אהוד גרוס, השריונר המוכר לרבים, שהיה מפקד פלוגת הטנקים "אהבה" במלחמת יום הכיפורים, עצם את עיניו לאחר מחלה קשה ביום 7 במאי 2021. ביום ראשון, 9 במאי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין "מנוחה נכונה" בכפר סבא. בני המשפחה ומאות מחבריו, בעיקר מהשירות הצבאי, ליוו אותו בדרכו האחרונה. הבאנו דברים עליו ולזכרו

ליקט וערך אל"ם (במיל') שאול נגר

תא"ל (במיל') אהוד גרוס ז"ל

אהוד גרוס, השריונר המוכר לרבים, שהיה מפקד פלוגת הטנקים "אהבה" במלחמת יום הכיפורים, עצם את עיניו לאחר מחלה קשה ביום 7 במאי 2021. ביום ראשון, 9 במאי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין "מנוחה נכונה" בכפר סבא. בני המשפחה ומאות מחבריו, בעיקר מהשירות הצבאי, ליוו אותו בדרכו האחרונה. הבאנו דברים עליו ולזכרו

 אהוד גרוס ז"ל    

 אהוד גרוס ז"ל בשירותו כקצין שריון    

בהלוויה המכובדת והמרגשת השתתפו בני המשפחה של אהוד וידידיה וחברים רבים שלו שיחד לחמו במלחמות ששת הימים, בהתשה וביום הכיפורים. הספדים ודברים לזכרו נשאו נכדיו,  רעייתו עלמה, בניו עידן ומתי ובתו שני, וכן אלוף (במיל') עמרם מצנע ותא"ל (במיל') אביגדור קהלני, שהיו גם חבריו ב'פרלמנט' וכן כמה מחבריו מתקופות שונות בחייו. את ההלוויה הנחה סא"ל (במיל') דני קריאף שהיה מ"מ בפלוגת "אהבה" של אהוד במלחמת יום הכיפורים ומקורב אליו מאוד. בעת ההתכנסות להלוויה ובמהלך הושמעו שירים שונים ומנגינות ובהם מתוך הסרט "השוטר אזולאי", "הללויה" של ליאונרד כהן, "אנא בכוח" ששר עובדיה חממה, והרקוויאם "לקרימוזה" של מוצרט.

הבאנו מההספדים ועל אהוד במלחמת יום הכיפורים.

 זר פלוגת "אהבה" 

דברי עילם גרוס, אחיו של אהוד

הכי אחי, אחי,

הבוקר, אח שלי הגיבור והאהוב, שחרר את נשמתו לשמיים, למאגר האהבה האינסופי, אחרי שבוע של ייסורים קשים, מלווים בחוויות חוץ-ארציות, תוך כדי מיצוי המוות בפרידה מזככת ממשפחתו האוהבת.

השושלת שלנו החלה לפני כמעט מאה שנה. אבא, יהושע גרוס, נולד בליטא לפני 99 שנה, עלה ארצה בגיל שלוש. בגימנסיה העברית קראו לו חבריו מתי על שום שהיה גאון במתמטיקה. הוא התגייס לאצ״ל תוך שהכיר את אימא שלי, שרה לבית הרשקוביץ משערי חסד בירושלים. באצ״ל נפצע בבית הספר לשוטרים בתחילת מלחמת העצמאות, פציעה שהביאה למותו 20 שנה אחרי כן, בהיותו בן 46 בלבד. אבא הותיר את אימא שגידלה לבדה ובגבורה רבה שלושה בנים. אהוד, גילי ואני – עילם. רק כשאימא נכנעה, והיא בת 85, לנזקי סיגריות האסקוט שחנקו את ריאותיה, למרות שהפסיקה לעשן כבר 40 שנה קודם, למדנו להעריך ולהעריץ את רום רוחה. אימא נפחה את נשמתה כשאחייני מתי, בנו הבכור של אהוד, ואני, אוחזים בידיה והולכים איתה אל מותה, בשיבא לפני כ-12 שנה.

מי שטיפל באמא במסירות יתר, היה האח שלי גלעד – גילי שהיה בעצמו גאון ואנציקלופדיה מהלכת, חוץ מזה שהיה גם חתיך הורס. אימא, כנראה, היתה צריכה עזרה גם למעלה, ועברו רק כשנתיים ממותה וכבר קראה לגילי לבוא ולטפל בה. שנה נלחם גילי בסרטן הלבלב שאחז בו ושלח 'גייס חמישי' לכָּבֵד, 'גייס' שהכריע אותו. בשיבא נתנו לו מורפיום שלקח אותו לשמיים, והוא בן 60 וכמה ימים בלבד. זה היה לפני כתשע וחצי שנים. נותרנו אהוד ואני.

במצעד הגאווה בתל אביב ב-14 במאי 2019, בעודי מטייל עם חברים טובים, לפני כשנתיים, אהוד התקשר ובישר לי שגילו גם אצלו גידול בלבלב. אינני שוכח את היום הזה. גילי היה נשא של גן ברקא, אבל אהוד לא!

כשגילי נפטר אמר לי רופא המשפחה שעוד לא פגש שני אחים עם סרטן לבלב,ֳ כאילו להרגיע אותי והנה זה בא לאהוד. נפלאות הסטטיסטיקה… שנתיים נלחם אחי הגדול והאהוב, בגבורה רבה, בסרטן הזה שאחז בו. התראינו כמעט מדי יום, שנתיים.

עדיין יש בארון היינות שלי טומאסי אמרונה שקניתי, כדי לחגוג את הצלחת הניתוח שאהוד היה אמור לעבור להסרת הגידול לפני יותר משנה וחצי. פחות מחצי שעה מתחילת הניתוח נקראה המשפחה ובישרו לנו שהגידול כבר שלח גרורות, הסוסים עזבו את האורווה, ואין מה לנתח, הוסיף הרופא ואמר לכמה מאיתנו שמדובר בעוד חודש חודשיים. כאמור זה היה לפני שנה וחצי.

כשאהוד קיבל את הבשורה אמר ״ידעתי״.

ואז החלה המלחמה ההרואית שלו במחלה הארורה בניצוחה של ד״ר טליה גולן משיבא, בה נתן אמון עיוור ומלא. אהוד למוד מלחמות – עבר בשלום את מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. ביום כיפור, פלוגת 'אהבה' בפיקודו של אהוד, כללה ארבעה טנקים בלבד. אהוד הוביל אותה למארב שהצליח לבלום חטיבה מצרית שלמה. "אהוד גרוס מגיבורי מלחמת יום הכיפורים לא זכה לצל"ש לו היה ראוי", סיכם אילן כפיר, שחיבר ספר על חטיבה 600.

לאחר המלחמה נשאר אהוד בצבא, מונה לסמג"ד 407, מג"ד 198, מח"ט קרייתי, ולאחר מכן היה נספח צה"ל בתאילנד, בורמה, נפאל והפיליפינים. ב-1988 מונה לקצין החינוך הראשי – פסגת חלומותיו אז. לאחר שחרורו המשיך בעשייה. היה מנכ"ל תיאטרון ירושלים, מנהל אקדמיית קספארוב הבין-לאומית לשחמט בת"א (אהוד בעצמו אמן בשחמט ועוד בהיותו בן 17 היה אלוף רמת גן בשחמט), מנהל התזמורת הסימפונית ראשל"צ, יו"ר דירקטוריון ערוץ 10…

אבל את המלחמה האחרונה אהודי לא שרד. המחלה הארורה הכריעה אותו לבסוף. הגידול בלבלב דוכא, אבל לגרורות ששלח בחלל הבטן לא יכל לבסוף. אהוד לחם במחלה בגבורה וכול זאת תוך כדי מגפת קורונה שמנעה ממנו לראות את נכדיו האהובים כמעט שנה.

הכול הוא היה מוכן לעבור ולסבול כדי לזכות בעוד יום של חיים. מה לא ניסה – דיאטה אנטי חומצית שמנעה ממנו לספק ולו קמצוץ ממאווייו הקולינריים. כול כך רצה חומוס ובמשמעת ברזל לא נגע בו. לקח שמן-ריק-סימפסון שהפיל אותו לתרדמות אין ספור. הכול ניסה ובאהבה. הכימותרפיה הפסיקה לעבוד אחרי שסייעה בידו לשרוד כמעט שנתיים.

שבוע אחרי שחזר מואר מסדנה של שטיפות אנרגטיות הכאבים בבטן הפכו לבלתי נסבלים. נסענו לשיבא והפעם הנסיעה היתה חד סטרית. יותר משבוע שרד אחי היפה, הגיבור, האינטלקטואל המוכשר ולבסוף ויתר לנוסע השמיני שהשתולל בבטנו. וגם בשבוע האחרון בבית החולים העניק שיעור לכל המשפחה. כול האחיות והרופאים התאהבו באיש הזה, שאיפה שהוא עובר הוא גם נוגע ומשאיר משהו מעצמו (לדבריהם).

מיום ליום ראינו את גופו הנחלש, את הכאבים הגוברים, אבל יחד עם זאת אהוד לא פסק מלדבר, מלסגור את כול הפינות האפשריות. עברנו איתו חוויות על גבול הרוחני. אם חשבתי שאין חיים אחרי המוות אני כבר ממש לא בטוח. אני אפילו השתכנעתי שהוא יפגוש את אחי גילי וביקשתי שיחדיו לא ימהרו לקרוא לי. הוא הבטיח שידאג שאהיה פה עוד הרבה שנים, כי זה האינטרס שלו… שמענו אותו מטייל בשמיים ומדבר עם מלאכים. היה לו שיעור לכול אחד מאיתנו. החדר שקיבל בבית החולים האיר מרוב אהבה ואנרגיה. גם שכול האורות בו כבו והתריסים היו מוגפים – החדר היה מואר. גופו נחלש והתדרדר אבל הנשמה מאנה לצאת משם. גם כשאיבד לחלוטין יכולת תפקוד, הנשמה התעקשה להישאר. גם כשעטפנו, ליטפנו ואחזנו בו עם עשר ידיים כדי להרים את גופו הדואב לאוויר בכדי להקל על מכאוביו, וקראנו לו להרפות ולתת לנשמה לעלות השמיימה, היה לרגע נדמה שהוא שחרר כשהאישונים והקרניות התגלגלו לתוך ארובות העיניים ולובן העיניים בצבץ בגופו… ושוב אחרי דקותיים חזר להיות עימנו.

לבסוף אמר בקול חלוש ״זהו, לא אוכל יותר לעזור לכם פה, רק מלמעלה״, סימן באגודל שהוא מוותר והחלו לתת לו חומר הרדמה. וגם אז מלמל שהוא מבקש עוד רגע לראות אותנו. עמדנו מסביב למיטתו והוא אמר שאנחנו כמו מלאכים. נישקנו אותו אינסוף נשיקות. השמענו את הקונצ'רטו לקלרניט של מוצרט בנגינתו של בני גודמן, ביצוע שהוא כול כך אהב עוד מבית אבא, והוא מלמל ״תקשיבו איזו נגינה שמיימית״. לבסוף שרנו כולנו את ״מי האיש חפץ חיים״. השיר שאהוד שר על הקבר של אחי גילי בהלוויה, ומאז מדי שנה גם באזכרה. גם בכאב הגדול וכשהוא חצי רדום אמר: ״עילם, מה אתה ממהר, יותר לאט…״ ואז שרנו את השיר כמו היה מזמור חסידי, כמו היה מנטרה, עשרות פעמים, בעוד הוא הולך ושוקע לתוך שינה עמוקה.

הבוקר, 7 במאי, ראינו אותו נושם את נשימתו האחרונה. חיכינו וחיכינו וחכינו ולא יסף. השעון על היד שלי הראה 10:14. קראתי לצוות שעשה אקו וקבע את מותו. הסתכלתי על השעון לראות את שעת קביעת המוות והשעון השחיר, נדם. כמה סמלי. מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב.

הֱיֵה שלום אח אהוב ויקר. הכי אחי. ננצור אותך בליבנו ותלך עימנו לעד. נרים כוסית של טומאסי אמרונה לעילוי נשמתך, בטוח לגן עדן… ותהיה מליץ יושר בעבורנו.

מהזרים שהונחו: צה"ל, עמותת יד לשריון, עמותת קצינים מחיל החינוך והנוער , ועוד.

 

חייל לבן – דברי רס"ן (במיל') זהבה צויקל

ב"ה

 

אֵהוּד הָאָהוּב הָלַךְ וְלֹא יַחֲזֹר

כָּבָה בְּעֵינָיו הָאוֹר, קָפָא טוּבָן.

הִנֵּה מַפְצִיעַ לוֹ חֹדֶשׁ סִיוָן

וְחַיָּל שָׁחֹר הִכָּה חַיָּל לָבָן…

 

אֵהוּד הָיָה אַלּוּף וְאָמָּן בְּשַׁחְמָט,

בַּקְּרָבוֹת, כָּל חַיָּיו הוּא לָחַם וְשָׁעַט,

אֶת אוֹיְבָיו עַל הַלּוּחַ הוּא חִסֵּל וְשָׁמַט

הֵבִיס אֶחָד לְאֶחָד… עַד –

 

שֶׁנִּתְקַל בַּקְּרָב הַקָּשֶׁה שֶׁל חַיָּיו

בָּאוֹיֵב מִסְתּוֹרִי שֶׁשְּׁמוֹ הַלַּבְלַב.

וְשִׁשִּׁים וְאַרְבַּע הֵן סְכוּם אוֹתִיּוֹתָיו,

כמניין מִשְׁבְּצוֹת לוּחַ הַשַּׁחְמָט, שֶׁאֲנִי מוֹנָה וְסוֹפֶרֶת,

כַּאֲשֶׁר כָּל אַחַת עַל גְּבוּרָה עִילָּאִית מְסַפֶּרֶת.

 

וְאֵהוּד שִׁנֵּס מָתְנָיו וְיָצָא לַקְּרָב בְּחֵרוּק שִׁנַּיִם

עִם זִיק חַיִּים בָּעֵינַיִם, וְלֹא הֵרִים אֶת יָדָיו,

הוּא סִמֵּס לְכֻלָּם בְּתִקְוָה וְכָתַב

שֶׁהִנֵּה הַמַּצָּב הוּא כָּעֵת בְּמֵיטַב!

 

וַאֲנִי 'סִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא' בִּקַּשְׁתִּי כְּמִסְפַּר הַמִּשְׁבְּצוֹת

שֶׁהָיוּ בְּתֹכֶן תְּפִלּוֹתַי מְשֻׁבָּצוֹת,

בְּשִׂיחַ דּוֹמֵעַ אוֹהֵב וְחַם –

אַךְ גְּזַר דִּינוֹ כְּבָר נִגְזַר וְנֶחְתַּם.

 

תַּמָּה מַסֶּכֶת חַיִּים מְפֹאֶרֶת

שֶׁהַיּוֹם אֶת גּוּפוֹ שֶׁל אֵהוּד קוֹבֶרֶת,

אַךְ אֶת נִשְׁמָתוֹ וּמוֹרַשְׁתּוֹ

לָעַד הִיא תִּהְיֶה מִשְׁמֶרֶת.

 

וְהוּא מַאֲמִין בְּכָל לִבּוֹ וּמְצַחְצֵחַ חַרְבּוֹ,

לְרֶגַע מְנַסֶּה לְהַצְרִיחַ

וְאֶת הַפִּיּוֹנִים לְהַבְרִיחַ,

דּוֹהֵר עַל גַּב הַסּוּס הַמִּשְׁתַּלֵּחַ

וְאֶת הָרָצִים לִשְׁנֵי הַכִּוּוּנִים הוּא מְשַׁלֵּחַ.

 

הוּא לֹא חָשַׁב לְרֶגַע לְוַתֵּר

עַד שֶׁכּוֹחוֹ לֹא עָמַד לוֹ יוֹתֵר.

וְצָלְלוּ הַתִּקְווֹת וְהַמִּלִּים,

וְהַלּוּחַ מִכֵּלִים נוֹתָר רֵיק

כְּשֶׁהַלֵּב לִרְסִיסִים מִתְפָּרֵק.

 

וְהַמֶּלֶךְ הַלָּבָן שֶׁאַף לְבַצֵּעַ 'מָט',

אַךְ כִּתְרוֹ לְפֶתַע צָנַח וְנִשְׁמַט,

וְנוֹתְרָה רַק מַלְכָּה שְׁחֹרָה

מְטִילָה צֵל כָּבֵד עַל הַלּוּחַ.

 

וְזוֹלְגוֹת הַדְּמָעוֹת

וְטַעֲמָן מַר וּמָלוּחַ.

שַׁחְמָט…

יְהִי זִכְרוֹ בָּרוּךְ!

זרים של ארגון גמלאי צה"ל ופלוגת "אהבה"

מדברי תא"ל (במיל') אביגדור קהלני

אהוד היקר,

במהלך השנתיים האחרונות חששתי במסתרי ליבי, מן הרגע שהמחלה הארורה תנצח אותך. כולנו היינו מפוקחים ואתה יותר מאתנו. התייצבת מולה במלוא הדרך, וכמו שחקן שחמט עטור פרסים החזרת לה מלחמה שערה. היית נחוש לנצח ולמדת דרכיה, וכלוחם ותיק המתנת לה מעבר לפינה. היא באה מימין ואתה איגפת משמאל. אין מי שלא התפעל ממך בתקופה האחרונה. היית חדור מטרה ונותן לסובבים אותך תחושה של תקווה שבה מעורבת הרגשה שהכול בשליטה. לאחרונה אמרת לי כמה פעמים – אני שמח שאני כאן יכול לראות את משפחתי ולהיות איתם עד כמה שאני יכול.

לנו, חבריך, הקדשת שעות יקרות כשבאת לחבורה, ואפילו שאוכל מיוחד אכלת כדי לא להשביע את רעבונה וברגע שפצחנו בשירה – אתה נתת את הטון. היית אלוף השירים וידעת מה מקורם ומי כתבם, לא היו לך ולא יהיו לך מתחרים. כשרצינו להכיר יצירה קלסית שאיש לא שמע מעולם פנינו אליך ואתה כלאחר יד הבאת מקורותיה בפנינו.

התקופה במדים הייתה לך מיוחדת. המראת לשמיים ונגעת באדמה. היית שותף לחברים שדמם נספג באדמתנו. בששת הימים על טנק כבשת את הגולן. בהתשה טעמת את האש בחולות המדבר, וביום הכיפורים עמדת כפלדה בראש פלוגת "אהבה" מול הצבא המצרי – ויכולת לו.

מאוחר יותר היית לי סגן ומפקד חטיבת טנקים. תמיד עלו בי ההרהורים האם אתה לא מבזבז את זמנך באבק הטנקים?? הרי אתה נועדת להיות מוביל תרבות ברמה הלאומית של המדינה. אהבת אנשים והם אהבו אותך, ואין כמו הטנקים בית לאהבת אנשים. נכון, אחרי השחרור שאבה אותך אליה המערכת התרבותית וזכתה בכישוריך.

אהוד, אין מי שלא דומע היום עם משפחתך, עם עלמה וילדיך. הדמעות פורצות מחוסר האונים שבו אנחנו נמצאים. אתה משאיר אותנו עם תחושות קשות ושאלות מורכבות, למה אתה נבחרת לפלס לנו את הדרך לעולם האמת!!??

חבר יקר, יודעים אנחנו את שאתה משאיר אחריך ועל כך אנחנו מצדיעים לך ואומרים לך תודה. חיית חיים מגוונים והגשמת את מרבית חלומותייך. היית איש משפחה למופת. אמן ענק שאין שני לו. איש של רוח שנוגע בקרקע. חבר אמיתי ואוהב המדינה בכל רמ"ח אבריך. היית חלק מאתנו ותישאר לעד חלק מאתנו. היינו חבורה נפלאה ומגובשת והחלל שאתה מותיר יישאר לעד. נוח בשלום אהוד ואנחנו נמשיך לשמור ולשמר את שעשית, וכמובן נמשיך לשמור על חלקת אלוהים הקטנה שלנו כאן. תודה חבר, לך לדרכך ודע שכולנו נגיע אליך.

 

מדברי האלוף (במיל') עמרם מצנע

עלמה , מתי , שני , עידן , עילם ושבט גרוס לדורותיו,

תודה על שהייתה לי הזכות להיות במחיצתכם לאורך שנים; תודה על שניתן לי להיות קרוב בימיו האחרונים של אהוד; תודה על שהיו לי רגעים מרגשים, רגעי פרידה וזיכרון בלתי נשכחים עם אהוד.

אין לי מילים לתאר את המסירות, ההתגייסות, האהבה, הנתינה, והאיכות של כול אחד ואחת מכם וכולכם ביחד כתא משפחתי רגיש, מלוכד ואוהב המלווה את אהוד בחייו ובימיו האחרונים.

אהוד ידידי כאח לי, המשפטים הבאים כאילו נכתבו עלייך ובשבילך: "איש של אנשים", "איש אשכולות", "איש של ספרא וסיפא", ולהבדיל – "האדם שבטנק ינצח" – מבטאים כול כך טוב את אישיותך.

הכרתיך אי שם בשנות השבעים, סגן משנה אהוד גרוס, בן לאצולת השריון. ואנחנו שהיינו הקרם של האצולה הטנקיסטית "אנשי גדוד 79" ראינו בעיניים כלות איך "החנון הזה" חוטף לנו את עלמה החיילת בפלוגת הקשר של חטיבה 7, שכשמה כן היא – יפה ומיוחדת. כאז כן עתה.

חנון על שום מה? מנגן על פסנתר, נושם ומדבר פילוסופיה ומוסיקה, אמן בשחמט, שפה גבוהה, חוטא בכתיבה. אתם השופטים, חברים של אז – האם לא צדקנו, בזמנו??? ממש לא!!! ממש לא חנון.

מלחמת ששת הימים. אהוד רכוב על טנק שרמן במעלה רמת הגולן ומתגלה כמנהיג אמיץ לב ונחוש. במלחמת יום הכיפורים מפקד פלוגת טנקים (שם בקשר "אהבה"), מצטיין, מוביל ומכניע את חטיבת הטנקים המצרית 25 המצוידת בטנקים חדשים ואיכותיים, שעלולה הייתה לרסק את ראש הגשר  הרעוע שניבנה על תעלת סואץ, ובעיקר דואג ושומר צוותי הטנקים – החיילים שלו.

כן אהוד יקירי, זה אתה. שילוב מיוחד ונדיר שלעיתים זר במחוזותינו, של לוחם ללא חת ואיש של הגות, חשיבה והשכלה. ידעת ליצור קשרים חברתיים, חיבורים עם אנשים באשר הם, להיות מרכז חברתי בכול אירוע ומפגש. לא אשכח עת ביקרתיך בתאילנד בעת ששימשת הנספח הצבאי ואני בשליחות רשמית. בפגישות רשמיות ובערבים חברתיים עם הקצונה התאילנדית וקהילת הנספחים הצבאיים היית תמיד מסמר האירוע, העוגן סביבו התקבצו כולם, וכך בכול מעגל של אנשים ואירועים.

לא היה מתאים ממך לתפקיד "קצין החינוך הראשי של צה"ל". אני שימשתי מפקד פיקוד המרכז במהלך האינתיפאדה הראשונה ואתה משקיע בהכנת חיילים למשימות הקשות והרגישות, מוביל התייחסות לערכים, מוסר בלחימה והתנהגות הולמת בפעילות בשטחים. אתה מביא איתך ניסיון של מפקד ולוחם, של אינטלקטואל ואוהב אדם.

היית לי – מצפן ומצפון, מעורב, פעיל, יוצר הזדמנויות, יוזם ומתנדב בכל דבר ועניין:

אהוד של הובלת דיון בענייני השעה והיום,

אהוד של הפקת אירועים והנחייתם,

אהוד של ארגון טיולים חובקי עולם,

אהוד של שירה וזמר,

אהוד חבר "צוות" ועורך ראשי,

אהוד של "מפקדים למען ביטחון",

אהוד של "מרכז מורשת מלחמת יום הכיפורים",

אהוד של פרלמנט השריונאים בהנהגת קהלני, ועוד, ועוד.

ואהוד האישי שלי: ויכוחים על מנהיגות, פוליטיקה וענייני היום. מסכימים וחלוקים.

אהוד של צעידות ושיחות נפש על המחלה וההתמודדות איתה,

אהוד והמחלה, שותפות גורל ומאבקי שליטה,

אהוד של אופטימיות ותקווה ללא תקנה,

ובעיקר אהוד של ימים אחרונים, של פרידה, של זיכרון, של ציווי, ושל חשבון נפש.

עד יומי האחרון אקח איתי את השיחות הקטועות, אבל השלמות – איזה עוצמה, איזו השלמה, איזה מסרים של תקווה, אופטימיות ושל נקודות מבט חיובית. בין דמעה לדמעה – חיוך; בין אנחה לטיפול – התבדחות והומור; בין גל של כאב לתזוזה לא נוחה – זיכרון משותף, חיבוק, נשיקה ושלום אחרון. פרידה.

אני לא יכול לסיים בלי לחזור למשפחה, עלמה, מתי, שני, עידן, עילם והשבט כולו – משפחה שכזאת, בצלמך ובדמותך אהוד. זו מורשתך החשובה ביותר, זה עיזבונך עלי אדמות, ממשיכי הדרך – דרכך.

נוח בשלום אהוד אחי, אזכור אותך לתמיד, לא נפרדים – עוד ניפגש.

בביקור ניחומים על פטירתו של אריק שרון שהיה מפקד אוגדה 143 במלחמת יום הכיפורים. משמאל: האלוף (במיל') ג'קי אבן סגנו של אריק, אהוד גרוס, אמציה (פצ'י) חן ודני קריאף

סא"ל (במיל') דני קריאף מספר על אהוד במלחמת יום הכיפורים

במלחמת ששת הימים שירת אהוד בחטיבה 8 שכבשה את רמת הגולן. במלחמת ההתשה שאחריה היה סמ"פ ז' בגדוד 46, על גדות תעלת סואץ. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים שימש אהוד קצין חינוך בבית גולדמינץ בנתניה. אהוד שלא היה משובץ הגיע לימ"ח של אוגדה 143 בשדה תימן ונשלח להחליף את יוסי רגב שטרם הגיע (ששימש מ"פ במילואים בחטיבת הצליחה 421, והיה במלחמה בטנק הראשון שצלח את התעלה במלחמה, ולימים בכיר במשרד החוץ). כשהתברר שיוסי הגיע בגיוס החירום, נשלח אהוד לפקד על פלוגת "אהבה" שהמ"פ המקורי שלה רס"ן שמואל אבישאול, וכן מ"מ 2 שלה סגן מרט בארי היו בחו"ל בפרוץ המלחמה, במסגרת עבודתם כמאבטחים.

[מרט בארי נהרג בהיותו מ"מ בגדוד 100 בעת ניסיון החילוץ הכושל של צנחני גדוד 890 בציר "טרטור" 43, בפאתי "החווה הסינית", ושמואל אבישאול נהרג בהיותו מפקד פלוגת "אבוד" – שם מצמרר שניפק מחשב בצה"ל – בכוח נתי ברמת הגולן. שמואל ובארי קבורים זה לצד זה בבית העלמין הצבאי בקריית שאול].

לאהוד הייתה זו משימה לא פשוטה כי רוב הלוחמים בפלוגת "אהבה" היו בוגרי מלחמת ההתשה בתעלה, יחד עם מדריכים של בית הספר לשריון. חטיבה 600, חטיבת העלית של השריון באותם ימים, הייתה מצוידת יחד עם גדס"ר 87 בטנקים המשוכללים ביותר שהיו אז בצה"ל, פטונים מסוג M60A1.

לפלוגת "אהבה" של אהוד, מגדוד 407, היה משקל סגולי רב במלחמת יום הכיפורים, בעיקר לאחר שסופחה ביום שני 15 באוקטובר 1973 לחטיבה 14, במבצע הצבאי המסובך והקשה ביותר בתולדות צה"ל, מבצע "אבירי הלב" לצליחת התעלה. עד לפני שנה אהוד כאב את קיפוח של הפלוגה שהיו לה הישגים מופלאים והיא סיימה את הלחימה עם הרוג אחד בלבד, מ"מ 1 יוסי כהן מפרוד, ופצוע אחד, מזור מט"ק 2 ב'.

באותו לילה מר ונמהר שבו נהרגו 122 לוחמי חטיבה 14, פלוגת "אהבה" טיהרה את ציר "עכביש" ממערב למזרח, אף שלא הייתה שם לחימה משמעותית, ולאחר מכן הובילה את כוחות את חטיבת הצליחה 421 ואת חטיבת הצנחנים 247 (לימים חטיבה 55) לאזור מעוז לקקן.

בבוקר 16 באוקטובר הוטלה על הפלוגה 'משימת התאבדות' – לנסות ולהגיע לצומת המוות "טרטור"-"לקסיקון" כדי לחלץ את מה שנשאר מפלוגה ב' (בסין) של גדעון גלעדי ז"ל. פלוגה ב' נכחדה בלחימה, פרט למ"מ 3 צביקה יוגב, והמג"ד שעיה בייטל נפצע. עוד היה צריך לחלץ את הצנחנים של פלוגת המילואים נ"ט 582 בפיקוד נתן שונרי וחלק מלוחמי 424 בפיקוד ספקטור וצנחנים מבית הספר למכי"ם בפיקוד אלוף שמואל ארד ז"ל, שלא ברור איך הם הגיעו לשם. בשלב הזה נותרו מדרום לצומת רק שני טנקים – הטנק של אהוד גרוס מ"פ "אהבה" והטנק של דני קריאף מ"מ 2 של "אהבה".

בבוקר ערפילי, 16 באוקטובר בשעה 6:58 נפגע הטנק של אהוד מפגז טנק. יוסי כהן מ"מ 1 שהצטרף לטנק כאיש צוות חמישי נהרג מפגיעת הפגז, דני קריאף שבר ימינה ופגע במי שירה, ולאחר מכן אהוד חילץ בעצמו כ-30 לוחמים במסע רגלי לעבר התאג"ד ב"לקקן" ודני קריאף חילץ מספר דומה של לוחמים על הטנק שלו, טנק המזל צ-817747.

הטנק של מ"פ "אהבה" אהוד גרוס שנפגע מפגז של טנק מצרי, כמה עשרות מטרים לפני צומת "טרטור"-"לכסיקון". מפגיעה זו נהרג יוסי כהן שהיה מ"מ 1 בפלוגה (מארכיון חטיבה 600)

כאן הגענו לתהום הנוראית בחיינו, אבל למחרת ביום רביעי 17 באוקטובר, לאחר שגדוד 407 נכחד – פלוגה ג' ("גלון") בפיקוד גבי ורדי, שבבוקר 16 באוקטובר טיהרה באופן סופי את צומת המוות סמוך לשעה 8:30, יחד עם מח"ט 14 אמנון רשף, אזי על פי העדויות הגעתם של שני הטנקים של פלוגת "אהבה" גרמה מורך לב למצרים שנסוגו לעבר מתחם "מיסורי". פלוגה ג' צורפה לגדוד 184 ופלוגת "אהבה" הועברה לפיקוד מח"ט 14 אמנון רשף, לגדוד 79 בפיקוד נתן בן ארי.

בשעה 11:330 אהוד ביקש מאמנון המח"ט לצאת לתדלוק באזור גרפיט, המקום ממנו יצאה חטיבה 14 בעיקוף בציר החולות למבצע "אבירי הלב". לאחר כחצי שעה אמנון הודיע לאהוד על ביטול המשימה והוראה לחזור ללקסיקון 263 משום שאמורה להגיע מדרום חטיבת העלית של השריון המצרי, חטיבה 25, שהייתה מצוידת בטנקים המזרחיים המשוכללים ביותר באותם ימים, טנקי טי-62, כדי לכבוש את ראש הגשר ב"מצמד".

לקראת השעה 13:15 נוצר המגע ופלוגת "אהבה" במשך יותר משעה וחצי עמדה לבדה והשמידה את כל החוד של חטיבה 25, בקרב השריון המוצלח ביותר בתולדות צה"ל. לאחר מכן הצטרפו פלוגה ח' בפיקוד יאיר ליטביץ, אמנון רשף מח"ט 14, וחטיבה 217 בפיקוד נתקה ניר השלימה את המשימה ממזרח.

ביום שישי 19 באוקטובר בשעה 11:00 לערך פלוגת "אהבה" הייתה הפלוגה הראשונה, יחד עם אמנון רשף, שעברה את התעלה על גשר הגלילים שהושק לפנות בוקר על ידי גדוד 410 של חטיבה 600 בפיקוד יהודה גלר וחיים אלקן, ובמטעי המנגו ושדות התירס חילצה את לוחמי גדוד "דב לבן" וחיסלה מאות לוחמי קומנדו סודנים שלחמו בשורות הצבא המצרי.