ביום שישי החולף, 16 בדצמבר 2022, ליווינו לדרכו האחרונה בקבוצת שילר את חבר העמותה הותיק תא"ל מוטקה בן פורת ז"ל
מוטקה, לוחם ומפקד,
הוביל פלוגה בקרבות קטמון וסן סימון במסגרת הגדוד הרביעי של הפלמ״ח, במלחמת השחרור,
סמח"ט 8 במלחמת ששת הימים, מח"ט 9 במלחמת יום הכיפורים
ולימים יו"ר ועדת הבינוי של העמותה בימי העלייה על הקרקע ועיצוב האתר תחת שרביטו של האלוף מוסה פלד ז"ל.
מימין, תת אלוף (לימים אלוף) מוסה פלד מפקד אוגדה 146 ברמת הגולן במהלך מלחמת יום הכיפורים ומשמאל מפקד חטיבה 9 אל"ם (לימים תא"ל) מוטקה בן פורת. צילום – אוסף מיכאל מס
מתוך אתר הפלמ"ח:
מוטקה נולד בירושלים ב-12 בדצמבר 1927. למד בבן שמן. בחודש אוגוסט 1944, התגייס עם חבריו להכשרת "החושלים" לפלמ"ח ושובץ לפלוגה ו' בגבע. בנובמבר 1945 עבר לפלוגה הימית – הפלי"ם והשתתף בקורס מפקדי סירות מספר 5. בשנים 1945-1946 השתתף במספר פעולות של הפלמ"ח: שחרור מעפילי מחנה עתלית, הורדת מעפילים מהאניות, פיצוץ מסילות ברזל ופיצוץ בניין משטרת משמר החופים בסידנא עלי. בקיץ 1946 יצא לקורס מ"כים והיה מ"כ במחלקות ביגור ובשפיים. בקיץ 1947 יצא לקורס מ"מים בג'וערה עד לספטמבר 1947. באפריל 1948 מונה למפקד פלוגה ג' בגדוד הרביעי, "הפורצים", של חטיבת הראל. מוטקה השתתף בקרבות הגדוד וביניהם: קרב נבי סמואל, כיבוש קטמון, כיבוש בית-מחסיר וקרבות נוספים. לאחר פרוק הפלמ"ח שרת כקצין מבצעים במחוז הנגב ובחטיבה 7. בשנת 1952 השתחרר מצה"ל והצטרף לקיבוץ כברי. בשנת 1964 חזר לשירות קבע בצה"ל. במלחמת ששת הימים שרת כסגן מפקד חטיבה 8 בקרבות בסיני. במלחמת יום הכיפורים שרת כמפקד חטיבה 9 ברמת הגולן. השתחרר מצה"ל בסוף שנת 1975 בדרגת תת-אלוף כסגן מפקד גייסות השריון. לאחר שחרורו כיהן כמנהל אגף הייעור בקרן הקיימת לישראל בשנים 1976-1982. בשנים 1984-2002 כיהן כמנכ"ל וכיו"ר רשות הגנים הלאומיים. מוטקה בן-פורת התגורר בתל-אביב עד לפטירתו בשיבה טובה ביום חמישי כ"א כסלו תשפ"ג, 15 בדצמבר 2022.
מוטקה בן פורת ז"ל
מפקד חטיבה 9 אל"ם מוטקה בן פורת עם מטה החטיבה במלחמת יום הכיפורים. צילום – אוסף מיכאל מס
מוטקה בן פורת ז"ל
סא"ל (במיל') ד"ר עפר דרורי
מוטקה בן פורת נפטר ב-15 בדצמבר 2022. לא הכרתי אותו באופן אישי אבל התרשמתי ממנו מאוד. כבר שנים שאני נמשך שוב ושוב לסיפור קרב סן סימון בשכונת קטמון בירושלים. אני זוכר שרכשתי את הספר "הקרב על סן סימון" שכתב אריה חשביה, סמך למועד שפורסם בשנת 1978 ומאז קראתי בחומרים נוספים שהתפרסמו על הקרב הזה מעת לעת. השתתפתי במספר סיורים במקום ואף הדרכתי בעצמי כמה מהם. מה המיוחד בקרב הזה, שמוטקה בן פורת היה ממפקדיו?
הקרב על סן סימון היה קרב מפתח במלחמת העצמאות וכמובן על ירושלים. אותה ירושלים שבן גוריון הגדיר שהיא ליבה של מדינת ישראל. כאשר הלוחמים של הגדוד הרביעי של הפלמ"ח נשלחו לכבוש את האזור, זה היה לאחר חודש מארס 1948 שבו נחלנו מפלות כבדות עם למעלה מ-80 הרוגים בשבוע אחד, בשלוש שיירות (יחיעם, נבי דניאל וחולדה). אם נחבר את מספר ההרוגים מסוף פברואר (פיצוץ המלון ברחוב בן יהודה) ואת החללים משיירת הדסה בתחילת אפריל לפני הפעולה, ואת חללי קרב נבי סמואל ב-22 במארס, שגם בהם השתתף בן פורת בתפקיד מ"פ, נראה כי מניין ההרוגים עמד על 269 בתוך חודשיים. זו הייתה מכה קשה ביותר ליישוב היהודי הקטן בארץ ודכדוך כללי במצב הרוח שסיכן את עצם קיומנו כאן. בן גוריון הבין זאת וההוראה לכיבוש קטמון וסן סימון ויצירת מסדרון יבשתי בין השכונות הדרומיות של העיר לבין מרכז העיר קיבלה עדיפות עליונה.
מוטקה בן פורת השתתף כאמור בקרב הקשה בנבי סמואל שם נפלו 38 חללים (23-22 באפריל 1948) ובפועל נמחקה פלוגה מסד"כ הגדוד הרביעי. רק ארבעה ימים בלבד לאחר מכן נשלח הגדוד, והפעם עם שתי פלוגות בלבד, לכבוש את קטמון. לא יקשה לתאר את מצב החיילים ובטח את מצב שני המפקדים שנותרו מהגדוד. מוטקה בן פורת מ"פ ג' ואורי בן ארי מ"פ א'. 250 לוחמי הגדוד הרביעי תוקפים 250 אנשי מליציות וחיילים מצבא ההצלה העיראקי כאשר בראש מרבית הכוח, בצד הערבי, איברהים אבו דאיה, סגנו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני (מנהיג הכוחות הערבים באזור ירושלים). חלקו של מוטקה בן פורת בקרב היה לפרוץ למתחם ממערב ולהכניס חולית פריצה למנזר בפיקוד אורי בן ארי ובפועל לכבוש את המנזר. כיבוש המנזר היה יחסית מהיר אף שעלה בקורבנות, והמנזר היה בידינו כבר בשעה 0200 לפנות בוקר. מה שהפך את הקרב לקרב קשה ואכזרי היו התקפות-הנגד הרבות של הכוח הערבי על המנזר החל מהשעה 0400 בבוקר. נספרו כשבע התקפות-נגד בהן הגיעו הכוחות הערביים עד לקירות המנזר עצמו ולגדרות האבן סביבו. מספר הנפגעים בקרב כוחותינו גדל והלך, ובהעדר גישה למנזר בגלל היותו נצור הגיע הכוח של הפלמ"ח למצב של כמעט שבירה. אין זה המקום לתיאור מפורט של הקרב אבל תמיד חשבתי ועודנו מנסה לתאר את העומס הפיזי והנפשי שהוטל על החיילים הנצורים, ובראשם של שני מפקדי הפלוגות, מוטקה בן פורת ואורי בן ארי.
הקרב הוכרע, כמאמר הפתגם הרוסי שציטט בני מרשק: "זכרו, כשיורד גשם – נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף." הערבים נשברו מעט קודם והקרב תם. כפסע היה שהקרב היה מסתיים אחרת. נזכיר גם את החלטת המפקדים הקשה מכול, בהם גם של מוטקה בן פורת, לגזור את דינם של הפצועים בעת שהיה ברור שלא ניתן להחזיק את המנזר, מי שיכול ללכת יתפנה והשאר "תמות נפשי עם פלישתים".
חלקו של מוטקה בן פורת יחד עם אורי בן ארי בקרב סן סימון ייזכר לעד ומי יודע מה היה עתיד ירושלים וגם עתיד מדינה ישראל כולה אם היינו נכשלים גם בקרב זה. על אף "הניצחון" בקרב סן סימון איבדנו 21 לוחמים ו-83 פצועים. מתוך 120 לוחמים שכבשו את המנזר יצאו רק עשרים על רגליהם.
עד כמה נחרט קרב זה בליבם של הלוחמים אביא רק את מקרהו של רפול (רפאל איתן, לימים הרמטכ"ל) שהשתתף בקרב כסמל מחלקה, שנחשב כלוחם עז נפש שנים לאחר מכן. רפול בטקס הכתרתו לרמטכ"ל (אפריל 1978) אמר: "לא הרחק מכאן, לפני שלושים שנה, נקבע בקרב כבד עתידה של ירושלים – לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח. הייתה לי הזכות לקחת חלק באותו קרב וכבוד גדול היום במקום הזה, לקבל את כהונת הרמטכ"ל".
מי שהכיר את מוטקה בן פורת וגם פרסם באתר השריון כתבה עליו, מאת בני טוקר מערוץ 7, הוא שאול נגר בהיותו עורך הביטאון שריון, ראו כאן:
