מאת כתבת יד לשריון – ליאור לינדר

"הבדידות הנוראה הנפלאה הזאת" הוא שם לא קונבנציונלי לספר צבאי. עלילת הספר גם היא לא דומה לספרי הצבא שאנחנו מכירים – עבי כרס ומלאי פאתוס על מורשת קרב, לוחמים ומפקדים שהפכו לאגדות. את הספר יוצא הדופן הזה כתב רב סרן במיל' עידו פיוטרקובסקי. עידו כותב על שירותו הצבאי ה'רגיל', לכאורה, בחיל השריון, אך למעשה חושף נקודת מבט שונה וייחודית.

כבר מימיו כנער הסתבר שעידו נוטה ללכת 'נגד הזרם'. במכינה הקדם צבאית בה למד, מרבית החניכים שאפו להגיע לסיירות מובחרות, אך עידו רצה ללכת דווקא למקום אחר. "הבנתי שהיתרון היחסי שלי בא לידי ביטוי יותר בהיבטים בין-אישיים, מנהיגותיים, ופחות בהיבטים לוחמניים. לכן, ביקשתי להגיע למקום בו האתגר הפיקודי ורתימת הכפופים יהיו במוקד העשייה." אביו השריונר המליץ לו להתגייס לחיל השריון ובדיעבד, כך מספר עידו, זו היתה המלצה נהדרת. עידו התגייס לחיל באוגוסט 2008 לתפקיד טען – קשר בחטיבה 401, לאחר קורס מפקדי הטנקים נשאר בתור גנן בפלוגת הקמט של 401 'חוד אלון', המשיך להיות רס"פ באותה הפלוגה ולאחר מכן יצא לקורס קצינים. לאחר מחזור בתור מפקד מחלקה בפלוגה מבצעית, חזר עידו לגדוד 196 והפעם בתור גנן קק"ש. התקופה הארוכה כמפקד וקצין ב196 ללא ספק הותירה את חותמה על עידו, שלאחר מכן שירת כסמ"פ בפלוגה מבצעית, ולאחר שנתיים במלט"ק, חזר לפלוגת ומפיר בגדוד 52 בתור מ"פ.

צוות המ"פ בעזה לפני פתיחת ציר בתקופה כמ"פ ומפיר. עידו בשמאל הצילום

הספר שכתב, בכלל התחיל כיומן אישי שיאפשר לו לנצור את התקופה המשמעותית ביותר בחייו הצבאיים  כמ"פ ומפיר. הכתיבה החלה מיד לאחר סיום התפקיד בזמן שעידו השתתף בקורס מפקדי הפלוגות של צבא ארה"ב, קורס אותו סיים בהצטיינות. תפקידו האחרון היה מ"פ של פלוגת הקק"ש בגדוד 196.

"ההחלטה להוציא את הספר לאור נבעה מתוך הבנה מעמיקה שבתרבות הארגונית בצה"ל ניתן מעט מאוד מקום להיבטים ניהוליים ויום יומיים בחיי הפיקוד. בקורסי הפיקוד שעברנו, על כל שעה של עיסוק בשגרה יש עשרות שעות של העמקה בתורת הלחימה. אבל במציאות, על כל שעה של לחימה יש אלפי שעות של שגרה החלטתי שלא להכניס לספר אף חוויה מבצעית. בחרתי לא להכניס אותן מתוך ההבנה שאת הסיפור על הפיקוד המבצעי סיפרו כבר טובים ורבים לפניי. הכוונה הייתה לפתוח בפני הקוראים את החוויה האותנטית של התמודדות עם אתגרי הפיקוד היום יומיים – ניהול שגרה משמימה ושוחקת, עיסוק ביחסים הבין אישיים עם רמה ממונה וכפופים, פיתוח וחניכה של מפקדים, תכנון ארוך טווח של תהליכים ארגוניים, התמודדות עם הצלחות גדולות וכישלונות מפוארים, שילוב צבא ומשפחה. הספר מבקש לשים זרקור בשטחים המתים של חיי הפיקוד, אלו שכולם חווים אבל מעטים מדברים ומעמיקים בהם. רציתי להגיד למפקד שקורא אותו – אתה לא לבד שם, גם אחרים הצליחו וכשלו וקמו ושוב נפלו. ככל שחיי הפיקוד מורכבים ומאתגרים יותר כך הם גם מעצימים וממלאים בסיפוק".

ומעולם התיאוריה עובר עידו להמחשת האמירות שלו בעולם המעשי. "איך המ"פ יודע לנהל ישיבה באופן יעיל? בניהול אזרחי זאת הרי תורה שלמה: איך מתחילים ישיבה, איך מסכמים, מי מעביר, מהו האורך הנכון, אפשר לעשות על זה שיחה של שעתיים. בפועל, המ"פ לומד לנהל ישיבה מהמ"פ שהיה לו כשהיה צעיר יותר. ובדרך כלל הוא מוסיף על זה קצת מעולם התוכן שלו. הוא אף פעם לא למד ותרגל את העניין באופן סדור שלא נדבר על חניכה. ברור לנו למשל שאם אנהל ישיבה ואקבל עליה משוב מפורט, את הישיבה הבאה אני אנהל הרבה יותר טוב.  היבטים רכים יותר כמו שילוב צבא ומשפחה הם מורכבים בהרבה ללמידה וחניכה."

ההבנה הזאת לא מגיעה ממקום של הטחת אשמה, מספר עידו: "אני מבין היטב שישנן סיבות עומק שהביאו למצב הנוכחי. ראשית, האתוס הצה"לי שאומר שהמפקדים בדרגי השטח צריכים "לגעת בחרא בידיים" ויש חשש מוצדק לחלוטין שאם אני אלמד מט"ק איך מנהלים ישיבה, המט"ק יהפוך לחיית מחשב וחיית ישיבות במקום לדפוק עם החיילים על הזחל. בנושא הזה אני מאמין שצריך לעשות הפרדה בין פיקוד זוטר לפיקוד בדרג ביניים. הובלה של פלוגה היא הסיטואציה הפיקודית הראשונה שבה המפקד בעצם מנהל ארגון קטן, שיש לו שם,  בית משלו,  תדר בקשר, ומגוון מאמצים שעובדים במקביל – לוגיסטי, אופרטיבי, תכנוני, הדרכתי. רגע לפני שהילדים הופכים למנהלים של ארגון לראשונה בחייהם, חשוב שיתנו את דעתם על האתגרים הצפויים להם ושיקבלו כלים אפקטיביים לניהול בשגרה".

בספרו מתאר עידו את האתגרים והחוויות האישיים שלו מתקופתו כמפקד פלוגת ומפיר בגדוד 52 של חטיבה 401. "הספר הוא מעין עיבוד כתוב של הנבירה העצמית שביצעתי בנפש ובראש מיד בסיום התפקיד – בדברים הטובים שעשיתי, בשגיאות שלי, בהיבטים ששיפרתי ובכאלה שרק הרסתי. חבר טוב שקרא את הספר התקשר מיד לאחר שסיים במילים שבחר לומר ריגש אותי במיוחד: 'נהניתי מאוד, לא הסכמתי עם 60 אחוז מההחלטות שקיבלת, אבל וואלה גרמת לי לחשוב הרבה". הסיפור הזה של פיקוד בשגרה תמיד משך אותי והתגלגל אצלי במחשבות, ואם הצלחתי לגרום לאנשים להביט פנימה, להרהר בחוויית הפיקוד שלהם, לשאול את עצמם שאלות ולעבד את מה שהם עשו או עתידים לעשות -זאת הייתה המטרה."

רגע לפני השחרור, עידו חיבר מכתב שלאחר מכן פורסם גם בכלי תקשורת שונים ויצר הדים רבים: "לפני שהשתחררתי החלטתי שאני רוצה לכתוב מכתב פרידה מצה"ל וחשבתי לא מעט במה להתמקד. החלטתי להתמקד בנקודה שהיוותה מבחינתי את האתגר הכי גדול. הסיפור הוא שנוצרה בצבא תרבות ואווירה ארגונית נעדרות תיעדוף וויתורים. לרצות את הכול מהכול, הכי טוב שיש, כאן ועכשיו. התחיל מן מירוץ חימוש שכזה שהכלל השולט בו הוא "ככל שתעשו יותר כך אתם נחשבים יותר". מרוב עשייה ויוזמה, נוצר מצב שבו האווירה השלטת בקרב קצינים זוטרים כמוני, היא שהכול יוצא לפועל בצורה מאוד עקומה ובינונית שלא באמת משרתת את המטרה הגדולה ואפילו פוגעת בה."

עם החבר האמריקאי  בסיום מבחן מסכם של קורס מ"פים בצבא ארה"ב

מעמד סיום והצטיינות בקורס מ"פים של צבא ארה"ב

 

אחד הטריגרים שהביאו לכתיבת המכתב, היה המצב הירוד של ענף המסייעת כפי שהוא נראה מעיניו של עידו כמ"פ קק"ש. "כשהתחלתי את תפקידי כמ"פ קק"ש, קיבלתי תחתיי גם את הצוערים של קורס קציני המסייעת. כאב לי הלב על קצינים וצוערים כל כך אכפתיים, שרוצים לעשות טוב ולהצטיין בתפקידם והם מסתכלים על החברים הטנקיסטים שלהם ואוכלים את הלב. העסק פשוט לא עבד וחמור מכך, ככל שחלף הזמן המצב רק הלך והדרדר. במכתב אני מתאר מצב שבו מחייבים אותנו לבחור אחת מבין שלוש חלופות: לעשות הכול מהכול בהצטיינות, בחירה שמביאה לשחיקה מהירה ומשבר. חלופה שניה היא למרוד ולהחליט שלא לקיים פקודות/ הנחיות מסוימות על דעת עצמך – חלופה מסוכנת מאוד בארגון שמושתת על היררכיה, פקודות ונהלים. החלופה השלישית היא לעשות את הכול אבל בערך, בחצי כוח, תוך עיגול פינות ומסמוס, לקדש את העשייה והפעלתנות מבלי לקחת בחשבון את השלכות הרוחב שלה על שאר המאמצים. לראייתי, המסייעת הייתה ביטוי מובהק של הבחירה בחלופה השלישית. החליט מי שהחליט להקים גוף מסוים, עם מטרות ויעדים ובחלוף השנים כשהתברר שאין שום סיכוי שהגוף הזה יעמוד ביעדים ובמטרות, במקום לסגור אותו לאלתר או לחזק אותו באופן מובהק ושורשי, הוחלט להמשיך להנשים אותו ולא לשנות את המצב באופן מהותי חרף כל המגרעות שהוא נושא איתו."

לשאלה האם היו אנשים שהתנגדו לדברים שנכתבו משיב עידו: "אני יודע שיש לא מעט אנשים שהתנגדו למסר העולה מהמכתב אבל לצערי הם החליטו שלא לפנות אליי ולשטוח את טענות הנגד באופן רהוט ומנומק. אני גם יודע שחלק טענו שזאת חוכמה גדולה לכתוב מכתב שכזה רגע לפני השחרור. יכול להיות שהם צודקים, במבחן הזמן הכרתי מעט מאוד מפקדים, אם בכלל, שרגע לפני שסיימו בחרו להגיד את האמת שלהם באופן מנומק ומעמיק על הנעשה בארגון שבו הם פעלו. רובנו פשוט מעדיפים להתקדם הלאה בחיים ולא להיכנס לכל מיני הרפתקאות מיותרות. בנוסף, אני חושב שצריך לעשות הפרדה מלאה בין הכותב לכתוב. אני חושב שלאנשים היה קל לבטל את התוכן של המכתב שהיה לא פשוט לעיכול ושם על השולחן נקודה כואבת, בחסות העיתוי והדמות שכתבה אותו. בעיני, הרעיון שמובע במכתב הוא הסיפור הגדול פה, לא אני. "

היום עידו מתגורר בירושלים עם אשתו רוני ושני ילדיהם: אמרי ועופר.