רותם כבסה – חדשות גליל מערבי – 19.4.2018
חייו של האומן והאנימטור יצחק יורש, שזורים היטב בהווי ובסיפורים ישראל, עוד בטרם הוקמה. מי שעיצב את סיכת הטנק של חטיבה 7 והפך לאחד המרצים הקנונים של האקדמיה לאומנות בצלאל, פרש אחרי 30 שנות הוראה, כשהוא משאיר אחריו מורשת הקמת המחלקה לאנימציה. לפני כשני עשורים, מצא שלווה בכפר ורדים, יחד עם רעייתו אביגיל, ציירת בחסד מהמוכרות בארץ. אל מול הנוף הגליל וממרומי גיל 80 המכובד, מציין יורש 70 שנה להקמת חטיבה 7 של חיל השריון, בה מושרש צביונו, כמי שאחראי לתיעוד ההיסטוריה והקרבות, התמונות ועיצוב סיכת הטנק, שנושא על מדיו, כל חייל בחטיבה.
ליורש ורעייתו שני ילדים, ענבל והדר וארבעה נכדים. אחרי עשרות שנים בירושלים, חיפשו השניים מקום גבוה והררי לגור בו. כששמעו שסטף ורטהימר מקים יישוב בגליל, הם הגיעו לבדוק את כפר ורדים וראש המועצה דאז, לקח אותם לסיור אישי, שהוביל בסופו של דבר לבניית ביתם. נכדו של יורש, סגן ארד בוזגלו מהישוב מכמנים במועצה האזורית משגב, גדל על ברכי סבו וספג את סיפורי המלחמה והתיעוד יוצאי הדופן והחליט להמשיך את דרכו כקצין בחטיבה 401.
חטיבה 7 הוקמה לפני כ- 70 שנה, בשנת תש״ח. מאז ועד היום, עמלים חיילי ומפקדי החטיבה, לילות כימים, בעשייה מרובה ומשמעותית, שתכליתה היא הגנה על גבולות המדינה ומוכנות ללחימה ובלתי ניתנת לתבוסה.
יורש נולד בחיפה בשנת 1937, כבן הזקונים של המשפחה. הוריו עלו לארץ מאירופה בשנות ה-20. בשנת 1951 החל יורש ללמוד בבית ספר מקצועי בסמ”ת בחיפה, אך לאחר שנה הבין שזה לא ייעודו והפסיק את הלימודים. שנה לאחר מכן, כשהוא בן 15 בלבד, החל ללמוד בבצלאל. כדי לממן את לימודיו בשנתיים הראשונות, עבד בניקיון האקדמיה. בגיל 19 התגייס לצה”ל עם התואר ‘בוגר בצלאל’ והוצב בפלוגת סיור 135 של חטיבת השריון. קבוצת הטירונים שיורש לקח בה חלק, לא השתתפה במבצע קדש והוא צורף לשירות ביחידה של ההוצאה לאור. תוך זמן קצר מונה להיות מפקד היחידה, שעיסוקה העיקרי היה הוצאה לאור של חומרי הדרכה, תיעוד מבצעי בזמן אמת ולימים חומרי ארכיון. “בצבא גילו שאני אומן”, מספר יורש בחן, “התחלנו לכתוב את המורשת ואת הספרים המקצועיים, תיעדנו כל מה שעלה על רוחנו, חומרים שהפכו לימים לספרי הדרכה. את אביגיל, רעייתי הכרתי בבצלאל והתאהבתי בה מיד, בגיל 19 החלטנו להתחתן. פניתי למפקד שלי וביקשתי יום חופש לחתונה. הוא התלונן ואמר: ‘יורש, בגיל שלך? אתה תתחתן כאן- במחנה ג’וליס’. הוועד למען החייל הפיק לנו את האירוע יחד עם רס”ר השריון המיתולוגי רנ”ג יעקב עשהאל שכונה ה’סוס הלבן’. התמונה המפורסמת שלי ושל אביגיל הופיעה בכל הארץ, חתן וכלה לקול תרועת תחנת קנים של טנקים הפכה לסמל”.
יורש שולף את תמונת החתונה, בזמן שרעייתו נבוכה קלות, אך הוא בשלו, ממשיך לספר. “התיעוד היה קודש עבורנו ביחידה להוצאה לאור. היינו שם, ראינו, כתבנו תיעדנו. בשלב מסוים ביקשו ממני לעצב סמלים. השריונרים רצו לטפח את גאוות היחידה, כי לצנחנים היו כנפי צניחה ולשריונאים לא היה כלום. כך נולד סמל הטנק ועוד סמל של חרמש. אני הייתי האוטוריטה, בשבילי אולי זה היה סמל, אבל בשביל הלוחמים זה היה הכוח המניע. אני מודה שהייתה לי הפריבילגיה להשפיע על דברים לקבוע מדיניות. צירפו אותי למלחמות, הכנו את דפי הקרב והאילוסטרציות ואני חתום על אלבומי השריון”.
סיכת “צפרגול”
הצבא לא ניצל את כוחו
לאחר שחרורו מצה”ל מילא יורש שורה של תפקידי עיצוב והדרכה, עד שקיבל משרה בבצלאל והמשפחה עברה להתגורר בירושלים. לימים פתח סטודיו לגרפיקה ואנימציה וחזר לבצלאל כדי להקים את היחידה לאנימציה.
בימי מלחמת ששת הימים הוא גויס לשירות מילואים תחת האלוף ישראל טל ויחד עמו שרתו יורם טהר-לב ועמוס עוז וביחד, הוציאו לאור את דפי הקרב של האוגדה. בהמשך הופק אלבום השריון שנועד להנציח ולפאר את לוחמת הגייסות. לצוות מצטרפים חיים גורי ועמיקם גורביץ. למרות שדרגתו הייתה רק סמל, נחשב יורש לאחד מהמפקדים הבכירים, עצם תפקידו.
“ערכתי את אלבום השריון במעמד של מקבל החלטות”, הוא נזכר. “במקום לנצל את סמכויותיי ואת האפשרויות שעמדו לפני ובבחירות שלי להתחנף ולהחמיא לאלוף טל, יזמתי פגישה אישית עמו. בשיחה אמרתי: ‘אני מתנצל שאני מתערב, אבל מציע שנחליט להגביל את מספר התמונות שבהן אתה מופיע, אחרת ירננו מאחורי גבך ויאשימו שהוצאת אלבום, שבעיקרו נועד כדי להלל ולרומם את שמך’. האלוף טל הודה לי ובירך על יוזמתי”.
במלחמת יום הכיפורים השתתף יורש במשקי הכוחות בחצי האי סיני וראיין חיילים בחציית התעלה ובמעבר לתעלת סואץ. “מלחמת יום כיפור הייתה הקשה ביותר. הגיעו אלינו חיילים שהושבו ממעורבות בקרבות וניסיתי להקל על מצוקותיהם הנפשיות. רבים מהם היו מבולבלים וחסרי אונים, היחידה שלהם הוכתה, ועל אף שהם ידעו כי צה”ל הוא צבא רב עוצמה, אמרו שסברו שהצבא לא ניצל את כוחו. הם האשימו את מפקדיהם באוזלת יד, העדר יוזמה, אומץ ותעוזה”. במלחמת לבנון הסתיים הפרק הצה”לי של יורש, לאחר שהוא לא גויס למילואים.
באותם השנים הקים פרויקט אומנותי שהיה מבוסס על דגלי מדינת ישראל. בשנת 1988 הושקה התערוכה במוזיאון ישראל בירושלים וכללה 50 דגלים שונים, שחלקם גרמו לביקורת. עד היום, מוצג בביתו הדגל שעיצב לתערוכה. בפינה הימנית בכניסה לחדר העבודה שלו, על מראה תלת מימדית, הוא מסתכל על המראה ועל הדגל. “המסר של דגל שעיצבתי הוא: כמו שאתה, כך תראה המדינה. אם אני משווה בין הסמל שעיצבתי לחיל, אז אין הרבה מהות. לא ניתן להכניס תיאוריות כמו בתערוכה על דגלים, זה ביטוי גשמי בלבד. אני מאמין שגם היום הייתי מעצב את אותו הסמל של השריון. זה אולי משהו יבש, אבל זה סימבולי וזו תמצית המהות”.
יצחק יורש עם סמל הטנק (צילום: דו”צ)
חלום להתגייס לשריון
סגן ארד בוזגלו ממכנים, נכדו של יורש, ישתחרר בקרוב משירות קבע. הוא משמש כיום בתפקידו כקצין הבטיחות בחטיבה 401 ובקרוב יפנה למסלול של עיצוב תעשייתי בבצלאל וימשיך את דרך האומנות של סבו, בו הוא גאה מאד. “סבא היה יושב ומספר לי סיפורים על המלחמות ועל איך התייחסו אליו בחיל. סיפור החתונה, זה משהו שליווה אותי בשנות בגרותי וזה היה חלום להתגייס לשריון_ הילד שחלם לקבל את הסיכה של סבא. כל חייל בשריון עונד את התג שסבא שלי עיצב וזה כבוד גדול. סבא וסבתא הם מלח ארץ ואני גאה להמשיך דרכם”.
יורש נוקט בגישה צנועה יותר ואומר: “שמחתי מאד על ההחלטה שקיבל ארד. אני לא נוטה להשתמש במילים גאה או גאווה, אולי אפילו להגיד ‘כך יצא’. אני בהחלט שמח שהוא מצא להראות את הקשר הבין דורי במעבר אל העתיד. תמיד שמרנו על צניעות וזה המסר לדורות הבאים. גם בעולם שממנו באנו לא היינו חלק מהבוהמה הירושלמית. המדינה שלנו מיוחדת בקנה בינלאומי, רק חבל שנעלמה מחיינו הבושה. גדל כאן דור נהנתן והנהגה ללא בושה. מעולם לא שיתפתי עם זה פעולה, לא עם חמדנות ושוחד ותמיד דבקנו בעקרונות של הגינות ואופי”.
יורש חוזר לשנים בהן הקים את מחלקת האנימציה בבצלאל. “30 שנה בבצלאל לא הולכות ברגל’, הוא אומר, “זה מוסד, אחד בתחומו וכך זה יישאר. הדבר הכי חשוב בלימודים הם האנשים, למדתי מקבוצת תלמידים איך לדבר ואיך להתנהג. החומר הכי טוב זה היצירתיות של תלמידים, שניכרת בצורה מטורפת, יש שם ריכוז של אנשים מוכשרים בקנה מידה מדהים. בצלאל משפיע על כל אורח החיים, איך תתלבש, מה תאכל ואיך תתנהג. אבל הנימוסים והתרבות מטרידה, גסות רוח בצד כישרון. על מה ישראלי מוציא את כספו כיום? על מסעדות, על חו”ל ובגדים. אומנות כבר לא באופנה, לא קונים אומנות, הדור הזה יורש מההורים או חי על הדפסים. אני מאחל שהכישרון ימשיך לשגשג וצניעות והגינות יהיו בערך עליון זה לא רק האידיאל”.
