בתקופה זו של השנה, בימים שלפני יום הכיפורים, חוזרים הזיכרונות. לכל בני דורי. לכל מי שהיה שם ברמת הגולן ובדרום, לאורך התעלה ובסיני • פוסט־טראומה? לא בהכרח. רק התחושה, והידיעה שמה שהיה אז, לפני 43 שנה, היה האירוע המכונן של כולנו.
עמוס רגב. ישראל היום 11.10.2016
בירידה לגשר אריק החלו הזיכרונות ההם. הנוף מדהים: הכנרת הכחולה מימין, וממול רמת הגולן, קצת צהובה בתקופה זו של שלהי קיץ, עם כתמים ירוקים ויישובים שבתיהם לבן. אבל אז, לפני 43 שנים, כשעלינו לרמת הגולן באותה דרך בדיוק, היאהיתה מכוסה ענני עשן שחורים, ורעמי התותחים הידהדו באוזנינו.
זהו ציר יהודייה: הנה, משמאל, מאחורי קפל קרקע, היתה העמדה של הסוללה הראשונה מגדוד המכמ"ת 313 (מרגמות כבדות מתנייעות 160 מ"מ) שנכנס למלחמה. שם חטפה הסוללה אש נ"ס (נגד סוללות) ראשונה, שם נפצע אחד הקצינים. ומלפנים, חורשת עצים; שם, כך אני זוכר, כבר היו טנקים שרופים, שלנו ושל הסורים. של הסורים – כל כך קרוב לירדן, נסיעה של עוד כמה דקות על השרשראות – והם היו עלולים להיות כבר בעבר הזה של הירדן, בין יישובינו. "חורבן בית שלישי", קרא לזה אז שר הביטחון משה דיין.
אבל מה שעמד בינם לבין יישובינו היו מעט כוחות סדירים, ואחר כך כוחות המילואים, ואנחנו ביניהם. והשריון, בעיקר השריון.
טנק "מרכבה 4מ". בתמונה למטה: טנקי "סנטוריון" ("שוט") במלחמת יום הכיפורים // צילום: אנצ'ו ג'יני
בתקופה זו של השנה, בימים שלפני יום הכיפורים, חוזרים הזיכרונות. לכל בני דורי. לכל מי שהיה שם ברמת הגולן ובדרום, לאורך התעלה וסיני. פוסט־טראומה? לא בהכרח. רק התחושה, והידיעה שמה שהיה אז, לפני 43 שנה, היה האירוע המכונן של בני הדור. "המלחמה". ומה שבא לאחריה היה שונה מכל מה שהיה לפניה.
הפעם עליתי לגולן בציר יהודייה לצפות בתרגיל של גדוד 82 של חטיבה 7. לראות, באדיבות קצין שריון ראשי תא"ל גיא חסון ודובר צה"ל, את חיל השריון של היום. לנסות להבין מה השתנה, בתפיסה, בתורת הקרב, בטנקים, באנשים.
באתי לראות את החדש – אבל הישן רדף אותי. מול הכניסה לבסיס חטיבה 7 נמצאת האנדרטה לחללי חטיבה 7. את שטח האימונים שאליו נסענו חותך "ציר הנפט" זה שעליו נסענו אז, הגדוד, בדרכנו מקרב חושנייה אל מחנה נפח ומשם לקוניטרה, לקראת הפריצה לתוך שטח סוריה. ממול מתחילים להתנשא התילים של רמת הגולן, כל תל וסיפור הקרב שלו.
קצין שריון ראשי, תא"ל גיא חסון // צילום: אנצ'ו ג'יני
בכלל, יש לי חולשה לחטיבה 7. לעולם לא יהיה אפשר לשכוח את קרב עמק הבכא שניהל מג"ד 77, אביגדור קהלני, גיבור ישראל, בגיזרה הצפונית. לעולם לא אשכח כיצד במהלך השירות הסדיר נשלחתי, יחד עם עוד שני קצינים בתותחנים, לעבור גם את ההשלמה החילית של סיירת שריון. התותחנים רצו אז להקים סיירות משלהם, לכל אגד ארטילרי, ורצו ללמוד מהטובים. ובקורס ההוא פגשתי את הכי טובים. כ־20 צוערים מהשריון – טובים, ועליזים, ומקצוענים. חודשיים ניווטנו בכל רחבי הארץ, עם ג'יפים ומפות והרבה מצב רוח. במלחמה היו כמה מהם בפלוגת הסיור (פלס"ר) של חטיבה 7. בצפון הרמה, ליד בוקעתה, ניהלה הפלוגה קרב גבורה מול מארב סורי. הנגמ"שים שלהם נקרעו מאש הנ"ט. מפקד הפלוגה אורי כרשני ז"ל נהרג, ועימו לוחמים נוספים.
רכב שטח יוקרתי
לעולם לא אשכח את מח"ט 7 דאז, אביגדור בן־גל, יאנוש ז"ל, לימים אלוף. כבר היינו בתוך השטח הסורי, בכפר ג'בע. מעליו מתנשא תל גבוה, תל שער. בעודנו פרוסים בתוך הכפר, הגיע בדהרה זחל"מ. יאנוש היה בו, שיערו הארוך מתנפנף, פניו מפויחות. בידיו החזיק קסדת מתכת, כזו שהיתה אז בשימוש. והוא חייך, והחליף מילים קצרות, ועלה למרומי התל. שם התקבצה חבורת הפיקוד של האוגדה – ושם הופתעו לראות כיצד הדיביזיה העיראקית, מתוגברת בחטיבה ירדנית, הגיעה לפתע מדרום, ואש ארטילרית נחתה על התל ועלינו.
אבל את החיוך של יאנוש לא אשכח; כפי שלא אשכח את רפול, רפאל איתן ז"ל, לימים הרמטכ"ל ואז מפקד האוגדה הסדירה, כשהוא עומד בצומת של כמה צירים, כובע אוסטרלי רחב תיתורה על ראשו, בגדיו ספוגי פיח ואבק, והוא מרים את הכובע ומחייך, מנופף לכוחות העוברים על פניו.
וכל אלה, ועוד, היו עימי כאשר 43 שנים מאוחר יותר באתי לצפות בתרגיל הגדודי של גדוד 82, לנסות להבין את השריון של 2016.
האנשים שבטנק: (משמאל לימין) סמל טל שטייר, רב"ט רז נויימן, רב"ט יהושוע סוואטז ורב"ט רותם עמרם // צילום:אנצ'ו ג'יני
"מרכבה 4מ" – זהו הנשק העיקרי של הגדוד, של החטיבה, ובעצם של עוד יחידות סדירות, שהן "חוד החנית". ראיתי את הטנק, נסעתי בו. במילה אחת – מדהים.
"זה כבר לא רק טנק נגד טנק", מסביר תא"ל חסון, "זהו כבר טנק בסביבה – בנוי לטפל באיומים הנוכחיים שעיקרם חוליות נ"ט, מחבלים, סביבה מלאת איומים". ה"מרכבה 4מ" הוא הדגם העדכני, המשוכלל ביותר, של ה"מרכבה". ה־מ מייצג "מעיל רוח" – אותה מערכת הגנה נגד טילי נ"ט, שכל כך חסרה לשריון במלחמת לבנון השנייה.
ה"מרכבה 4מ" שוקל כ־70 טונות, אבל בנסיעה הוא דוהר כמו מיטב רכבי השטח היוקרתיים. מבחוץ הוא מעוצב בקווים אלכסוניים, כשהכוונה היא להגביר את המיגון (שריון אלכסוני יוצר שכבת מגן עמוקה יותר מאשר שריון אנכי). שריון הצריח שלו הוגדל בהרבה. אבל החוכמה היא במערכות: מערכת מעיל הרוח, מערכת מדוכות העשן והמערכות האלקטרוניות והדיגיטליות. מבפנים אתה רואה אותן: צג ועוד צג של כוונות, מפות, ראיית לילה, מצלמות ומחשבים. "הטנק אוסף מידע על כל איום אפשרי מסביבו", מסביר תא"ל חסון, "הכל מרושת, הטנקים מעבירים מידע זה לזה, מאתרים את האיום בשטח, פוגעים בו נקודתית".
ל"מרכבה 4מ" תותח בקוטר 120 מ"מ, לעומת תותחי ה־105 מ"מ שהיו החימוש העיקרי של טנקי צה"ל במשך עשרות שנים. פותחו עבורו פגזים חדשים, כולל נגד איום החי"ר המצויד בטילי נ"ט. "אבל הטנק הוא לא רק תותח", אומר תא"ל חסון. הוא אוסף מידע; הוא מוגן טוב מתמיד; יש לו שתי כוונות המאפשרות להעסיק מטרה אחת – ובו בזמן לאתר את המטרה הבאה ולהינעל עליה. במילים פשוטות לאורח המזדמן: הטנק הפך כמעט למטוס קרב. הוא יכול לעשות הכל. איפה הוא, ואיפה הטנקים ההם מלפני 43 שנה – שלא להזכיר את טנקי ה"שרמן" ממלחמת העולם השנייה, שעדיין עלו ב־1973 לרמת הגולן (חטיבת המילואים 4) ונלחמו מול הטנקים הסוריים.
ה"מרכבה" היא רק חלק מהשינוי. גדוד הטנקים של היום אינו כולל רק טנקים; נוספה לו פלוגה מסייעת. יש בה מחלקה של מרגמות 120 מ"מ, מחלקת סיור ומחלקת תצפית. כך הפך הגדוד למעין כוח משולב: החי"ר מלווה אותו. וגם הסיוע הארטילרי. אז, לפני 43 שנה, המרגמות היו של חיל התותחנים. היום – של השריון. סיוע צמוד, יעיל במיוחד נגד חי"ר. וגם הוא – ממוחשב, מקוון, מרושת. כולם מדברים עם כולם – במחשב. ומלמעלה – מזל"ט, שמספק גם הוא מידע מודיעיני. שדה קרב משולב, ומרושת.
"אני לא רואה את הדיביזיה העיראקית, ההיא מהסיפור שלך, מגיעה לכאן שוב", אומר בחיוך מח"ט 7, אל"מ דן נוימן, "האיום עכשיו הוא אחר". מהגבעונת שעליה אנחנו עומדים, אנחנו צופים בתרגיל הגדודי: ירי מרגמות לאזור החשוד כעמדות האויב – חי"ר עם טילים. ירי ארטילרי נוסף, מרחוק, הטנקים מתקדמים: לאט, ועוצרים. ושוב מתקדמים, ועוצרים. עושים את דרכם ליעד, עוצרים, יורים. מתקדמים בזהירות, ובבטחה.
קודם כל דואגים למיגון
כשהומצא הטנק, במלחמת העולם הראשונה, הוא נועד לסייע לחי"ר: לפרוץ את גדרות התיל של החזית המערבית. רק מאוחר יותר זיהו מפקדים ותיאורטיקנים את הפוטנציאל של כלי הנשק החדש: להסתער, לאגף, להכריע. "נחל גועש השריון", כינו אותו. וכך הוא היה במערכות מלחמת העולם השנייה: ניידות ועוצמת אש וקרבות שריון־בשריון (קרב קורסק בחזית הרוסית ב־1943, למשל, והפריצה מנורמנדי ב־1944). ואצלנו, זה מה שהוא היה במערכת קדש ב־1956 ובמלחמת ששת הימים ב־1967: "השריון הוא היסוד המכריע של כוחות היבשה בשדה הקרב", הסביר חיים לסקוב ז"ל, מאבות השריון הישראלי ולימים רמטכ"ל, כבר ב־1956. במלחמת יום הכיפורים נפגש השריון בטילי הנ"ט. מאז, הושם הדגש על עוד נדבך: המיגון. לא רק מסתערים, נוסח חיל הפרשים של העבר: קודם כל דואגים למיגון הצוות.
"חשופים בצריח" היה שמו של הספר רב־המכר שחיבר שבתי טבת אחרי מלחמת ששת הימים. היום, ב"מרכבה 4מ", המפקד כבר לא צריך להיות חשוף בצריח: מערכות הטנק, והמיגון שלו, מאפשרים לצוות כולו להילחם – מבפנים. ויחסית לטנקים מהדורות הקודמים, "מרכבה 4מ" די מרווח. יחסית, כמובן.
מח"ט 7, אל"מ דן נוימן // צילום: אנצ'ו ג'יני
אז לאן נוסע חיל השריון? "מרכבה 4 נבנה גם לעימותים בעצימות נמוכה", אמר הקשנ"ר לשעבר אביגדור קליין עם חשיפת הטנק החדש. ובמילים פשוטות: הטנק הוא כלי חשוב, מרכזי, במערך שלם של שיתופי פעולה, לא רק בקרבות ש' ב־ש' אלא בקרבות המאפיינים יותר את המציאות הנוכחית: מול מחבלים, בביטחון שוטף, גם בשטחים צפופי אוכלוסייה. תא"ל חסון שימש מפקד חטיבה בצוק איתן; הוא גאה בכך שאיש מאנשי החטיבה לא נפגע בקרבות. היו שם הרבה טילים נ"ט, והרבה מחבלים. זה היה "עימות בעצימות נמוכה". האם גם העימותים הבאים יהיו כאלה? ואם תפרוץ מלחמת לבנון השלישית – האם לא יהיה צורך בתמרון קרקעי מאסיבי, בנוסח הישן? נדע לעשות גם את זה, אומרים בחטיבה 7.
כי נוסף על כלי הנשק, יש לחטיבה כלי נוסף, חשוב ממנו: הלוחמים. "יש רוח מיוחדת בחטיבה 7", אומר אל"מ נוימן, "כל מי שנמצא כאן קשור למיתוס". ובכלל, אומר תא"ל חסון, יש משהו מיוחד בשירות בשריון: הקשר המיוחד בין ארבעת חברי הצוות של הטנק.
ממלחמת העולם השנייה – לרמה. טנק שרמן ביום הכיפורים // צילום: איי.אף.פי
הקשר המיוחד של הצוות
למען האמת, הקשר הזה לא נולד דווקא כאן, אלא בטנקים בכלל. "אולי בשום נסיבות אחרות לא חי יחדיו גוף כה קטן של אנשים – בעלי רקע חיים, שטחי עניין וחינוך כה שונים ומגוונים, במגע כה קרוב…איש־איש שאב מידה של עוצמה ואומץ מתכונות אופיים של האחרים, איש־איש נתן דבר מה מאישיותו כדי ליצור את רוח הצוות כולו". כך תיאר סיריל ג'ולי, קצין שריון בריטי, את הצוות שלו, בספר "קחו אנשים אלה" על קרבות השריון במדבר המערבי, ספר שיצא בהוצאת מערכות ב־1958, אחד משורה ארוכה של ספרים שנתנו השראה לשריון של צה"ל (בין האחרים: "מצח נחושה", "אורחות שריון", "קרבות שריון" ועוד).
כשדיברתי עם מפקד הטנק שבו נסעתי, סמל טל שטייר, לא יכולתי שלא להתפעל מהמקצוענות, מהנחישות ומהצניעות של האיש הצעיר. שנה שלמה הוא מתאמן על הטנק, ועדיין לומד אותו. וכן, הוא ראה את הסרט "פיורי", על צוות של טנק אחד במלחמת העולם השנייה. די מפחיד בהתחלה, הוא אומר, אבל בסך הכל – סרט טוב, ואפשר ללמוד המון על החיים ביחד, כצוות, בחללו של טנק אחד. ואנשי הצוות של טל – אנשי מקצוע, מלח הארץ. כך גם מ"מ המרגמות סגן אביהוא חג'בי. לא טנקיסט, אבל שריונר. גאה בכלים המשוכללים שהופקדו בידיו, ובאנשיו, ובגדוד, ובחטיבה. כשאני מפנה תשומת ליבו שלמרגמה שלו אין כוונת – הוא צוחק. לא צריך, הוא מסביר לי, איש הדור הישן. "אתה מתכוון לקולימטור? (הפס הזוהר בכוונת הישנה) – לנו יש מחשב". ככה זה: באתי מצבא של פעם, הצבא היום אחר, זינק שנות דור קדימה.
הייתי בחטיבה 7, ברמת הגולן. יש לה כלים טובים לאין ערוך ממה שהיו לנו אז, לפני 43 שנים. ויש לה אותה רוח שהיתה אז: להגן, לתקוף ולנצח. ובכלל, השריון עדיין כאן. "השריונים יצאו בחריקת שרשרת", אומר השיר של פעם. כיום השרשרת חורקת פחות, והאנשים טובים לא פחות.
