אל"ם טוביה רביב ז"ל
טוביה רביב ז"ל (21 באוגוסט 1934 – 24 בינואר 2023), שהיה מפקד חטיבת השריון 600 במלחמת יום הכיפורים, היה אדם מיוחד. ממש לא מפקד שריון קלאסי, קשוח ובעל הדרת פנים וקומה של מפקד קשוח, אבל אדם שכול החיצוניות "החסרה" לא הפחיתה במאום מדמותו אצל כול מי שהכיר אותו.
סא"ל (במיל') ד"ר עֹפר דרורי
לא הכרתי את טוביה בעת שהיה מפקד בשריון אלא רק שנים רבות לאחר מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1997 פרסם טוביה את ספרו "היוגוסלבים", על קורות העלייה המיוחדת הזו בשנות התשעים של המאה הקודמת בארץ. כתבתי על הספר דברים שמדברים בעד עצמם על טוביה האיש גם כיום:
"ראשית אומר שאני מצטער שהספר הנדיר הזה לא הגיע לידי בשנים שנכתב, לא רק בגלל היותו ספר אישי ומקסים אלא גם בגלל שהוא הראשון שמאיר את עיניי למלחמה שהתרחשה ביוגוסלביה בשנות התשעים, שאנו כאן בארץ שמענו רק שמץ ממנה, ומה ששמענו לא הבהיר דבר.
אל"ם טוביה רביב ז"ל
רביב שהיה אל"ם במילואים ומפקד חטיבה 600 במלחמת יום הכיפורים, החליט לאחר שנים רבות בצבא לחזור ולהיות חייל "פשוט" כלומר לעשות את הדברים בעצמו ללא צי של עוזרים או פקודים, ללא נהג או מזכירות וללא שאר סממני המעמד, שמן הסתם הורגל להם בשירותו הצבאי, ובחר להיות פעיל עלייה במחלקה לעלייה של הסוכנות היהודית. בגלל מוצאו והיותו דובר כמה שפות, שהיו נהוגות בקרב העמים השונים שהרכיבו את יוגוסלביה לשעבר, הוא נבחר לשרת בארצות אלה. משימתו המרכזית הייתה להעלות לארץ את יהודי מדינות סרביה, בוסניה הרצגובינה, מונטנגרו, קרואטיה וסלובניה.
הספר מתאר את החוויות האישיות של רביב, שבחמש השנים האלה פעל בשטח כמעט עצמאי לחלוטין, החל בנהיגת רכבו הפרטי מאות קילומטרים מדי יום בכבישים הרריים ומושלגים, טיפול אישי והיכרות אינטימית עם כול משפחות העולים, מילוי של הטפסים הנדרשים על ידם, שליחתם בפקס בשעות הלילה המאוחרות שבהן קווי הטלפון היו יותר פנויים ועוד ועוד.
הספר מביא מידע שלהערכתי חסר למרבית תושבי ישראל על הקרבות ביוגוסלביה, הבנה "מי נגד מי", כיצד הידרדרו יחסיהם של חברים ושכנים בחלקיה של יוגוסלביה לשנאה תהומית ביניהם, וכמובן את סיפור עלייתם המופלא של הקהילות היהודיות בארצות אלה, ברובן בטיפולו האישי של רביב.
בספר יש גם פרקים מצחיקים, אחרים שמרגיזים ויש בהם גם מעלי דמעות.
ניכר שהכותב הוא אדם במשמעות המלאה של המילה".
במסגרת עיסוקי כמנהל אתר הגבורה המביא מידע על מקבלי צל"שים ועיטורים מאז קום המדינה, גיליתי כי טוביה רביב הספיד את עוזי בר-צור (בעל עיטור הגבורה ממלחמת סיני) שהיה חייל שלו. טוביה כמו טוביה לא רק דיבר על חיילים וקרבות אלא על בני האדם. אביא בקיצור דברים שאמר טוביה רביב על קברו של פקודו עוזי בר צור:
נפגשנו לפני 57 שנים בנסיבות משונות. באמצע מבצע "קדש". אני מפקד פלוגה מובילה שהטנק שלו נפגע מפגז של תותח נ"ט, פצוע קשה מאד, עומד חסר אונים בשדה הקרב המכוסה באש שטוחת-מסלול וגם תלולת-מסלול של האויב, ואתה "אזרח" (לא מגויס כלל) שבא עם משאיתו כדי לשמור עליו, אך בעת שראית שהולכים להילחם, עזבת את המשאית ודרשת להשתתף באופן פעיל בקרב.
קיבלת ג'יפ אזרחי מגויס והפכת לנהג ג'יפ, לא מוגן, שביוזמתך האישית בלבד, מתרוצץ בשדה הקרב ומפנה עשרות פצועים, בדהירה בין הפגזים, וכך הגעת אליי. אני שחור מהפיצוץ בטנק שלי, ולמזלי אחד מחברינו, שישב בין הפצועים הרבים על הג'יפ, הכיר אותי וצעק לך "עצור, זה טוביה". ואתה עצרת לשנייה עד שקפצתי על הגלגל הרזרבי שהיה מורכב בצד הרכב, בשכיבה על הבטן, הידיים והרגליים נגעו בקרקע כמעט, ואחד מהפצועים על הג'יפ תופס לי בחגורה שלא אפול מהגלגל. ואתה ממשיך בדהירה עד התאג"ד. אחרי שהורדת אותנו, חזרת מיד לסיבובים נוספים עד שחטפת צרור כדורים ברדיאטור והג'יפ שבק חיים. הסתכלת סביבך וגילת לא רחוק ג'יפ צבאי בשטח, של סגן מפקד החטיבה (חטיבה 27), סא"ל ברוך ברלב (בורקה) שעמד כמה מטרים בצד הג'יפ וצפה במשקפת על הקרב. אתה "השאלת" – גנבת – ממנו את הג'יפ מבלי לבקש את הסכמתו, כדי שתוכל להמשיך לפנות פצועים. הסמח"ט השתולל מכעס והבטיח להעמיד אותך לבית דין צבאי, אך אחרי ששמע על מעשיך, בית הדין הצבאי הפך להמלצה חמה מכול החטיבה להעניק לך את אות הגבורה.
טוביה סיפר על מעשה גבורה נוסף של בר-צור אחרי שפלוגתו של בר-צור נותקה בסוף המלחמה מכוחותינו, עם מ"פ הרוג, עם פצועים וללא תחמושת ואספקה, תחת אש מצרים ואמר:
"…כמה פעמים ירו עליך מהצד השני של התעלה ולא פגעו. עברת כ-28 ק"מ בהצלחה. כ-2 ק"מ לפני מקום כוחותינו, פגעו המצרים במנוע של הזחל"ם שלך. מהפגיעה גם אתה נפגעת בכתף וגם מרסיס קטן שחדר לראש. ואתה פצוע הלכת עוד 2 ק"מ ברגל עד לכוחותינו, שם לקחת זחל"ם תקין וחזרת עם עזרה לזחל"ם שלך הפגוע. העברתם את כול האספקה העמוסה ודאגת שזה יגיע לפלוגה, והשלמת לעשות, בעודך פצוע, את מה שלקחת על עצמך. אני המלצתי להעניק לך את אות הגבורה בפעם השנייה".
מסתבר שעוזי איחר לוועדה כחצי שעה בגלל תאונת דרכים שחסמה את הכביש. חברי הוועדה נפגעו כפי הנראה מהאיחור ולא הסכימו לדון בהמלצה וכך אבד לישראל חייל עם שני עיטורי גבורה (מצב שלא קיים מאז קום המדינה ועד היום).
סיים טוביה רביב את דברי ההספד שלו באומרו:
"בהמשך, במבצע כראמה, שוב ישבנו יחד על זחל"ם הפיקוד שלי, שנפגע מטנק פטון ירדני, מזרחית לכביש הבקעה הירדני. שנינו יצאנו מפגיעה זו עם שריטות קלות בלבד, הסתתרנו בערוץ קטן כיוון שהמשיכו לירות עלינו, והרגענו את שלושת הפצועים קשה שהיו עמנו, עד שבא לחלץ אותנו גד מנלה (ז"ל). ברגע שהוטל עלי כמפקד חטיבה, להקים את חטיבה 600, אתה היית בין הראשונים שהועברו לחטיבה, וכך היינו שוב יחד במלחמת יום הכיפורים, בחווה הסינית, במבצע הצליחה, בהרחבת ראש הגשר, בקרבות קשים ביותר.
אם מדברים על חטיבות ואוגדות, ועל עשרות מטוסים ומאות טנקים, אז מגוחך אולי לומר, אבל כך אני מרגיש: "בלעדיך ביטחון המדינה נחלש וחסר בו טיפ טיפה ממה שהיה עִמך"!
אתה כבר חסר לי מאוד מאוד, ואתה חסר למשפחתך ולכול עם ישראל!
עם ישראל זקוק לרבים רבים כמוך, עם הגנים שלך.
כאחד שהייתה לו הזכות הגדולה להיות מפקדך בכול תקופת המילואים של חייך, הרשה לי להביע את הערכתי הרבה אליך, בהצדעה צבאית.
יהי זכרך ברוך!"
במלחמת יום הכיפורים: עוזי בר-צור מימין וטוביה רביב במרכז
וכמאמרו של טוביה רביב על קברו של עוזי בר-צור אומָר:
טוביה, עם ישראל זקוק לרבים רבים כמוך עם הגנים שלך.
יהי זכרו של טוביה רביב, ברוך
טוביה רביב, מפקד חטיבה 600 שהייתה מצויידת בטנקי מגח 6א חדישים, בנגמ"ש הפיקוד שלו
על עיטור הגבורה של עוזי בר-צור ראו בגיליון 8 של "שריון" להלן, מעמוד 40:
