ערב רעות מעניין התקיים ביד לשריון ביום 21 במארס 2013 ובמרכזו סקירות על מלחמת ההתשה בחזית המזרחית לאחר מלחמת ששת הימים ועל מבצע כראמה (מבצע תופת) שהתקיים ב-21 במארס 1968.
אל”ם (במיל’) שאול נגר
החלילנית ראובנה (רוּבִי) הוד
האלוף (במיל’) חיים ארז יו”ר עמותת יד לשריון פתח את הערב בדברי ברכה. אחריו הייתה הרצאתו של אל”ם (במיל’) ד”ר זאב דרורי (מנכ”ל המכללה האקדמית כנרת ויו”ר מכון כנרת ע”ש הרמטכ”ל רא”ל דן שומרון ז”ל), בנושא מלחמת ההתשה בגזרה המזרחית 1970-1967. אל”ם (במיל’) בני מיכלסון סקר את מבצע כראמה בליווי סרטון, ואחריו עלה תא”ל (במיל’) אברהם ברעם בדברי עדות אישית ממבצע כראמה. הנחה את הערב ידידנו המנחה המיתולוגי אליהוא בן-און. ראובנה (רוּבִי) הוד ליוותה את הערב בקטעי נגינה בחליל צד ובחליליות, של השירים והנעימות הבאות:
- המרדף,
- שבחי מעוז,
- שרוולים ירוקים,
- בך: מינואט ובדינרי.
מימין: אל”ם (במיל’) ד”ר זאב דורי, תא”ל (במיל’) אברהם ברעם, אל”ם (במיל’) בני מיכלסון
על מבצע כראמה- כיתוב וצילומים מוויקיפדיה
פעולת כַּרָאמַה (בפי צה”ל: מבצע תופת) הייתה תקיפה נרחבת של כוחות שריון, צנחנים וחיל האוויר של צה”ל., ב-21 במארס 1968, על הכפר הירדני כראמה שבדרום בקעת הירדן, שנערכה כנגד מפקדת הפת”ח בכפר והעומד בראשה, יאסר ערפאת. במקביל לפעולה זו התקיימה פשיטה נוספת על יעדים של הפת”ח מדרום לים המלח (נקראת מבצע אסותא על ידי צה”ל). כוחות הלגיון הירדני הניעו יחידות למגע עם כוחות צה”ל ופתחו עליהן באש ובכך הפכה הפעולה לקרב בהיקף מלא. פעולת כראמה הייתה אחד האירועים המרכזיים במלחמת ההתשה בבקעת הירדן, שהתרחשה במקביל למלחמת ההתשה בתעלת סואץ. למרות האבדות הכבדות שנגרמו לארגון הפת”ח בפעולה, ניצלו דובריו את אבדות צה”ל, שכללו הפלת מטוס ישראלי והשארת טנקים ושריוניות ישראלים בשטח ירדן, והכריזו על הקרב כעל ניצחון פלסטיני שנכנס מאז למורשת הקרב הערבית בכלל והירדנית והפלסטינית בפרט. התחזקותם של ארגוני המחבלים בעקבות קרב זה הובילה להפיכתם לגורם בעל חשיבות משמעותית בעולם הערבי. התחזקותם של הארגונים הפלסטיניים בירדן הגיעה בהמשך עד לאיום על קיום המשטר ההאשמי ובסופו של דבר, לאירועי ספטמבר השחור ב-1970.
מפת מבצע כראמה
גשר אדם – מבט מזרחה אל עבר שטח ירדן
הריסות בתים בכראמה לאחר שפוצצו על ידי כוחות צה”ל
סקירה של ד”ר זאב דרורי – סיכום, תובנות ולקחים
מבוא
סיכום זה של מלחמת ההתשה בחזית המזרחית מלפני כ-40 שנה, עוסק בקצרה בתוצאות הלחימה בחזית המזרחית, ודן בתובנות ובלקחים, שרק ממרחק הזמן והאירועים שחלפו ניתן לבררם. שכרו של ההיסטוריון הוא מרחק הזמן מהאירועים כמו גם ריחוק וניתוק מגיבורי הסיפור של התקופה. מרחק וניתוק המאפשרים דיון שקט, ללא רגשנות ומעורבות יתר, תוך ניתוח ענייני של האירועים ומשמעותם. יחד עם זאת, העימות עם הפלסטינאים עדיין לא תם, ודומה כי ההתרחשויות של אותם ימים, מהוות רק פתיח ושלב ראשון למלחמה ארוכת שנים – נתון המקשה גם כיום על דיון ניטרלי וחסר פניות.
המלחמה המתמשכת בגרילה ובטרור, רק מגבירה את חשיבותו ותרומתו של המחקר לדיון בדרכי הטיפול בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמו גם בלחימה בין צה”ל וארגוני המחבלים. הכוונה לתיאום מרבי בין הדרכים המדיניות לטיפול בסכסוך הלאומי והאמצעים הצבאיים ללחימה בארגוני הטרור.
חלקו הראשון של הסיכום בא לתת את העובדות ההיסטוריות ותוצאות הלחימה במחבלים באותן שנים כפשוטן. בחלקו השני של הסיכום, אנסה להרחיב מעט ממרחק הזמן, ולדון בתובנות ובלקחים הצבאיים של אותה מערכה. הסיכום יעסוק בגישתו ופעילותו של צה”ל בלוחמת אנטי-גרילה וטרור באותה תקופה – במה פעל נכונה, מה היה חסר ובמה לקה.
סיכום המערכה הצבאית
המלחמה שהתפתחה בחזית המזרחית, ובעיקר הלחימה כנגד ארגוני המחבלים, הייתה חלק בלתי נפרד מ-“מלחמת ההתשה”. המלחמה נמשכה מאז תום מלחמת ששת הימים ועד הפסקת האש בליל 8-7 באוגוסט 1970, שלוש שנים תמימות של אש ולחימה בלתי פוסקת.
נוכח המלחמה הקשה והעקובה מדם שהתפתחה בחזית המצרית, ראו מפקדי צה”ל את המלחמה במחבלים וחזית ירדן משנית בחשיבותה. עיקר נטל הלחימה התרכז אמנם לאורך התעלה, אך הלחימה בחזית המזרחית גבתה אף היא את מחירה ומספר הנפגעים מפעולות המחבלים בלבד, הגיע לכדי שליש ממספר הנפגעים של צה”ל. המלחמה שהתנהלה כנגד ארגוני המחבלים הייתה בעלת מאפיינים ייחודיים ונבדלת מהמלחמה שהתנהלה בחזית המערבית מול מצרים. הייתה זאת מלחמת מוגבלת והייתי אומר אף מרוסנת בחזית המזרחית כנגד ממלכת ירדן, ובצידה לחימה עקשנית וללא סייגים, בארגוני המחבלים משני צידי הירדן.
הצלחתו הגדולה של צה”ל בעזרת שרותי הביטחון, הייתה בראש וראשונה למנוע את התבססות ארגוני המחבלים בשטחי יהודה ושומרון ועזה בתקופה הקצרה שלאחר מלחמת ששת הימים. תוך מספר חודשים, ולמעשה עד ראשית שנת 1968, נאלצו ארגוני המחבלים להעביר את מפקדותיהם אל מעבר לירדן ולהודות בכישלונם. לא ניתן יהיה להפריז בתרומתו של שירות הביטחון להצלחת צה”ל בהרגעת השטח והשתלטות מהירה על מוקדי הכוח והפורענות בשטחי יהודה ושומרון. סיכול רבות מפעולות הטרור והחבלה, ומעצר כה רבים מהמחבלים, התבצע כתוצאה מעבודתו המאומצת והיסודית של השב”כ. צה”ל הצליח לא רק להשתלט על פעולות הטרור והמרי המזוין, אלא גם להביא, בעזרת הממשל הצבאי, להרגעת האוכלוסייה ולהחזרת החיים בשטחים למסלולם הרגיל.
מדיניותו הליברלית של דיין, שהתבטאה בהקטנת הנוכחות של צה”ל בשטחים, במדיניות אי-ההתערבות והגשרים הפתוחים, היוותה את הבסיס להשגת ביטחון ושקט יחסי במרחב יהודה ושומרון. לצד מדיניות ליברלית זו, הפעיל צה”ל מערכת הרתעה בכך שנקט יד ברזל ועונשים כבדים כנגד המחבלים ומנהיגי המרי האזרחי. “מדיניות הגזר והמקל” גרמה להצלחתו של צה”ל להרגעת האזור במשך שנים רבות.
כאשר בוחנים את פעולות צה”ל לאורך הירדן, יש לציין את התוצאה הסופית והיא חסימת הגבול מפני חדירת מחבלים. חסימת הגבול המזרחי מנעה מהמחבלים מלהגיע לגב ההר, למרכזי האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון ותרמה רבות להרגעת האזור. צה”ל הצליח להתמודד עם השינויים שביצעו המחבלים הן במקומות החדירה והן בשיטות הפעולה. יחידות צה”ל איתרו במהירות את הניסיונות להעתיק את הפעילות לים-המלח, ולגזרת הערבה, ונתנו להם תשובות מבצעיות הולמות תוך זמן קצר.
למרות דחיקת רגלי המחבלים מזירת יהודה ושומרון וחסימת בקעת הירדן והגבול המזרחי, לא הצליח צה”ל לשתק ולמוטט את ארגוני המחבלים. צה”ל לא הצליח להפסיק את ירי המרגמות ומשגרי הטילים, והמחבלים המשיכו להפגיז את יישובי עמק הירדן ובית-שאן עד מלחמת האזרחים בירדן בספטמבר 1970.
יש לציין כי היו מספר מקומות, בהם הצליחה פעילות ההרתעה מצד אחד וההידברות מצד שני להשפיע על המשטר הירדני לרסן ולמנוע את פעילות המחבלים. ההצלחה הייתה בגזרת עקבה – אילת ומפעלי ים המלח, שם מנע הצבא הירדני את ירי הטילים, מחשש לגורלה של העיר עקבה, המוצא היחידי של ירדן לים.
אחת התובנות המעניינות, נובעת ממפגשי הרמטכ”לים של צה”ל וצבא ירדן לאורך כל אותה תקופה. המלך חוסיין אמנם נפגש בחשאי באותן שנים עם יעקב הרצוג, אבא אבן ואפילו עם הרמטכ”ל חיים בר-לב, אך לא היו אלו פגישות עבודה בדרג הביצועי. מפגש מפקדי הצבאות, תוך כדי מלחמה, הוא נתון מדהים לכשעצמו, בוודאי כשהוא מגובה על ידי ראשי המשטר בירדן וממשלת ישראל. היו אלו מפגשים שבהם קיבלו המשתתפים החלטות חשובות, שמנעו את הסלמת המלחמה בגבול המזרחי. מפגשים אלו סיפקו במה לשיח ושיג, לדיון ובירור בעיות באופן ישיר וללא מתווכים. אותם מפגשים, גם אם לא פתרו את הסכסוך ולא הביאו להסכמי הפסקת אש, הרי מיתנו את העימות ואפשרו פתרון מחלוקות נקודתיות. אפשר לומר באופן ברור כי אותם מפגשים תרמו לגישתו המתונה של צה”ל ביחס לתגובות הצבאיות כנגד ירדן, מתוך רצון שלא לערער את שלטון המלך חוסיין. היו אלו חילופי דברים, העברת מסרים והבנות, ולאו דווקא דרך קנה התותח והפצצות חיל האוויר.
למעשה המשיכו המחבלים בירי מעבר לגבול ובחדירות קצרות למטרות מיקוש וטרור, עד לספטמבר 1970. לא פקודות המלך, גם לא פעולות המנע של צה”ל הצליחו לעצור את פעילותם. לקח זה, המציג את הבעייתיות בעצירת פעולות טרור בחסות מדינה מארחת, כאשר השלטון המרכזי חלש וחסר שיניים, נכון עד ימינו אנו. המשך פעילות הטרור, כמו גם ירי טילי קטיושה על ישראל, התרחש כבר בשנות ה-70, וישראל לא הצליחה למנעו למרות מכבש הלחצים הצבאי על המשטר המארח. בשנות ה-70 היה זה המשטר ההאשמי שנמנע תקופה ארוכה מעימות עם הארגונים הפלסטינאיים, מחשש למלחמת אזרחים עקובה מדם ומהתערערות יסודות המשטר. כמו כן הארגונים הפלסטיניים ייצגו בלחימתם את המאבק הערבי ונשאו את דגל הכבוד הלאומי במלחמה כנגד ישראל. מכאן שרבים מבין הקצינים והחיילים הפלסטינים ששירתו בצבא ירדן, הזדהו עם מאבקם ותמכו בו במידת יכולתם.
האם לא ניתן להשוות לקחים אלה לאשר התרחש בשנות השמונים עד מלחמת של”ג, ולמתרחש כיום בגבול הלבנון. כמו בירדן, כן בלבנון, משטר חסר שיניים, ושלטון לא יציב, לאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם, הנכנע לארגוני טרור וחבלה הזוכים לאמון ואהדת האוכלוסייה.
ישראל לא יכלה בעבר, ולא תוכל גם בעתיד, להשלים עם קיומם של ארגוני חבלה וטרור המאיימים על עצם קיומה בארצות השכנות. אותם ארגונים הזוכים למקלט ולהקמת תשתית פעולה כנגד ישראל, מעמידים את המדינה נותנת החסות במצב מלחמה עם מדינת ישראל. האיום קיים ואף מתפתח וגדל, והשאלה היא רק עיתוי המשבר ומעבר למצב מלחמה בפועל. סילוק וחיסול כוחות הגרילה ממדינת החסות הוא תנאי בסיסי להסדרים של הפסקת אש, ופתרון הבעיות בדרכי משא ומתן, ואפילו הזדמנות להסכמי שלום.
אקורד הסיום של לוחמת ארגוני מחבלים בגזרה המזרחית, היה בסוף שנת 1970, אך היה זה רק הזזת החזית צפונה לעבר גבול הלבנון. ארגוני המחבלים לא אמרו את מילתם האחרונה והעימות מול פעולות הגרילה והטרור הפלסטיני נמשך עוד שנים רבות.
תובנות ולקחים צבאיים
סיכום המערכה כנגד המחבלים בשנים 1967 – 1970, מציג את העובדות הפשוטות והמוכרות של כישלון ארגוני המחבלים באותן שנים להשגת מטרותיהם. המחבלים לא הצליחו לקעקע את שלטון צה”ל בשטחים ובוודאי לא להקים מדינה פלסטינית על חורבותיה של מדינת ישראל. ישראל מצידה השיגה את מטרותיה והן החזקת השטחים הכבושים בידיה, עד אשר תתקבל החלטה מדינית באשר לעתידם, וזאת תוך הרגעת אוכלוסיית השטחים והקטנת מעשי החבלה והטרור ככל הניתן.
כיום, לאחר 40 שנה, מלחמת 1973, מלחמת של”ג, אינתיפאדה והסכם אוסלו בעקבותיה, מאבק דמים מתמשך ובמהלכו התנתקות מרצועת עזה – אפשר ומותר להציג תובנות שנידונו ברותחין באותן ימים. כיום אפשר לומר בריש גלי, את אשר נאסר באותם ימים. המלחמה בארגונים הפלסטינים לאחר מלחמת ששת הימים, הייתה למעשה לחימה כנגד תנועת שחרור לאומית שהייתה בשלבי התהוות ופעולה ראשוניים. דומני שכך יש לבחון את אותה תקופה, שבה הונחו היסודות למלחמה ארוכת שנים בין הארגון לשחרור פלסטין ובין מדינת ישראל.
המנהיגות הישראלית של אותם ימים ובוודאי פיקוד צה”ל, לא ראו באותם ארגונים לוחמי חופש, כי אם ארגוני טרור וחבלה. אך בכך לא באה הבעיה לידי פתרונה, ועל צה”ל היה להיאבק מול ארגונים סמי-צבאיים, אשר שָׂמו להם כמטרה להתנגד לשלטונה של ישראל ואף לקעקע את יסודותיה. אותם ארגונים פעלו על פי האידיאולוגיה ושיטות הפעולה של תנועות השחרור הלאומיות, של המאה העשרים, תוך שילוב של לוחמת גרילה כנגד יחידות צה”ל ושירותי הביטחון ופעולות טרור כנגד אזרחי מדינת ישראל.
מדיניות ושיטות הפעולה של צה”ל – ביקורת
-
הכר את האויב וכבדו
כפי שנאמר, הייתה הלחימה במחבלים בעדיפות משנית וצה”ל השקיע את מרב המאמצים בחזית המצרית. בבחינה ממרחק הזמן, דומני כי צה”ל לא נתן את המשקל הנכון לתנועה הפלסטינית, ובוודאי לא התייחס לארגוני המחבלים כתנועת שחרור לאומית. כוונתי, איננה בצד ההצהרתי, כי אם מחקר, לימוד והסברה בקרב חיילי צה”ל, על האתגר והאיום של ארגוני המחבלים כתנועה וארגון צבאי בעלי הכרה אידיאולוגית ונכונות להקרבה.
ההתייחסות למחבלים הייתה בדרך כלל יחס של זלזול, גם בישיבות המטכ”ל ועל אחת כמה וכמה בקרב הלוחמים. זלזול ובוז הינם חלק מכלי הנשק של חיילים כלפי אויב, ודרך להתגבר על פחדים ויצירת תוקפנות ומוטיבציה. גישה זאת, מוכרת מיחסם של החיילים הצרפתים ללוחמי האף-אל-אן (FLN) באלג’יר וחיילי צבא ארה”ב לווייטקונג. להערכתי גישתו של צה”ל כיום לארגון החיזבאללה ולוחמיו, נכונה ומציבה באור נכון ויעיל יותר את דמותו של האויב.
הזלזול בלוחמי הארגונים הפלסטינים הביא לא פעם לקורבנות מיותרים בהיתקלויות, במרדפים ובסיורים. הדיון על מקומם של מפקדים בשעת הקרב, ביקש למעשה לכסות על התקלה בהשתתפותם והידחקותם של קצינים בכירים לפעילות מבצעית. פעולה שבה עשרות לוחמים מצוידים עם מיטב הנשק והתחמושת, רודפים ומכתרים מספר מחבלים, לא נראתה לחלק מהמפקדים כבעלת סיכון רב. ההשתתפות במרדף נתפסה כחוויה הרפתקנית של המאצ’ו הישראלי. מפקדים אלה לא רק שלא סייעו בשעת ההיתקלות, אלא לא אחת הקשו על פעולת מפקדי היחידות האורגניות בשעת התקרית.
-
תורת הקרב ואימון ייעודי
אחד הלקחים החשובים בלחימה כנגד ארגוני גרילה וטרור הוא בניית תורת הקרב המתאימה, תוך לימוד והפקת לקחים מתמדת בשדה הקרב עצמו. שיטות הלחימה כנגד המחבלים חייבו עבודה בצוותים קטנים, תוך ניצול יתרונות הניידות וכוח האש של היחידה. סוג זה של לחימה חייב מיומנות מקצועית של לחימה בתאי שטח בנויים וסבוכים, במטעים ופרדסים, כמו גם בשטחים מבותרים, ואדיות תלולים, מערות וכוכים.
הכושר הגופני לצד המיומנות המקצועית, הפיקוד והתיאום בין הכוחות הפועלים בשטח, חייב אימון והכנה ייעודיים. הכנסת יחידות שלא עברו אימון ייעודי ואשר לא הוכשרו ללחימה מסוג זה, תעלה בקורבנות מיותרים. הניסיון שרכשה חטיבת הבקעה בדם לוחמיה, במשך השנה הראשונה למלחמה במחבלים, הניב תוצאות בהמשך, כאשר מספר הנפגעים הלך וקטן לעומת העלייה במספר המחבלים שנהרגו ונתפסו בשבי.
יחידות הבט”ש, אותן סיירות פיקודיות, הפכו תוך תקופה קצרה למיומנות והמקצועיות ביחידות צה”ל ללחימה במחבלים. כאשר בוחנים את ההיתקלויות והמארבים של אותן יחידות, הרי התוצאות מדברות בעד עצמן. לעומתן יחידות המילואים וגם הטובות שבהן, שילמו לא אחת מחיר כבד על חוסר הכנה מקצועית בלוחמת אנטי-גרילה.
שילוב מספר רב של מפקדים זוטרים בפעילות הבט”ש סייע ותרם להתגבר על חוסר הידע וההכנה המקצועית של חיילי יחידות המילואים.
אפשר לומר כי בניית צוותי הקרב על בסיס מפקדים בעלי ניסיון, בפשיטות המיוחדות ופעולות הבט”ש מעבר לגבול, הוכיח את עצמו ביכולת הביצוע וכמות מזערית של נפגעים. מפקדת קחצ”ר, השקיעה רבות להפקת לקחי ההיתקלויות והפעילות המבצעית, מתוך כוונה ליצור מערכת לומדת ומתפתחת, המתקנת ומשתפרת תוך כדי פעילות מבצעית. הייתה זאת פעילות בעלת חשיבות בשל לוח הזמנים הקצר שבו הועברו לקחי המארבים והמרדפים כהוראות מבצעיות ליחידות השדה. הכנת החומר התורתי והכנסתו למערך ההדרכה בקורסי המפקדים בצה”ל, היה אמנם יסודי יותר, אך היה איטי ונמשך חודשים ואף שנים.
אחד הלקחים החשובים בתחום, הוא ההכרח להכשיר ולתרגל את יחידות הסדיר והמילואים לסוג זה של לחימה, הדורש פיקוד מקצועי, מיומנות לחימה טכנו-טקטית וכושר גופני. אין לשלוח יחידות מילואים ללחימה כנגד ארגוני גרילה ללא הכשרה והכנה מקצועית. החיסכון בימי המילואים, פירושו, זלזול בחיי הלוחמים.
-
אמצעי לוחמה וציוד
הנשק שהיה בידי לוחמי החי”ר היו רובים ומקלעי אף-אן (FN) מיושנים בעלי וסת הגזים, שגרמו לאין ספור תקלות. גם המקל”פ (מקלע פלוגתי) שהיה מותקן על כלי הרכב עד כניסתו של המא”ג היה מיושן וגרם לתקלות מרובות. כל הבודק את כמות המעצורים והתקלות בכלי נשק שלא פעלו בשעת הצורך במארבים, בסיורים ובהיתקלויות, לא יכול שלא להשתומם על השנים הארוכות, שכלי נשק אלו שימשו את לוחמי הקו הראשון של צה”ל. למעשה רק כניסתו של רפול לתפקיד קצין החי”ר והצנחנים הראשי, היא שהניעה את פיתוחו של רובה הגליל. קליטת רובי אם-16 בעקבות מלחמת יום הכיפורים והכנסתם של רובי הגליל, הביאו לסיומו של עידן הרובה אף-אן ביחידות החי”ר. כמו הרובה כן המקלע. רק קליטתו של המא”ג במערך הבט”ש שיפרה באופן משמעותי את רמת הביצועים והתוצאות של ההיתקלויות באותה תקופה. לוחמי החי”ר של אותן שנים המשיכו לשאת את החגורים הישנים והמסורבלים, כמו גם את הרובים והמקלעים אף-אן מרובי התקלות.
אותם לוחמי חי”ר שנשאו על גבם את עיקר הלחימה נגד לוחמי הגרילה של ארגוני החבלה, היו כבדים ומסורבלים, הרעישו בעת התנועה והתקשו לנוע בשטחי ההר והמדבר בעקבות המחבלים. ציוד הלחימה המיושן של חיילי החי”ר לא שופר אלא במלחמת יום הכיפורים וגם זאת נעשה באיחור. ציוד ראיית הלילה, שהיה כה חיוני למארבים, הגיע במשורה וגם הוא ליחידות הבט”ש הפיקודיות.
במשך שנים הוצבו אלפי מארבי בטן, שתצפיתם מוגבלת ותוצאותיהם אפסיות. כוחו של צה”ל נשחק באותם מארבי לילה חסרי תכלית, כאשר לא אחת המחבלים הופכים לאורבים. רמת האימון הנמוכה של לוחמי הגרילה של תנועת המחבלים, היא שעמדה לחיילי צה”ל לא פעם, יותר מאשר רמת הלוחם הישראלי. תוצאות ההיתקלויות של מארבי ה-“דגן”, הוכיחה מעל לכל ספק, את חוסר יעילותם של אלפי מארבי הבטן שהושכבו במשך שנים.
-
תחום המודיעין
תחום נוסף בו לקה צה”ל באותה מערכה נגד הגרילה היה תחום המודיעין. אמנם בשטחי הגדה ורצועת עזה הצליחו השב”כ והמודיעין לבנות מערכת טובה שהביאה למעצר ודחיקת תאי המחבלים תוך תקופה קצרה, אך לא אלו היו התוצאות מעבר לנהר. רבות מתקיפות חיל האוויר והירי הארטילרי נחתו על בסיסים ומחסות בטבע שננטשו ונעזבו על ידי המחבלים. גם המודיעין לפעולה הקרקעית הגדולה ביותר שביצע צה”ל, פעולת כראמה, לקה בחסר. מערך המחבלים בכראמה היה גדול, מאורגן וחפור ואילו היחידות המבצעות קיבלו מודיעין כללי ולא מדויק, באשר למיקום עמדות המחבלים ופריסת בסיסיהם בשטח. עבודת המודיעין של חטיבות הקו, שהיו אחראיות על פעילות הבט”ש, לא סיפקה בדרך כלל נתונים שהביאו ללכידתם של חוליות מחבלים בשעת חדירתם. היו אלו בדרך כלל היתקלויות באקראי של המארבים שהונחו על צירי תנועת המחבלים.
אחד מעקרונות הלחימה בגרילה הוא ניהול מערכת מודיעין מקצועית וחזקה העובדת בעת ובעונה אחת על המודיעין המסכל-ההגנתי והמודיעין ההתקפי. הדגש ניתן בדרך כלל למודיעין ההתקפי כדי לשַמֵר את היוזמה ולאכוף על המחבלים להסתתר ולברוח כל העת. כאשר המודיעין מתרכז במודיעין הגנתי, הרי יש לזכור כי הוא הופך את פעילות צה”ל לפעילות תגובתית ומשאיר את היוזמה בידי האויב. למרות הפעולות הרבות שביצע צה”ל מעברו השני של הירדן, רבות מהן לא היו כנגד ארגוני המחבלים, כי אם נגד ממלכת ירדן ותשתיות כלכליות מעבר לגבול. הפעילות האופנסיבית כנגד המחבלים, בוצעה בשיטה של סיור וגישוש, בחיפוש אחר ריכוזי מחבלים ואמל”ח. סיורים רבים חזרו מבלי להביא כל תוצאות של ממש.
כזה היה טיבם של רוב הסיורים שבוצעו מעברו השני של ים המלח, עם כמות הצלחות מוגבלת ביותר. גם הפעילות בערבה נעשתה על סמך מודיעין כללי וללא מודיעין מדויק על מיקום המחבלים. אמת, טיבה של לוחמת גרילה שהיא ניידת ואינה רובצת על גחונה במקום אחד, אך המאפיין את סיורי צה”ל מעבר לגבול היה היתקלויות אקראיות, ולא פשיטה מתוכננת על בסיס מחבלים.
ראש אמ”ן שהותקף לא אחת על ידי מפקדי צה”ל ואפילו הרמטכ”ל, על חוסר במודיעין מהימן וזמין, השיב כי הסיבה היא חוסר כוח אדם ואמצעים. כפי שנאמר, הלחימה בארגונים הפלסטינים, הייתה בעדיפות משנית, בוודאי מבחינת אגף המודיעין.
-
פעילות קרקעית כנגד יעדי מחבלים
הדיון על יעילותן מול עלותן של פעולות קרקעיות רבות היקף כנגד המחבלים איננו חדש. הרגישות לנפגעים בחברה הישראלית, הֶעמידה בספק כל פעילות יזומה של צה”ל, גדולה כקטנה. אל מול פעילות קרקעית, עמדה תמיד החלופה האווירית, מדויקת פחות, אך חסכונית בחיי אדם וכמות הנפגעים.
מבצע כראמה, שממנו יצאו כוחות צה”ל בשן ועין בשל הסתבכות מיותרת עם הצבא הירדני, פגע ביכולתו של צה”ל לפעול מעבר לירדן בכוחות גדולים. הממשלה לא מיהרה לאשר מבצעים משוריינים רחבי היקף, וגם הרמטכ”ל העדיף שלא לחזור על ניסיון כראמה.
להערכתי צה”ל היה חייב להמשיך ולפעול כנגד ריכוזי המחבלים בפשיטות משוריינות, תוך תכנון נכון והימנעות מעימות מיותר עם צבא ירדן. רק בפעולות מעין אלו אפשר להגיע לבסיסי המחבלים ולהכותם באופן אמִתי וכואב. אין זאת אומרת כי תנועת המחבלים הייתה קורסת או חדלה מלפעול, אך פגיעה במאות מחבלים והרס התשתית הלוגיסטית, הייתה מכה פיזית ומורלית לארגוני המחבלים באותם ימים.
למרות האבדות והתחושה הכבדה לאחר כראמה, דומני שצה”ל הפיק את הלקחים הלא נכונים, בכך שנמנע זמן רב מפעולות בהיקף נרחב נגד בסיסי המחבלים. צה”ל העדיף את ההפגזות הארטילריות ותקיפות מטוסי חיל האוויר, פעולות שבהן היו סיכויי היפגעות חייליו נמוכים יותר. אך כפי שהוסבר, פעולות אלה לא פגעו באופן רציני במחבלים וגרמו להסלמה מיותרתבגזרה.
-
הפעלת חיל האוויר
הפצצות חיל האוויר והארטילריה של צה”ל, כנגד יעדי המחבלים, היו לא פעם, חסרות תוצאות משמעותיות. מאחר ולא היה מודיעין מדויק ובזמן אמת, הרי הפגיעה במחבלים הייתה מינימלית. הפצצת ערים וכפרים בירדן אולי נשאה מסר של הרתעה למשטר הירדני, אך יעילותן והשפעתן לא היו מרובות. נזקן היה רב על שכרן. הפצצות חיל האוויר והירי הארטילרי של צה”ל, גרמו לא אחת לתגובה והסלמה בגזרה. בחינת אירועי ירי הארטילריה של צבא ירדן מצביע בברור כי רוב המקרים באו כתגובה לאש צה”ל והייתה זאת אש נ”ס. רבים המקרים שבהם נפגעו יישובים אזרחים בעמק הירדן ובבקעת בית שאן, קרו בשל סמיכות עמדות הארטילריה ומחנות צה”ל למשקים במרחב.
השאלה שחייבת לעמוד בפני מפקדי צה”ל אז כהיום היא החסרונות שבהסלמת הסכסוך על ידי הפעלת חיל האוויר והפצצות ארטילריות על יישובים אזרחיים, מול התועלת שבנקיטת צעדים אלה. דומה כי ההיסטוריה הארוכה של הפעלת זרועו הארוכה של צה”ל, יכולה להציג את הנזקים הנגרמים למדינת ישראל ולשמה הטוב בשל הפצצת יעדים אזרחיים. לא בשנות החמישים, כמו גם לא במלחמת ההתשה בגזרה המזרחית, ואף לא בלבנון ב-2006, עלה בידי צה”ל לשכנע את ירדן ולבנון לשנות את מדיניותם בעזרת הפצצת יעדים אזרחיים. פעילות צה”ל גרמה בדרך כלל להסלמה בתקריות האש ולכך שגם אוכלוסיית ישראל נפגעה ממכות הנגד.
-
התקשורת ומערך ההסברה
מאז ומתמיד היה נושא ההסברה והלוחמה הפסיכולוגית, על דעת הקהל בארץ ובעולם, גורם מרכזי בלוחמה כנגד ארגוני טרור וגרילה. מדינת ישראל וצה”ל נכשלו במדיניות ההסברה והלוחמה הפסיכולוגית כנגד הארגונים הפלסטיניים, לאורך כל הדרך מאז שנות הששים. במהלך מלחמת ההתשה לא ידעה ישראל לנצל את המנוף ההסברתי של לחימה בארגונים הפלסטיניים כארגוני טרור, וזנחה את שדה המאבק התקשורתי.
אהרון יריב, בתפקידו כראש אמ”ן, ביקש לשכנע את ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין בחשיבות הנושא ודרש הקמת מנגנון הסברה לאומי שיפעל בשיתוף עם גורמי צה”ל. נושא ההסברה לא טופל כיאות, לא ברמה המדינית, ואף לא ברמה הצבאית. דובר צה”ל לא היה הכתובת המתאימה להתמודד עם מלחמת התעמולה של המחבלים וצה”ל ולא השכיל לבנות מערכת הסברה שתפעל בצמוד לרשתות התקשורת העולמיות. במלחמה בשדה התקשורתי, זכו המחבלים להציג את עמדותיהם ולבנות תדמית של תנועת שחרור לאומית הלוחמת כנגד האויב הציוני הכובש.
למיטב הבנתי והערכתי, נושא ההסברה והלוחמה התקשורתית, נשאר מוזנח ונכה עד ימינו אנו, למרות ההבנה בחשיבותו.
-
קשת הנחישות
צה”ל הפנה את מאמציו בנושא ההסברתי פנימה לעבר חייליו, במסגרת פעולות מפקדת קצין החינוך הראשי. גם בתחום זה נראה כי הצבא לא הפנים את מורכבות הבעיה, לפחות לא בשנות מלחמת ההתשה. נחישותו של הלוחם והכנתו הנפשית למלחמת התשה מתמשכת, חייבו הכנה עמוקה ויסודית של סגל הפיקוד הזוטר כמו גם שורות החיילים.
במשך שנות מלחמת ההתשה הוטמנו זרעי הספק בצדקת דרכה של מדינת ישראל בשאלת הלאום הפלסטיני וגורלו. גם אם לא נראו כך הדברים על פני השטח, הרי ברבות השנים הלך וגדל חלקו של הציבור בחברה הישראלית שקיבל את הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית בצידה של מדינת ישראל.
המאבק על “קשת הנחישות” של הלוחם הישראלי, הייתה ונותרה בלב המעשה הפיקודי והחינוכי של צה”ל. במלחמה כה גורלית כנגד ארגון לאומי מסוגו של אש”ף, היה חובה על צה”ל להשקיע מאמצים ואמצעים רבים יותר בהכנת המפקדים והלוחמים. להערכתי היה על צה”ל להשקיע לא רק ב”דפי הסברה” כללים, כי אם לעסוק בבניית “האני מאמין” של הלוחם הישראלי. במאבק על “קשת הנחישות” של החברה הישראלית וחיילי צה”ל, יש לשקוד לאורך כל הדרך על בניית הכרתו של החייל בצדקת המטרה וצדקת הדרך והאמצעים שבהם פועל צה”ל. פעולות ההסברה היו מטעם מפקדת קצין החינוך הראשי, כאשר לא הושם הדגש על תפקידו המרכזי של המפקד במסגרת בניית רוחו של הלוחם ורוח היחידה. נושא ההסברה קשה ומסובך, מאחר ובתעסוקה המבצעית השתתפו כוחות המילואים.
למעשה, המאבק על אותה “קשת הנחישות” בחברה הישראלית מוצא את ביטויו במוכנותם ונחישותם של חיילי המילואים. מאחר ועתיד השטחים הפך למחלוקת פוליטית, נזהרו מפקדי צה”ל מלהרבות בדיבורים ולהיכנס לוויכוחים עם אנשי המילואים. המאבק במחבלים נשאר ברמתו הטכנו-טקטית כאשר את ההיבטים האידיאיים והפוליטיים מטאטאים מתחת לשטיח, עד סוף שרות המילואים. צה”ל העדיף לעסוק בפתרון בעיות טכנו-טקטיות ולהוציא את לקחי המרדפים והמארבים, כחומר תורתי ולא מעבר לכך.
מתוך המחקר והניסיון, הרי שבאותה תקופה לא עברו מפקדי יחידות השדה כול השתלמות רצינית על מאפייני תנועות שחרור לאומי ושיטות לוחמת הגרילה והטרור שבהן פעלו. יתכן שאנשי המחקר באגף המודיעין עסקו בנושא, אך בקורסי הפיקוד של צה”ל לא הוקדש לנושא הזמן הראוי. במסגרת “דע את האויב” התפרסמו לקטים על ארגוני המחבלים, אך היו אלו נתונים יבשים ובוודאי לא חומר ודיון הנדרש להציף את הבעיות האמִתיות במלחמה כנגד תנועת שחרור לאומית.
יש לומר כי למרות הסדקים הראשונים שנבעו בחברה הישראלית בדמות ההצגה “מלכת האמבטיה” ומכתב השמיניסטים, לא היו באותם ימים מקרי סרבנות ונפקדות, על רקע פוליטי או אידיאי.
ראוי לומר בסיכום, כי ביחידות צה”ל הן בסדיר והן במילואים, מילאו בדרך כלל הלוחמים את הנדרש מהם ולא התעוררו בעיות מבצעיות כל אותה תקופה. הלחימה עצמה העסיקה את הלוחמים, ואלו היו נחושים להילחם במחבלים-“מלאכי הטרור והחבלה”.
השירים בערב הרעות
מרדף, ירון לונדון
ארץ טובה שהדבש בעורקיה
אך דם בנחליה כמים נוזל.
ארץ אשר הרריה נחושת
אבל עצביה ברזל.
ארץ אשר מרדפים קורותיה,
אלפיים דפים ועוד דף,
עד שנשרף
עוד מעט כל חמצן ריאותיה
בגלל מרוצת המרדף
ארץ אשר ירדפוה אויביה
והיא את אויביה תרדוף במרדף.
היא את אויביה תשיג, אך אויביה
הם לא ילכדוה בכף.
זו הרואה את חייה מנגד
תלויים כעלה הנידף.
היא יראה,
אבל כמו לא הייתה כלל מודאגת
תמתין עד לתום המרדף.
תום המרדף מסתתר בנקיק
ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא,
אך לסופו הוא יבוא כמו השמש
אשר ממזרח היא תבוא.
אז לא יותר אמהות תקוננה
ולא על בניהם האבות,
כן הוא יבוא
ורגלינו עד אז לא תלאינה
לרדוף בעקבי התקוות.
שבחי מעוז, נעמי שמר
מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח
הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
צופה בי מבקש נפשי
מעוז צור ישועתי, מבצר עיקש וקישח
עצי שקד ליד ביתי עומדים בלובן פורח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
מביט בי מבקש נפשי
מעוז צור ישועתי, בקרב אין קץ ינצח
אלי איילת אחותי חיוך עייף תשלח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
אורב לי מבקש נפשי
אבוי לו מעוקצי, ואבוי לו מדובשי
אבוי למבקש נפשי
שרוולים ירוקים
“גבירתי שרוולים ירוקים”, כפי שתוארה בציורו של דנטה גבריאל רוסטי משנת
