממוחשבות כאלה. הממשקים אכן השתפרו, אבל המפתחים הצבאיים צריכים כנראה לחקות את השיטות של מערכות מידע אזרחיות ומשחקי המחשב, שם זה פועל היטב. אנשי המו”פ בתעשייה הביטחונית לא מודעים מספיק ליכולותיו וצרכיו של החייל הפשוט.

לא רצוי להפריז במתן אמצעי פו”ש לחיילים. למשל לא כול חייל רגלי צריך להיות מקושר למערכת המידע, ולא כול איש צוות ברק”ם. רצוי לצמצם מתן יכולת זו למפקדים, החל ברמה מסוימת, כי הם שיהיו מקושרים והם שינהיגו את חייליהם, שלא חייבים לקבל עודף של מידע שרק מפריע להם.

בתכנון צריך להשקיע הרבה ידע מתחום הנדסת-אנוש, לשמור על פשטות, לא לנסות לרצות את כולם, אלא להיות ממוקדים.

כאשר מפתחים מערכת ניהול-קרב חדשה (BMS), או תוכנה חדשה למערכת קיימת, חייבים לערוך את הניסויים על “חיילים אמיתיים”, שיבואו מהיחידות הלוחמות. ולא מדובר על קבוצה קטנה ונבחרת, אלא הרבה ניסויים חוזרים עם הרבה קבוצות של חיילים, שרצוי שיהיו חיילים ותיקים ומנוסים. צריך להקשיב היטב לתגובת החיילים על המערכת וללמוד מזה. הבעיה לרוב היא שלמפתח בתעשייה אין מגע ישיר עם החייל שהוא המשתמש הסופי.

רכב ACMAT צרפתי

נקודות המפתח בשדה הקרב ה”חדש”

על יסוד פאנל של נציגי תעשיות. השתתפו נציגים של BRITISH DEFENCE, THALES, TEXTRON, BAE, GD,NEXTER, IVECO. לא קיים יותר “שדה קרב קונבנציונלי”. קיימים תרחישים שונים מאוד ולכל אחד מהם דרישות מבצעיות משלו – האחד שם דגש על המיגון והשני דווקא על הניידות, או על השימוש באש. התעשיות מתלבטות כיצד להשקיע את מאמצי המו”פ שלהן, וכנראה רק שת”פ ביניהן יאפשר מתן מענה ראוי לצורך. מצפים מהתעשיות להגיב במהירות לצרכים חדשים שצצים ולכן חייבים לשמור על כשירות המו”פ ולשמר את כוח האדם הזמין ומסוגל לצרכים של פיתוח, ייצור ותחזוקה על המערכות.

צוינו הצרכים של לחימה בשטחים אורבניים, של שילוב עם כוח אווירי, של סכנות מלחמת הסייבר, של קשיי תחזוקת הכוחות לאורך זמן ועם מגוון כה גדול של כלי רק”ם שונים, המעורר את הדרישות לסטנדרטיזציה. הצורך של “לחימה ברשת” – פו”ש ומודיעין.

הדרישות הגוברות (המוגזמות?) לשרידות, מטילות עול בלתי אפשרי על המפתחים. למשל משקל הכלי מגיע לרמות בלתי-אפשריות. חייבים להפחית משקל באמצעות תהליכי מו”פ שהם יקרים, ואיך אפשר לעשות זאת כאשר תקציבי המו”פ דווקא מקוצצים? חייבים להגיע לשיתוף פעולה במו”פ במקום התחרות הקיימת כיום. גישה אחרת: להגיע לפשרה בדרישות המיגון וכך להפחית משקל, ולתת עדיפות לכלים אופניים, ושיפור בטכנולוגיה של חטיבת הכוח (החט”כ).

בעניין השרידות – יש לזכור שהיא לא תוצאה בלעדית של רמת המיגון של הכלי, אלא מושגת על ידי גורמים נוספים שניתן לשפרם, במקום תוספות מיגון. למשל הניידות, ניהול החתימות, כוח אש טוב, פו”ש ומודיעין – כל אלה תורמים לשרידות.

גורם המשפיע על היעילות המבצעית היא הארכיטקטורה של הכלי, לרבות של המערכות האלקטרוניות, שחייבות להיות מתוכננות לפי העיקרון של Plug and Play, כך שבעתיד לא יהיה שום קושי לשלב מרכיבים חדשים. בכלל הארכיטקטורה צריכה להיות מודולרית תוך אינטראקציה נכונה בין כלל מערכות הכלי הבודד, והרישות של כלל הכלים ביחידה הלוחמת.

אסור לפתח כלים שתפעולם יהיה קשה ומסובך לחייל הממוצע. כדאי לשמור על סד”כ שיש בו איזון בין פיתוח כלים חדשים לבין שימוש בכלים קיימים וישנים, בתנאי שיעברו השבחה יסודית. ניתן להשביח על ידי הכנסת “טנקיוניקה” ומערכות פו”ש, בעיקר לכלים שהוכחו כטובים במיגון, בניידות ובכוח אש.

עמדת נשק בשליטה מרחוק

שיחה אישית עם פרופסור ריצ’ארד אוגורקביץ’

פרופ’ אוגורקביץ’ נחשב למומחה ובר-סמכא עולמי בנושא הרק”ם. הוא אדם מבוגר ושייך ל”דור הישן”. היה ידיד קרוב של האלוף טל והוזמן בזמנו לביקורים בארץ, כדי להתרשם מ”המרכבה” בימיה הראשונים. עדיין מפרסם מאמרים בנושאי רק”ם בתקופונים נחשבים בענייני צבא. פגשתי אותו בעבר בכנסים הקשורים לנושא זה. להלן כמה מהדעות שהשמיע באוזני:

• מודאג מהנטייה הקיימת לפתח רק”ם הנושא בתוכו כיתת חי”ר שלמה, 9 לוחמים ויותר. לדעתו, לאור האיומים הקיימים, זה מסוכן ועלול להביא לנפגעים רבים מאד כאשר הכלי נחדר. בנוסף דרישה כזו גורמת לפיתוח כלים גדולים בממדים וכבדים מאוד. יש לשקול שוב את התפיסה שהייתה רווחת בשנות השמונים והתשעים על כלי הנושא “חצי-כיתה”, כך שכול כיתת חי”ר מנוידת בשני כלים הפועלים כצוות.

לאור זאת, הוא תוהה וחולק על הדרישות של צבא ארצות הברית לגבי הכלי העתידי GCV.

• בהיבט של הנשק הוא מבין שיורד הצורך בתותח כבד 120 מ”מ, והכלים החדשים יצוידו בתותח בינוני ובטילים מונחים. הוא מציין שתותח בקוטר 60 מ”מ קיים בכמה צבאות, וישנם לפחות שני יצרנים. אחד מהם הוא אוטומלארה באיטליה (הוא זוכר את תותח 60 מ”מ שפותח בתעש בשנות ה-80). הכלים הסובייטים נושאים תותח טוב בקוטר 57 מ”מ. כמובן שהיום מציידים כלים מערביים בתותחי 40 מ”מ או 30 מ”מ. אוגורקביץ’ אומר שבמערב לא אימצו את הצורך בטילים על טנק, ורק כלים בודדים פותחו כך. לעומת זאת במזרח משתמשים בטילים המשוגרים דרך התותח או מעל הצריח.
• עמדות נשק עיליות: מאוד פופולריות כיום והן מותקנות על גג רק”ם ללא צריח. לדעתו עמדות אלו לא ישרדו בקרב. הן אינן מוגנות וכל פגיעה בסביבתן (ארטילריה למשל, או אפילו נק”ל) ינטרלו אותן מיד. בשטחים עם צמחיה צפופה, חורשות, יערות ושיחים, העמדות לא יחזיקו מעמד, כי יתקלו בענפים. גם מעברים נמוכים בשטח בנוי מסכנים אותן.
• מספר אנשי הצוות: נראה ששלושה זה מספר מספיק. גם הטנק היפני החדיש בנוי על שלושה.
• בנושא הנעה: גישתו שמרנית – לא מאמין שרק”ם אופני כבד יעמוד בקשיים של תנועה בשטחים שהעבירות בהם קשה, בשטחים עם סלעים ואבנים חדות, או מחסומים בשטח בנוי. לדעתו הזחלים עדיפים על גלגלים.
• גם נושא ההנעה ההיברידית-חשמלית לא מלהיב אותו, הוא מעדיף חטיבת כוח “קלאסית”.

לקחים של הצבא הגרמני מהלחימה באפגניסטן

על יסוד הרצאה של מפקד חטיבת חי”ר ממוכן, תא”ל Marlow, שפעל שם ב-2012. החטיבה כללה 7 גדודים, אחד מהם היה גדוד טנקי ליאופרד 2A5. הפעילות הייתה בשת”פ עם כוחות אחרים של ISAF ועם כוחות אפגניים.

האתגרים:

• המשימות היו מגוונות ושונות מאוד זו מזו.
• האיומים: קבוצות קטנות של לוחמים הפועלות בשיטה של “פגע וברח” . מטענים מאולתרים ומוקשים.
• מתקפות ישירות על כוחותינו.
• השטח: הררי, מדברי, העבירות בו קשה, הדרכים משובשות, הגשרים לא מתאימים למידות ומשקל הרק”ם, הסמטאות צרות.
• מזג האוויר: פעלו בקור של מינוס 15 מעלות צלזיוס ועד פלוס 50 מעלות צלסיוס, בשלג ובאבק.
• האוכלוסייה: אי אפשר לסמוך עליהם, וגם אף פעם לא ברור לך אם הם עוינים אותך או תומכים בך.

הלקחים:

• אותם כלי רק”ם ורכב חייבים לפעול היטב בתנאיי סביבה שונים לגמרי וקיצוניים, בקור ושלג כמו גם בחום ובאבק.
• כשפועלים צבאות שונים באותה מלחמה צצות בעיות של תקשורת בשטח, ושל תיאום הדדי (אינטר-אופרביליטי) וזאת חובה לשפר.
• חיילים שהיו בתוך רק”ם מוגן ומאורגנים כראוי (לא ויתרו על חגורות הבטיחות!) לא נפגעו אף פעם בצורה קשה.
• צריך לתת לכוח את אמצעים טובים יותר להתגונן מפני מטענים מאולתרים (IED).
• דרוש למצוא פתרונות לקשיי מזג אוויר.
• יש לספק אמצעי התגוננות בתחום ל”א.
• יש לשפר את מערך הפו”ש.
• ברור שאין כלי רק”ם אחד שמסוגל לתת מענה לכל הצרכים והמצבים. אבל חובה לצמצם את מספר הדגמים השונים שפועלים בשטח.
• מומלץ מאוד להרבות שימוש במזל”טים.
• יש לשפר ולשדרג את מערך האימונים וההכשרה. הלחימה מחייבת שהחיילים יהיו ברמה גבוהה, ויקבלו הכנה לפי משימות שונות שבהן יפעלו.
• לבנות את הכוח כך שיהיה גמיש ומוכן להשתלב במשימות חדשות.

עד כמה היו הטנקים יעילים?

החטיבה פעלה בצפון אפגניסטן, בשטח הררי. הלחימה שם לא יצרה דרישה מבצעית להפעלת הטנקים, בעיקר בגלל סוג השטח. הרק”ם מסוג Marder נתן מענה מספיק. לדעתו באזורים כאלה אין צורך בטנקים.

חיילי החי”ר הגרמני כבר צוידו בערכות של “חי”ר עתידי”. כיצד השתלבו חיילי החי”ר עם השריון?

הציוד החדש של החי”ר הוכח כטוב מאוד ולא היו קשיים בשת”פ חי”ר-שריון. התגלו קשיים בהתארגנות החיילים בישיבה בתוך הרק”ם שלהם, כאשר הם מצוידים בכל “החליפה” של האמצעים, לא היה מספיק מקום. מערכות התקשורת בין החי”ר לשריון פעלו היטב.

לקחים מהפעלת טנק ליאופרד 2A5 באפגניסטן

על יסוד דברי קצין מצבא דנמרק, משרת ב-Combat Center: היחידות הדניות הפעילו טנקים באפגניסטן, למדו את הלקחים והסיקו מסקנות לגבי הצרכים שלהם לשנת 2020. לפני שפרסו באפגניסטן הייתה ההנחה בצבא שהטנקים עדיין חיוניים לכל פעילות צבאית יבשתית, לפחות כפלטפורמה שתיתן סיוע באש לכוחות קלים. מאז הם מקיימים פעילות של חשיבה על התפיסה כדי לקבוע מה השינויים והתוספות שנדרשים ללחימה מסוג זה. הם סבורים שדרושים שיפורים ולא שינויים עמוקים. להלן כמה נתונים:

הטנקים ירו בעיקר תחמושת מטען חלול (HEAT), כ-90 אחוזים, והיתרה תחמושת מצרר (קניסטר) נגד “מתאבדים”. כלומר לא ירו תחמושת קינטית. בממוצע כל צוות ירו 250 פגזים בשנה. הטנקים נסעו, בממוצע, 4000 ק”מ בשנה ועמדו בכך.

מסקנות:

• הטנקים שימשו בעיקר לסיוע באש, לפריצת מכשולים וליווי שיירות.
• הטנק ימשיך להיות חלק ממבצעים מסוג זה, או לפחות בחלקם, בזכות ההשפעה שיש לו על הסביבה, הן על האויבים והן על האוכלוסייה החיובית.
• יש לעדכן את ארסנל התחמושת, להתאימה ללחימה בשטח בנוי.
• השיפורים בטנק הליאופרד הוכיחו עצמם בשטח כמוצלחים.

איך זה משפיע על הצבא הדני?

• הצבא יצמצם את הסד”כ של השריון הכבד, אבל יהיה מוכן לפרוס ולפעול בכל מקום שיידרש (מאלי, סוריה, לבנון…).
• מבנה הכוח יהיה ג’נרי, בכללותו יותר קל, אבל נתמך על ידי טנקים, במספרים יותר נמוכים.
• טנק הליאופרד יעבור שדרוג נוסף כדי לשפר את שרידותו.
• חובה להקטין את הוצאות אחזקת הכוח.

הערה של הגנרל (במיל’) ההודי, לשעבר מפקד הכוחות המשוריינים Lt.Gen.Dalbir Singh Sidhu, שהיה יו”ר המושב: הוא משוכנע (וניסה לשכנע גם את השומעים) שאם יוכנסו לטנקים התוספות וההשבחות הנכונות, הם יוכלו להמשיך ולמלא בהצלחה משימות שונות בלחימה.

עיקרי שיחת הסיכום

הגנרל ההודי, (לשעבר סגן הרמטכ”ל) Lt.General (Ret.) J.P. Singh: אנו ניצבים בפני קשת נרחבת של איומים ותרחישים, החל ממלחמה “גדולה” שבה שני הצדדים מצוידים בטכנולוגיה מתקדמת ועד ללחימה מול מורדים ומסתננים המצוידים בטכנולוגיה “נמוכה” אבל יעילה. נוצר איום חדש של עימות עם גופים שאינם מדינה, אבל לוחמיהם מצוידים ומאומנים, ויש להם תמיכה נסתרת מגורמים חיצוניים. איום מרכזי נוסף הוא הלחימה בתוך שטח עירוני צפוף.

דרישות מבצעיות:

• יש להפנים את החשיבות העצומה של יכולת התמרון. על כוחותינו לנוע מהר, להגיע לכל מקום, וזה נכון לא רק בשטחים פתוחים במלחמה גדולה, אלא גם בלחימה אסימטרית ובתוך שטח אורבני. לכן יש לתת עדיפות גדולה ליכולת של תנועה מוגנת וזריזה ולשימור השליטה הטקטית.
• גם בלחימה אורבנית יש חשיבות לכוח המשוריין בגלל יכולתו להביא כוח אש חזק לכל מקום. לכן הקטלניות היא דרישה הכרחית.
• חייבים להקנות לכוח יכולת טובה של התמצאות-מצבית (situational Awareness), אמצעי תקשורת ופו”ש יעילים ויכולת זיהוי עמית.
• שרידות טובה כשילוב של כל סוגי המיגון. כלים עם מיגון קל וכלים עם מיגון כבד.
• מודולריות: גמישות להתאמת מטע”דים חדשים, יכולת להגדלת הביצועים מוטמעת בכלי, ניתן להוסיף או לגרוע מערכת ללא קושי.
• מחיר סביר ורמה גבוהה של יעילות לוגיסטית.
• הכלים צריכים להיות ידידותיים למשתמש ואסור שהתפעול יהיה מסובך.
• דיאגנוסטיקה מוטמעת בכלי, לשיפור האחזקה.
• יכולת טובה לאמן את החיילים. חייבים להגיע לרמת הכשרה גבוהה.

לסיכום ברור שאין שום כלי אחד שיוכל לתת מענה למגוון האיומים. עלינו להבין שהפתרון הוא במשפחה של כלים שמשלימים זה את זה. הצבא יהיה מורכב מתמהיל של כלים בשילוב של אלו הקיימים בסד”כ עם כלים חדשים.

יו”ר הכנס Lt.Gen. (Ret.) Sir John Kiszely סיכם: הרק”ם ימשיך למלא תפקיד חשוב גם בעימותים שיהיו בעתיד. ציי רק”ם יהיו תמהיל של כלים קיימים שיושבחו, עם חדשים שיפותחו.

הכנס הבא: ביום 25 בפברואר 2014.

ההרצאות של נציגי התעשיות

• פיתוח פלטפורמה חדשנית באווירה של קשיים כלכליים

הרצאה של חברת IVECO האיטלקית. התקציבים לרכש ביטחוני מצטמצמים והתעשיות חייבות להתארגן בהתאם. הרכש הצבאי בעולם פחת בחמש השנים האחרונות בשיעור של 25 אחוזים, וכך גם תקציבי המו”פ מתכווצים, ובכלל ה”תיאבון” של החברות להשקיע במו”פ ירד. הנפגעות העיקריות הן החברות הקטנות, שלרוב דווקא הן המקור לחדשנות, וזה אובדן גדול לכולם. גם החברות הגדולות אינן חסינות ועליהן להתאים עצמן למצב. מה ניתן לעשות?

– לצאת מתחום פרויקטים ביטחוניים.

– להתמקד יותר במתן שירותי תמיכה ושירות ולצמצם ההשקעות.

– לחפש שווקים חדשים למוצרים ביטחוניים.

– להשקיע בהשבחת מוצרים קיימים.

– לנסות לפתח, בכל זאת, מוצרים חדשים.

מה עושה חברת IVECO במצב הנוכחי?

איבקו היא יצרנית של מגוון רחב של רק”ם ורכב צבאי ממוגן. היא החליטה להתמקד כעת בפלטפורמות המצליחות, ולעשות בהן התאמות לדרישות החדשות של השוק. לנצל את הידע שכבר קיים בחברה ולהיזהר מפיתוחים חדשים. לנצל בצורה חכמה את השירותים של קבלני-משנה.

דוגמה: רכב משוריין 4×4 LMV שמשקלו 7 טונות, יצא לשוק בתחילת שנת 2000, היה אז יחיד מסוגו, ולקוחות רבים רכשו אותו בתצורות שונות, 4000 יחידות סופקו. במהלך הזמן החברה קיבלה משובים מלקוחות, שביקשו שיפורים בגודל המטע”ד האפשרי, בשרידות, בארגונומטריה של המפעילים וכו’. לאור זאת הוחלט לתכנן את הכלי מחדש, בעיקר את תא הצוות. המשקל של הכלי הריק הופחת (מאפשר יותר מטען) מרווח הגחון הוגדל והמיגון שופר. יש אופציה להתקנת עמדת נשק על הגג, לכיסאות משופרים בהתאמה לחייל ולציודו, תוספת קטנה של מרווח ראש וברכיים שיפרה בהרבה את הארגונומטריה, ודרישות נוספות קיבלו טיפול. זו דוגמה להשקעה טובה במוצר קיים, תוך שימוש מרבי במוצרים קיימים שכבר הוכחו בפעולה בשטח.

גם אם יש הכרח לפתח פלטפורמה חדשה, בגלל דרישות חדשות, החברה מסוגלת לעשות זאת תוך שימוש רב בערכות שכבר פותחו ופועלות בכלים אחרים.

המלצות: כדאי מאוד לעשות אופטימיזציה לכלי קיים, מול דרישות חדשות שמופיעות ולהתאימו להן, זה מהיר וזול יותר לעומת גישה אחרת. לפיתוח חדש רצוי לבחור צוות מפתחים קטן, מורכב מאנשים מצטיינים בתחומם, ולתת להם מראש הנחיות תכנון מדויקות ומפורטות.

• מערכת הסוואה/הטעייה BARACUDA. חברת ברקודה שייכת לחברת SAAB והיא מובילים בעולם, זה עשרות שנים, בנושאים של הסוואה וניהול חתימות:

– הסוואה רב-תחומית (מולטי-ספקטראלית),

– הסוואה סטטית,

– הסוואה אישית,

– הטעיות.

ניהול חתימות חייב להיעשות בתיאום מלא עם המשימה. המטרה היא להגדיל את השרידות של הפלטפורמה, לא לאפשר גילוי, לא זיהוי ולא רכישה כמטרה. ה”חליפה” של חברת ברקודה נותנת מענה מלא לרק”ם כולו בהתאמה לצרכים. היא מודולרית, גמישה, שרידה, חסכונית באנרגיה, רב-שימושית ומותאמת להיבט המבצעי. היא מיועדת לכל סוגי הרק”ם ופלטפורמות אחרות.

הספקטרום האלקטרומגנטי הוא רחב ולאור התפתחות החיישנים השונים צריך לתת הגנה בכל התחום הספקטראלי, כאשר זה מותאם לאופי הזירה והמשימה. התשובה היא על ידי שיטה של ניהול חתימות המקנה לכלי תכונות של חמקנות. האיומים הם החל בתחום הנראה, בעל-סגול, בתת-אדום קרוב, בתת-אדום תרמי, מכ”ם, והם הולכים ומתחזקים ביכולתם.

מערכת ברקודה ניתנת להתאמה לצרכים, ללא כל שינוי בפלטפורמה וללא הפרעה לביצועי הכלי. הבסיס להסוואה הוא פאנל המורכב מכמה שכבות של חומרים ועליהם שכבות של ציפויים. בתחום הנראה יש מענה מושלם לכל סוג של תכסית; בתת-אדום תרמי – הסתרה גמורה; בתת-אדום קרוב – מענה טוב; בתחום מכ”ם – הסוואה מיוחדת, מולטי ספקטראלית מקטינה מאוד את החתימה, מותנה במידת ההשקעה. תחום היעילות הוא בתדירות 100-1 ג’יגה הרץ. המערכת בכללותה מצמצמת את יכולת הזיהוי של הכלי, גם אם יש גילוי כלשהו. היא מקטינה את ספיגת האנרגיה הסולרית של הכלי וכך מורידה את הטמפרטורה המתפתחת בכלי הגלוי לשמש עד כדי 22-20 מעלות. זה מקטין את צריכת האנרגיה הדרושה לקירור פנים הכלי. כאמור המערכת מודולרית וניתן לקבלה בהתאם לרמת הדרישות של הלקוח. הפתרון שניתן גמיש, יש לו יכולת גידול, הוא רב-משימתי למצבים שונים, והוא שריד בתנאי השטח.

• למה רק”ם אופני?

נציג חברת NEXTER מצרפת, המתמחה בתחום הכלים האופניים, הכלים הכבדים הנעים על זחלים, קיבלו חיזוקים בתקופת המלחמה הקרה, כאשר שני הצדדים התכוננו ל”מלחמה הגדולה”, עם מסגרות גדולות של שריון. בצד המזרחי (רוסיה) יוצרו הרבה טנקים זחליים, אבל נתנו להם ליווי של רק”ם אופני מסוגים שונים.

גם בצד המערבי (נאט”ו) פיתחו רק”ם כבד זחלי, בגלל הצורך בניידות טקטית. הצבא הצרפתי היה חריג. הוא ראה את משימתו לסגור במהירות פרצות שייווצרו במערך של נאט”ו, או לבצע תקיפות-נגד זריזות על כוחות שחדרו. המחויבות שלו נתפסה כיכולת היחידות לנוע במהירות רבה. לשם כך הוא נטה יותר לכלי לחימה אופניים, והחל לפתח אותם בסיוע חברת Nexter.

אחרי התפרקות “ברית ורשה” חל שינוי בסוג האיומים. פחות איום של לחימה בעצימות גבוהה ויותר איום של לחימה אסימטרית. באותו זמן גם השתנו רוב הצבאות מצבא של שירות חובה לצבא של שירות קבע מקצועי. גם היכולות הטכנולוגיות הזמינות גדלו מאוד. כך עלה ערכם של כלי רק”ם בינוניים ורב-משימתיים, שקל יותר לשלוח אותם למשימות בארצות אחרות למבצעים נוסח עיראק ואפגניסטן, שם האיומים לגמרי אחרים, והצרכים המבצעיים הם בקשת רחבה: החל במשימות “שמירת שלום” ושיטור ועד לחימה מלאה. נוצר מצב שרוב המשימות מכוסות על ידי כלים קלים-בינוניים, מתאימים לשימושים מגוונים, ולכן עדיף שיהיו אופניים. הרק”ם הכבד (טנקים) הפך להיות כלי מסייע בלבד, המספק כוח אש עדיף ויוצר הרתעה.

חברת Nexter התמחתה לפיכך בכלי רק”ם אופניים. כעת עובדים על פיתוח כלי רק”ם גלגלי חדש 6×6 שמתאים לרוב הדרישות המבצעיות העדכניות. הוא מבוסס על כמה “ערכות מבצעיות” המאפשרות להתאים את הכלי במהירות למשימות שונות, הכוללות גם מלחמה קונבנציונלית, בדגש על מבצעים בשטחים אורבניים.

הערה: הנושא של זחל או גלגל עלה עוד בהרבה דיונים בכנס, עם פירוט היתרונות והחסרונות של כל אחד, ותומכים ומתנגדים לכאן ולכאן. זה נשאר בחזקת תיק”ו.

• כלי זחלי או כלי גלגלי

דיון פתוח בין המשתתפים:

–            גלגלים מאפשרים ניידות אופרטיבית, וברמה הטקטית יש להם יתרון בכך שכאשר גלגל אחד נפגע (או אפילו שניים) ממטען או מנשק אחר, עדיין מתאפשר לרכב להמשיך בתנועה ולהיחלץ. לעומת זאת זחל שנפגע גורם לכלי להיות תקוע ללא יכולת לחילוץ עצמי.

–            בשדה הקרב יש מקום לשני הסוגים. לכלים כבדים נדרש זחל כי בגלגלים נוצרת בעיה של לחץ-קרקע גבוה מהרצוי. בכלים פחות כבדים יש יתרונות לגלגלים.

–            לכל צבא יש תפיסת עולם אחרת, איומים אחרים, וצרכים מבצעיים שונים. לכן האחד מעדיף רק”ם אופני והאחר זחלי. זה נושא שאין בו הכרעה, אם כי רצוי שכלי רק”ם אשר חוברים בקרב לטנקים וחייבים לנוע איתם באותו שטח ובאותו קצב, יהיו גם הם זחליים.

–            בלי קשר ישיר לשיטת ההנעה, העיקרון הוא לבנות תובה חזקה וקלה, עם מיגון בסיסי, ועם חט”כ גדולה שתקנה יכולת ניידות טובה מאוד, אבל להכין את הכלי מראש לתוספות שיורכבו עליו בקלות, בהתאמה לכל תרחיש אפשרי. תוספות מיגון פוגעות בניידות וצריך להתפשר.

• הצגה של חברת רנו מצרפת – Renault Trucks Defense (חב’ בת של VOLVO)

העיסוק: פיתוח וייצור רק”ם גלגלי קל-בינוני-כבד. מציעים בשוק רכב ממוגן במשקל של 3.5, 5, 10, 20 ועד 42 טונות שהוא בעל הנעה 8×8. הם משקיעים בחשיבה לעתיד, על הצרכים המבצעיים הצפויים, ומניחים שהשיפורים שצצים היום יהיו כבר כלולים בדרישה המבצעית הבאה. האסטרטגיה שלהם, לטווח 5 שנים, גורסת שצריך לשאוף לשיתוף פעולה טכנולוגי וכלכלי עם חברות אחרות באירופה וגם ברחבי העולם. הם דוגלים בגישה של “קִרבה ללקוח” לאורך כל הדרך, כולל בתחזוקה לאחר ההצטיידות, כלומר מתן שירות לוגיסטי בכל מקום בעולם. הם רואים יתרונות רבים בכלים אופניים בתחום נרחב של תכונות, ומעריכים שהרק”ם העתיד יהיה אופני, בעיקר הכלים הקטנים והבינוניים, שמשתדלים להקנות להם יכולות של רכב כבד. מצד שני לא דוחים גם עיסוק בכלים זחליים, אם זה יזדמן. הכלי הבא שלהם יהיה VAB Mark III, שדגם שלו כבר הוצג בתערוכת יורוסטורי.

• תכנית הכלי הגלגלי BOXER 8×8

הוצגה על ידי קולונל מצבא הולנד, מנהל התכנית בארגון האירופיOCCAR לניהול משותף של תכניות פיתוח והצטיידות באמל”ח. הרעיון לפתח רק”ם אופני כבד איננו חדש, ומקורו בכמה צבאות באירופה. בשנת 2001 נמסר הנושא לטיפולOCCAR, ב-2006 נחתם חוזה לאספקה, ב-2009 נמסר הכלי הראשון לצבא הגרמני. מדינות שונות השתתפו וגם פרשו מהתכנית וכעת זו תכנית גרמנית-הולנדית. הקבלן הראשי הוא KMW (קראוס מפאיי עם ריינמטל). מדובר בייצור 472 כלים במספר דגמים. האספקה תמשך עד 2017, עד היום סופקו 140 לגרמניה.

הדרישות המובילות היו: יכולת טובה לניידות טקטית-אופרטיבית ואסטרטגית (ניתן להטסה), מודולריות; מיגון טוב; אפשרויות למטע”דים שונים. לכן הכלי תוכנן בצורה גמישה: המרכב עם תא הנהיגה אחיד, אבל המקטע שבו הצוות, או מטע”ד אחר, הוא נפרד וניתן להיות בתצורות שונות: נגמ”ש, כלי פיקוד, אמבולנס, הנדסה, תובלה, אימון נהיגה וכדומה. המודולים ניתנים להחלפה על אותו מרכב בסיסי. הכלי לא תוכנן כרק”ם ללחימה ממש. נפח התא הממוגן לצוות הוא 14 מטרים מעוקבים. משקל הכלי הריק היה במקור 25 טונות והמטע”ד 8 טון (כלומר בסה”כ 33 טון) במשך הזמן הוכנסו שדרוגים וכיום משקל הכלי המוכן לקרב הוא 36.5 טון.

הכלי ממוגן היטב, כולל מפני מיקוש וגם בגג. אפשר להוסיף או לגרוע מיגון לפי המשימה. גם הרצפה ממוגנת. גם כאשר חלק מהגלגלים נפגעו אפשר להמשיך בתנועה. ברוב הכלים יש עמדת נשק עילית, מקלע 0.5 (יש סידורי בטיחות מתוכנתים וכשהמדף העליון פתוח המקלע לא יכול לירות לכוון זה). הניסויים היו ממושכים ויסודיים. מאז 2011 כלים מסוג זה משרתים באפגניסטן והתגובות מהשטח טובות: הכלי עומד בפגעי מזג האוויר והניידות שלו מצוינת. רדיוס הסיבוב 15 מטר, והעבירות טובה בזכות השימוש במנגנון הוויסות של לחץ האוויר בגלגלים.

הנגמ”ש הגרמני Boxer

• חומרים מתקדמים למיגון

החברה הבריטית NP AEROSPACE הציגה את פעילותה בתחום פיתוח חומרים למיגון, החל ממיגון אישי לחייל ועד מיגון כבד לפלטפורמות. הם מספקים כמויות גדולות לצבא בריטניה.

החברה מפתחת חומרים קראמיים ומרוכבים. למשל מיגון קל משקל (יחסית לפלדה) נגד כדור 14.5 מ”מ המסוגל לחדור 36 מ”מ פלדה. התוצאה היא לוח בעובי 30 מ”מ בלבד, במשקל של 95 ק”ג למ”ר, אשר מרכיבים מעל השריון הקיים ברכב. מיגון זה מסוגל לעמוד גם נגד כדור 20 מ”מ. החומר שלהם יעיל משקלית פי 2.5 מפלדת שריון. יש להם לוחות נגד כדורים 30 מ”מ, עם יכולת עמידה גם בפגיעות חוזרות. הקרמיקה המקורית שלהם מיוחדת אבל יקרה. לאחרונה פיתחו קרמיקה יותר פשוטה ויעילה, וזאת במחיר מקובל. לדוגמה: בנו תיבת מיגון לעמדת נשק עילית מאוישת, שהיא קלה וניתנת לפרוק וקיפול במהירות.

ההרצאות על מערכי הרק”ם בצבאות השונים

• השינויים הצפויים בצבא היבשה הבריטי

על יסוד דברי Lt. General Adrian Bradshaw, Commander Land Forces, British Army. בעקבות הניסיון המבצעי בעיראק ואפגניסטן מתחייבים שינויים במערך הכוחות המשוריינים בצבא הבריטי. כאשר אין קו חזית מוגדר והעימותים עלולים לקרות בכל מקום, מופעלים בעיקר כוחות קלים. הבריטים הפעילו כלי רק”ם כמו Warrior או Scimitar. לעומת האמריקנים והדנים שהפעילו גם טנקים כבדים, כתמיכה בכוחות הקלים, ונראה כי היתרונות של הטנק נוצלו. הבריטים למדו גם מהם את הלקחים, והחלו להכניס שיפורים ניכרים בצי הרק”ם. הם מכניסים לשימוש כלים קלים וזריזים: Jackel, Coyot, Husky,Masstiff- כולם גלגליים, בעלי מיגון משופר ומערכות פיקוד ושליטה מתקדמות.

תכנית צבא היבשה 2020 תביא לשינויים משמעותיים במבנה הכוחות ואופן תפעולם. התכנית מתוקצבת בסכום של 5.4 מיליארד ליש”ט ובמרכזה תכניות פיתוח צי הרק”ם, יחידות של “קבלריה קלה” עם כלים אופניים שהוזכרו לעיל ויחידות של “קבלריה בינונית-כבדה”, עם כלים זחליים כמו Scout, וכמובן Warrior משודרג, עם תותח 40 מ”מ ותחמושת טלסקופית. הטנק צ’לנג’ר 2 יעבור השבחה, כדי שימשיך לשרת עד 2035. יחידות החי”ר ינועו בכלים משוריינים אופניים, הנושאים כיתת חיילים. יהיו יחידות של חי”ר-קל, בכלים עם מיגון מזערי, וחי”ר כבד בכלים עם מיגון חזק, וכוח אש. כמובן גם רק”ם לפו”ש, רק”ם לוגיסטי וכדומה.

לסיכום: הניסיון המבצעי של עשר השנים האחרונות גרם לשינוי בתפיסת הלחימה, במבנה וארגון היחידות, ובכלי הרק”ם.

• מבט על צי הרק”ם של הצבא הבריטי

על יסוד דברי קולונל במחלקת היכולות המבצעיות במטה הצבא. כלי הרק”ם עומדים מול מגוון גדול של איומים – אלה ה”ותיקים” כמו תותחי טנקים, ואלה היותר חדשים: מטענים מתוחכמים, רקטות אישיות וטילי נ”ט. בצבא מחפשים פתרונות שונים למיגון, בלי להעמיס את כול הפתרונות על כול כלי הרק”ם, אלא בצורה סלקטיבית. הפלטפורמות המשוריינות הקיימות בסד”כ עברו כבר הרבה שינויים והתאמות בכל מיני תחומים של הכלים, כתוצאה מלקחים שהופקו במבצעים, והשדרוגים נמשכים והולכים. נכנסו גם כלים חדשים יחסית כמו רכב סיור קל Foxhaund עם צוות 4+2, שהוא מוצלח, או כלי זחלי, מפוצל לשתי יחידות Warthog שיש לו עבירות מצוינת והוא מספק יכולת ניידות מוגנת. השאלה שעולה היא האם ניתן לשלב כלים קלים כאלה בלחימה יחד עם טנקים. לדעתו התשובה חיובית.

צבא היבשה לשנת 2020: ברור שהסד”כ יהיה יותר קטן. מתכננים את הכוח הלוחם היבשתי בשתי קטגוריות. “כוח מגיב” ו”כוח משלים”.

המגיב: בנוי מיחידות שריון כבד (צ’לנג’ר) עם יחידות חי”ר משוריין, יחידות סיור (Warrior, Scimitar) ועם יחידות חי”ר קל ברכב גלגלי מוגן (מאסטיף, האסקי). הבעיה היא שהכלים הקלים לא כל כך מתאימים להילחם יחד עם טנקים.

המשלים: בנוי מיחידות קלות וניידות בכלי רכב גלגליים. שינועו בעקבות הכוח המגיב.

טנק צ’לנג’ר 2 יקבל שדרוג של “הארכת-חיים”, המיזם יושלם ב-2022. Scout-Specialist Vehicle: רק”ם חדש בפיתוח וניסויים, גדול יותר מ-Warrior נושא תותח 40 מ”מ (פיתוח בריטי-צרפתי) עם תחמושת טלסקופית, החודרת לוח שריון בעובי 150 מ”מ. מערכת התותח יקרה אבל כדאית. Warrior גם הוא ישודרג, יקבל צריח חדש, גם הוא עם אותו תותח 40 מ”מ. רק”ם Combat Support (ABSV) מפותח על ידי חברת BAE, בדגמים שונים, כולל דגם מרגמה 120 מ”מ. רכב לוגיסטיUtility Vehicle, שדגמים שלו ישמשו גם כרכבי פיקוד. רכב סיור לגילוי חל”ך-חל”ב, זה פער שצריך לסגור כי האיום הוא חמור, גם בלחימה אסימטרית.

תחמושת: מערכות התחמושת חייבות לקבל שדרוג רציני לעתיד. מה שקיים היום עלול לא להתאים לשדה הקרב העתידי.

אימונים וסימולטורים: צורך דחוף לפתח יכולות חדשות, המתקנים הקיימים הם מיושנים, לא מתאימים לדור הצעיר של החיילים שכבר רגילים לרמת הטכנולוגיה האזרחית המקובלת במשחקי המחשב.

• תכניות המודרניזציה של החטיבות המשוריינות בצבא ארצות הברית

על יסוד דברי נציג TRADOC. בצבא יש כיום 7 חטיבות שריון כבדות, על בסיס טנקים. חטיבות משוריינות/ממוכנות יש 15 וכנראה המספר יצומצם ל-10 יחידות, Combat Teams. אבל במקביל כוחה של החטיבה יתוגבר. יהיו בה יותר גדודים וכן תקבל ארטילריה אורגנית ועוד תוספות.

תכנית המודרניזציה מושפעת מאוד מהצמצום בתקציבים. המטרות העיקריות שלה הן:

– לרשת את כל הכלים ברשת פיקוד ושליטה אחת.

– לשדרג את הכלים הקיימים בכל ההיבטים.

תכנית ההשבחה כוללת את הטנקים אברמס, רק”ם הלחימה ברדלי וכול הנוספים. התכנית היא בשלבי פיתוח, והייצור הסדרתי יתחיל רק ב-2018.

לגבי הטנקים יש תכנית בסיסית מאושרת, ותכנית רחבה יותר שטרם אושרה. דוגמה למה שאושר: פיתוח פגז חדש רב-תכליתי אחד, שיש בו כל התכונות הנדרשות, לרבות יכולת להנחיה בלייזר מעבר לקו הראייה (BLOS); תוספת כוח חשמלי על ידי מטען עזר; מתן יכולת התגוננות מפני לחימה אלקטרונית.

לגבי רק”ם לחימה ברדלי A3 אושרו שינויים במבנה התובה כדי להגדיל את מרווח הגחון לשיפור העבירות (והמיגון מלמטה). קיימת תכנית נרחבת נוספת שקיימת טרם תוקצבה.

רק”ם חדש: יש תכנית מתוקצבת לפיתוח רק”ם שיחליף את M-113, רק”ם רב-תכליתי שנקרא Multi-Purpose Armor Vehicle, יש לו ניידות משופרת ויותר שרידות. יכנס לשירות ב-2020.

גם רק”ם סטרייקר ימשיך בשירות וישודרג. אין עדיין החלטות סופיות בעניינו. הוא אמור לשרת ביחידות ה”קלות”.

רק”ם GCV: התכנית טרם גובשה סופית. בודקים עדיין מבחינה קונספטואלית פתרונות שכבר קיימים ועשויים אולי להתאים לצבא או לפחות ללמוד מהם או לאמץ מרכיבים מתוכם. לא בחרו עדיין. בין המועמדים: סטרייקר, הנמ”ר הישראלי, CV-90. הרק”ם GCV לא צפוי להגיע להצטיידות בזמן קצר, כי לא נמצא עדיין התקציב הדרוש לתכנית המלאה. היישום המלא חזוי לשנת 2025.

בצבא הבינו שהרצון לבנות צי רק”ם חדש לא ימומש כעת בגלל שאין סיכוי לתקציבים. לכן הגיעו למסקנה שצריך לחזור אל הצי הקיים ולבדוק מה ואיך ניתן לשדרג ולהשביח. הכוונה לבנות את הכוח בשלוש רמות: יחידות קלות, בינוניות וכבדות.

• תכניות לעתיד להצטיידות ותפעול יחידות השריון בצבא צרפת

על יסוד הרצאה של נציג צבא צרפת, Lt. General Bertrand Clement-Bolle. כמה תובנות שגובשו בצבא היבשה הצרפתי:

–            מתרחבות ומתרבות המשימות והמבצעים שאינם מלחמה בעצימות גבוהה, אבל אסור לראות בדוגמה של אפגניסטן תופעה קבועה שתמשך בעתיד. הכול עשוי להשתנות.

–            כוחות משוריינים נדרשו בעבר ויידרשו גם בעתיד. אבל צריך להיות זהירים בתהליך של הגדלת דרישות המיגון – כשהתוצאה היא הגדלת משקל הכלי והממדים שלו. יש לזה גבול, ויותר מדי מיגון פוגע ביכולת הניידות. חובה לשמור על איזון סביר. ההגנה הטובה היא בניידות, בכוח אש, ובקרב משולב.

–            הצבא חייב להיות ורסטילי ולשמור על יכולותיו להילחם בכל סוג של מלחמה, על אף שזה יוצר בעיה גדולה לצבא, בעיקר תקציבית.

–            הטכנולוגיה לבדה לא יכולה לתת מענה מלא למצב שבו הסד”כ הולך ומצטמצם, צריך למצוא פתרונות נוספים.

–            חשיבות החי”ר בלחימה עולה. הגורמים שאמורים לתמוך בו הם גורמי הסיוע העקיף כמו ארטילריה ומסוקים. ולעתים יותר רחוקות גם טנקים כבדים.

על הצבא לשנות את קווי המחשבה לגבי מבנה היחידות, הארגון, האמל”ח, האימונים, וגם התקציב הדרוש. כדי לשמור על היכולת יש ליצור “מערכת של מערכות” שמסוגלת לתת מענה לצרכים. אתגרים חדשים צצים כל הזמן, ועלינו לתת מענה מהיר לדרישות המבצעיות.

התשובה של צבא צרפת היא תכנית גדולה שנקראת SCORPION. שהשלב הראשון שלה מוגדר עד 2021 והיא תימשך עד לשנות ה-30. התכנית אמורה לתת מענה לצרכי העתיד ותביא לשינוי ניכר בכוחות היבשה. היא מציבה סטנדרטים חדשים לאמל”ח היבשתי, ובנויה על התפיסה של שילוב ציוד חדש עם הציוד הקיים שיעבור השבחה.

מבחינת רק”ם, יפתחו רק”ם לחימה גדול לחי”ר, אופני 8×8, וגם רק”ם משוריין קטן 4×4. הרק”ם ישתלב עם מערכות מתוכננות אחרות כמו מערכת חייל החי”ר FELIN, תומ”ת אופני CEASAR, משגר רקטות זחלי, ומסק”ר. כלי רק”ם קיימים יושבחו:AMX10RC, VAB, וגם טנק הלקלרק יושבח ויותאם לתרחישים החדשים ובמיוחד ללחימה בשטח אורבני.

• מערך השריון בצבא הודו

על יסוד דברי מפקד הכוחות המשוריינים לשעבר – Lt. Gen.(Ret) Dalbir Singh Sidu. בצבא בוצעה אנליזה מבצעית של צרכי המערך המשוריין הגדול, כדי להגדיר את הצרכים העתידיים. מסקנתם היא שמבנה הכוח צריך להיות כדלהלן:

30 אחוזים כלים חדישים ביותר.

40 אחוזים כלים קיימים, אבל עדיין כשירים וטובים.

30 אחוזים כלים יותר ישנים הקרובים למועד פליטתם מהשירות.

בגורמי הפיתוח שלהם יש אנשים מקצועיים טובים, אבל הארגון בכללותו לא יעיל, ודורש תיקונים. המיזמים הצפויים הם:

רק”ם לחימה לחי”ר – FICV – חשוב מאוד לצבא.

טנק עתידי – FMBT, מיזם מו”פ של DRDO (משרד במו”פ הביטחוני של הודו). הכוונה לפתח ולייצר עצמאית, אבל יש טכנולוגיות מסוימות שיהיו נאלצים לרכוש בחו”ל.

ב-DRDO עושים שת”פים עם גופים במדינות אחרות.

מדוע צריך טנק עתידי FMBT כשיש לצבא טנק ארג’ון? יש בהודו גורמים הדורשים להתמקד רק בו, והוא זה שיהיה הטנק העתידי. לדעת הדובר חשוב ביותר להתחיל במיזם חדש, ובמיזם כזה חשוב לערב יותר את המגזר הפרטי, אשר יש לו (ויהיה לו) חלק חשוב בתהליך חידוש הרק”ם.

טנק קל רב-משימתי – גם בנושא זה יש פעילות של חשיבה.

שיפורים רק”ם קיים:

טי-72: מתכננים שיפורים בכל התחומים: חטיבת כוח והנעה, תותח, בקרת אש.

טי-90: כנ”ל וגם מיגון אקטיבי.

ארג’ון: שיפורי תיבת ההילוכים, אמצעי התצפית ויכולת שיגור טילים מהתותח.

הדובר משבח את הטנק ארג’ון וטוען שזה אחד הטנקים הטובים בעולם!

מחשבות לאופטימיזציה בעתיד:

– באופן כללי הכוונה לשפר את יכולות הפיתוח, והיכולת העצמאית להגיע לפתרונות מקוריים.

– חושבים על פיתוח “משפחה” של כלים.

– שיפור התחמושת באמצעים מקוריים או בשיתוף פעולה מחו”ל.

– שיפור רמת האימונים – צריכים סימולטורים חדישים לאימון ולתרגול דו-צדדי.

– שיפור סדרי הרכש, הייצור והלוגיסטיקה.

– הקטנת מחיר מחזור חיים של האמל”ח והארכת משך חיי הכלים.

האם אפשר לבנות בסיס לאחידות ולמשפחת כלים, על בסיס פלטפורמה של 30 טון? זה מחייב מחשבה נוספת. מציין כי הצבא שלם מאוד עם תפיסה של צוות בן 3 להפעלת הכלי. מציין כי צי הטנקים של צבא הודו כולל 3,500 טנקים ועוד הרבה כלי רק”ם אחרים.

• הצרכים של צבא אפגניסטן בתחום הרק”ם

על יסוד דברי General Sher Karimy, Chief of General Staff, Afgham Army. רמטכ”ל צבא אפגניסטן הבהיר כי הצבא האפגני היום הוא בעיקרו צבא של חי”ר קל. המרכיב האווירי עדיין קטן, ואין כוחות משוריינים משמעותיים. הלחימה מאופיינת בעיקר בכך שהאויבים משתדלים למנוע את תנועת יחידות הצבא בדרכים באמצעות התקפות עליהן ובעיקר על ידי הנחת מטענים (IED). כלי רכב לא ממוגנים הם פגיעים ואינם מתאימים לתרחיש. הצורך הוא בכלי רק”ם מוגנים, ניידים ועם כוח אש חזק. נוכחות של רק”ם יוצרת בעיה לאויב, מקשה על פעילותו ומרתיעה. טנקים כבדים מתקשים לפעול באזורי הלחימה של אפגניסטן. הדרכים לא מתאימות, הגשרים לא מאפשרים מעבר טנק, השטחים הבנויים צפופים מאוד, אי אפשר לנצל טנקים. עדיפים כלים משוריינים קלים שיפעלו יחד עם החי”ר, שגם מסייע להגנתם. כרגע הם מצטיידים ברכבי “האמר” משוריינים וכן בסטרייקר, וגם ברק”ם מתוצרת קנדה שהוחלט לחמש אותו בתותח בקוטר 90 מ”מ. במקביל הם מחפשים דרך לשדרג את כלי הרק”ם הישנים שלהם, מתוצרת רוסיה הסובייטית, אשר אינם מתאימים יותר למצב, וחובה להשקיע בהם כדי להביא אותם לרמה הנדרשת כעת. הצבא האפגני שואף ליצור תמהיל סביר של יחידותיו ושל האמל”ח שיעמוד לרשותן.

התערוכה

בתערוכה השתתפו 45 מציגים, מרביתם מאירופה ומיעוטם מארצות הברית. הוצגו מספר כלי רק”ם, כולם אופניים. למעוניינים ניתנה הזדמנות לבחון את הכלים בתנועה, בשטח ניסויים סמוך. הדגש העיקרי בתערוכה היה בתחום של מיגון ושרידות וגם מערכות פיקוד ושליטה. לעומת זאת לא היה כמעט ייצוג לתחום מערכות ההנעה (חט”כ וכדומה) וכך גם בנושא כוח האש. בניגוד לכנס עצמו, שבו היה ייצוג נרחב מרחבי העולם, הרי כאן משכה את העין ההיעדרות של החברות הביטחוניות הגדולות והמובילות של ארצות הברית, שבעבר נהגו להתייצב בצורה בולטת בכל אירוע מסוג זה. ההסבר היה שהן צמצמו מאוד את ההוצאות לתערוכות מעבר לים עקב המצב הכלכלי. חסרו גם כמה חברות חשובות מאירופה, ושום חברה ישראלית לא הייתה שם, מלבד פלאסאן, שיוצגה בעקיפין. גם היצרנים מהמזרח הרחוק לא באו לתערוכה.