8 ביוני 2017: טנקיסט בודד בלב ח’אן-יונס – סיפור הגבורה של יוסי לפר

יוסי לפר ז”ל – גיבור ישראל

ליקט – סא”ל (במיל’) מיכאל מס

לצפייה בסרט האנימציה שהפיק חיל החינוך על יוסי לפר, ראו כאן:

https://www.idf.il/%D7%90%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A9%D7%A9-%D7%A2%D7%9C-%D7%A9%D7%A9/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%97%D7%99%D7%93-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%99/

לצפייה בשחזור הקרב של יוסי, ראו גם כאן:

https://www.youtube.com/watch?v=3uXu93d4SEQ

עיטור הגבורה שהוענק ליוסי לפר ע”י שר הביטחון:

מתוך ביטאון “שריון” מספר 17, דצמבר 2002

 מתוך אתר גבורה. (נכתב ב-1973)

ליקט וערך: אל”ם (מיל’) שאול נגר

http://www.gvura.org/a241141-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%99-%D7%9C%D7%A4%D7%A8-%D7%94%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%A8-%D7%A9%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%95%D7%AA%D7%A9-%D7%91%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%95%D7%AA

ביום 5 ביוני 1967, בכפר שן, נפגע הטנק שבו לחם סמל לַפֶּר. הוא קפץ מהטנק והמשיך להילחם ולטהר עמדות אויב עם צוותו. למחרת ניתן לו טנק אחר. טנק זה עלה על שדה מוקשים בחאן-יונס ונשאר יחידי בשטח. סמל יוסף לפר המשיך להילחם יחידי מתוך הטנק. במשך 8 שעות רצופות, הפעיל את כלי הנשק והשמיד כל מי שניסה לפגוע בו, כשהוא מנותק מיחידתו. תוך כדי קרב נפצע בידו ובבטנו ולחם כשהוא פצוע עד אשר חולץ.

על מעשה זה הוענק לו עיטור הגבורה לפי חוק העיטורים בצבא ההגנה לישראל.

השריונר שלא הותש במלחמות

ביום 14 באוגוסט (2002) נפגשתי עם יוסי לפר בלטרון, לשמוע מפיו את סיפור הלחימה שלו במלחמת ששת הימים שעליה זכה בעיטור הגבורה, לצורך הכנת הכתבה לגיליון זה. יוסי הוא בן המחזור הראשון שעשה את כל שירות החובה במגח. במשך כשעה וחצי קלח הסיפור המרתק מפיו. כשהסתיים הסיפור הסעתי אותו לפקולטה לחקלאות ברחובות (הוא בעל תואר שני בחקלאות והתמחה בהזנת פרות) והסיפורים עוד קלחו. שלושה שבועות לאחר מכן, ביום שני של ראש השנה תשס”ג, 8 בספטמבר, מצא את מותו בגיל 55 מדום לב. כעבור יומיים נערכה לו לוויה צבאית רבת משתתפים.

מלחמת ששת-הימים, מיתוס של מלחמת סופה וניצחון אדיר. השריון במיטבו. החשש הכבד בתקופת ההמתנה שקדמה לה הופך לתרועת ניצחון בסיומה. וככל המלחמות גם היא מורכבת מסיפורם האישי של אלפי החיילים שנטלו בה חלק, מהם שידעו רגעים קשים ומרים ומהם שלא חזרו משדה הקרב. אחד המרגשים הוא סיפורו של סמל יוסי לפר שנשאר לוחם במילואים עד גיל 50. לפניכם סיפורו האחרון שסופר בגוף ראשון.

איש צוות חמישי בטנק של עמוס כץ

השתחררתי כמט”ק כחודש לפני המלחמה. אחרי שבוע, ביום שישי בלילה גייסו אותי, צו 8. התגייסנו כל המילואימניקים של המגח, שלא היו הרבה, משהו כמו פלוגה ומשהו, למחנה חסה. החליטו על שני צוותים שייקחו לשטח 302 שמדרום לבאר שבע, שאמורים להיות צוותים של טנק מח”ט או סמח”ט או אנשים חשובים. הייתי בין הצוותים האלה. כשהגענו ל-302, התברר שאף אחד לא צריך אותנו שם. לכל האנשים החשובים היו החבר’ה הצמודים להם, ומצד שני, לפלוגת סיור חטיבתית, היו חסרים אנשים שלא גויסו. ככה כל אחד מאתנו הפך להיות מקלען בג’יפ סיור. בתקופת הכוננות אני מסתובב עם הג’יפ-סיור ויום אחד ראה אותי עמוס כץ ואמר לי: ‘מה אתה עושה’. אמרתי לו: ‘אני פה מסופח לג’יפ סיור’. הוא אומר לי: ‘אולי תבוא להיות טען אצלי’. ‘שחרר אותי מפה, בכיף’, עניתי. מה אני פה, מתבטל? הוא היה מ”פ והביא אותי אליו לטנק בתור טען-קשר שני (כי אחד כבר היה). ככה היינו צוות של חמישה.

אני מזכיר לך שאז, מכשירי הקשר היו GRC ובשביל להעביר תדרים זה היה סיפור, והיה נוח שיהיה שם מישהו שמתעסק עם התדרים. ככה תפקדנו כמה ימים. הטען היה אחד שהיה פעם החניך שלי בסדיר. הבנתי שבעצם בנו גדוד, שהיה הגדוד הראשון היחיד של חטיבת מילואים 401, קראו לו 466, ופלוגה אחת שלו הייתה המילואימניקים שהתאמנו על טנקי המגח הראשונים עם תותחי ה-105. אחרי חופשת שבת משגעת, חזרנו במוצאי שבת, הטנקים בינתיים כבר נסעו ולא חזרנו ל-302 אלא ליד כרם שלום.

ביום ראשון בערב עשו לנו מסדר ושיחת מוטיבציה. ביום שני בבוקר, 5 ביוני, זה היה נורא מרשים, היינו בדממת אלחוט, פתאום מטוסים עפו מאוד נמוך, כמעט הורידו את האנטנה. זה היה המבצע של חיל אוויר. “סדין אדום”, המלחמה התחילה. עברנו את הגבול, אני זוכר את השלט: ‘זהירות גבול’ שעוברים אותו. אני והטען השני התחלפנו בינינו, אחד כל הזמן עם ה’עוזי’ בולט מפתח הטען (עוד לא היה מקלע טען) והשני טען.

הטנק הראשון של יוסי

לחמנו נגד איזה כוח של מרגמות. זה היה ממש בלי לירות, אני זוכר נוסעים ודורסים, ימינה, אחורה, הרבה דריסה. אחר-כך הייתה איזה פקודה לנוע לכיוון הכביש, הבנתי שזה מקום שנקרא: כפר שָאן, כמה חורבות מחימר. שם זה היה מאד מרשים, הטנק היה נכנס בכמה כאלה מצד אחד, יצא מצד שני, זה היה נורא. בקצה הימני, הצפוני של הכפר הזה, היתה דרך עם סברסים ואשלים. נכנסנו לדרך זו שהלכה מערבה לכיוון הכביש. כנראה, מישהו טיווח את המקום, השחיל לנו. הטנק נפגע, לנו לא קרה כלום. זה היה טנק מיצרי. קפצנו מהטנק וראינו שיש שריפה בתא מנוע. פתחנו וניסינו לכבות עם חול ועם המטף הנייד. 20 שנה אחרי זה, תפסתי יום אחד את עצמי ואמרתי: ‘איזה אידיוטים אנחנו, למה לא הפעלנו את המטפים הקבועים, יכול להיות שהם היו באמת מכבים את זה, כפי שאפשר. אלא מה? כל השנים שומעים: “שלא תעיז לגעת, הפלומבות וכו'”, זה לא בתודעה שלך שזה משהו שמשתמשים בו. פתאום תפסתי, שריפה בתא מנוע, אנחנו עומדים עם החול, כמו בתרגולת, וזה לא רק אני, היינו עם מט”ק, עם קק”שניקים, חבר’ה בסוף סדיר או אחרי חודש, אתה בשיא הכושר, וגם המ”פ איתי על הטנק. גם הוא, הוא היה מפקד נט”ר (מדור נהיגה, טיפולים, רכב בביה”ס לשריון), וכולנו לא חשבנו שצריך להפעיל את המטפים הקבועים, לא הפעלנו אותם.

הלך הטנק, אבל הוא לא הלך מיד. זו היה שריפה קטנה. הוא לא מניע, לא היה דלק, שריפה בדלק. התחלנו להוציא דברים: משקפת, ‘עוזי’, אני יודע מה. עמוס מפקד פלוגה, ישר עלה על טנק אחר וניהל את הפלוגה. כמה דקות אחרי שירדנו, תקף אותנו זחל”ם מצרי. היה משהו נורא. מצאתי לידי בחור שוכב, עם שתי רגליים קטועות, קורא למים. אני זוכר את עצמי עושה לו שני חסמי עורקים עם רצועות של ‘עוזי’. נתתי לו מים והבן אדם היה במצב סביר, בנסיבות. אחר כך חבשנו עוד מישהו. מסתבר ששני אלה היו שני בני דודים או אחיינים או קרובים של רפול. עשו לו פינוי לפנים, מת להם אחרי איזה שעה וחצי. חבל נורא, לא הצילו אותו. פתאום לא היה אף אחד שם. המלחמה המשיכה ונשארנו שם, ארבע חיילים יתומים כאלה, בלי בעל-הבית. את הפצועים הצנחנים לקחו איתם, אחד נשאר. פתאום הופיע ג’יפ מ”פ שלנו, שנסע אחרי הכוח, ואז קרענו את הברזנטים ותקענו את האלונקה עם הפצוע לרוחב הג’יפ. הלכנו לכביש. בדרך, באיזו משוכת קוצים, פתאום גיליתי מיצרי. יש לי ‘עוזי’, אפשר לירות, לא נבהלתי. פתאום אתה רואה בן אדם – בול. אבל ה’עוזי’ לא ירה, היה מעצור, אז צעקתי עליו, הגעתי אליו, ובינתיים החלפתי את המחסנית, כבר יכולתי גם לירות, והוא ישר הרים ידיים, נתן לי את האקדח שלו והובלנו אותו לכביש. הג’יפ לקח את הפצוע ולימים שכבתי איתו בחדר, דודו סלע קראו לו.

כשהגענו לכביש ראינו כל חמישים מטר טנק מצרי והרבה, טנקי טי-34 נדמה לי. תפסנו מחסה, שכבנו במקום מוסתר יחסית וחיכינו שמישהו ייזכר בנו. הלכנו ברגל כמה מאות מטרים עם הקצין הזה, המלחמה נגמרה שם. היה פתאום מישהו שירה עלינו, אז ירינו עליו מטווח של שלוש מאות. הוא השתתק אולי התחבא, לא יודע. זה ארבע אנשים מטנק, שלא יודעים בדיוק מהם ואיפה הם נמצאים, עם ‘עוזים’. הגענו לכביש אמרו: ‘זה כביש הרצועה ומוכרח להגיע מישהו’ והגיע באמת. אספו אותנו, קודם הביאו איזה כוח צנחנים שלקחו את השבוי איתם, אבל אותנו לא. אחר-כך הגיעה אותה יחידת סיור ששבוע קודם הייתי איתם מקלען. הם אספו אותנו, כל אחד לג’יפ, ולקחו אותנו לצומת רפיח. רפיח נכבשה בינתיים והפכה להיות מין מקום כינוס כוחות כזה כללי, כינוס דרגים. זה היום הראשון. החבר’ה שלנו, הפלוגה, חזרו ב-12 בלילה. עזרנו להם בטיפולים כי הם היו גמורים מעייפות ואנחנו יחסית רעננים. אכלנו שם איזה מציות מצריות ונתנו לכולם, הייתה קצת בעיה של אוכל, ואז הגיע עמוס כץ. מה עושים? אומר: תבוא איתי גם, להיות טען שלי. למחרת, יום שלישי 6 ביוני, בחמש וחצי או שש בבוקר, היינו מסופחים לחטיבת הצנחנים, שהיעד שלה היה להגיע לאזור חאן-יונס ועזה, והייתה שמועה שיש שם המון ארטילריה ומרגמות ותותחים ונגעו במספר 500. פחדו שיתחילו להפגיז את הישובים בסביבה. אנחנו נסענו בטנק, אני כטען השני, עוד פעם עשינו תורנות: אחד עומד למעלה ויורה עם ‘עוזי’, כל הזמן ירינו ב’עוזי’, והשני למטה מפעיל את ‘המקביל’, את הקשר וכשצריך – לטעון בתותח. לא ירו אז פגזים תוך כדי תנועה. נסענו כל הזמן וירינו. אמרנו: מי יודע מה אורב לנו זה. נסענו מרפיח, לא על הכביש, בתוך מסילת הברזל, צפונה.

יוסי לבד בטנק

כמה דקות לפני הקרב שבו נשארתי לבד, היתה היתקלות עם איזה מוצב או איזה מקום שהיו בו סטאלינים (טנקי סטאלין), והתחיל ירי על הסטאלינים. והסטאלינים היו אימת השריון, כי הם היו ידועים בשריון מאד עבה, שאולי לא חדיר לפגזים. זה היה טווח של 1500-1300, לא גדול. ואני זוכר שראינו פגזים פוגעים וניתזים. אבל בפגז החמישי או הרביעי שפגע – נדלק. ואז הכוח המשיך לכיוון חאן-יונס. היה קטע שאני הייתי בפנים, והטען השני היה בחוץ, ועמוס אמר לטעון פגז. טענתי פגז, לקחתי ישר עוד פגז, נשענתי הצידה, אולי לרגע עצמתי עיניים, כי יש נטייה כזו לטען, עד שיצא הבום עם הרשף ואז צריך לטעון חזרה. [בפועל הטנק של יוסי עלה על מוקש בתחתיתה של תעלה חפורה לרוחב הכביש, שני הזחלים נקרעו והטנק היה בנטייה קשה לפנים בלב חאן-יונס. יוסי איבד כנראה את הכרתו לזמן קצר]. פתאום נשמעו המון בומים, ואני שואל: ‘למה לא יורים’. ואני רואה – אני לבד בצריח. אמרתי: ‘וואלה, לא יכול להיות’. לא ראיתי את הצוות ולאן הוא הלך, כלום. נעלמו לי. אז הבנתי מה שקורה: גם עלינו על מוקשים, גם חטפנו פגז במנוע ועמוס כץ נתן, כנראה, פקודה לנטוש את הטנק. היו ארבע חבר’ה מחוברים לקשר ואחד לא, וזה אני, הנספח. אני זוכר שהחזקתי את הפגז בידי, מחכה שיירו ואכניס עוד אחד. פתאום, זה לוקח קצת יותר מדי זמן. מסתכל, שואל: חבר’ה מה קורה? אין אף אחד. במצב הזה, הוצאתי ראש לראות מה קורה וראיתי שאנחנו חוטפים פגז, וזה יוצא מאיזה בית, כקילומטר מקדימה. עברתי לתא התותחן, כיוונתי לבית הזה את התותח ואת הפגז שהיה בקנה, פגעתי בו.

אחרי הירי על הבית הזה טענתי את הפגז השני שהיה קודם ביד, ראיתי איזה נושא גייסות מצרי על גלגלים, חוצה כ-300 מטר מהטנק, לרוחב, פגעתי בו והוא התרומם. פתאום ראיתי איזו משאית, עם מכלית דלק או משהו, עוד פעם איזה קילומטר קדימה. יריתי גם בה. לא ראיתי אף אחד, ולא ידעתי מה קורה איתי. היה לי בראש שכולם ברחו, אבל אולי בכל זאת הטנק הזה יכול לנסוע, כי מהמקום שעמדתי בצריח, ולא התרוממתי יותר מדי גבוה, לא ראיתי, פחדתי. אמרתי אולי כולם נבהלו, ובכלל אפשר לנסוע. עצרו את הצריח כך שאפשר להיכנס מהצריח לתא נהג. ורק מתא נהג ראיתי שהזחלים שפוכים לפני הטנק, יעני, התפוצצו, אי אפשר לנסוע גם אם יש מנוע. המנוע לא עבד, אבל מה שעבד היה מַטְעֵן-עזר שהיה בדגמים ההם, בזכותו היה לי כל היום חשמל. השלב הבא אחרי שראיתי, שזה לא נוסע, עליתי לצריח והתקשרתי. כולם היו המומים שאני בכלל עוד שם בטנק הזה. הבטיחו שיבואו לחלץ אותי ושאחזיק מעמד. כל זה סביב 8 בבוקר.

אחת החידות שהייתה לי היא איך להחזיק את המדפים שבצריח. את מדף הטען החזקתי תלוי על הקפיץ במצב לא סגור לגמרי, אבל די סגור. את מדף צריחון המפקד השארתי זקוף ב-90 מעלות, כי מצד אחד זה יחסית מגן, מצד שני אפשר להוציא רגע את הראש ולראות תמונה כללית, וזה מה שעשיתי כל היום. מדי פעם שיחקתי עם האפיסקופים. הייתי מוכרח בכל אופן, באיזו עין לראות. בערך בשעה אחת וחצי, שתיים, היה צרור והייתי בדיוק אחרי הצצה כזו החוצה, ופגע לי כדור באצבע. החזקתי באצבע שכאבה לי, ירדתי עמוק, אבל החצי השני פגע בריאה, בחזה. ברגע הראשון לא הרגשתי את החזה, כאילו יש איזה עיכוב בהרגשה. דמיינתי לעצמי, וואלה, כדור בחזה – בכל הסרטים מתים מזה, אני אעשה כמו שעושים אחרי הכשת נחש, אני אשמור כוח, לא אזוז, אולי זה יהיה בסדר. עשיתי חבישה עם התחבושת האישית ונשכבתי על רצפת הצריח וראיתי שאם אני נושם עמוק, אני כאילו ממשיך להחדיר את הרסיס, זה כואב, זה כאב של חיתוך, אבל אם אני לא נושם עמוק אז לא כואב. הכרחתי את עצמי כל הזמן לנשום נשימות קצרות, לא עמוקות. כך שכבתי, מתחת לכיפת הצריח, ואז ירו על הטנק בכמויות אדירות. קודם, בעצם לא כל-כך ירו עלי, הייתי בעל-בית. ירו הכל נק”ל, אבל המון אש. שכבתי על הרצפה והרגשתי שנחלשתי. והם – יורים ויורים ויורים. הכדורים היו פוגעים בקצה המדפים שככה תלויים בחצי והגיצים היו נופלים לי על הבטן שפתאום הייתה חשופה. זו הייתה הרגשה מאד מבאסת. כל העסק היה נראה ייאוש. ואז אמרתי לעצמי, מה, הם יורים כל כך הרבה, בטח תיכף הם ייכנסו לטנק ויגמרו אותי. אם הם כבר ייכנסו, אולי אני אפוצץ רימון. היה לי רימון שסחבתי מהטנק הקודם יום קודם, והוא כל הזמן היה לי בכיס, מין נשק אישי מיוחד. אמרתי לעצמי שאני במצב כזה חלשלוש, הניצרות האלה חזקות, לפעמים אין לך כוח לשלוף, אז כופפתי את שפת הנצרה שיהיה קל, הוצאתי והכנסתי חזרה ושמתי אותה במצב שלא צריך לכופף הרבה. אם יכנסו, אני אפוצץ אותו. אבל המשיכו לירות ולירות, ובסוף אמרתי, אני מוכרח לקום. לפחות רבע שעה או חצי שעה, הייתי על הרגליים. לא היה לי כוח וזה גם הכאיב בחזה ואני לא יודע איך הצלחתי לקום. אחרי שנים חשבתי שאולי הרבי מלובביץ, מרחוק, עזר לי. בקיצור, הצלחתי לקום וברגע שהצלחתי לקום, הרגשתי הרבה יותר טוב, היה לי כוח. כיוונתי את התותח, לא עם הכוונות אלא לפי המד-אזימות. יריתי פגז, צודדתי כמה מעלות ימינה, זה התחיל בשעה 9 (9 ביחס לכיוון חזית התובה) וטענתי עוד פגז. יריתי, צודדתי כמה מעלות ימינה, ככה יריתי 6, 7, 8 פגזים, ב-180 מעלות, ואז נהיה שקט, אף אחד לא ירה יותר. החלטתי שאני לא נשכב יותר, כדי לא לקום עוד פעם, אני צריך להישאר הכי גבוה בטנק.

פתאום מישהו אומר לי בקשר: יוסי, צא החוצה, באנו לחלץ אותך. זה היה סביב 4 אחר-הצהריים. על הפציעה לא הצלחתי להודיע למחלצים. התקשיתי לצאת ואמרתי לעצמי ‘אני מוכרח לצאת איכשהו’. אני מחבק את ה’עוזי’, נשען על הידיים, ובמאמץ גלגלתי את עצמי על תא מנוע, סימנתי עם הראש שאני פצוע. באו ועזרו לי לרדת. עזרו לי לעלות על סיפון הטנק שהגיע ופינו אותי משם.

אני רוצה ת פ ו ח

הסיפור עם המלחמה נגמר פה. אם אתה רוצה לראות שהיה לי עוד מזל – היה לי עוד מזל באותו יום. נסענו לא הרבה זמן עם הטנק שפינה אותי והגענו למקום כינוס כוחות. רצו להוריד אותי. ‘נוריד אותך פה ויאספו אותך’ אמרו. אני מניע את עצמי, מחזיקים אותי בידיים וברגלים – NO CHANCE. אמרתי להם: ‘אני לא יורד בלי אלונקה, אם אני ארד ככה – אתם הורגים אותי במקום’. התעקשתי. התחילו לחפש אלונקה. אז לא היתה אלונקה בכל טנק, היום יש. והתחילו לצעוק: למי יש אלונקה? מצד שני ממשיכים לשכנע אותי: בחייך, אנחנו צריכים לנסוע. פתאום, באמצע כל כינוס הכוחות הזה, נפל פגז. כל אחד תפס ‘רייס’, משך לאיזה כיוון, אני בטוח שאם היו מורידים אותי שם – בליינד היו דורסים אותי. נפלו פגז או שניים וכל אחד הסתלק מהמקום המְטוּוַח. מי שהיה שם על הרצפה – NO CHANCE. הבחור החזיק אותי על התא מנוע וגם אנחנו התנדפנו משם. הטנק הגיע לאיזה שכונה בחאן-יונס ושם היה תאג”ד והיה שם רופא. התאג”ד שיפר לי במילימטר את התחבושת, אבל היה צריך עוד אחת. לא היה דימום מהפצע. הצמידו לי שומר ראש ונהג בקומנדקר, ואמרו לו: ‘קח אותו במהירות, תפנה אותו’. הוא פינה אותי לבית חולים שדה במבטחים. היה שם מין תאג”ד-שדה. הרופא בדק אותי והורה להמשיך לפנות אותי לבית חולים. לקחו טנדר ויליס, השכיבו אותי על הרצפה, בליווי שני חבר’ה בטנדר ונסענו לבית חולים. במהלך הנסיעה אני רואה מתחת לספסל יש ארגז תפוחים שהמלווים לא ראו. אני אומר לחייל בקול חלוש מאוד: אני רוצה ת פ ו ח. הוא חשב שאני הוזה וניסה להרגיע: יהיה בסדר, עוד מעט בבית חולים, יתנו לך לאכול. ואני חוזר ומבקש את התפוח. לבסוף הושטתי יד לארגז, הוצאתי תפוח והייתה שמחה גדולה. כאשר הגעתי לבית החולים (סורוקה בבאר שבע) שמו לי מסכת חמצן ואמרתי לעצמי: עכשיו אפשר לישון. אחרי שהתעוררתי, אמרתי למי שהיה שם: ‘תוציאו את הבגדים שלי, איפה הבגדים שלי?’ ועונים לי: ‘מה איכפת לך מהבגדים’. אמרתי: ‘יש שם בכיס רימון עם ניצרה חצי משוחררת’. מייד רצו ופינו את הרימון.

בניתוח הוציאו את הרסיס. מאז כל חיי יש לי בעיות נשימה. לאחר מספר שנים שמעה ידידה שלי שהייתה בקורס בבית החולים כי המקרה שלי הוגדר נס רפואי, אדם מקבל פגיעה בריאה, מחזיק כל כך הרבה שעות בלי שום טיפול ונשאר בחיים.

פציעה במלחמת יום הכיפורים

לאחר מלחמת ששת הימים היו מגייסים אותנו למילואים בסיני, מגויס למטרת הדרכה. במחזור המילואים השלישי עשיתי “קו” במלחמת ההתשה. גם שם התחולל נס. היה בסיס קטן וחורשת דקלים שנקראו צ’רצ’יל, לא רחוק מקנטרה. בערב היינו מעין כוח מסייע ובבוקר עושים פתיחת ציר. היו שם הרבה טיווחים של מרגמות 120. ואתה שוכב, מחכה 8 שעות, חום אימים, יולי. בהתחלה עם שמיעת פגז היינו קופצים לתוך הטנק, סוגרים מדפים, אבל חם. לאט לאט למדנו לפי הצליל באוויר לזהות אם הפגז נופל קרוב או רחוק, וממש לכל אחד היתה את המיומנות הזאת. יום יום אתה צריך להחליט, לקפוץ או לא לקפוץ. במלחמת יום כיפור הייתי טען בטנק של סמ”פ (יעקב קלקה) בגדוד מילואים 19. הגענו לאיזה מישור והתחילה לרדת ארטילריה. פתאום אני שומע צליל של פגז שפוגע קרוב. אני סוגר את המדף שלי וצועק לסמ”פ: מהר, היכנס. מה פתאום, הוא עונה, אני סמ”פ, אני לא יכול ככה, זה רק קצת ארטילריה ואפשר להתחבא. והוא לא ידע שאני מתכוון לפגז ספציפי שינחת עלינו. משכתי אותו ברגליים, בידיים בכוח, עד שנכנס, נתליתי על המדף שלו שייסגר ובום, זה נפל על הטנק. אחר-כך המשכנו במה שקוראים התקפת הנגד של ה-8 באוקטובר. אני זוכר שנסענו למרחק עצום במישור, בלי חיפוי, בלי ארטילריה. אמרו לנו ‘מטוסים בדרך’, הם לא היו כמובן. הגענו למרחק של 100 מטר מהסוללה שעל שפת התעלה ונעצרנו. חטפנו טיל נ”ט. התותחן בוקשפן נהרג, הסמ”פ נפצע, אני חטפתי המון רסיסים בידיים ובפנים. לקחתי את המיקרופון, הוצאתי את הראש, התחלתי לכוון את הנהג לחזור. עשינו מין זיגזג בין הפגזים, והגענו חזרה עד לתאג”ד.

אישפזו אותי בת”א. אחרי שבוע בבית חולים ושבוע בית הבראה, החזירו אותי לג’וליס. בג’וליס אמרו לנו להכין טנק, שנרד איתו למטה. הכנו טנק ושכבנו לידו. אמרו שבלילה יבואו, ייקחו את הטנק ואתכם. התעוררנו בבוקר, את הטנק לקחו ואותנו השאירו. היו הרבה אנשי צוות שחיכו בסיני, לא היה צריך אותנו. כך עשו לנו את התרגיל הזה 3 פעמים. פתאום עשו איזה מסדר וחיפשו להקים צוותים. אמרו שמחפשים טענים, נהגים, תותחנים, מש”קים, מט”קים. אף מט”ק לא הצביע. אמרתי: ואללה, בסדר, בשלוש השנים האחרונות אני טען-קשר, אז מותר לי אחרת, הרמתי יד, “אני מט”ק”. מאז, חזרתי להיות מפקד טנק. השאירו אותי בהדרכה בג’וליס. היינו שם 207 יום מילואים. אחרי כמה זמן עשו אימון הקמה, הקימו גדוד ואיתו הגעתי למלחמת לבנון. המשכתי במילואים עד לפני חמש שנים, עד גיל 50, בחמש השנים האחרונות בהתנדבות.

צל”ש בים המלח

עשינו איזה 3-2 קווים בגבול הירדני. יום אחד החליטו שגם טנקיסטים יעשו פתיחות ציר בבוקר, 10 ק”מ ברגל. אנחנו, מה זה התמרדנו, אבל האמת היא שהתאהבתי בסיפור הזה. זה היה ב-1976. היינו חוליה של ארבעה. הולכים לקטע מעין-פשחה ללידו והגשש פתאום אומר: ‘אני רואה סירה במים’. מסתכלים, זה קילומטר ומשהו, אתה לא קרוב. יש שם כל מיני סלעים בולטים מהמים. אנחנו לא ראינו ואיזה עיניים יש להם. המש”ק קצת נבהל ואנחנו לא מאמינים שבאמת יש תקרית. המש”ק החליט שלא יעשה אזעקות שווא, אבל הגשש אומר למש”ק: ‘בוא נראה מה זה’. לקַשָּׁר ולי הוא אומר: ‘תישארו פה’. הם הולכים ואז אמרתי לקשר: ‘מה זה הדבר הזה’. הודענו במלקוד גזית שיש פה חדירה, והלכנו אחרי המש”ק והגשש בתוך ואדיון והתקרבנו כ-150 מ’ מהחוף. אני רואה את הגשש והמש”ק בשיחה עם שני המסתננים: אחד עומד על החוף עם בגד ים או תחתונים, אחד במים, עם סירה שהיא אבוב גדול של טרקטור קשור עם ברזנט. נשכבנו, הקשר ואני. לעצמי חשבתי: מי הכי מסוכן פה? הבחור שעל החוף, כי אם המש”ק והגשש לא ישימו לב רגע, 4 מטר מהם, הוא יקפוץ על מישהו. שמתי עליו את הכוונת וחיכיתי. הגשש דיבר בערבית, וצעקו לבחור בתוך המים שיצא החוצה עם הסירה. אז הוא דחף אותה, אך לא דחף אותה ישר אלא כך שהשמש תהיה בדיוק מאחוריו. זה מזרח, זה בבוקר ואם יש סינוור יהיה לו יתרון. שוב אמרו לו: ‘לא, תצא ישר’. אז הוא דחף את הסירה אבל עם הידיים בתוכה. אמרו לו: ‘תוציא את הידיים, ואז הוא מוציא את היד, קלאצ’ניקוב ביד, צרור לחוף. הגשש והמש”ק יורים עליו כמו משוגעים מהאוטומטי. ואני מייד לוחץ על ההדק והוא על החוף נפל. התחלתי לכוון לשני בסירה. בכדור השני או השלישי הוא נפגע, ועד היום לא יודעים מי פגע בו, החבר’ה שירו אוטומטית או אני מ-250 מ’ בכינון מעמדה. וזה סוף התקרית.

על פעולתו בתקרית זו קיבל יוסי לפר צל”ש של אלוף הפיקוד.

במלחמת של”ג לחם יוסי בגזרת סולטן-יעקב והשתתף כלוחם גם באינתיפאדה הראשונה.

יוסי מנחיל את המורשת

היו לי המון מפגשים, מספר יוסי, זה היה מרגש. היו בזמנו גם הרבה ראיונות, אבל הכי מרגש שקרה לי, ואני מרגיש מין צמרמורת כשאני מדבר על זה, היה לפני כעשר שנים. הזמינו אותי לדבר בערב זיכרון של הורים שכולים בבית החייל. תיאמו אתי קודם לכן בפגישת הכנה מה אגיד ואיך להגיד, וכמה זמן. הקצו לי כחצי שעה מתוך תוכנית הערב. אמרו לי: תדבר קצת על מה שהיה לך, ותספר עוד איזה חוויה או שניים, כי זה הורים שכולים. אמרתי: זה גם מצחיק לבוא ולספר איך היה לי מזל. זה בסך הכל מכאיב להם, כי אם היה מזל לבנים שלהם הם לא היו שם. הסיטואציה מביכה קצת.

ספרתי להם מאד בקיצור את הקטע הזה בחאן-יונס, ועוד אמרתי להם שיש לי לספר עוד חוויות שהיו לי. סיפורים שהסתובבו בשריון, בין הטנקיסטים, על ששת הימים, בנסיעה הזאת שישבתי על הג’יפים, פתאום ראינו את הטנק הישראלי הראשון, חוץ משלנו, שרוף לגמרי. הרגשנו מה זה נורא. לפי השילוט טקטי ידעתי מי זה, הרי עד חודש לפני המלחמה הייתי בגדוד המגחים הראשון בסדיר. אז אוי ואבוי, אלה ‘אכלו אותה’ פה. בסוף הגענו בערב לצומת רפיח. בא סיפור, פגעו להם בטנק, ראו מי זה, ירו חזרה, דפקו את זה שירה בהם, קפצו החוצה, נטשו את הטנק ואחרי זה התחמושת פוצצה את הטנק. לא רציתי להופיע בפניהם איזה גיבור כזה, אלא לספר שהיו אירועים, לא רק על מעשי גבורה. אני לא מרגיש נוח עם ‘הפסון הגדול’ של אות הגבורה, אולי בגלל זה כל כך הרבה שנים התעקשתי להיות רגיל, לעשות שירות, לא להיכנע לפציעה. התחלתי קצת לדבר ולספר על חברים שהכרתי, ופה ושם איך אנשים ניצלו ואיך אנשים נהרגו, ככל שידעתי, וסיפורים אישיים. האנשים התעוררו והתחילו לשאול שאלות ספציפיות, והרחיבו את הנושא ולא נתנו לי לרדת שעתיים. כל התוכנית המוקדמת לאותו ערב ‘הלכה פארש’. בצד עמדה חיילת, ושאלתי: ‘את רוצה שארד’, והיא אומרת: ‘לא, תישאר, אף פעם לא היה דבר כזה’. עמדתי שם כשעתיים, לבד, מספר כל מיני סיפורים ועונה על כל מיני שאלות. ירדתי משם עם צמרמורת, התרגשות כזאת.