רס"ל (במיל') דוד בקר
צילום הכותרת: מימין, גידי כפיר-אל מ"פ "ומפיר" ומשמאל, יניב טמרסון ז"ל בתמונה האחרונה שלו. צולם במגנן בלבנון. צילם: רון ויינריך
בתחילת קיץ 2006 הייתה פלוגת "ומפיר אימפריה" מגדוד 52 באימון טנקים ברמת הגולן. מטרת האימון הייתה לשמור על כשירות טנקאית בין קו חי"ר אחד למשנהו ביהודה ושומרון. למרות הציפייה המסוימת בהפעלה מבצעית, אף אחד לא חשב שטנקי הפלוגה ייכנסו בתוך זמן קצר למלחמה בארץ אחרת. שטח האימונים היה חם ונלחמנו בעיקר נגד הדליקות שהתלקחו מירי הפגזים והמא"גים. האימון התקדם כמתוכנן, ביצענו תרגילי צוות, מחלקה ופלוגה והתכוננו לקראת התרגיל הגדודי. אך למציאות היו תכניות משלה, שונות מאלה ששיערנו לעצמנו. את הזיכרונות מאז כתבתי זמן קצר אחרי המלחמה.
ב-25 ביוני נחטף בדרום גלעד שליט על ידי מחבלים והצבא התחיל להתכונן למבצע ברצועת עזה. הגדוד היה בכוננות הקפצה לדרום. אחרי המתנה דרוכה של כמה ימים נשארנו ברמה והאימון המשיך. בבוקר יום רביעי, 12 ביולי שמענו קולות נפץ רחוקים מכיוון צפון-מערב, והטלוויזיה שהייתה פתוחה במועדון הפלוגתי בישרה על חילופי אש בגבול ישראל לבנון ועל נפילות קטיושות ופצמ"רים על היישובים בגזרה. אט אט וככול שהתמונה התבהרה החלו להגיע פרטים על חטיפה נוספת של חיילים. היו אלה חיילי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר זכרם לברכה, שבאותו בוקר יצאו לסיור אחרון בקו, באזור זרעית. גופותיהם הוחזרו לקבר ישראל רק כעבור שנתיים שבמהלכן לא היה ברור אם נחטפו חיים או מתים.
גידי כפיר-אל המ"פ כינס אותנו ואמר שהפעולה הזאת של חיזבאללה תגרור כנראה הפעלה של הגדוד. הפלוגה עברה לנוהל הקפצה. התחלנו להכין את הטנקים על פי נהלי לבנון, דאגנו לכול הזיווד, מילאנו את בטן הטנקים בתחמושת, סיימנו טיפולים אחרונים ומתח רב ניכר בקרב המפקדים והלוחמים. היה זה כתוצאה מאי-הוודאות לגבי העתיד הקרוב. הרבה דברים לא היו ברורים, והכניסה ללבנון נדחתה כול פעם מחדש. היינו ב"ערפל קרב". באותו יום התקיימה שיחת מג"ד שבה הוא הסביר לנו פרטים כלליים על ההקפצה. כמה אנשים בפלוגה שמחו שיש סוף כול סוף הפעלה, אך אני לא הרגשתי כך. חששתי מהעתיד לבוא, כי כבר אז ידענו שחיזבאללה הוא אויב מסוג אחר, לא כמו הפח"ע העממי של הפלסטינים, שאיתו היה לנו קל להתמודד. עלינו על טיולית ועשינו דרכנו לנקודת כינוס בקיבוץ בית הלל, שם ראינו לראשונה את הקטיושות השורקות שחלפו מעלינו בשמים כמו כוכבים נופלים.
שהינו שם כיומיים עד 14 ביולי והיינו מרוכזים במקלט של הבסיס, שומעים את ה"בומים" שהלכו והתקרבו מלוּוים בשריקות של קטיושות שנפלו מסביב לקיבוץ. באותו יום חילקו את צוותי הפלוגה במוצבים לאורך גבול הצפון, כול צוות יחיד או שניים-שלושה היו צריכים לתגבר מוצב. בשעות הערב יצאנו לדרך לאחד המוצבים באזור הקיבוץ משגב עם. הנסיעה לא הייתה ארוכה מדי, אך היה מייאש לראות את הכבישים הריקים ואת קריית שמונה נטולת החיים. הגענו למוצב בסביבות חצות והמט"ק דור אנטיקנט דיבר איתנו על המוכנות לפעילות, על הרצינות ועל המבצעיות שאנחנו נדרשים להפגין, וכמובן הביע כמיהה שכול העניין יגמר כמה שיותר מהר. באותו מוצב התארחנו אצל הפלוגה המסייעת של גדוד הנח"ל 50. כבר באותו הלילה היינו צריכים לצאת לפעילות, כנראה מארב על גדר המערכת, אך היא בוטלה בגלל התרעות רבות על מטענים והיתקלות של דחפור די-9 במטען רב עוצמה, שלמרבה המזל לא גרם לנפגעים מכוחותינו. באותה יממה ישנתי 17 שעות והתעוררתי בצהריים למחרת, זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתה לי שינה טובה במלחמה הזאת.
השהות שלנו במוצב התחלקה בין הטנק לבין המקלט, בגלל הסיכון מנפילת פצמ"רים. הפעילות שלנו ת"פ המסייעת לא הייתה קשה במיוחד, והתבטאה בעיקר בעלייה לעמדת אש במרחק קצר מהמוצב, ובירי על כמה מטרות ובהן מוצב חיזבאללה ועל צמד בניינים רבי קומות בכפר לבנוני סמוך, שנחשדו כי יש בהם נוכחות של מחבלים. החי"רניקים חשבו שהטנק מסוגל לכול ויכול "להוריד" כול מטרה בכול טווח, ולכן הקפיצו אותנו בכול חשד. לי זה נראה לפעמים כמו סתם בזבוז של פגזים, למרות שהיה גם סיפוק מסוים בפגיעה במטרות בטווחים של 3-2 קילומטרים. מי שהיה תותחן טנק יודע שהכי קל "להוריד" מטרות בירי מעמדה סטטית.
תוך יומיים התחלנו בנוהל ידוע בגבול הצפון שנקרא "כוננות עם שחר". הצבא חשב שדווקא בשעות הבוקר המוקדמות, במעבר בין לילה ליום, ינצלו לוחמי החיזבאללה את חוסר הערנות של כוחותינו לביצוע התקפה. מבחינתנו זה היה לקום בסביבות 4 בבוקר, לשבת בטנק ערניים ולהאזין בקשר להמשך פקודות. בכוננות הראשונה החמ"ל של המסייעת שכח מאיתנו וישבנו רדומים בטנק כ-4 שעות. זו הייתה השגרה היומית שלנו. בשלב מסוים החלטנו ששניים מהצוות יישארו בכוננות בטנק והשניים האחרים ישהו במקלט שבמוצב. באותם ימים המשכתי לחורר את צמד הבניינים ואף פגעתי בנגמ"ש לבן של האו"ם, שככול הנראה עבר לידי חיזבאללה. האירוע הקשה הראשון במלחמה התרחש ב-24 ביולי כאשר טנק המג"ד עלה על מטען באזור בינת ג'בייל, והתותחן קובי סמילג נהרג, לכוד בצריח שהתפרק מהתובה. שאר חברי הצוות, חברינו הוותיקים לפלוגה, נפצעו בדרגות שונות. מאמצי החילוץ של קובי לא צלחו בגלל הירי הכבד על הכוחות באותו מקום. באותו יום בפלוגה המקבילה חוד החנית נהרג מ"מ צעיר ומבטיח בשם לוטן סלווין מפגיעה של נ"ט. אלירן נחום הטען ואני היינו ליד הטנק כאשר בישרו לנו את הידיעות הקשות. שנינו בכינו והתכנסנו בתוך עצמנו. רצינו להגיע להלוויה של קובי, אך זה לא התאפשר, מה שהגביר עוד יותר את העצב בצוות. הבנו כמה קשה יכולה להיות המלחמה, וכי לאף אחד אין "תעודת ביטוח" והזדמנות שניה. מנטלית, באותו רגע התבגרנו ונהיינו מפוכחים יותר.
בשבוע השני במוצב הצטרף אלינו טנק ג' של הפלוגה. מט"ק הטיפולים היה חברי יניב טמרסון שהגיע רק לפני כמה שבועות לפלוגה מקורס המפקדים. עשינו מסלול יחד בפלוגות מקבילות, הוא היה בחור טוב ותמיד היה לנו על מה לדבר. יניב הגשים מבחינתו חלום להגיע מחיל החימוש ליחידה קרבית ורצה מאוד לפקד על טנק בפעילות מבצעית. הוא פנה שוב ושוב למ"פ לקבל צוות משלו ונענה שזה יקרה. יניב היה בן משק מציפורי והשירות בטנקים התאים לו כמו כפפה ליד. הוא התרגש לשמוע כאשר חבר של המשפחה כתב עלי ידיעה קצרה בעיתון "וסטי", וסיפר שגם סבא שלו היה לוחם בצבא האדום והוא הלך בעקבותיו.
באותו שבוע זכינו להתכבד בביקורם של המח"ט ושל אביגדור קהלני, מה שדי ריגש אותי. זמן קצר לפני המלחמה סיימתי לקרוא את הספר "עֹז 77", ספרו המפורסם של קהלני, וכעת זכיתי לפגוש את גיבור הספר. המח"ט הציג את הצוות שלי כ"ספרא וסיפא", והשריונר הוותיק ממלחמת יום הכיפורים חייך והסכים. חבר של המשפחה הגיע לשערי המוצב, צילם אותי ליד הטנק והביא לי קצת צ'ופרים. אלה היו התמונות היחידות שלי מהמלחמה, קיוויתי שלא יגיעו לעולם לעיתונים. באותה תקופה כמעט כול הטנקים של הפלוגה כבר נכנסו לפעילות כזו או אחרת ללבנון, ולנו לא התאפשר להתאחד עם שאר החברים. בקשותינו התממשו לאחר מאמצי המ"פ והמג"ד, רק בשבוע השלישי במוצב. צוות אחר מגדוד 46 החליף אותנו, והטנק שלנו הועלה על מוביל בדרך למוצב באזור קיבוץ יפתח שנמצא בדרום רכס רמים שבאצבע הגליל.
לפני שעזבנו אני זוכר רגע אחד מיוחד ונדיר. ניגשתי לאחד הטנקים של גדוד 46 והתחלתי לשוחח עם מישהו שעלה על סרבל והיה עבדקן. "תגיד, אתה בייניש (בן ישיבה)?" שאלתי אותו. "לא, אני מ"פ", הוא ענה לי. רק אחר כך ראיתי את דרגות הסרן שעל כתפיו. היה זה בניה ריין, שחזר בדיוק מחו"ל כדי להצטרף לחבריו במלחמה. כמה דקות אחר כך ראיתי אותו מעביר תדריך לצוותו. עמדו שם המט"ק אורי גרוסמן, בנו של דוד גרוסמן הסופר המפורסם, אלכס בונימוביץ' שעשה איתי מסלול בפלוגה מקבילה והיה מט"ק, ואדם גורן שהיה טען. הצוות המיוחד הזה תגבר את הגדוד בשלל משימות ולא שב. באחת מהן הוא נפגע מטיל נ"ט שפוצץ מארזי תחמושת בטנק וכול אנשי הצוות נהרגו. לאחר המלחמה הוענקו לכולם צל"ש אלוף.
בדרך ראינו את הכפרים הלבנוניים השרופים, את פגזי הארטילריה שחלפו מעלינו לכיוונם, ומאות דונמים שרופים של יערות בשטחנו. הגענו למוצב שדמה למקלט אחד גדול. הטנקים התמקמו במעין חניון מחוץ למוצב והתערבבו עם כלי הרכב שבאו והלכו. הצפיפות הייתה רבה. באותו ערב כבר הגיעו פקודות המבצע: טנקים של הפלוגה מיועדים לפעול בגזרות הכפרים מוחביב, מיס אל-ג'בייל ובליידא, שנמצאים כמה קילומטרים מהגבול. הספקנו לאכול ארוחת ערב מאולתרת ועלינו על הטנקים לקראת יציאה. הכניסה ללבנון הייתה מסורבלת.
נערכנו בשיירת משוריינים, כאשר מלפנים היה דחפור די-9 או שניים, מאחוריו נגמ"שים, אחריהם הטנקים, ועוד נגמ"שים שסגרו את השיירה. הנסיעה אל מעבר לגבול הייתה איטית, מייגעת ונראתה ארוכה מהמרחק הקצר בפועל שאותו עברנו – לעיתים לא יותר מחמישה קילומטרים. כול כניסה התארכה ולפעמים יותר מיממה. עלינו על מוקש נ"א (נגד אדם) ליד גדר המערכת שלמזלנו לא ניתק את הזחל אך גרם בעיקר לעשן בצריח. האדמה בלבנון טרשית ומלאת בולדרים (סלעים גדולים), ייאמר לזכות הטנק שלנו והמיומנות של הנהג שהם שברו ג'עג'ועים (עקפו מכשולים) והדרך עברה יחסית חלק. לצוותים אחרים המזל פחות האיר פנים והיו פריסות זחל פנימיות רבות, מצב בו יש שבר בזחל, הוא נתקע ומשבית טנק. השבתה כזו הצריכה חילוץ.
הגענו למיס אל-ג'בייל, למעין נקודת תצפית, וכול הטנקים של הפלוגה התמקמו סביב הכפר. משום מה לא נכנסו לתוך הכפר וכך עמדנו כמעט לילה שלם. הישיבה המתמשכת בטנק, המתח והמחסור בשעות שינה היו לי קשים, אך מבחינה מקצועית ומבצעית השתדלתי לא לוותר לעצמי. היה לי ברור שאנחנו נמצאים בשטח אויב ויש עלי אחריות לחייהם של חבריי לצוות.
המבצע המוזר הסתיים ויצאנו להתרעננות והכנה לקראת הכניסה הבאה. בקבוצת הפקודות נאמר לנו שהמטרה הייתה להגיע עד ואדי סלוקי, לקראת המשך תנועה מערבה. הגענו לשם והדחפורים יצרו עבורנו מגנן של עפר. הייתה זו הזדמנות נהדרת לצאת מהטנק, לחלץ עצמות ולמתוח שרירים. קצין האג"ם של הגדוד ולוחמים נוספים אף ארגנו מקלחת מאולתרת עם ג'ריקן ושמפו. חיכינו לגדוד 605 של ההנדסה שיעביר אותנו לסלוקי, אך מסיבה לא ברורה הוא לא הגיע, והמתנו במגנן עוד כמה שעות. במקביל יצאו טנקים של הגדוד לחלץ פצועים של גולני בכפר סמוך. יצאנו חזרה לשטח ישראל וכעבור כמה ימים נכנס גדוד 9 כדי להשלים את המשימה שלנו. נודע לנו שהוא נקלע למארב טילים של חיזבאללה וכמה טנקים נפגעו, כולל טנק של מפקד פלוגה ל' שי ברנשטיין שנפגע מטיל "קורנט", ונהרג יחד עם שני אנשי צוותו: עמי משולמי הטען ועידו גרבובסקי התותחן ז"ל. "שייק'ה" ואנשי צוותו קיבלו צל"ש מפקד אוגדה.
בכניסה השלישית היינו כבר בתוך מיס אל-ג'בייל עצמו. נסענו לשם באור יום וכול הצוות חשש מאוד, כי היינו חשופים ונסענו במהירות הגבוהה האפשרית. ליווה אותנו טנק מ"מ 1 של הפלוגה, שאיתרע מזלו, ופרס פנימית בכניסה לכפר. הטנק הזה הפך במהלך הערב לעמדת אש נייחת, כאשר הצוות התפנה לטנק שלנו והמ"מ שמעון סבו תפעל לבד את הירי מהטנק וסייע בהכוונה ותצפית, ממש כמו יוסי לפר במלחמת ששת הימים. כמו כן היו איתנו טנק 3, ג' וטנק המג"ד. השהייה בכפר בשעות הצהריים הייתה שקטה ובעיקר סרקנו את הבתים. אך עם רדת החשיכה, בסביבות השעה 20:00, התחיל ירי כבד של האויב וכמעט נפגענו מאש כוחותינו שפגעה ממש ליד הטנק. יריתי פגז לעבר דמות חשודה בבית כלשהו. היה עלי להיזהר כי היו מצבים שבהם בבית מסוים בקומה אחת היו לוחמי חיזבאללה ובקומה אחרת כוחותינו. התיאום בקשר היה קריטי וגם מסובך בגלל בליל הכוחות שפרצו לרשת.
היה זה מצב סוריאליסטי. שבעה טנקיסטים אובדי עצות נדחסים בטנק אחד ומסביבנו שורקים כדורים, נופלים פגזים וחולפים כדורי אש של טילי נ"ט שאני רואה בכוונת התותחן. המצב הלך והסתבך. טנק 3 נפגע מנ"ט במנוע והושבת, וטנק ג' איבד כנראה מכָל סולר, כך שלפחות אנחנו נשארנו במצב סביר, עם שריטות בלבד על הצריח. אולי השגחה עליונה עזרה לנו. דוד בוזגלו הנהג הבייניש דאג לקשט את הטנק בתמונות של רבנים ובסטיקרים עם ציטוטים מהמקורות. אני דאגתי לשים ספר תהילים בכול אחד מכיסי הסרבל ואף אמרנו באמונה שלמה את תפילת הקרב לפני כול כניסה ללבנון. המלחמה מוסיפה אמונה לאנשים.
החילוץ של טנק 1 ושל שאר הטנקים שפרסו זחל או נפגעו היה ארוך ומורט עצבים. טנק 1 עוד הספיק לירות כמה פגזים באיתור חשוד, בצוותא עם טנק ג' של פלוגה ח' ומסוק קרב. המאמצים נמשכו לאורך כול הלילה עד לפנות בוקר, כאשר פוסטרים ענקיים של מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה התחילו להסתכל עלינו מעמודי חשמל ובתים. בהנץ השחר הגיע דחפור לחילוץ אך הוא נתקע כי נגמר לו הדלק. הגיע דחפור נוסף ובד בבד פוצצו את הזחל הפרוס של טנק 1. סרקתי את השטח עם הכוונות. אחרי כמה לילות ללא שינה הייתי מתוח ולחוץ ובעיקר עצבני. דור בעט לי מדי פעם בכיסא התותחן בטענה שאני לא סורק מספיק.
בשעות הבוקר המוקדמות של 8 באוגוסט הסתיימו כול החילוצים וחזרנו בשעה טובה למוצב. עשינו טיפול אחרי תנועה וקיבלנו אישור ללכת לנוח. כול המקומות הטובים בטנק נתפסו ומצאתי קרטון שפרסתי בצל ליד הזחלים. נשכבתי עליו ונרדמתי באותו רגע. אחרי כמה שעות העיר אותנו סבו המ"מ ואמר שהוא צריך את הטנק שלנו לכניסה נוספת. לא היה טנק אחר שיכולנו לְאַיֵּשׁ ולכן שוחררנו להתרעננות הביתה. שמחנו כאילו זכינו בפיס. לא היו לנו מדים, והתיקים עם הציוד האישי נשארו ברמת הגולן. כול מה שהיה עלי זה צילום של פנקס החוגר.
נהג המ"פ הקפיץ אותנו לצומת עמיעד וחיכינו לאוטובוס. עמדתי בתחנה, מלוכלך, לא מגולח ולא מסופר, עם תיק קטן שלקחתי איתי למלחמה. כאשר עצר אוטובוס לתל אביב, הנהג לא רצה תחילה להעלות אותי ושאל אם אני מילואימניק. הראיתי לו את צילום החוגר, הוא ריחם עלי וכך חזרתי הביתה. הנסיעה הייתה מוזרה והרגשתי כאילו אני נכנס ליקום מקביל, המעבר בין המלחמה לשגרה היה חד מידי. החיים במרכז הארץ ובראשון לציון עירי המשיכו כרגיל, כאילו לא היו קרבות ונפילות טילים פחות ממאה קילומטרים משם. חשבתי שהמלחמה הסתיימה, אבל לא כך היה הדבר. ב-12 באוגוסט התבשרתי על נפילתו של יניב טמרסון בקרב. הוא זכה להגשים את חלומו ולפקד על טנק, אם כי בנסיבות מצערות. שלושה ימים לפני כן הוא היה נהג בטנק של המט"ק רון ויינריך, שנפצע קשה מהתמוטטות גשר בטון על הטנק בכפר קנטרה. יניב קיבל את הפיקוד על הצוות, אך נהרג מפגיעת טיל נ"ט.
כיוון שכולם היו במשימות בלבנון הצוות שלנו נסע לייצג את הפלוגה בהלוויה של יניב בציפורי. היה זה אחד הרגעים הקשים שחוויתי בחיים. אני זוכר את זעקות השבר של אחותו ואימו של יניב, את ירי הכבוד ואת החשיכה רבת המשמעות שירדה על המושב הזה באותו לילה. מההלוויה נסענו לבסיס בגולן ממנו יצאנו למלחמה והיינו אמורים להיות בכוננות. נאמר לנו שהייעוד שלנו היה להחליף צוותים אחרים במגנן בכפר קנטרה. למחרת נסענו למנרה לקבל את הטנקים האחרונים שחזרו מהלחימה. ב-14 באוגוסט נכנסה לתוקף הפסקת האש והמלחמה הסתיימה עבור צוות 1ב ושאר הלוחמים בפלוגת ומפיר אימפריה של גדוד 52.
עברו שנים אחרי שיצאתי מלבנון אבל לבנון לא יצאה ממני. היא ממשיכה ללוות אותי בחלומות ובעיקר ברצון לפגוש שוב את החברים שלא חזרו משם ונשארו בני 20 לנצח. 12 שנים אחרי, קובי ויניב עדיין נלחמים בשדות הקרב של לבנון.
הם תמיד יישארו צעירים ויפים, בסרבל מאובק ומחכים להמשך פקודות. קובי עדיין מכין את טנק המג"ד ללחימה, הכי טוב שיש, כי הוא התותחן המוביל של הפלוגה. יניב עודנו עומד חשוף בצריח בתא המפקד, עם חיוך קורן מאושר כי סוף סוף קיבל צוות משלו. חברים, יום יבוא וניפגש. אחבק אתכם ואגיד שאפשר לחזור הביתה, המלחמה נגמרה.
