רון פונדק מספר כאן סיפור מרתק של מה שנהוג לכנות “הגורל היהודי”, אך יותר מכך, זה סיפור על “הגורל הישראלי”: סיפורה של משפחה ישראלית, שהמלחמה – זו ש”אף פעם לא די לה”, כדברי יהודה עמיחי – פלשה לחייה ביום הכיפורים של שנת 1973. (מדברי דויד גרוסמן)
ליקט אל”ם (במיל’) שאול נגר
כריכת הספר
“ציר סקרנות צומת ודאות”, ד”ר רוחן פונדק, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 238 עמודים
ד”ר רון פונדק, יליד תל אביב, כתב ופרסם דוקטורט בתחום ההיסטוריה המדינית של המזרח התיכון עבור אוניברסיטת לונדון. כותב באופן קבוע מאמרים לעיתונות הישראלית והבינלאומית. הקריאה מבוססת על ספרו “ציר סקרנות צומת ודאות” שראה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
דויד גרוסמן כותב על הספר
רשמים, בגב ספרו החדש של ד”ר רון פונדק על מלחמת יום הכיפורים, מזווית ראייתו האישית, ועל חיוניות השלום. הספר יצא בהוצאת זמורה ביתן.
(מאתר www.booknet.co.il)
רון פונדק מספר כאן סיפור מרתק של מה שנהוג לכנות “הגורל היהודי”, אך יותר מכך, זה סיפור על “הגורל הישראלי”: סיפורה של משפחה ישראלית, שהמלחמה – זו ש”אף פעם לא די לה”, כדברי יהודה עמיחי – פלשה לחייה ביום הכיפורים של שנת 1973.
בפשטות מצמררת מתאר רון את הקרבות בסיני. הוא משחזר את מהלכיו ותחושותיו של אחיו, אורי, במהלך המלחמה, ומחזיר אותנו אל ימי הטירוף והכאוס, ואל גדולתם של אנשים של יום-יום, שבאומץ לבם, בגופם ובמו-חייהם תיקנו את מחדליהם ופשעיהם של מנהיגים שיכורי כוח ויהירים, והצילו את ישראל מאסון נורא עוד יותר.
ואף שהספר טבוע בחותם המלחמה וההרג, הוא ספר על החיים, על הבחירה לחיות חיים מלאים, עשירים – ושמחים – גם אחרי אסון; על אהבת חיים ותאוות חיים, ועל עוצמתו המחַיה של התא המשפחתי.
וכשמסיימים לקרוא אותו, מתבהר שוב, באופן עמוק וראשוני, הצורך הקיומי שיש לישראל בשלום, שגם למענו צריך להיאבק – כפי שעושה רון פונדק כבר שנים – באותם נחישות ואומץ שבהם עושים מלחמות.
כתבה של עפר דרורי
פונדק יצר ספר מיוחד ומרגש מסיפור “רגיל” על מהלכי הקרבות של גדוד 46 שריון (חטיבה 401) שאחיו אורי ז”ל היה קמב”ץ הגדוד שלו. הסיפור שיצר פונדק מורכב ומקיף את סיפורה של יהדות דנמרק בתקופת השואה ולאחריה, את הפעילות של המחתרת הדנית בהצלת יהודי דנמרק לשבדיה ועלייתה של חלק ניכר מהקהילה לארץ וגם כמובן את הווי החיילים ששירתו בסיני לפני מלחמת יום הכיפורים ועוד.
הספר סובב סביב נפילתו של אורי פונדק ז”ל ונותן לנו תמונה שלמה על חייו וחיי משפחתו של פונדק (במקור פונדיק) מהגירתו של הסב מאירופה לדנמרק, התערות בחיי הקהילה, העיסוק של האב כעיתונאי מוערך בדנמרק ועליית המשפחה לארץ.
פונדק ראיין אנשים רבים וביצע תחקיר עומק להכרת הנפשות הפועלות, חלקן הגדול, חברים ולוחמים בגדוד 46 שהיו בסביבתו של אורי הקמב”ץ. בספר תיאור מרגש של פונדק כיצד הוא מנסה לאתר את נהג טנק המג”ד (שאורי היה עליו). כיצד הוא עובר מחייל לחייל בארץ ובחו”ל והכל מתוך מטרה לאתר את הנהג ואולי לשמוע ממנו משהו חדש על רגעיו האחרונים של אורי. סופו של התיאור שהוא מגיע לאדם במשרד קטן, בקומת מרתף של אזור מסחרי. האדם, לאחר שרון פונדק מציג את עצמו כאחיו של אורי אומר “חיכיתי לך 39 שנים”…
כמי שעסק באיתור חברים לאחר שנים רבות לשם תחקיר והבנת האירועים של הפלוגה שלי במלחמה אני זוכר סיפור דומה בו חבר לפלוגה, שבי, מגיע למשפחת אחד הלוחמים שנפל והאם כאשר היא פותחת את הדלת אומרת לשבי “חיכיתי לכם 35 שנים”. ללמדך עד כמה אוטנטי ספרו של פונדק ולא רק בתיאור הנקודתי הזה.
פונדק כפי שמעיד על עצמו לא היה במלחמה אבל התיאורים שלו המתבססים על ראיונות עם לוחמים מדויקים מאוד ומעבירים את התחושות ואת רגעי האימה בצורה מוחשית.
הספר מומלץ גם למי שמתעניין במלחמת יום הכיפורים, גם למי יש לו קשר כלשהוא ליהדות דנמרק וגם למי שרוצה להבין מהיכן הגיע רון פונדק ומה הניע אותו בניסיון שלו לממש הסכמי שלום עם הפלסטינאים.
כלקח אישי אני לוקח אתי את הצורך לנסות להבין אדם מהיכן הוא בא לפני שקובעים דעה על פעילותו בהווה.
הנהג שהיה שם כשאחי נהרג / פרק מספר
בספר “ציר סקרנות צומת ודאות”, מתאר רון פונדק את סיפורה של משפחה ישראלית שהמלחמה פלשה לחייה באוקטובר 1973. הפרק שלפניכם הוא מסע בלשי
רון פונדק (מאתר ynet, פורסם ביום 25 באוקטובר 2013)
נהג הטנק יצא ללא פגע, די בהלם, ועלה על אחד הנגמ”שים. כשהמריא המסוק וכולם נכנסו לכלים והתחילו לנוע, הוא מצא את עצמו לבדו בשטח. מ”פ החרמ”ש הסתכל לאחור, ראה חייל בודד במדבר, חזר אליו עם הנגמ”ש ושאל, “מה אתה עושה כאן?” הנהג עלה על הנגמ”ש ויצא עם הגדוד לחניון לילה. רציתי לפגוש אותו, ואז התברר לי שלאף אחד מהקצינים והחיילים בגדוד אין בעצם מושג מיהו. סברתי שהמג”ד שובל יֵדע. “מי היה הנהג, אתה שואל? אני ממש לא זוכר”, הייתה תגובתו.
פניתי באי-מייל אל קצינים בגדוד בשאלה מי היה הנהג, והראשון שהגיב היה המ”פ ירון רם: “הנהג לפי דעתי היה מפלוגה א’ או ‘זר'”. פלוגה א’ הייתה הפלוגה שירדה מסדר הכוחות כבר בלילה הראשון, אחרי שאיבדה את רוב הטנקים שלה. בשלב הזה הצטרף למאמץ לאיתור הנהג גם אריק זטורסקי, שהיה מ”מ בגדוד במלחמה. המייל הראשון שקיבלתי ממנו היה, “לצערי אינני יודע”, אבל הוא הבטיח לעבור על רשימות שהוכנו יותר מעשר שנים קודם לכן לכנס שערך הגדוד בלטרון, ולרכז את שמות הנהגים על פי שיוך פלוגתי.
נזכרתי בשיחה שלי עם ניסנהאוז, המט”ק שנפל בשבי, שסיפר לי שבלילה הראשון קיבל הוראה להחליף טנק עם המג”ד, מאחר שטנק המג”ד התקלקל. “ירדתי, שובל הלך לטנק של המ”מ עמוס ארבל, ארבל לשלי, ואני קיבלתי את הטנק (המקולקל). עליתי לטנק, ולקחתי אותו עם הצוות של המג”ד, נהג, תותחן וטען-קשר. ארבל עלה על הטנק שלי עם אנשי הצוות שלי”. המסקנה הייתה ששובל ואורי המשיכו את המלחמה עם הצוות של ארבל, ושנחמיה בן ציון – שנעשה לנהג של ניסנהאוז – היה הנהג המקורי בטנק המג”ד בשעות הראשונות של המלחמה.
ניסיתי לאתר את עמוס כדי לברר איתו מי היה הנהג שלו, אבל התברר שהוא לא בארץ כבר שנים רבות. זטורסקי שוב נחלץ לעזרתי: “עמוס ארבל חי וקיים בארצות הברית של אמריקה באזור סן פרנסיסקו זה זמן רב מאוד”, אבל לדעתו, הצוות של ארבל לא המשיך עם שובל אלא עם ארבל, ושם הנהג שאני מחפש הוא אריה לוי – הוא גם מסר לי את מספר הטלפון שלו – ושהצוות של ארבל הורכב מהנהג אריה לוי, הטען-קשר ליאון כהן, שנהרג בלילה הראשון בטנק של ניסנהאוז, והתותחן חיים ששון. למחרת התקשרתי לאריה לוי. ענה לי איש נחמד, אבל לא הנהג של אורי. לדבריו, הוא לא היה עם ארבל או עם שובל, אלא התחיל את המלחמה כנהג הטנק של הסמ”פ שולמי, ובלילה הראשון, כשהטנק נפגע, הוא צוּות מחדש לטנק של המ”מוגמן, שאיתו היה עד סוף המלחמה. גם הוא לא ידע מי היה הנהג בטנק המג”ד.
זטורסקי לא ויתר, ובשיטוטיו באינטרנט מצא אחד עמוס ארבל, בארצות הברית, שעוסק בהדרכת טיסה. האם הטנקיסט נעשה לטייס? הוא נזכר שלארבל היה אח, קברניט ותיק ומפורסם באל-על, ואולי זה הקשר לתחום הטיסה. באינטרנט גם מצאנו את מספרי הטלפון של אותו ארבל, ואחרי כמה ניסיונות שלחתי לו מייל בעברית תחת הכותרת “שאלה מתל אביב”: “עמוס שלום. מקווה שהמייל שלי יגיע אליך ושאכן הגעתי לעמוס שאותו אני מחפש. שמי רון פונדק. אחי, אורי, היה קמב”ץ ב-46. האם היית מ”מ בגדוד? אם כן, אשמח לדבר איתך. כך או כך, שנה טובה”. התשובה הייתה מהירה ולאקונית: “זה אני.”
צילום: דובר צה”ל
חששתי שמא אחזיר אותו לרגעים שהוא מעדיף לשכוח. התגובה שלי הייתה עניינית: “שמחתי. אני כותב משהו על אורי. אני לא יודע אם ועד כמה הכרת אותו, אבל יש לי שאלה נקודתית. כשירון רם הורה לך להחליף טנק עם המג”ד בלילה הראשון, האם שובל עלה על הטנק שלך על צוותו המקורי? זאת אומרת, האם שובל המשיך את המלחמה עם הצוות שלך ואתה עם הצוות של ניסנהאוז? אם כן, אשמח לדעת מה היה שמם של השלושה. בעיקר חשוב לי הנהג, כי יכול להיות שהוא היה איתם עד הפגיעה ב-19.”
ארבל הגיב מיד: “שלום רון ושנה טובה. במקור, אני בן מחזור של אורי, זאת אומרת כל הקורסים ביחד מטירונות ועד קמ”ט. הפסדתי מחזור כי חליתי בצהבת וחזרתי לקורס הבא. גם ב-46 היינו מ”מים ביחד, לא באותה פלוגה, עד שאורי קודם להיות קמב”ץ. בשיא הכנות אני לא זוכר מה היה לפני 40 שנה אבל… אני זוכר את עובדת ההחלפה, אבל כמעט משוכנע שחלק מהצוות עבר איתי. אתה כנראה צודק לגבי הנהג. אני כמעט משוכנע ששובל ואורי עברו בהחלפה. יעזור לי לזכור, אם תוכל להשיג רשימת ציוות של הפלוגה, אולי אוכל להיזכר. נראה לך? בכל מקרה אשמח לעזור.”
התשובה הייתה מעודדת, ולכן ניסיתי קצת להרחיב את היריעה וכתבתי לו: “תודה עמוס. זה מסע מוזר אחרי הנהג. כשהטנק נפגע ב-19 ואורי נהרג, היו בטנק גם שובל שנפצע וחיים ימין שבכלל היה קצין שהגיע משום מקום. הוא נהרג גם כן. וכמובן הנהג שיצא חי והמשיך, אבל מבחינת כולם הוא מעין נוכח נפקד. קיים אבל אף אחד לא זוכר מי הוא ומה שמו, לא שובל, לא ירון, לא עירא, לא זילברברג, לא זטורסקי, ולא אף אחד שאיתו דיברתי. קצת מוזר. מעבר לזה, ובעקבות מה שכתבת עכשיו על המסלול עם אורי, אני תוהה אם יש לך מעט זיכרון RAM על אורי. איזה מין קצין הוא היה, איזה מין בן אדם הוא היה כחייל, גם משהו אישי. 39 שנים עברו ופתאום זה נעשה חשוב לי. אז אם בא לך שיחת טלפון או סקייפ קצרה, אם יש על מה, אשמח. תודה מראש.”
התשובה שלו החזירה אותי לנקודת האפס, והבנתי ממנה שהוא לא באמת מעוניין לחפור בעבר: “מאוד הייתי רוצה לעזור אבל אני ממש לא זוכר”. המייל הבא שלי ניסה להבהיר את התמונה: “האם אני מבין נכון שהתייחסות שלך שאתה לא ממש זוכר, היא לגבי השאלה שלי על אורי והמסלול יחד איתו?” הוא השיב לי: “גם וגם. הזיכרון שלי בנושא נמוג מזמן…” לא יכולתי לוותר ושלחתי שאלה נוספת: OK, אני מבין. מהבדיקות שלי, האם יכול להיות שהצוות המקורי שלך כלל את הטען-קשר ליאון כהן ז”ל (שנהרג בטנק של ניסנהאוז) ואת התותחן חיים ששון? יש לך אולי איזה חלקיק זיכרון של עוד שמות שהיו אולי בטנק באיזשהו שלב?” התשובה שוב לא איחרה לבוא: “ליאון כהן ז”ל – בטוח. חיים ששון נשמע מוכר…” הוא גם הציע שאדבר עם גלעד שר, שהיה התותחן בטנק המ”פ, ולבדוק אם הוא זוכר, אבל כבר שוחחתי ארוכות עם גלעד וגם הוא לא ידע.
במקביל טלפנתי שוב לניסנהאוז וביקשתי שינסה לדלות מזיכרונו עוד שמות. ניסנהאוז נזכר ששם הנהג המקורי שלו היהנאווי. השם הזכיר לי משהו ששמעתי ממישהו לפני הרבה שנים. חשבתי שסוף-סוף הגעתי לנהג. שלחתי מייל לעמוס: “עוד שם שרציתי לבדוק. האם נהג בשם נאווי מזכיר לך משהו?” תגובתו הייתה מעודדת: “נאווי (מרדכי?) היה הנהג שלי (קשה להזיז מוח בן 60 באירוע שקרה לפני כ-40 שנה, מדהים, אפילו כשבשוטף אתה מטיס סילון במהירות הקול כמעט)…” עדכנתי את זטורסקי בהתפתחויות ובשם החדש שעלה. תגובתו הייתה שייתכן מאוד שזה האיש שאנחנו מחפשים, ושבמסגרת החיפושים והניסיונות לשחזר את השיבוץ המקורי, הוא נזכר בשמו הפרטי, מאיר, לא מרדכי, וכמובן גם מצא את פרטיו, כולל כתובת וטלפון
* * *
בתחושה של השלמת המשימה טלפנתי לביתו של נאווי, אך לשווא, איש לא ענה. הימים היו ימי ראש השנה והנחתי שאולי הוא בחופשה. בינתיים החלטתי ליצור קשר עם נחמיה בן ציון, שהיה כזכור נהג הטנק של ניסנהאוז, ויצא להזעיק עזרה אחרי שהטנק נפגע, ניסנהאוז נפצע ושני אנשי הצוות האחרים נהרגו. מנחמיה למדתי שהוא עצמו היה המט”ק בטנק המג”ד עד ששובל ואורי נכנסו אליו בתחילת יום הקרבות הראשון, שאז הוסט לתפקיד נהג טנק המג”ד, ושימש בתפקיד עד שעות הלילה המוקדמות, כשהטנק התקלקל. מסקנת הביניים הייתה ששובל ואורי המשיכו עם הצוות של ארבל, ושנחמיה, עם ליאון ונדיב, שנהרגו כאמור בטנק של ניסנהאוז, היו הצוות של שובל ואורי בשעות הראשונות של המלחמה.
ברוב תסכול שלחתי מייל נוסף לשני המ”פים, ירון ועירא, בתקווה שאולי בכל זאת ייזכרו. “זה מתחיל להיראות כמו משימה בלשית,” כתבתי, “לאן נעלם הנהג של טנק המג”ד?” עדכנתי אותם בפרטי ההתכתבות עם ארבל ושאלתי אם ניתן לאתר את רשימת הציוות של פלוגה ג’ ביום היציאה למלחמה – אולי כך נדע מי נהג בטנק של ארבל ומי בטנק של ניסנהאוז. ביקשתי גם שינסו לרענן את זיכרונם בשאלה לאיזה טנק הצטרף הנהג מיד אחרי הפגיעה ב-19 באוקטובר. לאף לא אחד משניהם לא היה מידע חדש, ועירא הפנה אותי לירון, אבל לירון לא הייתה רשימת השיבוצים המקורית. זטורסקי הוסיף עוד מידע שבלבל אותי אפילו יותר: “טנק המג”ד במקור הגיע לדעתי מפלוגה א’, כך הגיע אליו התותחן נדיב מרדכי אשר הגיע אחר כך לטנק של ניסנהאוז. אין לי מושג איך הגיע לטנק הזה ליאון כהן, שמקורו בצוות 2 פלוגה ג’ (עמוס ארבל). לדעתי היו חילופים לא ‘מלאים’ בין שלושת הצוותים (צוות מג”ד, צוות ארבל, וצוות ניסנהאוז).”
צילום: דובר צה”ל
הימים עברו, ונאווי לא ענה. בחיפושיי באינטרנט מצאתי שיש כתובת וטלפון נוספים של מאיר נאווי באותה עיר. התקשרתי. “שלום, האם זאת משפחת נאווי?” קול עייף ומבוגר מאוד ענה לי שכן. “האם אני מדבר עם מאיר נאווי?” שוב תשובה עייפה וחיובית. “מדבר רון פונדק, אני אחיו של אורי פונדק שאולי היה איתך בצבא”. דממה מהצד השני של הקו. “הלו, האם אתה מאיר נאווי?” שוב תשובה חיובית. “סליחה שאני מפריע לך, אבל האם במקרה שירתָּ בשריון במלחמת יום כיפור?” עברו כמה שניות והאש אמר לי: “אני גולני. אף פעם לא שריון, תמיד גולני”. אמרתי תודה והנחתי את האפרכסת, מאוכזב.
כעבור כמה ימים ענתה סוף-סוף מישהי בביתו של נאווי. קיבלתי ממנה את מספר הטלפון הנייד של מאיר וחייגתי. נאווי ענה ושמח לעזור, אבל שוב הגעתי לדרך ללא מוצא. הוא סיפר שהיה הנהג המקורי של ניסנהאוז, ואחרי החילופים המפורסמים בין שלושת הטנקים הוא הפך לנהג של ארבל, שלקח כזכור את הטנק של ניסנהאוז והמשיך בו עד סוף המלחמה. לא היה לו מושג מי נשאר הנהג בטנק המג”ד.
שלחתי מייל לארבל וסיפרתי לו שנאווי היה במקור הנהג של ניסנהאוז ושאחרי הלילה הראשון המשיך איתו (עם ארבל) כל המלחמה, ואז נותרת השאלה מי היה הנהג שיצא איתו למלחמה, וזה יהיה האיש שהמשיך עם שובל. התשובה של ארבל הייתה: “אתה צודק, נאווי היה הנהג של ניסנהאוז. לא זוכר מי נהג אותי”. אחרי השיחה עם נאווי שלחתי מייל נוסף לארבל: “שוחחתי עם נאווי (מאיר) שאכן היה איתך לאורך המלחמה מאז חילופי הטנקים. הוא לא זוכר מי היה הנהג המקורי שלך. אני בינתיים ניצב בדרך ללא מוצא. מחרתיים 6 באוקטובר, יום טוב להרהורים. אם תצליח להעלות אפילו קצה של שם, אבדוק עם האחרים. חשוב לי. תודה”. כמה שעות אחר כך קיבלתי תשובה: “רון, מבטיח לנסות ולהיזכר. חג שמח בינתיים! עמוס”. 6 באוקטובר חלף וארבל לא נזכר.
צילום: טום היימן
הפאזל לא נפתר, ולי עדיין לא היה נהג שיספר לי איך התנהלה המלחמה בטנק של אורי. עדכנתי את זטורסקי, שהתחיל לעשות סדר בעניינים: “אם ככה, זה מוכיח שההחלפות בוצעו כך: שובל לקח את הטנק של עמוס ארבל עם הנהג ואולי תותחן. ארבל לקח את הטנק של ניסנהאוז עם הנהג נאווי. האם נאווי זוכר מי היו איתו בצוות ארבל? הוא זוכר משהו בכלל? ניסנהאוזלקח את טנק המג”ד יחד עם נחמיה בן ציון כנהג, התותחן נדיב והטען של עמוס ארבל ליאון כהן”. בסוף המייל הוא הוסיף: “עם מי שלא דיברת עדיין זה התותחן של ארבל בצמ”פ (לפני המלחמה) חיים ששון, ואם אכן הוא יצא למלחמה עם ארבל, אולי הוא יזכור מי הנהג אשר ייתכן שנשאר כנהג של שובל”, וצירף את מספר הטלפון שלו.
למחרת עליתי לירושלים, ובבית קפה בשוק מחנה יהודה פגשתי את חיים ששון. הוא אישר שהיה התותחן בטנק של ארבל בתחילת המלחמה, ושאחרי חילופים בלילה הראשון נעשה לתותחן בטנק של שובל ואורי, ועבר איתם את המלחמה עד הלילה שלפני חציית התעלה, שאז פרס הטנק שלהם זחל, ושובל ואורי עברו לטנק אחר, שאין לו מושג מי היה בו ומאין הגיע. לדבריו, זה היה מזלו, כי אחרת היה כנראה נהרג לצד אורי בקרב ליד בסיס הטילים. גם הוא לא זכר מי היה הנהג בטנק שלהם, אבל מבחינתי כבר היה הנהג הספציפי פחות חשוב, מאחר שהוא לא היה הנהג בטנק שנפגע בקרב.
בעקבות השיחה שלחתי מייל לזטורסקי, לירון ולעירא תחת הכותרת “כוננות נהג”: “שלום חברים יקרים. רציתי להוריד אתכם ממשימת חיפוש הנהג של טנק המג”ד. לא שהאבדה נמצאה, אבל היום הסתבר לי שהוא לא כל כך חשוב לסיפור. אחרי שהגענו למסקנה ששובל ואורי נכנסו בלילה הראשון לטנק של עמוס ארבל, זטורסקי (ביעילותו הרגילה) ניפק לי את השם ומספר הטלפון של התותחן של עמוס. שמו חיים ששון. אתמול דיברתי איתו. מסתבר שהוא והנהג (שאת שמו גם הוא וגם ארבל לא זוכרים) המשיכו את המלחמה עם שובל ואורי עד לחצייה או יום לפני, אז (שוב) התקלקל הטנק ואורי ושובל נכנסו לטנק אחר, שם היו חיים ימין ונהג (שיכול להיות שכמו חיים ימין, בכלל לא היה חלק אורגני מהגדוד), שכזכור יצא מהטנק בחיים.”
עכשיו חסרו לי שני נהגים, אבל את מה שחיפשתי – איש צוות שהיה עם אורי בטנק רוב ימי המלחמה – מצאתי. אבל שוב,זטורסקי לא ויתר ושלח לי מייל: “רון, כיוון שאני לא יכול לחזור לשגרה בבת אחת, קבל עוד שם שמתרוצץ אצלי ברישומים ולא שייכתי אותו עד כה לשום צוות. ייתכן שהוא הוא הנהג של ארבל + חיים ששון. מדובר בנהג טנק מפלוגה ג’ בשם ראובן עבדי. אני חושב שבכל מקרה כדאי שתדבר איתו”. מיותר לומר שצירף מספר טלפון של האיש.
זה היה ערב חג שמחת תורה. התקשרתי ואיש לא ענה. החג נכנס, והחלטתי לחכות. טלפנתי במוצאי החג. ראובן ענה לי. אכן, הוא היה הנהג בטנק המג”ד במשך שבועיים בערך, מחילופי הטנקים בלילה הראשון עד לפני חציית התעלה. הוא לא זכר הרבה ממה שקרה במלחמה, עמדת הנהג מנתקת ומנותקת, ובכל מקרה, כמו חיים ששון, גם הוא לא היה בטנק של אורי כשנפגע. בתום השיחה הבטתי בטלפון. התאריך הראה כ”ג בתשרי, יום למחרת שמחת תורה, בדיוק היום שבו נפגע הטנק של אורי. השעה הייתה שבע בערב, השעה שבה פינה המסוק את שובל, את ימין ואת אורי מאזור הקרב אל בית החולים ברפידים.
אבל זטורסקי שוב לא ויתר, ובלילה המשיך לחפש קצוות באינטרנט ומצא בדף היזכור של חיים ימין – גל-עד וירטואלי שהפיק משרד הביטחון – פרטים על הקרב שבו נהרגו הוא ואורי, וציטוט מפי הנהג האלמוני שהיה איתם בקרב: “נורתה עלינו אש מן המארב. פגיעה ישירה. אנשי הצוות נחלצו בכוחות עצמם.”
הבנתי מזה שהנהג חי וקיים, וכי למשפחת ימין היה או עדיין יש קשר איתו. אבל זה לא הספיק לזטורסקי, שלמחרת המשיך לשוטט באינטרנט ומצא ביוטיוב סרטון שאיש מאיתנו לא ראה עד אז. מדובר בפרויקט צנוע של משפחת ימין לזכר שני בניה, חיים וגבריאל, ובו החברים והמשפחה מספרים על שני האחים שנהרגו, האחד בקרב והאחר בתאונת דרכים. באמצע הסרט מופיעה תמונתו של מישהו, ולידה כיתובית עם שמו, והוא מספר על הקרב האחרון של חיים ימין. זה היה הנהג החסר, משהקרויניק, איש צוות בגדוד 184 של חטיבה 14, שנפצע, החלים, חזר לסיני וצוות לטנק עם חיים ימין – הטנק שאליו נכנסו שובל ואורי לפני הצליחה. זטורסקי מצא כמובן גם מספר טלפון וכתובת, וציין כי אפשר שמדובר במשרד תיווך.
למחרת התקשרתי שוב ושוב למספר, אבל התברר שמדובר במכשיר פקס. החלטתי לנסוע למקום. הגעתי לבניין משרדים ברמת גן ולא מצאתי שם זכר למשרד תיווך. בבניין הסמוך שכן משרד תיווך, אבל שם מעולם לא שמעו על אחד משה קרויניק. חזרתי אל הבניין הראשון, ושומר רוסי שישב בעמדת המודיעין בכניסה הפנה אותי אל אחד המשרדים בקומה הראשונה. השםקרויניק לא היה מוּכּר להם. חזרתי אל השומר וביקשתי שיעשה מאמץ נוסף. הוא חייג למישהו ונתן לי את הטלפון. שוב שאלתי על קרויניק, והאיש מעברו האחר של הקו הציע לי לחפש במרתף. ירדתי למרתף ומצאתי שני משרדים, ובשניהם לא היה זכרלקרויניק.
חשתי באינסטינקט שאני קרוב, החלטתי לנדנד, ניגשתי לכל אדם שהיה שם ושאלתי: “אתה יודע איפה יושב משה קרויניק?” האחרון שפגשתי אמר לי שנדמה לו שבסוף המסדרון, אחרי המשרד השני, יש שם עוד משרד קטן ושאבדוק שם. הלכתי עד קצה המסדרון ודפקתי בדלת. מולי ניצב איש נחמד, עגול פנים ובעל זקן צרפתי. שאלתי, “אתה משה קרויניק?” והוא ענה, “זה אני”. שאלתי, “אתה היית עם חיים ימין בטנק במלחמת יום כיפור, וסליחה שאני ככה מתנפל עליך באמצע היום”. הוא, במבט מופתע, ענה, “כן, זה אני”. אמרתי, “קוראים לי רון פונדק ואח שלי אורי היה איתך בטנק”. הוא הביט בי, השתהה רגע ואמר: “אני מחכה לך כבר 39 שנה.”
בית הכנסת הגדול של אמסטרדם נראה כתפאורה הולמת לחג. ערב יום הכיפורים 1973
מאת רון פינדק
לפני כמה שנים קיבלו הורי שיחת טלפון מפתיעה. על הקו, מעברו האחר של האוקיינוס, בוושינגטון, היה פרופסור מריו ליביו, מדען, אסטרו־פיזיקאי בעל שם עולמי, שחי שנים רבות בארצות הברית. הוא הציג את עצמו, ולאחר הקדמה מעורפלת התחיל לפרוק באוזניהם את פרטיו של מפגש טראומטי שהתרחש בבית החולים ברפידים שבסיני ב־19 באוקטובר 1973. זאת הייתה הפעם הראשונה שדיבר איתנו. לא ידענו כלל על קיומו, ולפתע, יותר משלושים וחמש שנים אחרי המלחמה, החליט להתקשר.
הסיפור שסיפר היה קשה, ועד עצם היום הזה אמי לא יכולה לומר בוודאות אם השיחה איתו אכן התקיימה או שהיא רק בדתה הכול מלבה. אחרי כשנתיים סיפר לי מריו שבלילה ההוא הוא חלם על אורי, ו”כשהתעוררתי בבוקר חשבתי שיש לי מידע על שעות החיים האחרונות של האדם הזה, ושאף פעם לא הבאתי את המידע הזה למשפחה. חשבתי, אולי אין לי זכות להחליט על זה, ואמרתי שאם לא אעשה את זה עכשיו, כבר לא אעשה את זה לעולם. הבן שלי מצא את הטלפון, כי ידעתי שאני צריך לחפש את פונדק שהיה פעם עיתונאי ב’דבר’. זה היה קל מאוד. בתוך שעה היו לי השם והטלפון, כי אבא שלך די ידוע, וצלצלתי. קודם דיברתי עם אימא שלך, והיא ביקשה שאתקשר מאוחר יותר, כשגם אביך יהיה, וככה עשיתי. אני לא יודע אם טוב או רע שהתקשרתי, אבל לי זה עשה טוב. הרגשתי שאני חייב להעביר את המידע הזה למישהו קרוב יותר.”
בית הכנסת הגדול של אמסטרדם נראה כתפאורה הולמת לחג. ערב יום הכיפורים 1973. בבניין המפואר לא היו יהודים רבים, אבל הדרת המקום, שעליו מתרפקים גולי ספרד, והאווירה הכמו-כנסייתית, סיפקו כנראה מאוויים כמוסים אחרים שחיפו על המראה השומם מעט של האולם. המבנה נראה עצום בגודלו, היהודים ההולנדים נראו זעירים, ואנחנו, שלושה ישראלים בני 18, כמה שבועות לפני הגיוס לצה”ל, הרגשנו עליונים, חסינים ובלתי פגיעים – נתינים של מיני-אימפריה מזרח-תיכונית.
הבטן הייתה מלאה באוכל אינדונזי – הרבה אורז ארוך, קוקוס מגורד, בוטנים גרוסים, בשרים, שפודים, דגים, פלפלים חריפים ירוקים וגם אדומים, ובליל תבלינים לא מזוהים. למסעדה קראו “באלי”. חודש שלם על חמישה דולר ביום, בין המבורגר לפיצה, חלמנו על הארוחה ב”באלי”. כשתגיעו לאמסטרדם לכו לאכול ב”באלי”, המליצו לנו המבינים ערב הטיול, ואבא שלי, שצייד אותי בכרטיס פלסטיק של “אמריקן אקספרס” למקרה חירום, אפילו הציע שאשתמש בו שם באופן חריג. הכרזנו על ארוחה מפסקת והקדשנו כמה שעות לחיסול כל דבר שהונח על הצלחות שלנו.
הלילה התארך מעבר למתוכנן. הליכה מציצנית ברחוב החלונות האדומים, כמה בירות הולנדיות, והרבה מילים של מתבגרים על השירות הצבאי שמחכה לנו, אגב טיול אטי לגדות תעלות המים השקטות של העיר. העתיד נראה ברור ולא מאיים. למחרת התעוררנו מאוחר. שבת, יום הכיפורים, וכלום לא בער. בצהריים היו הכיכר ושוק הפשפשים הומי אדם. דוכן ועוד דוכן, ריח טיגון כבד באוויר והרבה רעש. קנינו כובעי לבד שחורים רחבי שוליים, עמדנו על המקח, ובעודף קנינו נקניקייה אדומה בחרדל חום בתוספת צ’יפס צהוב ברוטב אפור. התוכנית הייתה לבלות את שעות אחר הצהריים, כמו הולנדים רבים, על אופניים שחורים. לטייל ברחבי העיר, לעלות ולרדת בגשרי האמסטל, אולי לראות ואן גוך אחד, את החדר של אנה פרנק, אמנות עכשווית בסטדליק, לבדוק מה עושות הזונות באמצע היום כשהחלונות כבר לא אדומים. חשבנו שגם ברחובות הריקים של תל אביב דוהרים באותה שעה רק על אופניים. זאת הייתה בערך השעה שבה היינו מתקבצים בכל שנה בגשר הירקון, צופים באמיץ התורן שהולך זקוף על קשת הברזל התכולה, קורא קריאות בוז אל חבריו החרדים, מטרים רבים מתחת.
אנשים בכיכר ניסו לומר לנו משהו, זיהו כנראה שאנחנו ישראלים, אבל אנחנו חמקנו באלגנטיות. אחרי אירועי אולימפיאדת מינכן, שנה קודם לכן, למדנו שעדיף לא להתבלט. במקומות שבהם פעל מכשיר רדיו ראינו אנשים מתקבצים ומקשיבים בתשומת לב. כבר חודש לא שמענו חדשות, ולא מצאנו לנכון להתעדכן דווקא היום בהתרחשויות בצ’ילה הרחוקה, שהעסיקו את העולם באותה עת: שלושה שבועות לפני כן הודח מהשלטון ונהרג נשיא צ’ילה הסוציאליסט, סלוודור איינדה, בהפיכה אלימה של חונטה צבאית בראשות הגנרל הנודע לשמצה פינושה. שבוע קודם לכן כמעט נעצרנו בידי המשטרה באיטליה, כשמצאנו את עצמנו בטעות בלב הפגנה אלימה של רדיקלים שמאלנים שמחו על ההפיכה בסנטיאגו. מה לנו, שלושה תל אביבים, ולמהפכות, מה לנו ולמאבקי מעמדות ושחרור לאומי. הרתעה והתראה, זה צמד המילים שעליו גדלנו, וחונכנו להאמין שצה”ל שלנו הוא התשובה הנצחית לכל איום.
אחת הרוכלות, אישה כבדה בעלת שפם בולט וחזה ענקי, לא הרפתה. היא אחזה בידי ושטפה אותנו במלל ארוך וסוער בהולנדית. פיה הדיף הבל אדי בירה, וחזהּ האדיר עלה וירד בהתרגשות כשהתאמצה להסביר לנו משהו. לפתע תחבה את ידה אל המחשוף העמוק של חולצתה ושלפה מגן דוד מוזהב תלוי על שרשרת. היא החזיקה בתליון ביד אחת, הצביעה על הטרנזיסטור ביד השנייה וצעקה באוזני, “.WAR, WAR”
***
בשעה ארבע לפנות בוקר, באותו יום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, צילצל הטלפון האדום ליד מיטתו של שר הביטחון משה דיין. הדיווח שנמסר לו היה שהמקור המודיעיני הבכיר של המוסד —- שלימים נחשף בשמו, אשרף מרואן, יועץ הנשיא סאדאת – הודיע למפעיליו שבו ביום, לפנות ערב, יפתחו מצרים וסוריה במלחמה. בשעה שש כבר נפגש השר עם הרמטכ”ל דוד אלעזר, ובשמונה עם ראש הממשלה גולדה מאיר. בשעה אחת-עשרה נערך בחמ”ל התת-קרקעי, “הבור” שבקריה, דיון קד”ם (קבוצת דיון מבצעית) בהשתתפות שר הביטחון והרמטכ”ל, אלופי המטכ”ל והקצינים הנוגעים לעניין.
הנחת היסוד הייתה שצה”ל ערוך לבלימה בשתי החזיתות, והתחזית המוסכמת בדיון לגבי הפעולות הצפויות בחזית סיני הייתה שהמתקפה המצרית תיפתח בהפגזה ארטילרית ובהפצצות מהאוויר, ולאחריהן פעולות גישור וצליחה בסירות במקומות שונים לאורך התעלה, העברת כוחות קומנדו במסוקים כדי לתפוס ראש-גשר, ופשיטות על מקומות אסטרטגיים כמו אבו רודס(אזור בארות הנפט בסיני) ושארם א-שייח’. ממקורות מודיעיניים, שהעבירו מידע זמן רב טרם המלחמה, הייתה לצה”ל תמונה מלאה ומפורטת של תוכנית המלחמה המצרית על כל שלביה.
אבל עד אותו יום, המסרים של בכירי המדינה, של ראשי מערכות הביטחון והמודיעין ושל מומחים שונים, היו חד-משמעיים: אין סכנת מלחמה באופק הנראה לעין; הערבים לא יעזו, ועוצמת צה”ל תרתיע אותם מלנקוט מהלך התקפי. יומיים קודם לכן דיבר הרמטכ”ל בכנס הצנחנים המסורתי השנתי, התייחס לריכוזי הכוחות החריגים של צבאות מצרים וסוריה ואמר ש”האויב חייב לדעת שיש לנו זרוע ארוכה בדמותם של הצנחנים, וכאשר זו תגיע לעומק ולעורף, היא תהיה לאגרוף שיכה אותם”. זאת היתההשפה שבה השתמשו אז הבכירים בישראל, וכך גם הרשה לעצמו הרמטכ”ל לומר בתחילת המלחמה ש”אנחנו נשבור להם את העצמות”. אחרים במערכת הצבאית-ביטחונית הבטיחו “לנפנף”, “לגרוף”, “לטאטא” ו”לנקות” כשהתייחסו לאפשרות של מתקפה מצרית.
ביום שקדם לפרוץ המלחמה עסקה הכותרת הראשית של עיתון “הארץ” בשיחות שקיים שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג’ר עם עמיתו הישראלי אבא אבן ועם שרי החוץ של מצרים, של ירדן, של סעודיה ושל לבנון, במטרה לקדם מהלך מדיני שיוציא מקיפאונם את המגעים לפתרון הסכסוך במזרח התיכון. אפילו קיסינג’ר לא הביא בחשבון שהדרך החוצה מהדשדוש המדיני תעבור במלחמה כוללת שתפרוץ למחרת. לאחרונה התפרסמו מסמכים המצביעים על כך שבמשך כמה חודשים היה קיסינג’ר מעורב ביוזמת שלום חשאית של נשיא מצרים אנואר סאדאת, אשר בבסיסה הייתה הצעה מצרית מהפכנית ומרחיקת לכת. בפברואר 1973 שיגר סאדאת את שליחו הסודי, חאפז איסמעיל, לפגישה עם קיסינג’ר, ובידיו תוכנית שלפיה בתוך שלושה חודשים יגובש עם האמריקאים הסכם עקרונות לשלום בין מצרים לישראל על בסיס הנוסחה של שטחים תמורת שלום והכרה בריבונות מצרית על כל שטחי מדבר סיני, בעוד ישראל מצדה תוכל להשאיר כוחות צבא בחלק מהאזור. ההסכם היה אמור להיחתם עד ספטמבר, ובמהלכו היה צה”ל אמור לבצע נסיגה חלקית מאזור תעלת סואץ. השלב האחרון היה אמור לכלול נסיגה מלאה ויישום של שאר עקרונות ההסכם. ההצעה הועברה בערוצים חשאיים שעקפו את משרד החוץ הישראלי והגיעו ישירות אל ראש הממשלה גולדה מאיר, והיא שיתפה בה רק את שר הביטחון משה דיין ואת איש סודה השר ישראל גלילי. התגובה של גולדה הייתה חדה ופשטנית: לא נלך על זה.
ארבעה ימים לפני המלחמה אמר שר הביטחון לאלופי המטכ”ל כי מה שיושג עם מדינות העימות הוא “מין דעיכה בצד הקרבי”, והוסיף כי “הערבים מדברים ומדברים אבל לא יורים הרבה”
ישראל הייתה אז באופוריה של כוח וכוחנות, והצעתו של סאדאת נזרקה אל פח הזבל של המדינאות הישראלית כמעט בלי בחינה רצינית של היתרונות המדיניים הצפונים בה. אלוף פיקוד הדרום הפורש, אריאל שרון, שהתחיל אז את דרכו הפוליטית, אמר בריאיון לעיתון “מעריב”, “אני לא מאמין שיש איזשהו יעד צבאי או אזרחי בקשת שבין בגדד לחרטום, עם כל השטח של לוב, שצה”ל אינו יכול לכבוש אותו.” דבריו ביטאו את תחושת העוצמה חסרת הגבולות של ישראל, ואת מאזן הכוחות הכוזב שעמד לנגד עיניה של המדינאות הישראלית. ישראל הייתה נתונה אז בעיצומה של מערכת הבחירות לכנסת השמינית, בחירות שנקבעו ל־30 באוקטובר, והאיום הצבאי לא היה כלל על סדר היום הפוליטי או הציבורי.
במרכז תעמולת הבחירות של “המערך”, מפלגת השלטון, עמד “מסמך גלילי”, שנכתב בספטמבר והתאפיין בעמדותיו הנִציות. בין היתר הוצע בו לספח חלקים מסיני, להתחיל לבנות בפתחת רפיח עד אל-עריש ולהקים נמל ישראלי בצפון סיני. מודעת בחירות של “המערך” מאותם ימים נשאה את הכותרת “קו בר-לב” ותיארה את המציאות המדומיינת שבה התנהלה הנהגת המדינה: “על שפת הסואץ שורר שקט. גם במדבר סיני, ברצועת עזה, בגדה המערבית, ביהודה ובשומרון ובגולן. הקווים בטוחים. הגשרים פתוחים. ירושלים מאוחדת. קמות התנחלויות ומעמדנו המדיני איתן. זו תוצאה של מדיניות שקולה, נועזת ומרחיקת ראות.” אחד האחראים לאווירת האופוריה ולכישלון הנורא שאחריה, שר הביטחון משה דיין, הפיץ את המסר שלפיו בעשור הקרוב אין סיכוי למלחמה, ו”טוב שארם א-שייח’ בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח'”. כעבור ארבע שנים, אחרי מלחמה שגבתה 2,300 הרוגים ועוד אלפי פצועים, הוביל דיין את הסכם השלום עם מצרים, אשר התבסס על נוסחה הפוכה שראשיתה בהסכמה על נסיגה מלאה מסיני, כולל שארם א-שייח’, תמורת שלום. בנאומי הבחירות שלו הוא הדגיש שוב ושוב שהיעד החשוב בשנים הקרובות הוא בנייה נוספת בגדה המערבית והרחבת ירושלים לכיוון בית לחם ומעבר לה, לכיוון ענתות ואבו דיס. ארבעה ימים לפני המלחמה אמר שר הביטחון לאלופי המטכ”ל כי מה שיושג עם מדינות העימות הוא “מין דעיכה בצד הקרבי”, והוסיף כי “הערבים מדברים ומדברים אבל לא יורים הרבה”. באותו דיון דיווח ראש אגף המודיעין על תרגיל שהחל באותו יום במצרים, ואמר שעל אף הידיעות, שהגיעו ממקורות טובים, ולפיהן אין מדובר בתרגיל אלא במלחמה, הוא דוחה הערכה זו ומתרשם ש”אין כוונה להפוך זאת למלחמה”.
בהסתמך על תדרוך של קצין בכיר תיארה העיתונות בישראל את התכונה הצבאית שקדמה ליום הכיפורים כהפגנת כוננות, ולא ככוונה לחידוש האש. ההערכה הרשמית של אמ”ן הייתה שהתרגיל המצרי יסתיים בלא כלום. שבוע קודם לכן נפגשה ראש הממשלה עם המלך חוסיין במתקן סודי של המוסד סמוך לתל אביב. מלך ירדן מסר לה מידע שקיבל ממקור רגיש ואמין בסוריה, ולפיו כל היחידות שהיו אמורות להתאמן באותה עת ערוכות בעמדות התקפה במסווה של תרגיל. למרות דיווחים מודיעיניים רבים נוספים ולמרות הצטברות מדאיגה של סימנים מעידים בכל סוכנויות המודיעין השונות של ישראל, שלפיהן הצטייר רושם ברור – מלחמה כוללת עומדת לפרוץ ביום הכיפורים – ראש אמ”ן, אלוף אלי זעירא, והזרוע המחקרית שלו המשיכו להרדים את המערכת. על פי דוח ועדת אגרנט, שבדקה גם את התקופה שקדמה לפרוץ המלחמה, בישיבה שנערכה ב־3 באוקטובר אצל ראש הממשלה אמר ראש אמ”ן שהאפשרות שתפרוץ מלחמה נראית בלתי סבירה.
יהירות חסרת גבולות השתלטה על צמרת אמ”ן והשתלבה בזלזול העמוק שחשו צה”ל והחברה הישראלית כלפי הערבים, תחושה שגברה עוד יותר לאחר הניצחון המוחץ במלחמת ששת הימים. גם המערכת האקדמית והמומחים המקצועיים העצימו את התפיסה המוטעית ויצרו אווירה אינטלקטואלית ופסבדו-מקצועית שקבעה כי אין בכוחם של הערבים לצאת למלחמה וכי הכוח הסדיר וחיל האוויר הישראלי יבלמו בכל מקרה כל מתקפה. עמדת אמ”ן אומצה ביתר קלות גם על רקע העובדה שכמה חודשים קודם לכן, במאי, כשהתקבלו ידיעות על מלחמה צפויה, ההערכה החד-משמעית ששללה ידיעות אלה התבררה כ”צודקת”. אבל ראש אמ”ן ומחלקת המחקר טעו פעמיים, ובדיעבד התברר שהמצרים והסורים התכוונו ככל הנראה לפתוח במלחמה כבר במאי, אלא שהחליטו לדחות אותה לאוקטובר. בדוח ועדת אגרנט, בהתייחסות לראש אמ”ן, אלוף אלי זעירא, נאמר ש”הוא אימץ לעצמו את הקונספציה, שבנוקשותה המיתה את הפתיחות הדרושה והנכונות להתמודד תמיד מחדש עם המידע שזרם אל אמ”ן והוא אף תרם לחיזוקה”. אחד מבכירי מערך האיסוף של אמ”ן, קצין בדרגת תת-אלוף, קרא לכך “נעילה מוחית” וקבע כי שערי התבונה והאחריות אצל בכירי המעריכים באמ”ן היו נעולים. יום לפני המלחמה הוא דיבר עם ראש חטיבת המחקר ואמר לו, “עזוב את עניין התרגיל [המצרי], אין כזה.” בדיעבד הוא כינה את ראשי חטיבת המחקר באמ”ן “חולי רוח” ו”דילטנטים מודיעיניים”.
באותו יום חמישי הצטברו עוד ידיעות מהשטח, ובהן פינוי מבוהל של משפחות היועצים הסובייטים ששהו בסוריה ובמצרים באמצעות רכבת אווירית של שישה-עשר מטוסים, כולל מטוסי אנטונוב בעלי קיבולת של 400 נוסעים. תצלומי האוויר של חיל האוויר הראו שהיערכות החירום של הצבא המצרי היא חסרת תקדים: בתוך עשרה ימים גדל מספרם של קני הארטילריה בקו החזית מ־800 ל־1,000, חמש דיוויזיות חיל רגלים תפסו מערכי חירום והיו בתקן מלא, מאחורי הרַמְפּוֹת המיועדות לירי טנקים חנו הטנקים עצמם, ולאורך התעלה נראו ריכוזים של ציוד צליחה וגשרים.
הידיעות החדשות שינו מעט את גישת צה”ל, וביום שישי בבוקר התכנסו הרמטכ”ל, שר הביטחון וראש אמ”ן אצל ראש הממשלה. הרמטכ”ל הכריז על כוננות גבוהה בצבא הסדיר ועל ביטול חופשות בעיקר בחיל השריון ובחיל האוויר. אבל יום לפני המלחמה עדיין הייתה ההערכה חדה וברורה: אין מדובר במלחמה. בשעה אחת-עשרה וחצי כינסה ראש הממשלה את השרים שנמצאו בתל אביב. הרמטכ”ל דיווח כי למרות ההערכות אין סבירות למלחמה, אם כי אי אפשר לומר שהצד השני אינו מתכוון לעשות זאת, ולכן ננקטו כל אמצעי הכוננות למעט גיוס מילואים. הוא הוסיף שבמקרה של כוונה למלחמה יהיו לצה”ל אינדיקציות וידיעות מקדימות.
תחושת הביטחון העצמי המופרז של צמרת צה”ל ושל מערכת הביטחון הובילה למסקנה המוטעית שכוחות הסדיר הישראלי בגזרת רמת הגולן ותעלת סואץ, לצד מעט ארטילריה וחיל האוויר – שבסופו של דבר התקשה לפעול בחזית בגלל מערך טילי הקרקע-אוויר של האויב – יבלמו כל התקפה משולבת של מצרים וסוריה בכל מִתאר אפשרי. מפרוטוקולים של דיונים שנערכו אצל ראש הממשלה גולדה מאיר מיד לאחר פרוץ המלחמה, ואשר נחשפו לאחרונה, עולה בין היתר תמונת ההתפכחות הקשה של מובילי הקונספציה היהירה. ביום ראשון, 7 באוקטובר, בשעה שלוש בערך, כעשרים וארבע שעות אחרי שפרצה המלחמה, אמר דיין לגולדה, “לא הערכתי די את כוח האויב, את המשקל הלוחמני שלו, והגזמתי בהערכת הכוחות שלנו וביכולתם לעמוד. הערבים לוחמים הרבה יותר טובים מאשר קודם. יש בידיהם נשק רב; הם פוגעים בטנקים שלנו בנשק אישי.” אחר כך הוסיף, “לי הייתה הרגשה שנדפוק אותם במעבר. הייתה לנו הערכה המבוססת על המלחמה הקודמת, והיא לא הייתה נכונה. לנו ולאחרים הייתה הערכה לא נכונה על אשר יקרה בשעת ניסיון הצליחה.” בדיון שנערך בבוקר 9 באוקטובר אמר דיין לראש הממשלה: “הרבה אמיתות שלנו נתבדו:
- ההנחה שנוציא [את] סוריה מהמלחמה בחצי יום מהאוויר;
- הערכות המודיעין. ייכנסו למלחמה או לא. איך יילחמו וכו’;
- ההנחה שאם יקימו גשרים, אנו עם השריון נכה בהם. אנו יודעים איפה הם עושים את הגשרים ואין אנו עושים להם כלום.
גם אלוף פיקוד הדרום, שמואל גורודיש, נאלץ להודות בעדותו בוועדת אגרנט: “לא העליתי בחלום שאנחנו לא נצליח לעצור אותם על קו המים או שניים־שלושה קילומטרים אחרי קו המים [עם הכוחות הקיימים]. מה קרה למעשה? לא רק שלא עצרנו אותם על קו המים, ניסינו עם אוגדה שלמה לעשות התקפת-נגד ולא הצלחנו.” בעוד שדיין היה הדמות המרכזית שיצרה את התמונה המעוותת של עוצמה צבאית ישראלית ששום צבא ערבי לא יעז להעמיד אותה בניסיון, ואפילו האמין בכך, אלוףגורודיש היה הדמות שגילמה את התופעה ביומיום. אפשר להאשים אותו בשיתוף פעולה עם מציאות מתהווה, אבל האמת היא שהיה תוצר של נסיבות בחברה הישראלית, שעברה ממצב של חשש קיומי של חברה שעדיין חיה את אימי השואה, אל מצב צבירה חדש של תפיסתה את עצמה כמעצמה צבאית ששום משימה אינה גדולה מכפי כוחה.
כשגורודיש סיים את דבריו הביט באורי, שהיה אז כבן 16, ואמר לו בנימה שלא הותירה מקום לוויכוח, “אז אתה הולך לשריון.” באותו ערב לא התייחסנו לזה ברצינות, אבל כעבור שנתיים, כשהתגייס – לשריון, כמובן – הבנו שמבטו של אלוף-משנה שמוליק עשה את שלו גם הפעם
דרכו של גורדיש, ילד הפלא של צה”ל – הקצין שהוביל את חטיבה 7 “חשוף בצריח” בקרבות רפיח והג’יראדי במלחמת ששת הימים, בחור הישיבה שנעשה לגנרל ידוע בעולם – אל ראש הפירמידה, נראתה סלולה ובטוחה. הסימנים המתריעים כבר היו אמנם גלויים לעין, אבל מי רצה לקרוא אותם? הוא פעל על פי כללי פולחן האישיות של הגנרלים, נהג במכונית מפוארת שעל פי השמועה נלקחה שלל ברצועת עזה ונצבעה בצבעי צה”ל, ובדומה לאלופים נוספים התחיל לפקוד מסיבות במועדוני לילה, להתחכך באושיות חברתיות בדמות עיתונאים ואמנים, להיראות במקומות בילוי שונים בתל אביב, לעשן סיגרים ולהסתופף בחברתה של אצולת הממון הישראלית באותה עת. כמו אריאל שרון, הוא עסק בארגון חצר ביזנטינית של אנשי שלומו, שהוסיפו וניפחו את המיתוס של “אלוף-משנה שמוליק”. אמרו עליו שהוא תותחן הטנקים הטוב ביותר בצה”ל, שמאז בר-כוכבא לא קם לעם ישראל מצביא כמוהו, שהוא מכה חיילים סוררים אבל מקיים בעצמו כל מה שדרש מהם, וכי אומץ הלב והביטחון העצמי שבורך בהם מספיקים לחטיבה שלמה. הוא המפקד שאמר בקשר לאחד מקציניו את המשפט המיתולוגי, “סוף שלך לפני סוף שלי סוף שלך, סוף!” אפילו דיין, החסכן במחמאות, כתב בזיכרונותיו על ביקורו בחטיבה של גורודיש ערב מלחמת ששת הימים, “ממש תענוג.” הכול היה חלק מתהליך שהתחיל לכרסם בחברה הישראלית בעקבות המלחמה והתאפיין בשחצנות, ביוהרה, בכוחניות, בזלזול מופגן בערבים, בעיוורון מדיני, בחירשות מודיעינית וצבאית, בשאננות ובניסיונות לפרוט את הניצחון למטבע קשה – כול מה שהביא לחטא ההיבְּריס שהוגש לפירעון ביום הכיפורים 1973.
בניסיון להבין את חידת גורודיש הלכתי אצל אחד הקרובים שבמקורביו, מי שהיה ראש הלשכה שלו, שמוליק זהר. ביקשתי שיסביר לי מה היו התכונות שהובילו את גורודיש לכישלון הגדול ולהידרדרות האישית שלאחריו. זהר, שהיה צמוד לגורודישבמשך כל מלחמת יום הכיפורים וליווה את הגנרל המוכה גם בחודשים שלאחר המלחמה, היה סבור שכדי להבין את האיש יש להכיר את הצד המוצנע באופיו, ובעיקר סממנים של חוסר ביטחון עצמי, לעתים על גבול רגשי הנחיתות, שאפיינו את האגדה בחיי היומיום. גורודיש ניחן בתכונות שעשו אותו לקצין מעולה: הוא היה ישר, אמיץ, אמין, קר רוח, מקצועי מאין כמוהו, מהיר מחשבה ותמיד בקי בחומר, והקפיד לעמוד באמות המידה הגבוהות שהציב לאחרים. אבל הפער, לדברי זהר, בין הדמות שחשף גורודיש כלפי פקודיו ומפקדיו לבין הערכתו העצמית היה רחב מדי. בינו לבין עצמו הוא היה רגיש מאוד ולעתים אף הגיע לכדי בכי. כדי להסוות זאת הוא נהג גינוני שררה, מנע כל ביקורת ובנה סביבו שריון עבה של מפגני ביטחון עצמי, עיסוק אובססיבי במשמעת, הקפדה חולנית על פרטים, קטנוניות, עיקשות ונטייה להשפיל את פקודיו, בכירים כזוטרים. כשהיה מפקד חטיבה, מפקדי הגדודים חששו לדבר איתו ישירות והכול עבר דרך ראש הלשכה. אפילו צורת ההליכה והעמידה שלו עוצבו באופן שיכסה על היותו נמוך קומה.
המסקנה של זהר הייתה שגורודיש היה מפקד אבל לא מנהיג, מקצוען אבל נטול חזון, וככל הנוגע למלחמה, תפקיד אלוף פיקוד הדרום היה מעבר ליכולותיו האמיתיות. זהר הסכים עם הקביעה שלפיה הבעיה העיקרית של גורודיש בימים הראשונים למלחמה הייתה שלא קרא נכון את המפה ולקה בחוסר ראייה כוללת של המתרחש בחזית. האלוף לא באמת ידע מה קורה בזירה שעליה הופקד, והאמת הייתה רק האמת על פי גורודיש. הזעקות הנואשות שנשמעו ברשת הקשר מהמעוזים שנפלו בזה אחר זה פשוט לא השתלבו בתמונה שצייר לעצמו, שלפיה לא היו קרבות היום הראשון אלא תקלה קטנה שתתוקן בתוך יממה, ואז קדימה, בחזרה אל היום השביעי של מלחמת ששת הימים. עודף האופטימיות הזה, לדברי זהר, היה חלק ממסך הפלדה שגורודיש הקיף בו את עצמו.
פעם, כחלק מתחקיר עיתונאי נרחב שערך אבא שלי לגיליון מיוחד של “דבר השבוע” לציון שנה למלחמת ששת הימים, ישבגורודיש על הספה בביתנו וסיפר באריכות את סיפורה של חטיבה 7 בקרבות המלחמה ההיא, מסיפורי הגבורה שנחקקו בזיכרון הקיבוצי של דור שלם. ישבתי מרותק. כשסיים את דבריו הביט גורודיש באורי, שהיה אז כבן 16, ואמר לו בנימה שלא הותירה מקום לוויכוח, “אז אתה הולך לשריון.” באותו ערב לא התייחסנו לזה ברצינות, אבל כעבור שנתיים, כשהתגייס – לשריון, כמובן – הבנו שמבטו של אלוף-משנה שמוליק עשה את שלו גם הפעם, מבט שהיה לשם דבר בעקבות המשפט המפורסם מהנאום שנשא במסדר הניצחון שלאחר מלחמת ששת הימים: “אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו.” אבל כשפגשנו אותו באקראי במסעדה ביפו, כחודש אחרי מלחמת יום הכיפורים, גורודיש הוא שהשפיל את עיניו ועשה כל מאמץ לחמוק מפנינו. היה קל יותר להישיר מבט אל המוות שהתלווה לניצחון המתוק ב־1967 מאשר אל השכול שהתלווה למחדל המר ב־1973.
גם במטכ”ל עדיין לא עיכלו את המצב המידרדר. חנוך ברטוב, שכתב את הביוגרפיה של דדו, מספר כי כשהלך הרמטכ”ל לביתו בערב יום הכיפורים, הוא התלבט “אם לא הגזמנו בהכרזת כוננות ג’ ערב יום הכיפורים. לא חשבנו שתהיה מלחמה”. תחושתו של הרמטכ”ל הייתה מבוססת, בין היתר, על הלקט המודיעיני האחרון שהפיצה חטיבת המחקר באמ”ן עשרים וארבע שעות לפני פרוץ המלחמה, ובו נאמר באשר לחזית המצרית כי על אף כל “הסימנים המעידים על יוזמה התקפית, הרי לפי מיטב הערכתנו לא חל שום שינוי בהערכת המצרים את יחסי הכוחות בינם לבין כוחות צה”ל. אי לכך הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש את הלחימה היא נמוכה”. לזה קראו בדיעבד “הקונספציה”.
בצהרי יום הכיפורים, בשעה שתים-עשרה, התקיימה ישיבת חירום של הממשלה בלשכת ראש הממשלה בקריה בתל אביב מתוך כוונה לאשר את הסיכומים שהתקבלו בישיבה בין שר הביטחון לראש הממשלה — גיוס מילואים והימנעות מיציאה למתקפת מנע. אבל גם אז, כאשר כל הפעמונים כבר צילצלו בקול גדול, כמעט אף אחד לא האמין שמדובר במלחמה, ואילו אלה שקיוו למלחמה בסתר לבם האמינו שמדובר בהזדמנות נוספת “לשבור לערבים את השיניים” ו”ללמד אותם לקח”. גם בממשלה לא רצו להאמין שמצרים וסוריה יֵצאו למלחמה, וההנחה המקובלת י שהמצרים לא יתקפו בגלל יחסי הכוחות הצבאיים, ושסוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים.
בשעה שתיים בדיוק נפרצה דממת שידורי הרדיו של יום הכיפורים והושמעה הודעת דובר צה”ל: “עקב ריכוז כוחות צבאיים מצריים וסוריים… הוכרז בצה”ל מצב כוננות וננקטו אמצעי ההגנה הדרושים, כולל גיוס כוחות מילואים.” בשעה שתיים וחמש דקות, בעוד ישיבת הממשלה נמשכת, פתחו צבאות מצרים וסוריה במלחמה. ברחבי הארץ הופעלו צופרים, וסירנות עולות ויורדות נשמעו בכל מקום, אבל ישיבת הממשלה נמשכה כאילו לא אירע דבר, וראש הממשלה עדיין דיברה על אפשרות למלחמה בשעה מאוחרת יותר באותו היום ועל פגישת ממשלה נוספת אחר הצהריים. בשלב מסוים התייחסה גולדה לצפירות ושאלה, “מה זה?” הקצרנית ענתה שהמלחמה כנראה התחילה, אמרה גולדה ביידיש, “רק זה חסר לי.” באותו הרגע נכנס המזכיר הצבאי ועִדכן אותה שמטוסי האויב פתחו בהתקפה.
גם במטכ”ל שררה הפתעה רבה. קצין מודיעין בדרגת אלוף-משנה, שהוזעק למשרדו כמה שעות קודם לכן, פנה אל אחד מפקודיו בשאלה, “מה פתאום עושים ניסוי צופרים ביום הכיפורים?” במקומות אחרים, כולל בסיסי צה”ל, היו משוכנעים שאירעה תקלה וכי הסירנות הופעלו בטעות. ההפתעה הייתה מוחלטת והתגברה והלכה ככל שהגיעו הדיווחים הראשונים מהחזית, שהובילו למסקנה ברורה: המצרים והסורים מנצחים את צה”ל.
על פי התוכנית, שהייתה זה זמן רב בידי צה”ל הודות לעבודה איסופית מוצלחת של מודיעין לפני המלחמה, נפתחה המתקפה בהרעשה ארטילרית ובתקיפה אווירית, ושתים-עשרה דקות אחר כך התחיל הצבא המצרי לצלוח את התעלה בסירות וברכבים אמפיביים. אלוף פיקוד הדרום, גורודיש, שוחח באותה שעה בטלפון עם מפקד אוגדת סיני, אלוף אלברט מנדלר, ותיאם איתואת המהלכים הצפויים בשעות אחר הצהריים. על פי עדותו הוא אמר למנדלר, “אלברט, אני חושב שצריך להזיז את החטיבות, האם הן זזו?” התשובה הדהימה אותו: “כן, בטח שצריך, כי [עכשיו] מפציצים את רפידים…”
האמת צריכה להיאמר – ההכרה באפשרות שבאותו יום תפרוץ מלחמה לא חִלחלה למערכות השונות. הקונספציה של “סבירות נמוכה” שלטה בכל שכבות הפיקוד הצבאי ובכל מוקדי קבלת ההחלטות. בפיקוד הדרום, למשל, תורגלה בעברתוכנית מגננה, “שובך יונים”, שנועדה לספק מענה לתרחיש דומה. הכוחות היו אמורים לתגבר את המעוזים, לתפוס את המעוזים הריקים, לפרוס יותר מעשר סוללות ארטילריה קרוב לתעלה, לקדם את כל הטנקים של אוגדת סיני הסדירה ולחזק את הקו בחטיבת צנחנים. אבל מה שנעשה היה, במקרה הטוב, מודל מצומצם עד מאוד של התוכנית, וגם הוא התבסס על ההנחה שהמלחמה תפרוץ בשש בערב. בפועל, הטנקים לא נשלחו למעוזים, והטנקים שהיו אמורים להתקדם לא יצאו לדרך אלא לאחר שפרצה המלחמה. במילים פשוטות, קו המעוזים על התעלה היה פרוץ לחלוטין. בפרוטוקולים של ועדת אגרנט אומר אלוף פיקוד הדרום שלא הזיז את חטיבות השריון כדי לא להקדים ולחשוף לעיני המצרים את ריכוזי הטנקים של צה”ל ואת תנועותיהם, שמא ישפיעו על התוכניות המצריות. לכן החליט שיתפוס את הקו רק שעה לפני שעת השין, שהייתה מבחינתו השעה שש בערב. גם הוא הבין מה קורה רק כשהאש ניתכה על כוחותיו. לשאלת חברי הוועדה במה שגה, לדעתו, הוא השיב, “אני האמנתי שבשש תתחיל מלחמה. האמנתי פעמיים: האמנתי ביום שישי שבשבת לא תהיה מלחמה; האמנתי בשבת שתהיה ותתחיל בשש בערב.” הוא הוסיף גם ש”המערכת לא הייתה מוכנה מבחינה קרקעית”.
נוהל הקרב בסיני החל כבר בבוקר ברענון פקודות ההגנה והמתקפה. שעת השין נקבעה כאמור לשש בערב. עניין השעה מעניין בזכות עצמו. סוכן המוסד אשרף מרואן דיבר על אור אחרון ולא נקב בשעה מדויקת, והתרגום הישראלי היה שש בערב, אם כי באותם ימים החלו הדמדומים עוד לפני חמש וחצי. אחר כך התברר שהמצרים אמנם רצו לפתוח באש בשעה זו, מאחר שבמתקפה ממערב למזרח הייתה השמש מסנוורת את כוחות צה”ל בתעלה. האינטרס הסורי היה הפוך, לפתוח במלחמה עם הזריחה כדי לרכוש יתרון דומה על צה”ל במתקפה ממזרח למערב ברמת הגולן. הפשרה הייתה שאף אחד מהצבאות לא יזכה ליתרון, וכי המלחמה תיפתח בשעה שתיים בצהריים.
אחרי קבוצת הפקודות האוגדתית כינס מפקד חטיבה 401, דן שומרון, את מפקדי הגדודים לתדרוך אחרון. אורי פונדק, קצין המבצעים של גדוד 46, התלווה למג”ד לקבוצת הפקודות, שכן היה מופקד על תיאום הפקודות והעברתן לדרג המפקדים בפלוגות. כמה חודשים קודם לכן הוא קוּדם לתפקיד הזה אחרי שהיה מפקד מחלקת טנקים בגדוד. אלה שסיימו עמו את קורס הקצינים לא התפלאו על שהיה הראשון ביניהם שקוּדם.
