אל”ם (במיל’) שאול נגר. צילום: רב”ט עדי קמיניץ יד לשריון
“משפחות יקרות, מפקדי החטיבה בעבר ובהווה, אורחים וחברים לנשק,
כבכל שנה ושנה אנו מתכנסים – משפחות, מפקדים, חיילים, חברים ורעים – כדי להתייחד עם זכרם של יקיריכם-יקירינו, שנפלו במהלך שנותיה של החטיבה, חטיבה 7.
השנה מתוסף ליום הזה ערך מיוחד: חנכת האנדרטה החדשה של החטיבה, במקום שבו אנו נמצאים עתה. היום אנו מתכבדים וגאים לחקוק באבן ובפלדה את תולדות החטיבה, את תיאורי הלחימה, ואת סיפורי ששים ותשע השנים של עשייה.
חטיבה 7, עצבת “סער מגולן”, אשר הוקמה בסערת מלחמת העצמאות, לחמה מאז בכל מלחמות ישראל, בעשרות מבצעים ופעולות, בכל החזיתות, ואל מול כל אויב ומתנכל.
מאז ועד היום מטפחת חטיבה 7 מסרת ענפה ותרבות עשירה של מצוינות, של תעוזה ושל חדשנות, חיבור בין אדם לאדם ובין אדם למכונה.
האנדרטה הזאת, העשויה אבן ופלדה, תהיה עדות לדרך שבה נמשיך להנציח ולספר את סיפור החטיבה, מאז ועד היום. סיפור שלם, המורכב מרבבות סיפורים אישיים, סיפורי גיבורים, סיפורי הבנים שנפלו ואינם עוד עמנו. האנדרטה תשמש מקום מפגש ללימוד מורשת החטיבה ולהקניית ערכיה ללוחמים ולמפקדים, לחברים לנשק ולמשפחות השכולות. באמצעותה נמשיך לחנך את הדורות הבאים של חטיבה 7.
אנו מודים לכל מי שעסקו במלאכת ההקמה, ולמי שתרמו להקמת האנדרטה.
בדברים אלה נפתח טקס חנוכת האנדרטה של חטיבה 7, שהוקמה בפארק בעוצבות שביד לשריון בלטרון. השתתפו בטקס מפקדי החטיבה לדורותיה, בני המשפחות השכולות, מפקד פיקוד הצפון האלוף אביב כוכבי, מפקד פיקוד הדרום האלוף אייל זמיר, יו”ר עמותת יד לשריון האלוף (במיל’) אודי שני, מפקד אוגדה 36 תא”ל יעקב בנג’ו, קצין השריון הראשי תא”ל גיא חסון, מנכ”ל העמותה שעמל להקמת האנדרטה ועמד בראש ההכנות לטקס תא”ל (במיל’) חנן ברנשטיין, אנשי חטיבה 7 הסדירה כיום ואורחים.
הנחה את הטקס איש קול ישראל דן כנר.
מפת ישראל אליה צמוד מימין תג חטיבה 7 – החלק המרכזי באנדרטת חטיבה 7
מראה כללי של האנדרטה ובמרכזה מפת ישראל ותג חטיבה 7. מימין ומשמאל לוחות המספרים את ההיסטוריה של החטיבה
המשתתפים בטקס חנוכת האנדרטה של חטיבה 7 בפארק העוצבות שביד לשריון
תיאור האנדרטה
האנדרטה היפהפייה מורכבת ממפת מדינת ישראל העשויה לוח פלדה, לציין כי חטיבה 7 לחמה בכל הארץ. אל מפת ישראל מחובר תג החטיבה העשוי אף הוא פלדה. מיצב זה שגובהו כשני מטרים, מוצב על בסיס של ריבוע בטון. משני צדדיו בשתי שורות מקבילות המרווחות ביניהן כ-10 מטרים, מוצבים לוחות פלדה, שאף הם מוצבים על בסיסי בטון, ועליהם חקוקה ההיסטוריה של החטיבה מיום הקמתה וסיפור לחימתה ופעילותה עד היום. בארבה פינו שטח האנדרטה נטועים עצי זית.
האנדרטה עוצבה לפי רעיון של גיבור ישראל ממלחמת יום הכיפורים, תא”ל (במיל’) אביגדור קהלני, בעברו מפקד חטיבה 7.
מראה כללי של אחד משתי השורות של לוחות ההסבר על תולדותיה של חטיבה 7
קטע מהלוח הראשון באנדרטה, המביא את סיפור הקמת החטיבה ולחימתה במלחמת העצמאות
דברי האלוף (במיל’) גרשון הכהן – יו”ר עמותת חטיבה 7
משפחות יקרות, חיילים ומפקדים בחטיבה 7 לדורותיה, מפקדיי לשעבר, בהם גיבור ישראל אביגדור קהלני, הראוי לתודה והערכה גם על זכויותיו בהקמת אנדרטה זו, יחד עם חברנו יוסקה לוטנברג , חייל וותיק שלחם כבר בתש”ח, מכובדי כולם!
המקום אותו אנו חונכים בשעה זו, נועד להיות מקום התייחדות לכולנו יחד, לזיכרון ומורשת למשפחות שאיבדו את יקיריהן שלא שבו, ולעשרות אלפי החיילים המשרתים והמשוחררים, משרתיי החטיבה, שיישאו לעד בגאווה ובכבוד את תהילת החטיבה ומורשתה. לכאן יגיעו צעירים ומבוגרים, כמשפחה גדולה השייכת לסיפור גבורה הולך ונמשך בתקומת עם ישראל בארצו. לכאן, למקום הזה, יגיעו בכל גיל, להנחיל את סיפורם לילדים, לנכדים, לנינים ולתלמידים.
האם תהיה אנדרטה זו למקום אותו אנו מבקשים בשעה זו לכונן?
בית יכול לעמוד איתן, לספק מחסה, ועדין רחוק מלהיות מקום. התנ”ך מלמד על הדרך שבה נקודה במרחב הופכת למקום.
על אברהם בדרכו לעקידה נאמר: “בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק.” לא נדע מה ראה אברהם בשעה שהכיר שזהו המקום אשר אמר לו האלוהים. אולם מרגע שנבחר המקום וקרה בו מה שקרה, מאז ועד היום המקום טעון בקדושה ובמשמעות נשגבת.
מעניין לציין שהר סיני, עם כל משמעותו, לא נעשה למקום. התורה ניתנה בו במעמד היסטורי חסר תקדים בתולדות האנושות. בסיום האירוע נותר הזיכרון, מבחינת המקום העניין נגמר. ההר חזר להיות עוד הר, לא מקום.
כשיעקב ברח מפני עשו בדרכו חרנה, הגיע אל המקום ככתוב: “וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ.” ובבוקר אחרי חלומו – סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – הכריז: “מַה נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.”
כאן מתבטאת מיוחדותו של מקום – בחיבור בין ארץ לשמיים, בין עבר להווה ומשם לעתיד. בין מי שהיה וזוכר לבין מי שעתיד לזכור.
כאן אנדרטה צנועה, בנויה אבן, חצץ ובטון, נטועת עצי זית ותמר. התכנסנו בשעה זו כדי לעשות אנדרטה זו למקום.
בתודה למי שיזם ועמל, נייחל ונתפלל שיתהווה במקום הזה אותו כוח משיכה מיוחד עליו נאמר: “מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמיים.”
זה תלוי במידה רבה בנו, בהמיית ליבנו, במטעני הזיכרון, הגעגוע, אחוות הלוחמים והכבוד שנקשור למקום הזה.
שיהיה במזל טוב ובשעה טובה.
האלוף (במיל’) גרשון הכהן, יו”ר עמותת חטיבה 7, נושא דבריו
טקס הזיכרון
- השנה, עמד טקס ההתייחדות בסימן יובל למלחמת ששת הימים ולשחרור ירושלים וחיבורה יחדו מחדש. מלחמת ששת הימים שינתה את המציאות ואת התודעה הישראלית. במלחמה היווה השריון כוח מכריע בניצחון במערכה, וחטיבה 7, שהייתה חטיבת השריון הסדירה היחידה בצה”ל, עמדה בראשו.
מלחמת ששת הימים היא המלחמה הקצרה ביותר בתולדות המדינה. בששה ימים בלבד נכנסו כוחותינו במלוא עוצמתם ותעוזתם אל עמק שטח האויב בחצי האי סיני, שחררו את ירושלים ופרצו אל רמת הגולן.
- את אבוקת הזיכרון הדליקה הגברת אסתי לניר, אמו של סגן דביר לניר, זכרונו לברכה, שנפל באסון המסוקים, בכ”ח בשבט תשנ”ז, 5 בפברואר 1997. השנה מלאו עשרים שנים לאסון. את הגברת לניר ליווה מפקד גדוד 75, סא”ל בני אהרון.
- תפילת יזכור נאמרה ע”י מפקד פלוגת הסיור של חטיבה 7, רס”ן איתמר מיכאלי
- פרק תהילים נאמר ע”י רב חטיבה 7 סרן מרדכי כהן שקרא את פרק ט”ז בתהילים.
- את תפילת הקדיש אמרו האלוף (במיל’) דורון אלמוג ושני אחיו מודי ורותם אברוצקי, שלושת האחים של סגן ערן אברוצקי ז”ל, שנפל בקרב בג’וחדר שברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, בְּיום י”א בתשרי תשל”ד, 7 באוקטובר 1973. מפקד גדוד 82, סא”ל אחסאן דאקסן, ליווה את האחים.
האלוף (במיל’) דורון אלמוג (במרכז) ושני אחיו – מודי ורותם אברוצקי – אומרים קדיש
דברי מפקד חטיבה 7, אל”ם שמואל גורודיש (לימים אלוף) בתום מלחמת ששת הימים
המנחה קרא קטע מהדברים המכוננים שהשמיע אל”ם שמואל גורודיש, מפקד חטיבה 7, באוזני חיילי החטיבה בסיום מלחמת ששת ימים.
“עמנו למוד המלחמה על קיומו- שוב נלחם, על חייו. והפעם פגע הברזל בברזל וצבאות האויב הוכו מכה ניצחת. אתם הייתם חוד השל התקפת השריון על קליפתו הקשה של הצבא המצרי בקרב תנופה אכזרי ומר, מלא הוד וגבורה, בסער, בדם ובאש, הבקענו את מערכיו המבצרים של האויב, והשמדנו שריוניו – בחאן יונס, מערכי רפיח, שייח’ זוויד, הג’ירדי ואל עריש, ביר לחפן, ביר חמה, ונתיב הדם והאש בואכה איסמעיליה.
אל המוות הישרנו מבט, והוא השפיל את עיניו!
לא הסבנו ראש אל יקירינו, שעם רכב ברזלם עלו באש. לא עמדנו על הדם. ובחמת זעם הבאנו, ברעם שריונינו, את המוות אל תוך לבו של האויב, עד שהכרענוהו כליל ושחררנו את עמנו מסיוט ההשמדה המידית, שאיים עליו אויב אכזר. על חיינו נלחמנו, ובזעם נלחמנו. וגבורת ההמונים שהתגלתה אצלנו- לא שיערנוה מראש. עמנו לא במקרה קיים לעד, ואכן נצח ישראל לעולם יישאר.
רעי הלוחמים, אתם בעצמכם לא ידעתם עם הוד גבורתכם. כשראיתי את השריונרים נחרדים ועולים באש והאנשים- את ממשיכים מתוכם במלחמה, ידעתי כי האיש הוא הפלדה והשריון הוא מתכת בלבד.
ועדים שבעים הלפידים הבוערים מאחור, שבעים הגיבורים שהשארנו בשדה הקטל והמספר כפול מזה של פצועים. עדה המנהיגות לפנים, שחסרה והתמלאה מתוך השורות תוך כדי קרב. ועדה הסיירת שאבדה את מחציתה ולא עצרה בתנופתה- כי לא קלה הייתה המשימה.
ידעו הנופלים וידענו כולנו – מה המחיר, לקראת מה אנו הולכים לקרב. והלכנו כולנו, בנכונות, בהכרת השליחות ומתוך תקוה כי כולנו בונים עולם יפה יותר לבנינו אחרינו.
נכונים למחר, מתוך ידיעה שאת זעם השריון, הפעם, האויב לא ישכח! במלחמה הזו הניצחון כולו שלכם.
חזקו ואמצו ותחזקנה ידיכם, אחי גיבורי התהילה!”
דבר מח”ט 7 אל”ם דן נוימן
משפחות יקרות, מפקד פיקוד הצפון האלוף אביב כוכבי, מפקד פיקוד הדרום האלוף אייל זמיר, מפקד אוגדה 36 תא”ל יעקב בנג’ו, קצין השריון הראשי תא”ל גיא חסון, מפקדי החטיבה לדורותיה החל משנות ה-50′ ובהם גיבור ישראל אביגדור קהלני, יו”ר עמותת חטיבה 7 האלוף (במיל’) גרשון הכהן ונציגי משרד הביטחון, חברי עמותת חטיבה 7, נציג עובדי נמל חיפה המאמצים את החטיבה, וכן לוחמי ומפקדי החטיבה כיום, מכובדיי כולם,
אנו מתכנסים מדי שנה בטקס התייחדות חטיבתי. ההתייחדות בטקס זה שוזרת את הזיכרון האישי של המשפחה והחברים יחד עם זיכרון משותף של יחידה – גדוד או חטיבה.
מתוך התבוננות חטיבתי נראה שאנו נמצאים בנקודת זמן ייחודית במרחב ובזמן: לפני כמעט שבעה עשורים לחמה במרחב זה חטיבה 7, ממש עם הקמתה, כדי לפתוח דרך בטוחה לירושלים – בירת הנצח של העם היהודי. בשני קרבות מכוננים, מבצעי בִּן-נוּן, הלמה החטיבה בכוח שהתבצר במצודת לטרון, אך לא יכלה לו ונסוגה, ותחת זאת הקלה את הגישה לעיר הנצורה בפריצת נתיב חלופי שנקרא “דרך 7”, ולימים “דרך בורמה”.
לפני חמישה עשורים התחוללה מלחמת ששת הימים שאותה אנו מציינים במיוחד בטקס זה. במלחמה זו, שבה שוחררה ירושלים, לחמה חטיבה 7 בקרבות הבקעה קשים ברפיח ובצפון סיני, והמשיכה בתנופה עד שהגיעה לתעלת סואץ. בסיומה של מלחמה זו נשא מפקד המטיבה אל”ם שמואל גונו (גורודיש) נאום שמילותיו המכוננות מלוות את החטיבה עד היום. בתוך כך אמר: “אל המוות הישרנו מבט, והוא השפיל את עיניו!” והוסיף: “יָדְעו הנופלים וידענו כולנו – מה המחיר, לקראת מה אנו הולכים לקרב. והלכנו כולנו, בנכונות, בהכרת השליחות ומתוך תקוה כי כולנו בונים עולם יפה יותר לבנינו אחרינו”, וסיים גורודיש את דבריו באומרו: “חזקו ואמצו ותחזקנה ידיכם, אחי גיבורי התהילה!”
והנה אנו ניצבים כאן היום וחונכים אנדרטה ביד לשריון, לציון מורשת החטיבה ותרבותה לאורך כל השנים הללו.
ועתה, דווקא מתוך טקס התייחדות זה, עם נקודת הראות הייחודית לו, הנני מבקש להוסיף זווית אחרת למבטנו. אנו ניצבים כאן היום, בהשקט ובבטחה, בזכות תודעה משותפת לכולנו, כי אנו, העם היושב בישראל, רוצים לבנות עתיד טוב, “עולם יפה יותר”, כדברי גורודיש. תודעה זו מאפשרת את קיומה של החטיבה כבר 70 שנה והיא מהווה את תכליתה של החטיבה, של צה”ל ושל המדינה, היא הכמיהה להיות עמם חופשי בארצנו.
מאחורי התודעה המשותפת ניצבים יחידים, כל אחד עולם ומלואו, יחיד ומיוחד, וכל אחד נדרש להתחייב בעצמו, התחייבות חוזרת ונשנית.
“הנני” – אנו רואים יצירה של מיכאל סְגַן-כהן. הנני היא התחייבות שלהבנתי נטל כל אחד מהבנים. היא המילה האחת והיחידה המְזַכֶּכֶת התחייבות אישית ועמוקה שהוראתה כורכת שלושה ממדים: אני ולא אחר, עכשיו ולא בזמן אחר וכאן ולא במקום אחר. שלושה ממדים במילה אחת המביעה התיחחבות של איש לרעהו באימונים מאתגרים ובשדה הקרב, התחייבות של הפרט לממש את התודעה המשותפת שלנו. אנחנו כאן היום לא רק בזכות התודעה המשותפת לנו, אלא גם בזכות אמירת “הנני” מפי כל אחד מהבנים והבנות על פני רצף של כל שנות קיומה של מדינת ישראל ושל חטיבה 7.
ועתה גם אנו בתורנו קוראים “הנני” ונכונים לכל אתגר ולכול משימה שתוטל על החטיבה, ומתחייבים שאם יוסיפו עוד לוחות פלדה על האבנים המונחות כאן, יהיה חקוק עליהן שעמדנו במשימה בנחישות ובמקצועיות, שפעלנו ברעות ושעשינו כל שלאל ידינו כדי לכונן במדינתנו עולם יפה יותר.
יהיה זכר הנופלים ברוך.
מח”ט 7 אל”ם דן נוימן נושא דבריו
דבר המשפחות השכולות
את דבר המשפחות השכולות נשאה הגברת הגברת חביבה פְרָאגִ’י, בתו של טוראי ראשון משה פְרָאגִ’י-יחיא, זכרונו לברכה, שנפל במלחמת ששת הימים בקרב בביר חמה שבסיני, ביום כ”ח באייר תשכ”ז, 7 ביוני 1967.
את הגברת פְרָאגִ’י ליווה סגן מפקד החטיבה, סא”ל רונן תמים.
הגברת חביבה פְרָאגִ’י, בתו של טוראי ראשון משה פראג’י-יחיא ז”ל, נושאת דבריה
אחיי בני המשפחות השכולות, מפקדים, מכובדיי כולם.
אבי שבשמים, נעים מאד. אתה חביב. אני חביבה. בתך. מעולם לא הכרנו. הספקת לשמוע עליי מאימא, לראות בטן מבצבצת וזהו. כאן הסתיימה מערכת היחסים שלנו.
אבי שבשמים, חייך היו קצרים ומעטים, ראית דבר או שניים והספקת אך מעט. וכמו שלא הכרתי אותך, גם הקהל כאן לא מכיר אותך. הרשה לי להציג אותך. אני כאן בשמך לספר עליך, על המלחמה ועל המוות. בהיותי זיכרון חי ונושם שלך, מְצֻוֵּית גם על ידי אמי ז”ל לזכור אותך ולא לשכוח.
אבא יצא למילואים בחטיבה 7 בשנת 1967, מיד אחרי חגיגות יום העצמאות ה-19 למדינת ישראל, לקראת ההכנות למלחמה, שלימים תקרא מלחמת ששת הימים. עם פרוץ המלחמה התקדמו הכוחות לעומק חצי האי סיני ובבוקרו של היום השלישי, ב-7 ביוני 1967, כ”ח באייר התשכ”ז, אבא נהרג בקרב, במהלך טיהור מוצב המצרי.
מהבונקרים יצאו חיילי הנדסה מצריים וכדור אחרון צלח והרגם. החיילים משה חביב פראג’י יחיא – אבא שלי ואיתו סמי מגידנה זכרם לברכה – נהרגו למען הגנת העם והמדינה.
חביב משה, בן זקונים להוריו, נולד ב-1941 בסננדג’ שבפרס. עלה עם הוריו ארצה כשהוא בן 17. לאחר שלוש שנים התגייס לצה”ל. את אימי פגש בשנית כאן בארץ ונשא אותה לאישה בהיותו בן 25.
למלחמה יצא כשהיו לו כל הסיבות שלא לצאת: נשוי טרי, מצפה לילד ובכל זאת התנדב למילואים ללא כל היסוס. לפני שיצא הבטיח לאמי כי יחזור, אך מהמלחמה לא שב. בן 26 היה בעת שנפל.
ימים לאחר שהונפקה תעודת הפטירה של אבי נולדתי אני, בספטמבר 1967.
אבא, שלוש עשרה לידות חוותה אמך זכרה לברכה. שתים עשרה פעמים היכה השכול בסבתי וסבי. אך מה גדול וכמה כואב וטרגי היה מותך.
המיילדת שלך בפרס היתה גם רואה עתידות ובהולדתך ניבאה לסבתא את מותך במלחמה למען ירושלים. סבתא שכבר ידעה אובדן ילדים, התכחשה, צחקה והכל נשכח.
שנים חלפו, לישראל עליתם, ואת מותך מצאת בבוקר כ”ח באייר ביום שחרור ירושלים – נבואה שהתגשמה. סימן לכך כי ימיו של אדם נקצבים מראש.
סבא וסבתא הוסיפו שנים לאחר מות אבי, שנים של זקנה, כאב ובדידות. סבא נפטר בן 110 בפרשת ויחי – “ויחי יוסף 110 שנים”.
אמי עשתה כמיטב יכולתה לתת לי חיים רגילים, אך החיים היו קשים ועצובים בחברה הישראלית באותם ימים. אימא כאובה, חבולה, נפטרה צעירה, בת 53 בלבד, ואני? אני נזרקתי לחיים לקראת סיום לימודיי, בת 24. את חיי ניתבתי בזכות הכלים לעצמאות שקיבלתי מאמי ובחסדי האל.
משפחת השכול – אימהות, אבות, אחיות , אחים, אלמנות, בנות ובנים,
כבר הכתובים במקורות ישראל ידעו לספר לנו על חיינו הקצובים. קוהלת ידע לספר על עיתים בחיינו, הוא פותח ב”עת ללדת ועת למות” ומסיים בהצלבה ב”עת מלחמה ועת שלום”. כמה חכמה בעתותיו לספר לנו כי אין חדש תחת השמש.
יקירינו נלקחו מאתנו צעירים ויפים, מלאי תקוות וחלומות. נותרנו אנו, כאובים, עם חלל גדול שלא ניתן למלאו. הגעגועים אליכם והמחשבות איך היו נראים חיינו אילו הייתם אתנו, הולכות ומתעצמות בכל בוקר וערב, שנה אחר שנה.
מפקדי ולוחמי חטיבה 7 היקרים,
בתורת ישראל, מיד בתום קריעת ים סוף, העם מקבל “פעמיים מים חיים, לחם ומלחמה”. אלו הם חיינו זהו גורלנו, גורל העם הנבחר. עוד מימי קדם, אבותינו ידעו להקים אבני גלעד לזכר אירועים שחוו ולזכר חלומותיהם. חיינו כפרט וכאומה חקוקים באבן לדורי דורות בהיותנו עם סגולה.
והנה מתכנסים אנו היום לחנוך עוד יד זיכרון, כאן בלטרון “יד לשריון”, להנציח ולזכור לדור ודור את מורשת חטיבה 7, מורשת של חיילים שהגנו באומץ, גבורה וברוח התנדבות על העם והארץ, ובזכותם אנו יושבים כאן היום.
מפקדים יקרים, כפי שמשה נשא ידיו במלחמה והעם נשא אליו את עיניו, כך אנו נושאים אליכם את עינינו. כשידיו של משה מורמות – מורל העם עולה. כשידיו מורדות – מורל העם יורד. ואתם המפקדים כמשה.
מבקשים אנו לחזק אתכם ולהתחזק איתכם. זכרו כי עיני העם נשואות אליכם תמיד.
משפחות יקרות – חזקו ואמצו.
דברי מפקד פיקוד הצפון האלוף אביב כוכבי
מפקד פיקוד הדרום אלוף אייל זמיר; משפחות שכולות; מפקד אוגדה 36 תא”ל יעקב בנג’ו; קצין השריון הראשי תא”ל גיא חסון; סמנכ”ל וראש אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון אריה מועלם; אלופים במילואים; מפקד חטיבה 7 אל”ם דן נוימן; מפקדי חטיבה 7 לדורותיהם; מפקדים, אנשי קבע, חיילים בעבר ובהווה,
“פִּתְאוֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַחְלִיט שֶׁהוּא עַם וּמַחְלִיט לָלֶכֶת, וְכָל הַנִּפְגָּשׁ בְּדַרְכּוֹ קוֹרֵא הוּא שָׁלוֹם“.
בפני מי שלא מחזיר שלום, מציב להגנתו עשר חטיבות ראשונות, המשמר שלפני המחנה, הנע בחזיתו ובאגפיו להגנתו. לאחת מהחטיבות, לאחת בלבד, הוא קובע מגן דוד, צהוב, זועק מתוך התג, כמו אבן שמקיר תזעק: זכרו את העבר, לזכור עבור העתיד, וְשֶׁיֵּחָרֵט קו ברור המבדיל בין עם שהיה נתון לחסדי האומות לבין העם בהווה, ריבון המגן על אזרחיו.
את עובי הקו ועומקו הטביעה החטיבה בחולות סיני, בשוֹבֶל סלעי הבזלת בגולן, שרוסקו לרסיסים מעוצמת המשקל וההתעקשות, בסלע הגיר של ארץ הלבנון. בחודשים הראשונים לקיומה לקחה החטיבה חלק משמעותי בלחימה בקביעת קו הגבול של המדינה הצעירה. כאן בלטרון, ערש לידתה, נעשו צעדיה הראשונים, ואלה המשיכו לצפון הארץ. שם אחרי אלפיים שנה החזירה החטיבה לעם היהודי את הגליל שהיה כור מחצבתו של היישוב היהודי וחוכמתו. את הרוח הייחודית לה הפגינה החטיבה כבר מהקרבות הראשונים והקשים שידעה בלטרון, קרבות שהפכו סמל לנחישות והקרבה, ואלה נמשכו לאורך כל השנים, עד לניתור שביצעה כשיצאה משטחי ההיערכות העוטפים את רצועת עזה ודהרה היישר לפתחי המנהרות להשמדתן. שם כבר חברו להצלחה הפלסים, לוחמי ההנדסה, שהשתלבו בחטיבה באופן טבעי.
העוצמה שבאה לידי ביטוי לא הייתה רק עוצמתו של המנוע וכמות הפגזים. אל בטן הטנק או הפּוּמָ”ה (פורץ מכשולים הנדסי) נדחסו מייזל ואברג’יל, חוסיין וטגנה, אייל ורומן. שם בבטן הרק”ם נרקמה והתמזגה לה תמציתו של עם ישראל – כל דור וחלקו, כל דור ותנופתו. מקור הכוח לא היה כוח הסוס של המנוע, אלא כוחה של הרעות, המחויבות, הדוגמה האישית והמפקדים שהובילו בראש.
אבל אל יִטעה איש, הקרב המוצלח והרוח לא היו אלא חץ שהשתחרר אחרי שנמתח לאחור, נמתח והושחז. למתוח את החץ פירושו לקלף גושי בוץ מהזחל ומהבולמים, לבצע תיאום כוונות קרבי בלב לבנון או בחולות שיח זוויד, להריץ עוד מסלול צוות ועוד מסלול מחלקה, ולחזור אחורה ולהתחיל מהתחלה, ולחזור אחורה ולהתאים את המסלול לאתגרים החדשים ולחזור פעם נוספת…
אני מניח שהבנתם. בטח הבנתם, אתם הוותיקים החזרתם אותם, אתם קבעתם את הסטנדרטים, והם ממשיכים להחזיר, לדייק ולהתעקש על הרמה המקצועית והרלוונטיות הנדרשת.
בשנים האחרונות למדתי להכיר את החטיבה מקרוב. רמת הדרישות גבוהה, דייקנות ושיטתיות. חטיבה קשוחה, תובענית וחותרת למגע. כאלה אתם, זה האתוס, זוהי הרוח וזוהי המסורת. לא מעיזים לאכזב את מייסדי החטיבה, לא את מפקדיה לאורך כל המלחמות, שמחלקם עדיין מפחדים… ולא את גיבוריה – תהיה דרגתם רב”ט או סמל, סא”ל או אל”ם.
אך רבים מגיבוריה לא שבו משדה הקרב. שורות של חיילים, לוחמים ומפקדים אבדו לנו במלחמות ובמלחמה על הגנת הגבולות. הצער דוקר ואינו מניח לכן, המשפחות השכולות. בכל בוקר שבו קם אדם בטבעיות לעיסוקיו, אתן נאלצות להתמודד עם עצם העמידה על הרגליים, עם הקיום השבור והגעגוע שמהדק את כאבו. אנו מבינים לליבכן, אני מבין לליבכן, ומאחל לכם מעומק ליבי שלא יפקוד אתכן כל צער. שילמתן את המחיר היקר מכול, ואם יש צדק, שירחיק מִכֵּן כאב נוסף. נמשיך לזכור, נמשיך לספר את סיפורי הבנים והיחידות ונמשיך לראות בכן חלק ממשפחת 7 וממשפחת הצבא שמגן על ישראל.
צה”ל ממשיך לטפח את הטנק, שהצורך בנוכחותו בשדה הקרב לא פחת. גם בעידן שבו מרבית הלחימה מתרחשת במרחבים אורבניים, עוצמת האש, הדיוק והמיגון חיוניים. גם במרחב העירוני השילוב של תנועה ואש אפשרי, ולתנופה הקטלנית יש אפקט המכה באויב. אך המציאות משתנה ללא הרף, והחטיבה נדרשת להשתנות, להתאים את עצמה למצב המתהווה ולאיומים המשתנים. יש לשמר את הטוב והרלוונטי, אך להוציא את הישן והלא מתאים, לחדש ולשפר. כך נוהגת החטיבה כיום – היא חדשנית ויצירתית, משכללת, נועזת ולעיתים חצופה ומקצועית. אני מברך על כך ומעודד אותה להמשיך ולנהוג כך. אין דרך אחרת להשתנות, ואין דרך אחרת לניצחון. כך גם נוהגת אוגדה 36 המובילה שינויים רבים, ושבלעדיה הצלחת החטיבה לא הייתה אפשרית. זו גם הרוח שאנו מאמצים בפיקוד ובצה”ל. ביד אחת אנו מחזקים את יסודות המקצוע, המשמעת, הרוח והמנהיגות, וביד האחרת מפעילים חשיבה ביקורתית ויכולת להשתנות.
על רוח הלחימה – אני מבטיח לכם – הדור הנוכחי שומר בקנאות. ראיתי אותם בהזדמנויות רבות, ואני סומך עליכם לחלוטין. כאלו הם מפקדי ולוחמי חטיבה 7 הנוכחיים, כמוכם כמוהם.
אין אומה יכולה ואין אומה רוצה להתקיים בלי סמלים. הם מגדירים את זהותה ואת ערכיה הבולטים. סמל אמיתי הוא זה המלא בתוכן, וזה אשר ממשיך, כמעיין נובע, למלא את עצמו במשמעות. כאלה אתם אנשי חטיבה 7, אתם שאיתנו ואלו שעברו מן העולם בשיבה טובה והשאירו בו חותם. אלה שחזרו בריאים ושלמים ואלה שנפצעו ונושאים עימם את הצלקות הפיזיות או הנפשיות. אלה שלחמו ושבו למשפחותיהם ואלה שהלכו את הדרך עד סופה ולא שבו. החטיבה היא סמל, ואשרי העם שיש לו חטיבה 7. אני מצדיע לכם, לוחמי ומפקדי החטיבה, בעבר ובהווה, ומצדיע לכן, המשפחות השכולות.
ובנימה אישית – בעוד שבועיים אסיים את תפקידי. אני מבקש להודות לכם. הייתה לי זכות להכיר אתכם מקרוב, וזכות לפקד עליכם. נדמה לי שאני גם מאוד אוהב אתכם.
“פִּתְאוֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַחְלִיט שֶׁהוּא עַם וּמַחְלִיט לָלֶכֶת, וְהוּא צוֹחֵק גְּבוּרַת דּוֹרוֹת מִן הֶהָרִים וְנִכְלָמוֹת מִשְׁתַּחֲווֹת הַמִּלְחָמוֹת אַפַּיִם”.
מפקד פיקוד הצפון האלוף אביב כוכבי נושא דבריו
הנחת זרים למרגלות האנדרטה
במיומנות הלהב, בחדות הרומח, בגעש הסערה, בעוז ובגבורה, מבצעים לוחמי חטיבה 7 זה ששים ותשע שנים כל משימה שלה הם נדרשים.
חטיבה 7 היא אלפי חיילים וחיילות, ומפקדי העבר וההווה, הנכונים לחרף נפשם, המבינים מסירות מהי, המגלים מחדש בכל לחימה רצון עז ועצמת נפש.
חטיבה 7 היא מסורת ארוכת שנים של לוחמים, שעצבו בסיפורי גבורתם את דמות הלוחם והערכים שלאורם ועל פיהם נלחמו, חיים וזורמים בנימי דורות ההמשך של החטיבה.
ואלה שלבם נדם – הם תמיד אתנו, “סער מגולן”, לעולם.
תודה לכם, בנים. בלכתכם לקרב הבטחתם את עמידתנו כאן היום.
והמנחה ציין: עתה יונחו הזרים לזכר יקירינו, חיילי חטיבה 7 ומפקדיה, שנפלו – מאז הקמת החטיבה ועד היום.
זר צבא ההגנה לישראל
את הזר הניח מפקד פיקוד הצפון, האלוף אביב כוכבי. יחד עם האלוף כוכבי ניגשו הגברת ניצה דרור-זיו, וגיל דרור, אלמנתו ובנו של סמל יעקב דרור, זיכרונו לברכה, שנפל במלחמת ששת הימים בקרבות מול מצבי רפיח בסיני, ביום כ”ח באיר תשכ”ז, 7 ביוני 1967.
זר המשפחות השכולות
את הזר הניחה הגברת מימי אילוז, אחותו של טוראי דניאל וחנון, זיכרונו לברכה, שנפל בקרב בתל ענתר שברמת הגולן, בי’ באיר תשל”ד, 2 במאי 1974. את הגברת אילוז ליווה מפקד גדוד 77, סגן-אלוף יפתח נורקין.
הנחת זר המשפחות השכולות
זר אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון
את הזר הניח מר אבי ישראל, ראש תחום דרום ביחידה להנצחת החייל. יחד עם מר ישראל ניגשו הגברת ניצה תמיר בתו, וסגן אור תמיר נינתו, של סגן משה דובדבני, זיכרונו לברכה, שנפל דרומית ללטרון, בקרבות לפריצת הדרך לירושלים בט”ז באיר תש”ח, 25 במאי 1948.
זר פיקוד הצפון
את הזר הניח מפקד אוגדה 36, תת-אלוף יעקב בנג’ו. יחד עמו ניגשה הגברת נאוה כהן, אמו של רב-טוראי נירן כהן, זכרונו לברכה, שנפל במערכת “צוק איתן”, בגבול רצועת עזה, ביום א’ באב תשע”ד, 28 ביולי 2014.
זר חיל השריון
את הזר הניח קצין השריון הראשי, תת-אלוף גיא חסון. יחד עמו ניגשו הגברות נעמי ואפרת לוי, אמו ואחותו של רב-טוראי ישי דב לוי, זכרונו לברכה, שנפל בהיתקלות עם חוליית מחבלים בגבול לבנון, ביום ז’ בשבט תש”ן, 2 בפברואר 1990.
הנחת זר חיל השריון
זר חיל ההנדסה הקרבית
את הזר הניח מפקד גדוד 603, סגן-אלוף מקס נודלמן. יחד עמו ניגשו סיימון וקלרה נייקוב, הוריו של סמל אלכסיי-אשר ניקוב זכרו לברכה, שנפל באירוע מבצעי בגוש קטיף ביום ט’ בחשון תשנ”ט, 29 לחודש אוקטובר, 1998
זר חטיבה 7
את הזר הניח מפקד החטיבה, אלוף-משנה דן נוימן. יחד עמו ניגש טוראי עוז חיון, אחיו של סמל רונן חיון, זכרונו לברכה, שנפל בקרב באזור כסרא בלבנון, בי”ז בתשרי תשנ”ח, 18 באוקטובר 1997. עוז התגייס לפני שלושה חודשים לחיל התקשוב, והוא קרוי על שם גדוד “עֹז” (77) שבו שירת אחיו. אנו מאחלים לו הצלחה בשירותו הצבאי.
זר לוחמי חטיבה 7
את הזר הניח מר אברהם ברקוביץ’, שלחם ונפצע באל עריש בסיני, בעת שהתנדב לחלץ פצועים ממחנה הפליטים במלחמת ששת הימים. אברהם שכל את בנו, סגן שגיא ברקוביץ’, זכרונו לברכה, לוחם בחטיבה 7, שנפל באסון המסוקים, ביום כ”ח בשבט תשנ”ז, 4 בפברואר 1997.
את מר ברקוביץ’ ליווה קצין אג”ם (אגף המבצעים) של חטיבה 7, רב-סרן אלעד ביתן.
זר עמותת חטיבה 7
את הזר הניח המנהל הכללי של העמותה, אלוף-משנה במילואים גדי מאירי.
זר עמותת יד לשריון
את הזר הניח המנהל הכללי של עמותת “יד לשריון”, תת-אלוף במילואים חנן ברנשטיין.
זר נמל חיפה
את הזר הניחו סער שפירא וויקטור יאנג, חברי וועדת אימוץ חטיבה 7
מפקדי חטיבה 7 לדורותיה על רקע האנדרטה
