אל”מ (במיל’) רונן איציק | 6/7/2017, מתוך אתר NRG
נובמבר 1994. אנחנו בהכנה לפעילות בלבנון, לקראת כניסה לרצועת הביטחון. מתחילים להכין את הפלוגה ללחימה. זה כבר לא תרגיל. זה כבר אויב. מלחמה. ובמהלך השבועיים שבהם אנחנו בהכנה, מתרחשים ברצועת הביטחון כמה אירועים מאוד מביכים לצה”ל ולמדינה.
מגיע כוח של חזבאללה, חודר למוצב דלעת שמול הבופור, פוגע בכמה לוחמים, תוקע דגל בסוללת המוצב, מנתק מגע ובורח ללא פגע. וכמובן, האירוע מצולם ומופץ בכל רשתות הטלוויזיה, גם בארץ וגם בחו”ל. זה נראה משפיל, זה באמת משפיל, וזה המקום שאליו – אני יודע – אנחנו מגיעים בקרוב.
על דבר אחד אני סומך. בכל האימונים העבדתי את הפלוגה מאוד קשה, 24/7. פלוגות אחרות לא היו מצליחות להתמודד עם האתגרים שאני הצבתי, כי אני האמנתי שפלוגה מבצעית צריכה להגן על המדינה.
וזו האמת, כמובן. כי מי באמת מגן על המדינה? פלוגות מבצעיות, לא טירונים. ואנחנו מגיעים מאוד מאומנים.
הכתבה על האירוע עם חזבאללה משודרת בטלוויזיה המצ’וקמקת שבמועדון הפלוגתי. “תעזבו את האימונים”, אני אומר לחיילים, “תעזבו הכל. אתם רואים את הדבר הזה? זה חמור בצורה בלתי רגילה. ואנחנו, פלוגה ג’, מגיעים לשם עוד מעט. אסור שלנו זה יקרה”.
אני מעצים את הלחץ על הפלוגה. מתאמנים ביום, בלילה, לפנות בוקר. אני קורע להם את הצורה. ובאחד הערבים ארז, הסגן החדש שלי, מבשר לי שהחיילים ממורמרים. הוא חושש ממרד פלוגתי.
אנחנו אוספים את הפלוגה לשיחה, ואני מגלה שהחיילים ממש זועמים על כך שהפלוגות האחרות לא עושות מאמץ שמתקרב אפילו למה שאני מעמיס עליהם.
אני מקשיב להם, אבל ברור לי מה צריך להגיד.
“אני קורע לכם את הצורה, ואני אמשיך לקרוע לכם את הצורה. למה? כי אנחנו בדרך למלחמה, ואנחנו ננצח. ובשביל זה צריך להתאמץ. אין ארוחות חינם”.
אבל אני גם מבין אותם.
אז אני מבקש שיאפשרו לנו הסעה, לבלות קצת במקום באזור עם משהו לאכול. קצת להתפרק. הערב עובר בכיף, ואחרי זה אנחנו ממשיכים להתאמן.
בינתיים, יומיים אחר כך, יוצאת פתיחת ציר ממוצב הבופור. מגיע כוח חזבאללה למרחק 300-200 מטר מהם, פוגע בארבעה חיילים ובורח. שוב, ללא פגע. גם האירוע הזה עושה רעש בתקשורת.
עוד פעם אני מכנס את הפלוגה.
“אתם רואים?” אני אומר, “לנו זה לא הולך לקרות”.
רק שבזמן שאני מדבר, נכנס בני, המג”ד.
“קח עכשיו את הג’יפ”, הוא אומר לי, “סע לחטיבה המזרחית של לבנון”. זו החטיבה המרחבית שאחראית על האזור הזה. “המפקד של החטיבה רוצה לדבר איתך במיידי”.
“מה קרה?”
“אין לי מושג”, הוא אומר לי.
טוב. אני לוקח ג’יפ ונוסע לשם. נכנס למשרד המח”ט.
“תקשיב”, הוא אומר לי, “האירוע האחרון בבופור מבחינתי הגיע עד כאן. אני הולך להדיח מספר מפקדים. אתה אמור להיכנס עוד שבועיים. אתם מוכנים?”
“כן, מתכוננים”.
“אתה, אישית, מוכן?”
“כן”.
“אז מחר אתה נכנס”, הוא אומר לי.
“מחר?”
“כן. מה קרה? אתה מפחד?”
“לא”.
אני לא מפחד, אני מלא אדרנלין, אבל מאוד חושש. מה פתאום כבר עכשיו? בלי הודעה מוקדמת?
“מחר תהיה פה בתשע בבוקר”, הוא מסכם, “אני מכניס אותך פנימה”.
אני חוזר לפלוגה.
“מעכשיו אתה מפקד הפלוגה”, אני אומר לסגן שלי ארז. “אתה מכין אותם, אני נכנס ללבנון ולוקח פיקוד”.
למחרת בבוקר אני בדרך למוצב הבופור בלבנון.
“יש לי רק בקשה אחת”, אני אומר למח”ט, “לפחות תכניס איתי היום גם את הטנק שלי, טנק המ”פ”.
והוא מסכים.
אני מגיע למוצב ורואה אנשים שקיבלו ממש מכה. כולם שפופים, כולם שבוז”ים מהתחת. יש אובדן אמון נוראי, הם מרגישים כמו ברווזים במטווח, מושפלים, עם כל מיני דיבורים זוועתיים.
אני מסתכל וחושב לעצמי, בואנ’ה, מה זה החרא הזה? מכנס את כולם לשיחה, מספר על עצמי, וכולם מתפזרים לערב.
וזה חורף. וקר. ויורד גשם זלעפות על בוץ לבנוני איכותי. מהשיחה אני הולך לעמדת התצפית ואומר להם להקפיץ את המוצב.
“מה זאת אומרת?” אומר לי אחד התצפיתנים.
“תצעק שאתה מזהה אויב ותקפיץ את המוצב!”
הוא מקפיץ את המוצב.
“יש אויב”, אני אומר בקשר, “פה ופה פתחו באש”.
אבל החיילים לא פותחים באש.
“פתחו באש!” אני אומר להם שוב. לאט לאט זה מתחיל לטפטף. אחד פותח באש ואחריו השני, אבל זה לא עובד כמו שצריך. כולם מגמגמים בטירוף.
מסתיימת ההקפצה לתרגיל הזה. אני קורא להם חזרה. שיחת שטיפה.
“תקשיבו”, אני אומר להם, “אתם לוחמים? אתם מבינים שאתם כמו מרגרינה? שחותכים אתכם בלי בעיה? אנחנו צריכים לשנות את המצב. ומהר!”
הם מקשיבים לי.
“החזבאללה צריכים להבין”, אני ממשיך, “שבפעם הבאה שהם באים לפה הם מקבלים אגרוף. אני רוצה שהמצב ישתנה מהקצה לקצה! בפעם הבאה שאני מקפיץ אתכם – תוך שניות כל המוצב הזה יורק אש כמו דרקון!”
מסתיימת השיחה, ואני לוקח את המפקדים אליי. אני מסביר להם את זה ביתר שאת, כי הרבה תלוי בהם.
עוברות כמה שעות.
אחת בלילה.
שוב אני מקפיץ אותם.
הפעם התגובה כבר יותר טובה. יפה. שיפור.
ארבע לפנות בוקר. ערפל.
עוד הקפצה. עוד יריות, עוד שיפור. אבל אז מתחילה לעוף לכיווני ביקורת. מי אישר לך? מה זה כל היריות האלה? מה פתאום מסתערים בערפל?
אף אחד לא מאשר לי. אני מרגיש שזה מה שצריך לעשות ואני מחליט לעשות. אנחנו חייבים להחזיר את ההרתעה. את הביטחון העצמי. ערפל? קטן עלינו!
אחרי ההקפצה הרביעית אני כבר מתחיל להיות הרבה יותר קשוח. עושה להם מסדרים, בודק שהכלים משומנים, מוודא שהאנשים מצוידים כמו שצריך, שכל הציוד תקין.
זה הופך להיות משהו מאוד מאוד חזק. עוד יום ועוד יום, תדריכים, מסדרים, הקפצות, שיחות, וקשיחות מפלדה.
אחרי היום השלישי מתחילים לבוא אליי שליחים. “תשמע, החבר’ה קשה להם, זה לא יכול להימשך עוד הרבה”.
אני מבין שאני שוב מידרדר לסצנה שבה כבר הייתי, סצנה שבה לא ראיתי את האנשים, ואני מתחיל להתגרד מחוסר נעימות. מצד אחד, אני מאוד קשוח. מצד שני, אף אחד לא יודע מה הולך אצלי בפנים. זו תחושה ממש לא נוחה. אני מאוד מאמין במה שאני עושה, אבל… עד כמה אפשר למתוח את החבל?
יותר מזה, כמה חבר’ה מתחילים לצחוק עליי, קוראים לי ‘ליצן היסטרי’. למחרת אמורה להיכנס פנימה כל הפלוגה שלי בשיירה ארוכה. אני מרגיש שזה רגע קריטי.
כששיירה נעה בלבנון כל המוצבים חייבים להיות בכוננות להיתקלות. שיירה היא באמת סוג של ברווזים במטווח. אירוע כזה מסוגל לעשות בנו שמות, להגיע לחטיפת חיילים ולכל מיני דברים לא פשוטים. בטח כשמדובר בסמל העוצמה שרואים מכל חור בלבנון, במוצב הבופור.
כל המוצב בכוננות. הטנקים בעמדות. אני הולך לאורך השביל הפנימי במוצב, ואז מישהו צועק לי מהתצפית, “איציק, אני רואה פה משהו מוזר”.
מה רוצה הנודניק, אני חושב שנייה, אבל מחליט לגשת אליו לתצפית.
אני מצמיד את העיניים למשקפת ורואה בן אדם מאחורי סלע, מתכונן לשגר רקטת R.P.G.
מזיז את המשקפת ורואה את השיירה שלי מתחילה להגיע, שלוש מאות-ארבע מאות מטרים ממנו. עניין של שניות עד לאסון. אני תופס את הקשר ונותן צעקה לטנק האישי שלי, עם האנשים שלי. טנק ג’.
עוברת אולי שנייה-שתיים, ובום…
יוצא פגז לכיוון.
זה בדיוק המצב שאליו תרגלתי את המוצב.
ומהצעקה שלי מכל עמדות המוצב מתחילים לירוק אש. מכת אש אדירה, כזו שלא חוויתי אף פעם. בתרגולים לא כל הכלים יורים. ועכשיו – עוצמה משתקת.
אני נכנס לסחרור, מתחיל לרוץ. קצת בהלם.
לאן? אני מחליט לרוץ לטנק שלי, לעלות עליו, לרדת איתו למטה ולהסתער על המחבלים.
הדרך לטנק מלאה בבוץ טובעני ואני נופל לבוץ עם המשקפיים, עם הנשק, כולי רטוב. בינתיים אני רואה איך מישהו שעלה בשיירה, שי הסמג”ד, מקדים אותי וכבר מגיע לטנק שלי.
הוא יוצא, ומה אני עושה עכשיו? אני צריך להגיע למטה ולגמור את הסיפור.
אני חוזר למוצב ותופס איזה חיילצ’יק, נהג, עולה חדש.
“תקשיב”, אני אומר לו, “קח את הרכב, אתה מוריד אותי למטה”.
“מה?” הוא מסתכל עליי. כולם יורים. איך אני אומר לו לנסוע לכיוון שכולם יורים אליו?
“צריך לאסוף את החבר’ה ולהסתער על המחבלים האלה!”
והוא מוריד אותי למטה. בדרך אני רואה את המחבל שהטנק שלי כבר פירק, הוא כבר גופה מושלכת בצד הדרך. אבל יש עוד מחבלים והם הספיקו לברוח לאיזה בית.
וואו, זה אמיתי, אני אומר לעצמי.
בצומת אני פוגש את המח”ט הגזרתי. הוא שואל אותי מה אני הולך לעשות.
“יש פה איתי תשעה חיילי חי”ר, ואנחנו הולכים להיכנס לבית”.
“אל תיכנס לבית”, הוא אומר לי. “תקיפו אותו, נסו להוציא אותם החוצה. אני בינתיים אתקדם עם עוד כוחות לפה”.
אני תופס את החיילים, חיילי נח”ל מדהימים, אנחנו מקיפים את הבית ומתחילים לירות. אני לא יורה, כי אני בלי משקפיים והקנה של הנשק שלי חסום בבוץ. אבל אני מפעיל את הכוח.
מגיע טנק נוסף, ואז עולה רעיון: למה עכשיו לסכן את החיילים? יש טנק, נפיל את הבית על המחבלים האלה.
וזה מה שעשינו. פגז ועוד פגז, והבית קורס.
בינתיים מגיע יוחאי, מ”פ החי”ר ממוצב דלעת. הוא עושה סריקה ומחסל את מה שנותר.
זהו, חמש-אפס לנו. מדהים.
המחבלים חטפו מכה.
איזה אושר! סוף סוף אני פוגש את יוחאי, שעד היום שוחחנו רק בקשר. נשארנו חברים עד היום.
מתחילים לחזור למוצב הבופור.
המוצב המצ’וקמק, שרק לפני שבוע עבר השפלה פומבית נוראית, פתאום נראה אחרת. החיילים, נוצצות להם העיניים. הם מרגישים שהם הצליחו. סוף סוף הם הצליחו. שלא לדבר על החברים שלהם שהם הצילו.
אני קורא לכולם. שיחת מוטיבציה של אושר עילאי. “רק מה”, אני אומר להם, “זה לא נגמר. זו רק ההתחלה. הם עוד יבואו אלינו, החזבאללה. אל תהיו באופוריה”.
אל”מ איציק רונן לא חשב בכלל להיות שריונר. אבל אז הוא נכנס לטנק ראשון שלו, ראה את חבריו… והחליט.
בספרו הראשון, “האדם שבטנק”, רונן מכניס אותנו אל ההוויה הצה”לית בגוף ראשון, מתחילת הטירונות ועד אחרי תפקידו האחרון, מפקד חטיבת הראל.
הוא לוקח אותנו אל רגעי דם ואש, אל חורפים קרים וכדורים שורקים. דרך עיניו אנחנו עוברים את מלחמת המפרץ, מלחמות לבנון והמלחמה בטרור. אנחנו איתו ברגעי פחד, שבירה, התגברות – וניצחון.
שתי מטרות יש לספר:
הראשונה, לתת במה ותהודה ללוחמי חיל-השריון, החיל המוביל והמכריע ביבשה, חיל בעל מורשת, וערכים.
השניה, להציג את ההוויה הצה”לית כמות שהיא, אל מול ניסיונות ההשחרה של פני הלוחמים, על ידי ארגונים כאלה ואחרים.
לינק לאתר הספר: http://smarturl.it/itsikronen
היכנסו גם לקבוצת “האדם שבטנק” בפייסבוק.
