"טכנולוגיה מודרנית היא מאבני היסוד של איכות הכוח הלוחם— השגת מידע עדכני מבעות מועד אודות פיתוחים והצטיידות האויב באמצעים חדשניים, עשויה לקבוע את תוצאות המלחמה עוד לפני שנורתה הירייה הראשונה"
אל"ם (במיל') שאול נגר
טכנולוגיה צבאית – אמצעי לחימה ומודיעין, ד"ר עזריאל לורבר, הוצאת אפי מלצר בע"מ, 2012, 399 עמודים
אם "סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה" אזי סוף מלחמה במודיעין ובטכנולוגיה תחילה. בימינו מיותר לציין כי מידע, מודיעין וטכנולוגיה הם כוח ועוצמה והם יעד לריגול צבאי, תעשייתי-כלכלי ואחרים. בספרו החדשני פורס לפנינו המחבר ד"ר עזריאל לורבר יריעה רחבה על הקשר שבין מודיעין טכנולוגי והשפעתו על שדה הקרב.
ספר מומלץ לכל מפקד בצה"ל.
פתח דבר: על הקשר בין טכנולוגיה למודיעין, אלוף (במיל') פרופסור יצחק בן-ישראל
ראש התכנית ללימודי ביטחון, אוניברסיטת תל אביב, יוני 2011
טכנולוגיה צבאית קשורה בדרך כלל בתודעת הציבור עם טילים, פצצות ושאר כלי מלחמה ש"מצטלמים טוב". מודיעין, לעומת זאת, מצטייר כפעילות חשאית הקשורה למרגלים ולסוכנים. הקשר בין טכנולוגיה למודיעין נתפס כקלוש. תפיסה מקובלת זו אינה מדויקת, והספר המונח לפנינו נועד להבהירה. לא תהיה זו הגזמה לקבוע, כי המודיעין המודרני תלוי ועוסק בטכנולוגיה באותה המידה שכלי המלחמה המודרניים תלויים בה. עד כמה שהדבר יישמע מפתיע, מודיעין צבאי אינו פעולה עתיקת יומין, בניגוד למלחמה, שהיא תופעה המלווה אותנו משחר התרבות האנושית. אפילו השימוש בטכנולוגיה הוא עתיק יומין, ודי אם נזכיר את ארכימדס (המאה השלישית לפני הספירה) שבנה מכונות מלחמה למלך סיראקוז (וגילה אגב כך כי ניתן להרים כל משקל עם מנוף בעל זרוע ארוכה מספיק: "תנו לי נקודת משען וארים את כדור הארץ כולו"). אבל ההשתנות הטכנולוגית הייתה בעבר כל כך איטית, עד כי מצביאי הצבאות יכלו להניח כי לא ייתקלו בהפתעות טכנולוגיות בכלי המלחמה שיוצבו מולם, וכי לכן אין צורך להשקיע במודיעין בין המלחמות כדי להיות מוכנים למלחמה עצמה.
נכון, מרגע שפרצה המלחמה, נוצר צורך במודיעין על כוחות האויב וכוונותיו. זה הושג בדרך כלל על ידי סיירים שנשלחו לארץ האויב, כמו המרגלים בסיפור התנ"כי, וכמו שעושות עד היום יחידות הסיור הצמודות לכוחות השדה. אבל יש להבחין בין פעילות זו בזמן המלחמה ובין הקמת גוף ממוסד בין המלחמות, שנועד לאסוף, לנתח ולאפשר בניין כוח מוכן יותר למלחמה.
הצורך בהקמת גוף כזה נולד רק כאשר קצב השינוי הטכנולוגי הואץ, בעקבות המהפכה המדעית (במאה ה-17) והמהפכה התעשייתית שבאה בעקבותיה (במאות ה-18 עד ה-19), והגיע לשיאו בתחילת המאה ה-20. רק בשנת 1855 הוקם לראשונה גוף מודיעין ממסדי ("המחלקה לטופוגרפיה וסטטיסטיקה" במשרד המלחמה באנגליה), אשר פעל בצורה מתוקנת בתוך המטה הביטחוני בימי שלום, ביוני 1871 הוכרה המחלקה רשמית כגוף לענייני מודיעין, ונקבע כי תפקידה יהיה: "לאסוף ולמתג את כל המידע האפשרי המתייחס לכוח, ארגון וכו' של צבאות זרים; לשמור עצמה מעודכנת בהתקדמות שנעשתה על ידי מדינות זרות באמנות המלחמה ובמדע ולשמור את המידע בצורה כזו שיהיה מוכן לעיון ולהשגה לכל מטרה אשר לה יידרש". שנתיים מאוחר יותר הפכה המחלקה ל"ענף הביון" במשרד המלחמה (עם צוות "מורחב" של 27 איש!). השירות החשאי הבריטי הוקם רק בשנת 1909.
הטכנולוגיה המודרנית יצרה גם תלות הדשה ולא מוכרת בעבר בין המודיעין לבין האמל"ח (אמצעי הלוחמה). מעבר לצורר המוכר לפתח אמליח חדש כדי להשיג יתרונות בשדה הקרב (ולשם כר נחוץ מודיעין טכני מקדים) נוצר גם צורך למודיעין בזמן אמיתי שיאפשר הפעלה נכונה של האמל"ח בשדה הקרב, בזמן המלחמה. מושג חדש נכנס לעולם הלוחמה: מודיעין מטרות.
ספרו של עזריאל לורבר עוסק בנושא שהספרות מיעטה לדון בו – בקשר שבין הטכנולוגיה למודיעין (או ליתר דיוק המודיעין הטכנולוגי) – ובתור שכזה הוא נחשוני וחדשני במידה רבה. הוא מתרכז בכשלים האורבים לפתחם של העוסקים במודיעין טכנולוגי, ובהפתעות טכנולוגיות (בשער השני לספר), אבל אינו שוכח לפתות בהסבר מאיר עיניים על חשיבותה של הטכנולוגיה בשדה הקרב המודרני (בשער הראשון).
מלבד עיסוקו בנושא בתולי, הספר מהווה גם מעיין בלתי נדלה של סיפורי פיתוח טכנולוגי בתחום הצבאי. המחבר מרבה להעביר את מסריו באמצעות דוגמאות מהעולם הרחב, הנוגעות לסיפורי פיתוח טכנולוגי, והוא משבץ עשרות ומאות דוגמאות של אירועים הממחישים את כוונותיו (בדרך כלל אירועים הקשורים לכישלונות דווקא). בכך הוא הופך את הספר למעין אנציקלופדיה בזעיר אנפין של פיתוחים טכנולוגיים צבאיים.
nתוך הקדמת המחבר
כדי להבין את הבעייתיות באיסוף ובניתוח מודיעין טכנולוגי, יש ראשית כול להבין את השפעתה של הטכנולוגיה על שדה הקרב ואת הגורמים המכשילים את יישומה הנכון. הדבר הכרחי, מפני שלפעמים נזרקים לחלל האוויר רעיונות דמגוגיים שנקלטים בקלות. למשל, טענות המלעיזים אחרי מלחמת לבנון השנייה, כאילו אי-הצלחתו של צה"ל נבעה מ"התמכרות" לטכנולוגיה וכי מסכי הפלאזמה נשאו בנטל האשמה. המקרה של אח"י "חנית" למשל מוכיח מיד את השגיאה הלוגית בטיעון הזה, אבל למה לקלקל סיפור טוב? אפילו היום יש הטוענים כי הטכנולוגיה היא אֵם כל חטאת, וכי עליה להיות כינור-שני לתכונות המסורתיות של "חיילות טובה" – ובינתיים היא מהווה שק חבטות נוח לאגרופי בעלי האינטרסים ולאנשים שאינם מבינים כלל במה מדובר.
במטרה להביא דברים על רקעם ובהקשרם הרחב, הרכבתי את הספר משלושה שערים: האחד עוסק בחשיבותה של הטכנולוגיה בשדה הקרב, השני בבעיות ובלקחים בסוגיית המודיעין הטכנולוגי והמדעי והשלישי עוסק בנגזרת מוכרת פחות של נושאי מודיעין, בהונאה. השער הראשון, על חשיבותה של הטכנולוגיה הצבאית, מימושה והבעיות הסובבות אותה, נכתב כדי לשמש בסיס לשער השני, העוסק במודיעין. אין טעם לדון במודיעין טכנולוגי ובבעיותיו, אם אינך מבין בדיוק מדוע אי-הבנת הפן הטכנולוגי של הלחימה, החשיבות של המוכנות בתחום זה, והקשר בין אלה ללחימה, יכולים להכריע מלחמה עוד לפני שנורתה הירייה הראשונה. סון טסו, הפילוסוף הסיני הידוע בזכות ספרו "תורת המלחמה", אמר כי "מפקד נבון יוצא לקרב רק אחרי שהקרב כבר הוכרע לטובתו". הטכנולוגיה יכולה לתרום תרומה מכרעת להשגת אידיאל זה. עוד אדגיש, כי הספר כתוב מנקודת ראותו של הטכנולוג (ולא של קצין מודיעין שזה עיסוקו היומיומי), אבל אל דאגה: הספר מיועד לקהל הרחב ולכן לא יעסוק בטכנולוגיה-לשמה או בהסברים טכניים על אמצעי לחימה ודרכי פעולתם.
העליתי בחיבור זה שאלות רבות מבלי לתת להן תשובות, שלי או של טובים ממני. לא תמיד יש תשובה לכל שאלה. לעיתים התשובה הנכונה מוכתבת על ידי הצגה נכונה של השאלה, וזו כמובן תלויה בנסיבות. לעיתים עצם ההכרה כי יש שאלה, היא כבר חלק מן הפתרון. במסגרת המגבלה הזו, יש תרומה לעצם הצגת השאלה, אף אם ללא תשובה מיידית.
רוב הדוגמאות ההיסטוריות המובאות בספר מתייחסות לעימותים בין צבאות ממוסדים של מדינות או עמים – ופרט לאירופים והאמריקנים נוכל לכלול כאן גם את הזולו באפריקה והאינדיאנים של צפון אמריקה; אבל התובנות והלקחים מכל האירועים המתוארים נכונים גם היום, החל במאבק נגד טרור עירוני, בלחימה בעצימות נמוכה, וכלה במאבק מזוין בין מדינות-לאום ושימוש בנשק להשמדה המונית.
האם להפעיל נשק סודי והפתעה טכנולוגית בהזדמנות הראשונה, או לשומרו להזדמנות טובה יותר
(קטע מתוך הספר, עמוד 124)
כדוגמה נוספת לדילמה זו נוכל להציג את ה"בלייזר"*, מערכת המיגון הריאקטיבי נגד טילי נ"ט, שפותחה בישראל. משפותח ה"בלייזר" התעורר בצה"ל ויכוח, האם יש להתקינו גם על טנקים העוסקים בבט"ש (ביטחון שוטף)?
הטנקים העוסקים בבט"ש נתקלים לפעמים בכוחות צבא או במחבלים ערבים, ואלה מצוידים בטילי נ"ט. ה"בלייזר" עשוי להציל את צוות הטנק מפגיעת טיל כזה. מצד שני, שימוש נרחב במערכת כזו יביא בסוף לגילויה, לחשיפת בטכנולוגיה שעליה היא מבוסס, ולאפשרות הוודאית כי גורם עוין כלשהו (במקרה הזה בעיקר ברית המועצות, אך הדבר נכון למעשה לגבי כל מדינה העוסקת בלחימת טנקים) יפַתח תשובה הולמת, שבסופו של דבר תגיע למדינות ערב ולמחבלים. לפיכך, אם בעתיד תפרוץ מלחמה בקנה מידה מלא, אפשר כי יוקהה עוקצהּ של מערכת שנועדה להגן על הטנקים של כלל צה"ל.
זה בדיוק מה שקרה עם ה"בלייזר". אחרי שכמה טנקים המצוידים במערכת כזו נפלו בידי הסורים במלחמת לבנון ב-1982 (הקרב בסולטאן יעקוב) ומן הסתם הועברו לידי הסובייטים, פותחה תשובה לשיטת המיגון הזו (Tandem, הרש"ק הכפול). טילי נ"ט המצוידים ברש"ק מתקדם כזה סופקו בשפע על ידי הרוסים לסורים, והועברו גם לחיזבאללה.
עולה פה גם השאלה המוסרית: מה יקרה אם טנק צה"לי שעליו לא הותקנה מערכת כזו, ייפָּגע במשימת בט"ש? האם לא נספק מיגון מתאים ללוחמים רק כדי לשמור את המיגון החדשני למלחמה עתידית? האם זהו מהלך הוגן? מצד שני, מלחמה עתידית היא דבר מסופק ורחוק, ואין טעם לדאוג בגינהּ. אפילו במדינת ישראל שׂבֵעַת המלחמות אי אפשר "להבטיח" תאריך לאירוע כזה. בנוסף, יש להביא בחשבון את האפשרות כי האמצעי ייחשף בדרך כלשהי, גם אם לא נשתמש בו בבט"ש. התוצאה תהיה כי אמצעי-נגד יפותחו והאבדות שנגרמו בעת לחימת בט"ש, בגלל אי-שימוש קודם באמצעי המיגון, היו לשווא.
נדגיש כי עצם השימוש באמצעי חדשני במלחמה כלשהי מחייב באופן חד-משמעי להמשיך ולפתח מערכות מתקדמות יותר, המבוססות עליו. מנוחה על זרי הדפנה היא מתכון לאסון. יתרה מזאת: הפיתוח לבדו אינו מספיק, ואם קיימת מערכת מוכנה יש להצטייד בה. הכנת "תיק מוצר" בתקווה כי בבוא יום פקודה יהיה די זמן לייצור ולהצטיידות – היא חלום באספמיא.
ויש עוד טיעון המצדד בשימוש המוקדם במערכות נשק חדשניות: כמוצר מורכב, עצם הכנסתה של מערכת כזו לשימוש מבצעי שלא בשעת מלחמה, עשוי לחשוף מבעוד מועד ליקויים, קטנים או גדולים, שלעולם לא היו מתגלים בניסויים, ולו הקפדניים ביותר.
לא ננסה לתת כאן תשובות לדילמה זו, אך נציין כי המסקנה הראשונית היא לטובת הכנסה מוקדמת ככל האפשר של מערכות חדשניות, אף כי תוך בדיקה של היתרונות והחסרונות מול כל מקרה לגופו, נציין גם כי מערכת פיתוח בעלת ניסיון ויכולת מוכחת תוכל להתמיד ולספק אמצעים חדשים ככל שניתן.
* המיגון הריאקטיבי "בלייזר" פותח לאחר מלחמת יום הכיפורים והותקן על רבים מטנקי צה"ל, ראו צילום להלן:
טנק מגח עם מיגון "בלייזר" ביד לשריון
ד"ר עזריאל לורבר
המחבר ד"ר עזריאל לורבר
לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים שירת עזריאל לורבר כלוחם וכקצין בחטיבת גבעתי ובמילואים בחיל השריון משם השתחרר בדרגת רס"ן. עזריאל לורבר הוא בעל תואר ראשון בהנדסת מכונות מאוניברסיטת פיטסבורג ותואר שני ושלישי בהנדסת תעופה וחלל מהמוסד VIRGINIA POLYTECHNIC INSTITUTE.
עזריאל לורבר עבד בתעשייה האווירית, בתעשייה הצבאית, בסקטור הפרטי ובשירות המדינה. כיום הוא מלמד טכנולוגיה צבאית בפרויקט "תלפיות" באוניברסיטה העברית בירושלים ובחוגים ללימודי ביטחון בשתי אוניברסיטות נוספות. הוא פרסם, בארץ ובחו"ל, עשרות מאמרים מקצועיים, מספר ספרים בנושאי טכנולוגיה צבאית (ספרו MISGUIDED WEAPONS שיצא במקור בארצות הברית ותורגם לשתי שפות נוספות באירופה) ויחד עם עמית למקצוע ערך את הספר הראשון בנושאי ההגנה בפני טילים בליסטיים, שיצא לאור על ידי המכון האמריקאי לתעופה ואסטרונאוטיקה (AIAA). לאחרונה התפרסם מותחן מפרי עטו העוסק במלחמה הנכפית על ישראל בעקבות רעש אדמה חמור.
מספריו הידועים:
- מדע, טכנולוגיה ושדה הקרב, הוצאת קרוננברג, 1997.
- טילים מונחים ונשק רקיטי
- חימוש מונחה מדויק בקרב היבשה, הוצאת מערכות, 1992.
