“הבית לא הוקם כזיכרון פרטי לאיל שלי אלא למען כול אחד ואחד מהנופלים על האדמה הארורה הזו. הדבר היחיד שהמפעל הזה לימד אותי זה שגם בשכול יש בירוקרטיה”. אחרי 15 שנים בהן נלחמה בכול המכשולים האפשריים, ייפתח בסוף החודש אתר ההנצחה ל-1335 הנופלים בלבנון.
ב-23 במאי יתקיים טקס פתיחת “בית איל” בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד.
שרון רופא-אופיר (מעיתון לאישה, 4 במאי 2014)
כמזכירת הקיבוץ הוטל על כתפיי להיות ‘המבשרת’ למשפחות השכולות. הייתי זו שבישרה להוריי על נפילתו של אחי” (מתוך האלבום המשפחתי)
“בית איל” בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד
ביום הזיכרון הזה תעמוד אורנה שמעוני (73) לצד קברו של בנה איל, ותאמר לו כי סוף סוף, לאחר 15 שנות עבודה, הושלם פרויקט ההנצחה לזכרו: “בית איל – הרמוניה של חיים וזיכרון” בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. הבית, שהוקם במטרה לתת מענה לאוכלוסייה בעלת נכויות וצרכים מיוחדים לצד פעילות לכלל הציבור, משלב שירותי בריאות, חינוך, תרבות וספורט, והוא כולל בתוכו אתר הנצחה ראשון מסוגו בארץ – “ציר ארזי הלבנון”, לזכר 1,355 נופלי לבנון מאז הקמת המדינה ועד ימינו ו-212 חללי פעולות איבה שנרצחו בידי מחבלים שחדרו מלבנון.
“רציתי להנציח את איל”, אומרת אמו, “וידעתי שאם אני כבר הולכת לעשות את זה, עליי לעשות משהו מוסרי מאוד, שיבטא את האני מאמין של הבן שלי. לאט לאט נרקם אצלי הרעיון להקים בית שישקף את החברה הישראלית: נכים לצד אנשים רגילים, צעירים לצד זקנים, ובתוך זה משפחת השכול – שהיא חלק בלתי נפרד מאיתנו. היה לי גם ברור שזו תהיה הנצחה רחבה, לכול נופלי לבנון. רציתי שהחיים והזיכרון יהיו שזורים אלו באלו.”
לאחר שהייתה עדה במו עיניה לטבח הנורא שבוצע בתלמידות מבית שמש, שנרצחו בנהריים מירי של חייל ירדני בשנת 1997, הקימה את אתר ההנצחה “גבעת הבנות”. היא גם הייתה פעילה בולטת למען השבת גופותיהם של הבנים אלדד רגב ואודי גולדווסר ולמען החזרתו של החייל החטוף גלעד שליט. גלעד והוריו יהיו בין המוזמנים לטקס חנוכת אתר ההנצחה החדש, שייערך ביום שישי, 23 במאי, בשעה 11 בבוקר.
איל שמעוני היה צעיר ילדיהם של אורנה ועוזי שמעוני. קצין שריון ששירת בגדוד 77 של חטיבה 7. הוא סיים שני מחזורי הדרכה בבית הספר לקצינים בה”ד 1, ועל אף שבצבא ביקשו ממנו לשמש כסמ”פ של פלוגה בבסיס סיירים, התעקש לעלות ללבנון בקיץ שנת 1997. שלושה חודשים אחר כך נפל.
את חושבת שיכולת להשפיע עליו??
“אני לא בטוחה, זה רק היה לוחץ לאיל על המצפון. אני רק מצטערת שלא קראתי ליציאת צה”ל מלבנון קודם לכן. כך איל לא היה עולה לשם.”
מה הוא אמר על הפעילות שלך ב”ארבע אימהות”?
“הוא כעס מאוד. ממש התנגד בכול תוקף. הוא טען: ‘אתם מרפים את ידיו של צה”ל’, ואני הסברתי לו שאין לי ויכוח עם הצבא אלא עם קובעי המדיניות. כשצה”ל יצא מלבנון במאי 2000, עמדתי ליד שער פאטמה שבין מטולה ללבנון, ובכיתי. יצא ממני פרץ עצום של רגשות. חשבתי: ‘לעזאזל, אורנה, למה לא נלחמת על כך כמה שנים קודם’?”
איל הספיק לעבור חמישה מוצבים, התבלט בכול מוצב והפך לשם דבר בגזרה המזרחית, ומפקדיו בשריון אף הספיקו להחתים אותו לקורס מ”פ בעודו ממלא את תפקידיו בקו. “זה היה מימוש התסריט שעליו הוא החליט. אלא שביום 18 בספטמבר 1997 נגוזו כול החלומות. במהלך קרב קשה במוצב ריחן שבגזרה המזרחית חדר טיל פגוט את טנק המרכבה שבו היה איל ופגע בו למוות.
הבוקר של אמו התחיל באותו יום כרגיל, בשעה חמש. “ברדיו דיווחו שהגזרה המזרחית מופגזת כולה, ומיד חשבתי על בני כיתתו של איל ועל יפתח בן דודו. איל לא עבר לי בראש. אמרתי: ‘אני כבר שכלתי אח, שילמתי את המס’. כעבור כמה שעות באו להודיע לי, והמוות של איל מוטט אותי. זה קרה חמש שנים אחרי שאישי האהוב עוזי נפטר ואני הייתי שבר כלי, ופתאום גם איל, העולל שלי, איננו.”
מתי התחלת לחשוב על הנצחה?
“באו אליי חיילים שאיל פיקד עליהם וסיפרו על החותם העצום שהוא הותיר בהם. הם סיפרו איך הוא לחם למען צדק חברתי ואמרו שוב ושוב שהייתה בו רגישות לשונה ודאגה לנצרך. אחרי שהוא נהרג מצאנו בכיס המדים שלו פתק שבו כתב לעצמו לאסוף כסף למען חייל בודד כדי לשלוח אותו לבקר את הוריו ברוסיה. וכמובן, היו גם הילדים והמשפחה שביקשו שננציח את זכרו. אני זוכרת את הוויכוח הכואב שהיה לי בשל כך עם ילדיי”.”
על מה התווכחתם?
“הם התעקשו על המקום של איל בהנצחה הזו. מבחינתם, יצאתי מהקן האינטימי של הכאב המשפחתי אל הקן העצום של משפחת השכול הגדולה. לא נתתי לאיל שלנו את העומק שהם רצו בו.”
למה באמת לא הסתפקת במקום שמנציח את איל בלבד?
“כי זה משהו שאיל לא היה מוכן לקבל. הבית שהקמתי משקף את תפיסת העולם שלו, זה בית שיש בו צדק חברתי: נכים שוחים ומתאמנים לצד אנשים בריאים, ילד עם תסמונת דאון נחשף לילדים אחרים, ובתוך המשפחה הישראלית הזו ישנם גם אלו שלא חזרו. בחרתי את נופלי לבנון, כדי להזכיר לכולם את המחיר הכבד ששילמנו.”
כדי להגשים את רעיון ההנצחה הוקמה “עמותת איל”. בחמש השנים הראשונות עמד בראשה גדליה גל. היום עומד בראשה לוי חופש, בעבר מח”ט בצנחנים.
“בהתחלה הייתי כול כך שבורה, שלא הגעתי בכלל לישיבות”, מספרת שמעוני. “לקח לי עוד שנה עד שאזרתי כוח, וכשהתיישבתי לכתוב את התוכנית שנרקמה בראשי החלטתי שהמקום שאקים יעסוק בשילוב של נכים בקהילה וגם ינציח את כול נופלי לבנון. הוצאנו מכרז, ובסופו של דבר בחרנו באדריכלים משאת כץ מדגניה ב’ ודני בר־קמה מקיבוץ שפיים. ידענו שהם יבינו את נפשו של איל ויידעו בדיוק למה העמותה כיוונה.”
אלא שהקמת הבית, היא מציינת בצער, ארכה 15 שנה. לא פחות. “ידעתי שהמשא הנפשי יהיה כבד”, היא מודה, “אבל לא תיארתי לעצמי בכמה מוקשים אתקל.”
אילו מוקשים?
“למשל, חיפוש אחר תורמים – כול שיחה עם תורם גזלה ממני שנת חיים. גיוס כסף למפעל כול כך גדול זה קושי מטורף, ובכול פנייה כזו את נדרשת לכול הכוחות שלך, שלא לדבר על כך שהרבה פעמים זה קשה, מבייש ומעליב. אחרי כול שיחה כזו הייתי מחוסלת נפשית. בסופו של דבר, במהלך השנים, הצלחנו לגייס 33 מיליון שקלים, ואני מודה מעומק לבי לכול האנשים שתרמו כדי שהבית הזה יקום.”
אלא שהכסף לא היה המכשול היחיד.
“היה קשה במיוחד להגיע לשמות כול הנופלים בלבנון לאורך השנים, ואת זה בכלל קשה לי להבין. לא רציתי לפספס אף אחד, ולשם כך פניתי במשך השנים לכול ועדה אפשרית של משרד הביטחון. פניתי לוועדת ההנצחה ולאגף למשפחות שכולות, שלחתי את התוכנית, הגעתי פיזית למפגשים, אמרתי שאני מוכנה לחתום שלא אבקש כסף בעבור אתר ההנצחה, ובכול זאת התעקשו לא לתת לי.”
למה?
“אמרו שאני עושה אתר הנצחה פרטי ונתלו בשם ‘בית איל’, ובפעם אחרת השיבו שלא מקובל לעשות הנצחה לאזור מסוים. אמרו לי: ‘תארי לך מצב שבאה אמא שבנה נפל ברצועת עזה ומבקשת להנציח את כול נופלי רצועת עזה. מה נגיד לה?’ פשוט לא נתנו, וזהו”. בסופו של דבר היא הגיעה ל־1,355 שמות. ולא בזכות משרד הביטחון.
“יום אחד הגיעו כמה אנשים לאתר ההנצחה ‘גבעת הבנות’ בנהריים. התפתחה בינינו שיחה, והתברר שאיל שירת במוצב ריחן יחד עם בנם. בסוף השיחה נודע לי ששמם רוגובסקי ושהם הבעלים של חברת ‘תבונה מילניום’, העוסקת כבר שנים במורשת והנצחה בעבור צה”ל ובתי ‘יד לבנים’. זה היה כאילו יד מכוונת שלחה אותם אליי. ברגע שהם שמעו שיש לי בעיה, הם התחילו במלאכת איתור הנופלים. הם עשו עבודה אינטנסיבית שנמשכה למעלה משנתיים, ורק כשהיו בידינו שמות כול הנופלים יכולתי להמשיך.”
אלא שגם כאן לא הסתיימו הבעיות שניצבו בדרכה.
“הכרזנו על טקס הפתיחה ב־23 במאי, והתברר שגם כאן טמון מוקש. אם בעבר סירבו לתת לי את שמות הנופלים, עכשיו מסרבים לעזור לי לאתר את הכתובות של משפחות הנופלים. טוענים שמדובר באתר הנצחה פרטי ואומרים שיש משפחות שאינן מוכנות שבנן יונצח במקום בו יש בריכת שחייה. והרי אני רוצה ש’ציר ארזי הלבנון’ יהיה של ההורים. אני רוצה שהם יבואו לראות עד כמה מרגשת ההנצחה במקום, ומבחינתי הם אורחי הכבוד בטקס. הבית לא הוקם כזיכרון פרטי לאיל שלי אלא למען כול אחד ואחד מהנופלים על האדמה הארורה הזו. דווקא עתה, כשהושלמה המשימה, אני חשה בעגמומיות יותר מתמיד. הדבר היחיד שהמפעל הזה לימד אותי זה שגם בשכול יש בירוקרטיה.”
היא ילידת קיבוץ תל יוסף, בת שנייה למשפחת לוין. עם הפילוג בתנועה הקיבוצית עברה עם משפחתה לקיבוץ בית השיטה. בתום לימודיה יצאה לשנת שירות בקומונה של התנועה הקיבוצית באזור הדרום והתגוררה בתל אביב.
“שם הכרתי את עוזי. הוא היה מבוגר ממני בעשר שנים, וכבר אז היה פעיל מרכזי בתנועה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. שנה אחר כך, כשהייתי חיילת בשירות סדיר, התחתנו. כדי להשלים את השירות חתמתי התנדבות, וסיימתי את הצבא כעוזרת לקצין אג”ם בחטיבת הצנחנים, קצינה בדרגת סגן.”
הם עברו לקיבוצו של עוזי, אשדות יעקב, ובמהלך השנים הולידו חמישה ילדים: לילך (51), תמיר (48), מיכל (45), גולן (42) ובן הזקונים איל, שהיה בן 21 במותו. בשנה הראשונה עבדה עם עוזי ברפת (“זה היה ירח הדבש שלנו”). אחר כך ריכזה את ענפי הפרדס והזיתים, ניהלה בבית שאן את בית האריזה האזורי להדרים ואת מפעל הבטון של הקיבוץ, הייתה גם מזכירת הקיבוץ ופרשה לטובת החינוך הבלתי פורמלי, “כי החינוך מבחינתי זה הענף הכי יצרני שיש”. עוזי היה במשך השנים אחד הפעילים הבולטים בתנועה הקיבוצית. הוא הקים את מחנה רבין במפלגת העבודה ונחשב לאחד האנשים הקרובים ביותר אליו. במקביל למד סוציולוגיה וכלכלה, עשה תואר דוקטור והרצה במכללות ובאוניברסיטאות. “הוא היה ועודנו אהבתי חיי”, היא אומרת.
השכול לא זר לה. במהלך השנים התמודדה גם עם נפילתו של אחיה הבכור, שמואל, טייס שנהרג בתאונה אווירית. “זה קרה בדיוק עשרים שנה לפני שאיל נפל. שמואל היה בן 38, נשוי ואב לשלושה ילדים. עוד קודם לכן, בתפקידי כמזכירת הקיבוץ, הוטל על כתפיי להיות ‘המבשרת’ למשפחות השכולות. הייתי זו שבישרה להוריי על נפילתו של אחי. כמה שנים אחר כך איבדתי את חברי הטוב יואל, שנפל במלחמת יום כיפור. כשאיל נולד, היה ברור לנו שנקרא לבננו על שמו.”
היית גם זו שהקימה את אתר ההנצחה לזכר הבנות מבית שמש שנרצחו בנהריים.
“היה לי חלום ישן-נושן. במשך שנים חלמתי להקים פארק לנוער ישראלי וירדני שוחר מדע ממש במקום שבו התרחש הרצח. האתר נמצא סמוך מאוד לקיבוץ, כך שמדי פעם, כשהייתי מתפנה מעיסוקיי, הייתי יורדת לשם. יום אחד, כששהיתי שם, הגיעה נכדתי למקום יחד עם הכיתה שלה. הצעתי ללוות אותם, טיילנו יחד, ואיתנו טיילה קבוצה נוספת. כשחזרנו לצד הישראלי, שמעתי צרור יריות ואחר כך צרחות נוראיות ‘אמא, אמא’. הבנתי מיד שמתבצע שם טבח ושמדובר בבנות שראיתי קודם לכן, והזעקתי כוחות חילוץ. בינתיים הגיע האוטובוס עם חלק מהבנות. הורדתי אותן במו ידיי וביקשתי מאחת מהן שתספור אותן, כדי שנדע כמה חסרות. מהר מאוד התבררה התמונה הקשה.
“יומיים לאחר מכן נסעתי לבית שמש, ושם, באופן ספונטני, הודעתי שבמקום פארק לנוער שוחר שלום אקים גבעת הנצחה לבנות. בדרך חזרה הביתה כבר ציירתי על נייר איך ייראה המקום: עץ עם גזע אדום בעל ענפים שרופים, שבראשו שבע גבעות עם שמות הבנות בפרחים. בשלושים למותן אתר ההנצחה כבר היה מוכן.”
מה זה לימד אותך?
“אני אספר לך סיפור. איל העביר לחניכיו בקורס קצינים שיעור בנושא ‘האם יש סיכוי לשלום במקום שבו רוצחים ילדות קטנות?’. הוא סיפר לחיילים על חקלאי שחלם להקים פארק לנוער שוחר שלום, אלא שהמציאות טפחה על פניו ובמקום זאת הקים את ‘גבעת הפרחים שנקטפו’. לאורך כול הקורס החיילים הסתובבו ובראשם הסיפור על החקלאי ההוא. בסוף הקורס, כשנפרדו, איל סיפר להם שלא מדובר בחקלאי אלא באמא שלו. על הרקע הזה הם לחצו עליי להקים מקום שינציח אותו, את האני מאמין שלו. הם אמרו: ‘אם הנצחת בנות שלא הכרת, את חייבת להקים משהו ברוחו של הבן שלך.”
עתה, כשהפרויקט הושלם, מה הלאה?
“אוכל סוף סוף להתפנות ולהיות סבתא במשרה מלאה ל־15 הנכדים. הנכדה הגדולה שלי בת 25 והקטנה רק בת חודש, ובכול אחד מנכדיי נמצא איל. כולם נותנים לי את האור והטעם בחיי.”
ביום שישי, 23 במאי, ייערך טקס הפתיחה של “בית איל” בקיבוץ אשדות יעקב, שם נמצא אתר ההנצחה “ציר ארזי הלבנון” המוקדש ל־1,355 הנופלים בלבנון מאז הקמת המדינה ועד ימינו ול־212 חללי פעולות איבה שנרצחו בידי מחבלים שחדרו מלבנון. מאחוריהם עומדת אישה אחת עקשנית: אורנה שמעוני, אמו של קצין השריון איל שמעוני, שנפל לפני 17 שנה במוצב ריחן שבגזרה המזרחית.
- תגובת משרד הביטחון: ” מועצת אתרי ההנצחה, המורכבת מנציגי כלל משרדי הממשלה הרלוונטיים, דנה כמה פעמים בסוגיית ההכרה ב’בית איל’ ואף ערכה סיור במקום, שבסיומו החליטה שלא להכיר בו כאתר הנצחה ממלכתי. זאת בנימוק ש’בית איל’, בשמו, הינו אתר הנצחת יחיד, ועמותת בית איל המפעילה אותו אינה מייצגת את כלל משפחות החללים, שאותם היא מבקשת להנציח באתר. בנוסף, משפחות שכולות הביעו חשש כי מיקומו של האתר, במרכז מתחם פעילות פנאי ונופש, עלול לפגוע ברגשות המשפחות שיקיריהן יונצחו בו. יודגש, כי מדינת ישראל מנציחה את כלל חללי מערכות ישראל, ללא שיוך למלחמה כלשהי. “עוד נדגיש כי לא ניתן להעביר כתובות של משפחות שכולות, עקב מגבלת הגנת הפרטיות.”
