ההוא שם בחוץ
מאת ליאור לינדר
מגיל צעיר מלמדים אותנו לא להסתכל על הקנקן, אלא על מה שבתוכו. לצערי, בעולם האמתי הדברים עובדים בצורה קצת אחרת: כדי שנרצה לקרוא ספר, הכריכה צריכה להיות כמה שיותר צבעונית, מזמינה ומסקרנת. כשמסתכלים על כריכת הספר "ההוא שם בחוץ" של עמרי גינזבורג, מה שמושך את העין הוא דווקא החושך, הריק. יודעי דבר יבחינו בעקבות באדמה, אך עבור לא-שריונרים זאת כריכה סתמית או אקראית לחלוטין. האמנם?
זהו ספר יוצא דופן המתאר את חוויותיו של אדם הסובל מפוסט טראומה בגוף ראשון. בזמן קריאת הספר עולות אמוציות קשות של חרדה, חוסר אונים וחושך, אך למרות הרגשות שצפים בלתי אפשרי להפסיק את הקריאה. בספר עמרי משתף את קוראיו בתהליך שעבר צורה חושפנית, כנה ולא מתפשרת.
כשנשאל על עלילת הספר ועד כמה הרשה לעצמו חופש אומנותי בכתיבתו, השיב שלדעתו הספר נמצא תחת הקטגוריה "רומן אוטוביוגרפי".
"בספר יש הרבה יותר מציאות מדמיון. אמנם קיימים דברים שהם דמיון או שזזו בזמנים כדי להכניס נקודה קריטית שמקדמת את העלילה אך הסיפור עצמו מציאותי לחלוטין. "
במהלך מלחמת לבנון השנייה גינזבורג שירת כסגן מפקד פלוגה א' של גדוד 53 שפעל בגזרת בינת ג'בל. כשחזר מהמלחמה הוא כתב את כל זיכרונותיו במחברות. ההבנה שהאירועים וחוויות שלו מלבנון היו יוצאי דופן החלה להכות בו רק כשבודדים מבני משפחתו נחשפו לאותן המחברות.
פלוגה א מגדוד 53 במהלך מלחמת לבנון השנייה ב-2006
"בשנה הראשונה שאחרי השחרור נתתי לכמה אנשים להציץ במחברות, זה היה ממקום של חוסר מודעות למה יש במחברות ובעיקר למה שאני עברתי. הרגשתי שזו הייתה חוויה קשה שלא כולם עוברים, אז נתתי להם (בני המשפחה) לקרוא. רק בהמשך הבנתי כמה המחברות הולכות להשפיע לי על החיים. כשהתחלתי להבין כמה מה שעברתי מזעזע את מי שאני, התחלתי לשמור על המחברות לעצמי מפני עצמי, ובטח לא להראות לאחרים."
ואיך היו התגובות של הסביבה הקרובה שלך לספר?
"התגובות התמקדו בעוצמות של מה שחוויתי ועדיין חווה לצד חיים כביכול נורמליים. כשחברה טובה סיימה לקרוא היא כתבה לי 'לא הפנמתי שלהיות הלום קרב זה 24/7'. זה חלק מהמסר שרציתי להעביר, אם לפני 10 או 15 שנים לא היו מדברים על פוסט טראומה, לשמחתי בשנים האחרונות המודעות לנושא הזה קצת עלתה. סיפורים אישיים של אנשים שחווים פוסט טראומה בצורות קיצוניות מקבלים במה, אבל מה שעדין לא מקבל במה זה הסובלים מפוסט טראומה בעצימות בינונית. הסתרתי את החרדות והסיוטים המון שנים, מבחינתי אם אני אצליח לעזור למישהו אחד להפסיק להסתיר או לגרום למישהו לדבר על זה, עשיתי את שלי."
שנים לאחר מכן אוסף המחברות הפך לספר:" כשאני שומע פידבקים על הספר, אלה הפעמים שאני מבין מה כתוב שם ומה הוצאתי החוצה וכמה זה חושפני. כשכתבתי את הספר, כתבתי לעצמי. הרגשתי שזו האמת, ככה אני מרגיש אותה וככה אני צריך לספר אותה, אפילו לא החלטתי למי אני רוצה לספר. לרגע אחד לא עצרתי לחשוב 'אני רוצה לספר את כל זה לכולם?' במקום מסוים הזזתי את השאלה הזאת הצידה כדי שלא תשפיע על הכתיבה."
סיפורי קרבות ולחימה ממלאים את מדפי חנויות הספרים והספריות, ספרי גבורה אישיים או ספרי ניתוחים והיסטוריה, אך מעט מאד ספרים עוסקים באופן כל כך ישיר בפוסט טראומה על רקע צבאי.
"אני רוצה לספר את מה שאף אחד לא מדבר עליו, מה שבחיים לא סיפרו לי – אני רוצה לספר מה קורה כשהמלחמה נגמרת ובזה הספר מתמקד. אבא שלי היה שריונר במלחמת יום הכיפורים, גדלתי על סיפורים של קרבות שריון בשריון, הסתערות ברמת הגולן, אך אף אחד לא דיבר על ההתמודדות שאחרי. אני חושב שמבלי לשים לב כל הזמן השוויתי בין מה שהוא עבר במלחמה לעומת המלחמה שאני עברתי. אני נסעתי עם טנק בדרום לבנון, כמעט ולא ראיתי אויב, ומידי פעם עף איזה טיל, איך אני יכול להגיד שקרה לי משהו? זו אחת הסיבות העיקריות שהיה לי כל כך קשה לקבל את הפוסט טראומה שלי. מתפתח קונפליקט מאד גדול כי אני חוויתי את הכל אחרת. באותן שנים שאחרי השחרור חשבתי שאם סיימתי את השירות ויש לי ידיים ורגליים הכול בסדר, עברתי את זה בשלום. לא ידעתי מה זה פוסט טראומה ואיך אני אזהה את זה על עצמי או על מישהו אחר.
דוד שלי איבד רגל במלחמת יום הכיפורים ואבא שלי נשרף בטנק, אז איך בכלל אפשר להעלות על הדעת שמישהו שיש לו סיוטים וחרדות מקבל אחוזי נכות? בתחילת התהליך עם משרד הביטחון נכנסתי למקום של הרבה בושה שלא מגיע לי הדבר הזה."
לצד התגובות התומכות של בני משפחה וחברים, יש כאלו שעדין מפחדים להעיר את השדים הרדומים: "הגיעו גם תגובות של 'אני לא אזמין ולא אקרא אני לא רוצה להתעסק בחוויות האלה' או 'אני לא רוצה לפתוח את תיבת הפנדורה הזאת' או אפילו 'נראה שיש פתאום טרנד של פוסט ומישהו צריך לבדוק את זה'. יכולתי להיעלב או להיפגע מהתגובות, אך זה גרם לי בעיקר להבין כמה הנושא הזה לא מדובר ולמה חשוב שהספר הזה יגיע לכמה שיותר אנשים. חשבתי בהתחלה שאנשים עם פוסט טראומה לא יקראו אותו ושהספר יפנה בעיקר לסביבה התומכת של מי שמתמודד עם פוסט טראומה. מהר מאד הגיעו התגובות מאנשים התומכים בפוסט טראומתיים – קיבלתי אין ספור תגובות מהורים ובני זוג לפוסט טראומתיים ששיתפו אותי כיצד לראשונה הם מצליחים להבין מה בני המשפחה והחברים שלהם עוברים. בהמשך הגיעו גם תגובות מפוסט טראומתיים שקראו את הספר. פחדתי שהספר שם אותם אל מול הטריגרים והפחדים שלהם, אך התגובה ששמעתי הכי הרבה ממי שמתמודד עם פוסט טראומה היא שלראשונה מישהו הצליח לתאר במילים את מה שהם מרגישים."
גינזבורג ברגע של הרהורים
אחד מגורמי החוסן החשובים שמקלים על ההתמודדות עם הפרעת דחק פוסט טראומטית הוא תמיכה חברתית: "יש לי סביבה תומכת, אבל היה פה שילוב של הורים שלא ידעו כל כך מה לשאול בסיטואציה ובעיקר אותי שמנסה להסתיר בכל הכח כי אני לא רוצה שידעו. זה בדיוק האתגר של פוסט טראומה בעצימות בינונית: אם לא הייתי מתפקד או אם הייתי צריך טיפול תרופתי היה קשה להסתיר. אבל מבחוץ נראה היה שהכול בסדר. הייתה לי חברה, סיימתי את התואר, היו לי תחביבים, וזה נתן לסביבה משהו להיאחז בו. כלפי חוץ הכול מתפקד ואף אחד לא יודע לאיזה מצבים אתה מתעורר ואילו חרדות אתה חווה. "
אפילו שסבל מפוסט טראומה בעצמו, גינזבורג טוען שבשנים שאחרי השחרור, בשלב ההכחשה, סביר להניח שלא היה שם לב למצוקה נפשית אצל מישהו אחר: "בחיים לא הייתי יכול לזהות. אם מישהו היה בא ומתאר לי חרדות או קשיים להגיע למילואים, בראש הייתה נבנית תמונה של מישהו שמחפש תירוצים לא להגיע למילואים. הייתי בחוסר מודעות מוחלט לנושא – לגבי עצמי או לגבי מישהו אחר. אם חייל היה פונה אליי עם בעיה דומה אני מניח שגם אני הייתי נותן תשובה מערכתית כמו 'יש משימות שצריך לעמוד בהן ולכולם קשה'. זה ממקום של חוסר מודעות למה הבנאדם יכול לעבור, וחוסר כלים מקצועיים של מפקדים. אני בטוח שידע בנושא הזה חסר ומקווה שהספר יקדם את המודעות לנושא. אני בטוח שסדנאות וכלים למפקדים זה משהו שיכול לסייע, אך בתקופתי הוא כלל לא היה קיים. מה שהכי היה עוזר לי בתקופה של אחרי השירות, אם היו קובעים לי פגישה עם בעל מקצוע. כמו שקראו לי ליום מילואים לשמירת כשירות, אם היו קוראים לי לשעה פגישה עם פסיכולוג. הקושי הכי גדול זה לעשות את הצעד הראשון. הרבה אנשים פוחדים לעשות את הטלפון הראשון או מתביישים לעשות אותו, ואולי המערכת צריכה לעשות את זה בשבילך. אם הצבא יחייב אותך לשים את עצמך בסיטואציה שאתה יושב מול מטפל.. אני מניח שזו גם שאלה של אינטרסים ושיקולי מערכת."
בשנים האחרונות עלתה המודעות הציבורית להפרעת דחק פוסט טראומטית, בעיקר על רקע צבאי. כתוצאה מכך צה"ל החל להפיק לקחים, ובין היתר במהלך מבצע "שומר החומות" חולקו למפקדי חטיבה 7 המדריכים האלו:
האם אפשר לנצח את הפוסט טראומה?
"אין פה מנצחים. אני יכול להגיד שעוצמות הפחד פחתה ובהרבה מהנקודות אני מצליח להיות יותר בשליטה. העובדה שהכול בחוץ משחררת, שאנשים יודעים את זה עלי, שאנשים שקרובים אלי וחשובים לי יודעים. זה מקל על ההתמודדות. עם זאת, גם היום, כשמגיעים הטריגרים הם עדיין לוקחים אותי בחזרה למקומות לא טובים. שזה קורה אני אומר לעצמי 'שיואו, עד שכבר חשבתי שעשיתי תהליך'. בחוויה האישית שלי ההחלמה היא ללמוד לחיות עם זה, ללמוד לקבל את זה, שהסביבה תדע איפה הנקודות שקשה לך ואיפה הרגעים שצריך לתת לך את הספייס שלך. זו עבודה יום יומית ואינסופית. אם בהתחלה היו לי הרבה חששות עם לצאת עם הספר בפומבי, של מה זה יעשה לי לקריירה או איך זה ישפיע על מערכות יחסים, היום כשאני מרגיש בנוח לדבר על זה, זה השחרור הכי גדול שלי."
אחד הגורמים הנפוצים לפוסט טראומה על רקע קרבי הוא תחושת אשמה – מה היה קורה לו הייתי מתפקד אחרת? על השאלה הזו עונה גינזבורג: "גם אני חשבתי ככה בהתחלה, התשובה המלאה נמצאת בספר. "
השיחה מסתיימת ואני חושבת לעצמי, כמה חשוב שיש אנשים אמיצים כמו עמרי שמוכן לחשוף את נקודות השפל הכי אפלות וחשוכות שחווה, כדי שאחרים לא יצטרכו להתמודד עם השדים לבד.
נספח טלפונים:
נטל: 1-800-363-363
אחים לחיים: 03-5598242
בשביל המחר: office@bshvil.org
שמרו נפשם: 054-2404211
