זה היה מפגש בין שלוש אגדות צה”ל, מראשוני בוגרי קורס הקצינים – לדור העתיד שיפקד על צה”ל. חיים גורי, ישכה שדמי ועמוס חורב חזרו לבה”ד 1 וביקשו: “אל תשוו בין הזמנים שלנו להיום”
סיגל ארביטמן (מאתר ישראל היום, 7 במארס 2014)
משמאל: גורי, חורב ושדמי בבה”ד 1. “שהקצינים הצעירים ילמדו קצת שירה, מה קרה?”
צילום: דודו גרינשפן
מול נוף המדבר הצחיח אך המרשים של שדה בוקר שבנגב, עמדו לפני כשבועיים צוערי קורס קצינים בבה”ד 1 בשורות ישרות, וחיכו לתחילתו של טקס סיום הקורס, שבשיאו תוצמד לדש חולצתם סיכת המ”מ הנכספת. חיילים קרביים אלה, המסיימים קורס מפרך של שלושה חודשים בדרכם להיות קצינים צעירים ביחידות חי”ר שונות, עמדו מתוחים וחגיגיים ברחבת קברם המשותף של דוד בן-גוריון ורעייתו פולה, ונראו גאים בכך שהם המחזור הראשון מדורות מסיימי הקורס שמקיים את טקס הסיום במקום. מול שורות החיילים הוצבו שלושה כיסאות, שנראו לא קשורים למעמד צבאי כה רשמי. את שלושת הכיסאות הללו איישו שלושה קשישים, שההיסטוריה האישית שלהם קשורה באופן הדוק להיסטוריה של בה”ד 1: סרן (במיל’) חיים גורי, משורר, סופר, עיתונאי והוגה דעות; תא”ל (במיל’) ישכה (יששכר) שדמי, ממייסדי קורס הקצינים הראשון בצבא ומאוחר יותר מפקד בה”ד 1; ואלוף (במיל’) עמוס חורב, מדריך קצינים צעירים עוד בתקופת הפלמ”ח, ולאחר מכן מפקדם של שני הראשונים בקורס הקצינים שלהם בפלמ”ח.
השלושה הוזמנו על ידי מפקדת הבה”ד לטקס כדי לציין 70 שנים למתן סיכת המ”מ הראשונה, שחולקה להם בשנת 44′, עוד לפני הקמת המדינה. האורחים המכובדים חשבו שיידרשו רק לחלק לקצינים המצטיינים את סיכות המ”מ הכסופות שלהם, אולם מִפקדת הבה”ד החליטה לכבד את האורחים ולהעניק להם בהפתעה סיכות מ”מ מוזהבות, כהוקרה על תרומתם למפעל בנייתו של צה”ל.
“ראו מה עשיתי, ועשו כמוני”
השלושה, הנושקים לגיל 90 ויותר, ראו כבר הכול, אך ניכר כי המעמד ריגש אותם. בזה אחר זה הם נשאו דברים, והרביצו תורה בקצינים הטריים.
“אין בלתי אפשרי, הכול אפשרי אם אתם נחושים לבצע את המוטל עליכם”, קיבל שדמי את רשות הדיבור. ישכה בן ה-92 מתנהל לאיטו בעזרתו של מטפל פיליפיני צמוד, אך עוצמתו של האיש לא פחתה עקב גילו, להפך: קולו רועם, מוחו חריף וחד והוא שופע עצות ומילות חוכמה לדור חדש של קצינים. “1,837 קצינים הוסמכו תחת ידי לקבל את סיכות המ”מ שלהם, והם הדור שנשא בהקמת צה”ל, הדור שהוביל בכל המלחמות ובכל המבצעים והם היו עמוד השדרה של צה”ל”, סיפר.
אחריו עלה לשאת דברים חורב, שסיפר על התגייסותו לפלמ”ח ב-1931 ועל מלחמת העצמאות הקשה: “נשאלת השאלה איך הדור שלנו – מצומצם, קטן, רדוף ולא מיומן – הצליח בתוך שנה להפעיל גדודים, חטיבות, פלוגות. הרי יצחק רבין, עם השכלה בסיסית של קורס קצינים, הצליח להכין את המבצעים הגדולים של חזית הדרום עם יגאל אלון. יש שתי תשובות: הראשונה היא חינוך – עמלנו על חינוך צבאי, קראנו את קלאוזביץ וחפרנו ודיברנו על הפילוסופיה ואמנות הלחימה. השנייה היא נחישות נדירה, גבורה אישית ורצון עז לנצח – בזמננו ידע כל חייל וכל קצין כי קיומה של המדינה מותנה בעוצמת הצבא בלבד ובכוחם של חייליו וקציניו”.
גורי חיכה בסבלנות לתורו, ובהגיעו פתח בגילוי מרגש כי שני היושבים לצידו הם חבריו הטובים ביותר: “כולם הלכו לעבוד, גם הקצינים, כדי שיהיה מספיק כסף לכולם. עבדנו ונלחמנו. במלחמות הגדולות שבהן השתתפתי ראיתי אנשים בפעולות של גבורה עילאית, כמו בחור שנפצע במלחמת יום הכיפורים וברח מבית החולים כדי לחזור לעזור בלחימה. אני מסתכל על הקצינים הצעירים כאן היום ונזכר בעצמי בתור מ”מ צעיר, ועצתי לכם היא ‘ראו מה עשיתי וראיתי, ועשו מהר כמוני'”.
“היינו צבא של אביונים”
אולם האם צה”ל של היום הוא אותו הצבא שהיה בשנת 1948? האם החומר האנושי המרכיב אותו היום דומה לחומר האנושי שהיה אז, ושהתחנך על הערכים שעליהם היו מוכנים שדמי, גורי וחורב לתת את חייהם? “מובן שהמציאות השתנתה”, אומר רס”ן מוטי רוזנבלום, מ”פ הבה”ד. “יש הבדל גדול בין מה ששלושת החבר’ה האלו עברו לבין מה שקורה היום בקורס. אנחנו בתור מפקדים בקורס קצינים מתמודדים עם נוער שרגיל שהכול מגיע אליו, והכל קל וזורם ומהיר. עולם המושגים שבו הם גדלו שונה לחלוטין מזה שהיה לפני כמעט 70 שנה, אך עולם הערכים נותר זהה. החבר’ה שסיימו היום הם האנשים הכי טובים שיש לצה”ל כרגע, והם אלה שעומדים להוביל אותו בשנים הקרובות”.
אף שנראה שלשלושה יש הרבה מה להגיד בסוגיה זו, חיים גורי מרסן אותם. “לא באנו לחלק ציונים” אמר. “אין מה להשוות בין מה שהיה אז לבין מה שקורה היום. אנחנו היינו צבא של אביונים. אילו היה ברשותנו אז הנשק שיש לצה”ל היום, היינו יכולים לסיים את מלחמת יום הכיפורים בכמה שעות. בזמן הפלמ”ח, מעבר לתרבות ההיררכיה ששלטה בצה”ל, הייתה גם ‘תרבות המעגל’: כל ערב היינו יושבים במעגל סביב המדורה, ומשוחחים, שרים ורוקדים. האם היום מתקיימים טקסים מהסוג הזה? אני לא יודע, הייתי רוצה לקוות שכן”.
שדמי הוסיף: “הדור שלנו האמין באמונה שלמה בצדקת הדרך ובהכרח המעשה. בלי האמונה הזו לא היינו מחזיקים מעמד באבדות כאלה ובסבל כזה. הדור הצעיר הוא חלק מעם ששקוע במחלוקת ואין לו כוח לא להילחם ולא לעשות שלום”.
חורב מחזק: “צדקת הדרך היא לא סתם ביטוי. אילו לא היינו מאמינים בצדקת הדרך, לא היינו מחזיקים מעמד שנייה. אצל היהודים, כל עוד הם משוכנעים בצדקת המעשה ומאמינים שאין ברירה אלא לבצע את מה שיש לבצע, את מקבלת סיפורי גבורה קורעי לב. ברגע שמתגנב ספק קל שבקלים, בתוך זמן קצר הכל מתפורר”.
גורי סיכם כמו שרק הוא יודע: “היום בטקס ראיתי דור צעיר, שהוא חלק מאומה מפולגת וקרועה לגזרים, וזה מה שמפחיד אותי בארץ היום. הסתכלתי עליהם, וראיתי כמה הם יפים, רק שלא יצטרכו להיבחן באש. חבריי יודעים כמה נהרגו במלחמות ישראל, רק שלא יקרה שוב פעם. הכי הפריע לי בטקס שלא קראו שיר, או חרזו מזמור או קטע ספרות. יש שירה עברית כל כך יפה. מה קרה, שילמדו קצת שירה הקצינים האלה. זה רק יועיל להם”.
