זה היה מבצע ראשון מסוגו בתולדות צה"ל: שיתוף פעולה תקדימי בין כוחות קרקע, אוויר וים • 61 שנה אחרי מה שנודע כ"מבצע ירקון", "ישראל השבוע" הפגיש 4 מהסיירים שנותרו בחיים כדי לספר על הפעולה • בראיון הם מגלים: "היה לנו מזל גדול, היינו קרובים מאוד להיתפס". על המבצע פיקד חברינו תא"ל (במיל') אשר לוי.
יריב פלג. ליאור יעקבי. ישראל היום 7.10.2016
בעיקר שמחו להישאר בחיים. מימין לשמאל: דב (דובן) שמחוני, אשר לוי, עמנואל (מנו) שקד ואהרון לברן. צילום יהונתן שאול
"הוציאו אותנו למבצע התאבדות", קובע אהרון לברן, "לקחו שישה אנשים ופשוט אמרו, 'לכו לסיני'. היינו כמעט ללא אמצעי קשר, וגם התכנונים, שהיו ארוכים וקשים, היו גרועים. היו המון תקלות, מזל גדול שיצאנו בחיים".
אשר לוי, מפקדו של לברן באותו מבצע נועז, מהנהן בהסכמה. "צה"ל היה אז צבא הרפתקני מאוד", הוא אומר, "אין ספק שזה היה סיור מסוכן בצורה בלתי רגילה. מספיק בדואי עם רובה שיושב על סלע ויורה בנו אחד־אחד".
במשך עשרות שנים הם לא נפגשו אחד עם השני, וגם לא עם חבריהם האחרים למבצע – עד עכשיו, כשכינסנו ארבעה מהם להעלות ממנו זיכרונות. לפעולה קראו "מבצע ירקון": שישה לוחמים מחטיבת גבעתי – סא"ל אשר לוי, רס"ן עמנואל (מנו) שקד, סגן אהרון לברן, סמל דב (דובן) שמחוני, סגן יגאל תלמי וסג"מ יורם ליפסקי – נשלחו ביוני 1955 לעומק סיני. המשימה: חיפוש ציר נוח למעבר לכלי רכב צבאיים כבדים, שהיו עתידים לעשות את דרכם לשארם א־שייח'.
כדי להבין את הצורך בסיור הסודי חשוב להסביר את הרקע ההיסטורי, שמתואר בין השאר בספרו של מתי שביט "שישה בעורף האויב" (הוצאת ספריית מדים). ב־1951 מנעה מצרים מעבר של אוניות ישראליות בתעלת סואץ, כולל מעבר אוניות זרות הנושאות סחורות לישראל – וזאת חרף החלטת האו"ם, שחייבה חופש שיט לכל המדינות. ב־1953 הגדישו המצרים את הסאה, הציבו סוללת תותחים בראס נצראני וחסמו את נתיב השיט לאילת, מה שגרם בפועל להטלת מצור על נמל אילת ושיתק לחלוטין את הסחר הימי החופשי ממנו.
בתחילת 1955 החלה מצרים להטיל מצור אווירי על טיסת מטוסי אל על בשמי מיצרי טיראן, ובכך השלימה מצור מלא על דרום מדינת ישראל. בעקבות כך הגיע הדרג המדיני להחלטה שאין מנוס מכיבוש מיצרי טיראן (מיצרי אילת), שחיברו את פתח מפרץ סואץ עם שארם א־שייח'. הרמטכ"ל, משה דיין, החל לגבש את תוכנית המבצע; הוחלט על הצנחת גדוד צנחנים בשארם א־שייח', שאליו יחברו כוחות קרקעיים שיתקדמו דרומה מכיוון רצועת החוף של אילת. עם חבירת הכוחות, כך תוכנן, יהיה עליהם לכבוש את שארם ואת מיצרי טיראן.
תכנון הפעולה הוטל על מפקד חטיבת גבעתי אל"מ חיים בר־לב, וזאת למורת רוחו של מפקד גדוד הצנחנים 890 אל"מ אריק שרון. בר־לב קרא לפעולה "מבצע עומר" על שם בנו, כיום ח"כ (המחנה הציוני), ואילו פקודת התכנון נקראה "זוהר" על שם בתו.
כדי להוציא את התוכניות אל הפועל, היה צורך במידע מודיעיני מקדים על ציר התנועה שבו כוחות הקרקע היו אמורים לעבור. צילומי אוויר איששו את ההנחה שקיים ציר קל למעבר מראס א־נקב (בקעת הירח בסיני, סמוך לאילת) דרומה עד אל־פורטוגה, וכן שקיימת דרך משארם א־שייח' צפונה עד לדהב, המתחברת לציר שחותך לכיוון מנזר סנטה קתרינה. מנגד, בקטע מסוים באורך 70 קילומטרים, המחבר בין אל־פורטוגה לדהב, לא היה ידוע אם קיים נתיב נוח למעבר. כדי לברר זאת, הוחלט לצאת למבצע.
מי מתנדב?
ברבות השנים טיפסו רוב משתתפי המבצע בסולם הדרגות בצה"ל. לוי, בן 91 מתל אביב, שירת לימים כראש מטה פיקוד הדרום והשתחרר בדרגת תא"ל, והיום הוא אב לשניים, סב לארבעה נכדים וסבא רבא לשבעה נינים; שקד, בן 86 מכפר סבא, שירת כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, השתחרר גם הוא בדרגת תא"ל והיום הוא אב לארבעה וסבא לתשעה; לברן, בן 84 מכפר סבא ואף הוא תא"ל (מיל'), היה לבכיר באמ"ן, שירת כסגן ראש חטיבת המחקר במלחמת יום הכיפורים והיום הוא אב לשניים וסבא לארבעה; ושמחוני (81), צעיר הסיירים, לא דבק בקריירה צבאית אלא חזר לקיבוצו עין חרוד מאוחד, והיום הוא אב לארבעה וסבא לתשעה.
שניים ממשתתפי המבצע, יגאל תלמי ויורם ליפסקי, אינם בין החיים; תלמי ז"ל, מקיבוץ משמר העמק, הוא בנם של אנשי השומר הצעיר אמה לוין ומאיר תלמי, שכיהנו כח"כים מטעם מפ"ם והמערך. לימים שירת כראש מחלקת מודיעין שדה באגף המודיעין, השתחרר בדרגת אל"מ והלך לעולמו בשנת 2001. ליפסקי ז"ל, שהתגורר בפתח תקווה, השתחרר בדרגת סגן זמן קצר לאחר המבצע ונפטר בשנת 2013.
המחלצים והמחולצים יחד. מימין לשמאל, שורה עליונה: הטייסים יצחק זוסמן (זמיר), דן הדני, שלמה ברשצקי, לוינסון משה ארנרייך, אלברט עטר וחנוך קרת (קרטר); מימין לשמאל, שורה תחתונה (יושבים): הסיירים דב (דובן) שמחוני, אהרון לברן, יורם ליפסקי, אשר לוי, עמנואל (מנו) שקד ויגאל תלמי; על הקומנדקר: הרמטכ"ל משה דיין
כמו במבצע, גם בשיחה נוטל אשר לוי את הפיקוד: הוא מגולל את סיפור המעשה, ואילו החברים מתבלים בזיכרונות משלהם. "הייתי בן 29, מפקד גדוד 51 של גבעתי", נזכר לוי, "באחת השבתות השקיתי עגבניות בגינה, ופתאום מגיע מנחם 'מן' אבירם, קצין המבצעים, ואומר לי: 'צריך סיור בסיני, אתה מתנדב?' הסכמתי ושכחתי מזה. כעבור כמה זמן התחלנו להתארגן.
"את האנשים בחרתי עם המח"ט בר־לב. מנו שקד בדיוק התמנה לסגני בגדוד 51, יגאל תלמי היה קצין הקשר, והיו שניים מגדוד 52 – אהרון לברן, שהיה מפקד מחלקה ומיועד לתפקיד מפקד הסיירת, ויורם ליפסקי, שהיה גם הוא מפקד מחלקה. דובן היה סמל הסיירים בגדוד שלי וגם סייר מעולה.
"באותו זמן נערך המסע החטיבתי השנתי, מהמכתש הגדול לים המלח ולמצדה. תוך כדי המסע קראנו לחבר'ה והודענו להם שהם נבחרו. למה שישה? ארבעה צריכים לשאת אלונקה ואחד את מכשיר הקשר".
לברן: "במסע החטיבתי קרא לי בר־לב ושאל אותי, 'אתה רוצה להתנדב למבצע?' בלי לומר במה מדובר. כמובן. זה היה המבצע הראשון בתולדות צה"ל שהשתתפו בו חיל האוויר, חיל הים וגם חיל הרגלים, ובר־לב נתפס כאדם שיכול לחבר את כל הזרועות הללו".
כשבר־לב הקיא
ההכנות למבצע היו ארוכות, מורכבות ומתישות. "חשוב לזכור שמדובר בצה"ל של 1955", אומר לוי, "התחלנו הכל מההתחלה, כמעט בלי ידע מוקדם על מבצעים מסוג זה. עשינו מסעות במדבר יהודה ובנגב וטיפסנו ג'בלאות על גבי ג'בלאות. התאמנו על הצנחת ג'ריקנים של מים ממטוס לתוך ואדיות ונקיקים. בחיל האוויר המציאו פטנט – מנגנון השהיה שגורם למצנח להיפתח רק אחרי כמה שניות, כשברור שהג'ריקנים מעל הוואדי ולא יעופו ברוח. באימונים זה עבד מעולה, אבל בזמן אמת…
"בהתחלה היה לנו גם סיפור כיסוי, שאנחנו דייגים שספינתם נטרפה והולכים חזרה לישראל", מוסיף לברן, "אפילו נתנו לכל אחד שם בדוי ותעודת דייג. ממש יום לפני היציאה היתה פגישה אצל דיין והוא אמר, 'השתגעתם? יתפסו אתכם ויתלו אתכם כמרגלים'. הוחלט שיוצאים על מדים ועם נשק, כל אחד בשמו ובדרגתו".
מעבר להכנות הגופניות, עברו חברי החוליה גם הכנות מקצועיות רבות ולמדו להפעיל את מכשירי הקשר כדי לשדר למטוסים, להשתמש בפאנלים לסימון מסלול הנחיתה, לשוט בסירת גומי וכיצד לזהות האם הדרך נוחה למעבר זחל"מים ומשאיות. "השיטה לזה פשוטה", מסביר דובן, "נועצים את העקב בחול, ואם הוא לא נכנס עמוק – הדרך טובה".
והיו בהכנה גם רגעים מסוכנים, למשל שני שיוטים מקדימים עד לנקודת הנחיתה על החוף בדהב, שממנה היו צריכים לצאת לסיור. "שטנו בסירת דיג מפוקפקת של חיל הים", מספר לברן, "כשחזרנו היו גלים גבוהים מאוד שהיכו בסירה. הקאנו את נשמותינו, כולל מפקד הסירה שכינו אותו 'כריש'. הוא והחבר'ה שלו הקיאו והמשיכו לעבוד, אבל אנחנו היינו גמורים. השיט לקח עשר שעות לכל כיוון".
דובן: "לשיט המקדים השני הצטרפו גם בר־לב וגם מפקד שייטת הטרפדות נפתלי רוזן, שהיה גם בהפלגה לסיור עצמו. אני זוכר את בר־לב מחזיק בתורן וצועק 'היי הופ!' בכל פעם שהגלים טילטלו את הספינה. בסוף גם הוא נשכב והקיא את נשמתו.
"משימת התאבדות". מפת מבצע ירקון
"יום לאחר מכן יצאתי לטיסה מעל האזור. הטייס היה מפקד טייסת הפייפרים שאחר כך חילצו אותנו, חנוך קרת, הידוע כ'קרטר'. באזור עין פורתקא ראינו הרבה מאהלי בדואים, והמידע משם היה קריטי בבחירת מקום הפינוי".
למרות שכוחות רבים השתתפו בהכנות ובמבצע, העסק נשמר בסוד מוחלט בהחלט. "לא היו ווטסאפ ופייסבוק, ואנחנו פשוט לא דיברנו", מסביר לברן, "הבהירו לנו לא להוציא מילה. המבצע עצמו לא התגלה במשך 13 שנה, עד 1968. הוריי לא ידעו עליו עד יום מותם".
דובן: "שלחו אחרינו גם מעקבים. אחרי המבצע פגשנו בחור מחיל המודיעין, והוא אמר לי, 'אני יודע לאן יצאת עם החברה שלך בשבת לפני המבצע'".
סירת דיג מול ספינת תותחים
המבצע עצמו נערך בין התאריכים 9 ל־12 ביוני, 1955. היה עליהם לצאת בליל ירח מלא, כדי שהראות תהיה טובה דייה בליל ההפלגה מאילת לדהב, וגם בלילות שבמהלכם יצטרכו לסייר.
אלא שברגע האמת החל בן־גוריון, אז שר הביטחון בממשלת משה שרת, לגלות היסוס. הרמטכ"ל, רא"ל משה דיין, ביקש להאיץ בו כדי שההכנות לא יירדו לטמיון. במהלך הראיון שולפים החברים פתק מדיון של ועדת החוץ והביטחון, שעל גביו התכתבו השר והרמטכ"ל בנוגע למבצע.
"אני מציע כי תאשר את יציאת הסיור", כתב דיין לבן־גוריון, "נעשו הכנות רבות ומסובכות. נוכל במשך ימים אלה להימנע, ככל האפשר, ממגע עם המשמרות המצריים ברצועת עזה. לא נראית אפשרות דחיית הסיור לחודש. אם תחליט לא לבצעו עכשיו – מוטב לבטלו כלל".
בן־גוריון סימן בקו את השורות "נוכל במשך ימים אלה להימנע, ככל האפשר", והשיב לרא"ל דיין: "טוב – האחריות על השורות המודגשות עליך".
ערב המבצע חלה תפנית בלתי צפויה: המודיעין דיווח על ספינת מלחמה מצרית, העומדת לשייט לאורך חופי סיני על מנת להביא הספקה לנקודות המשמר המצריות. מטוס סיור שנשלח לאזור אכן זיהה ספינת תותחים מצרית מפליגה בים, אבל בר־לב החליט: יוצאים בכל זאת.
"די פחדנו", מודה לוי, "ספינת קרב מצרית, ואנחנו עם סירת הדיג המחורבנת שלנו, אבל מה לעשות? עלינו לספינה ב־10:00, פרשנו מעלינו שמיכה ויצאנו לדרך. על פי התכנון, היינו אמורים להגיע לחוף הנחיתה בדהב ב־22:00, כדי שיהיה מספיק זמן להתאפס על המיקום ולהתחיל ללכת".
"טוב, האחריות עליך". התכתובת בין בן־גוריון לדיין
לוי: "באילת היה חום של 45 מעלות, אבל הים היה שקט. כשעברנו לסיני נהיה הרבה יותר חם. בשלב מסוים בשיט ראינו מרחוק את ספינת התותחים המצרית, ובשביל להימנע ממנה לקחו שמאלה לכיוון החוף הסעודי. למרבה המזל בדיוק התחילה סערה נוראית והצלחנו להתחמק מהספינה, אבל הניווט הסתבך והסערה הרעידה אותנו בצורה נוראה. הקאנו את הנשמה ולא יכולנו לנשום. איבדנו את הצפון והיה כבר חושך, ופתאום ראינו אורות של ספינה אחרת, שרק במזל לא עלתה עלינו".
בסופו של דבר, אחרי תשדורת משובשת לבר־לב, הסכים הכוח שאם עד 01:45 לא מגיעים לחוף – חוזרים הביתה. לקראת 2:00 ראו חברי הצוות את דהב, ולוי החליט שנוחתים בכל זאת, "כי את הדרך הזו חזרה אנחנו לא שטים".
לברן: "הסיוט מעצם המחשבה של לשוט חזרה לאילת גרם לנו בעצם להסכים להפר פקודה".
לוי: "ב־2:30 נחתנו בדהב וירדנו לחוף בסירת גומי. כבר היה חשוך מאוד, ומנו לא ידע לשחות כי היה ירושלמי. בצפון הלגונה בדהב היה כפר דייגים, ולידו תחנת משמר עם עשרה חיילים. היינו צריכים לרדת בצד הדרומי, כמה שיותר רחוק מהמצרים, ולרוץ להרים לפני שעולה השחר. הסימן שלנו היה גל אבנים לבנות על החוף, שאותו ראינו בסיור המקדים. החוף היה יפהפה, מלא קונכיות וצדפים, אבל לא היה זמן להתרשם או לאסוף – כבר היה מאוחר ביותר, והשחר עולה ב־4:00. הגענו לחוף, רצנו במהירות לתוך הוואדי ואמרנו לבר־לב בקשר את המילה 'יבש' – מילת הקוד לנחיתה על החוף בדהב".
דובן: "אני דווקא אספתי המון צדפים וקונכיות. מילאתי תרמיל צד ונתתי לשייטים למשמרת. כמובן, לא ראיתי את הצדפים מעולם".
הרוח קילקלה הכל
הם החלו לרוץ כל עוד נפשם בם אל ההרים ונכנסו לתוך אחד הנקיקים. הכוח היה מצויד ברובי קרבין, בתת־מקלע עוזי שלקח דובן, ברימונים ובסכיני קומנדו. החיילים קיבלו גם משקפת, מצפן ושש מימיות. ליגאל תלמי ניתנו רק שתיים – מכיוון שסחב מ"ק 300 כבד, שבעזרתו היו אמורים ליצור קשר עם מטוס הדקוטה שבו טסו בר־לב והמפקדה. לוי נשא אף הוא מטען מיוחד: שש לירות זהב אנגליות, למקרה שיהיה צורך לשחד את הבדואים באזור ("לקחו לי אותן דבר ראשון כשחזרנו לאילת"). בשל החום הרב במהלך היום – כ־50 מעלות צלזיוס – והחשש מגילוי, יצא הצוות לסיור אך ורק בשעות הלילה.
"הגענו תשושים ועייפים למסתור, אבל לאט־לאט נהיה חם כל כך בתוך הנקיק, עד שהחלטתי שנצא ללכת כבר ביום", לוי משחזר, "השהייה בתוך הנקיק היתה בלתי נסבלת. לקראת ערב יצרנו קשר ראשון עם מטוס הדקוטה שבו טסו בר־לב והמפקדה. התכנון היה ליצור איתנו קשר פעמיים בכל לילה, באור אחרון ובאור ראשון. בכל פעם סימנו את מקומנו, המטוס הגיע וסיכמנו איפה ניפגש בלילה הבא".
דובן: "המנוחות במהלך היום היו בלתי נסבלות, בגלל החום הנורא. ופתאום, משום מקום, צץ הספר 'הגברת עם הקמליות' של אלכסנדר דיומא הבן, חצי פורנוגרפי. אהרון לברן הביא אותו, והוא התאים מאוד לחבורה הצעירה שלנו. קראנו בשקיקה, בתורות, משום שכל פעם היה אחד מאיתנו ער".
לוי: "ביום השני התחבאנו ובלילה הלכנו. כמעט נגמרו לנו המים, ואמרנו למטוס בתחילת הלילה שבמפגש הבא חייבים להצניח לנו ג'ריקנים. המטוס הגיע והמים היו צריכים לנחות עם מצנח ועם אותו מנגנון השהייה מדובר, אבל הוא לא עבד. החבילה הראשונה נפלה כמו פצצה, וכמוה גם השנייה. מזל גדול שבר־לב היה זהיר ולקח במטוס ארבע חבילות כאלה. בחבילה השלישית הורידו את המנגנון, אבל המצנח נפתח ונסחף עם הרוח לקיבינימט.
"באותו שלב היינו כבר בלי מים, כי אמרתי לחבר'ה שמביאים לנו ואפשר לשתות חופשי. החבילה האחרונה נסחפה גם היא, אבל נחתה קילומטר מאיתנו. מצאנו אותה והיו לנו מים. את חופת המצנח שמנו מעל עץ שלידו נחנו, שתעשה לנו צל".
בלילה השלישי הלכו הסיירים עד לקו פרשת המים בג'בל עיזי, שם היו אמורים לקבל הודעה כיצד מתכוונים לחלצם. "היו שלוש אפשרויות", מסביר לוי, "אחת היתה שנחזור לנואיבה ברגל ותחכה לנו שם ספינה; השנייה היתה שנגיע לשדה נחיתה אלטרנטיבי, ומשם תבוא הדקוטה לקחת אותנו; והשלישית היתה שנגיע לקו פרשת המים במדבר, ונכין משטח נחיתה לפייפרים שיבואו לחלץ אותנו. עד הרגע האחרון כמעט לא ידענו איזו אפשרות תיבחר והתכוננו לכולן. מזל גדול שבחרו בחילוץ עם הפייפרים, כי כבר היינו גמורים מעייפות. אני חושב שאיבדתי עשרה קילו בימים האלה".
"חשבתי שזה הסוף"
ב־10 ביוני, יומיים לפני הבאת החיילים הביתה, נערך תדריך בענף מבצעי אוויר בהשתתפות כל הטייסים שהיו אמורים להשתתף בחילוץ. בסיומו המריאו הטייסים מטייסת 100 לאילת בשישה מטוסי פייפר חדישים, מצוידים בשני מיכלי דלק שהספיקו לשבע שעות טיסה.
ב־12 ביוני, באמצע הלילה, המריאו הפייפרים בשתי שלישיות למשימה. הם טסו מעל המפרץ עד לחציית החוף מצפון לדהב, ללא אורות ניווט פרט לנצנוץ שיצרו זנבות המטוסים ובדממת אלחוט. נתיב הטיסה, 90 קילומטרים אורכו, היה מאתגר מאוד – המטוסים נעו בחשיכה מוחלטת ובעומק שטח מצרים. במהלך הטיסה התנתק אחד הפייפרים מהמבנה, לאחר שהטייס עקב בטעות אחר אור הכוכבים ולא אחר נצנוץ זנב המטוס שלפניו. רק בעזרת המפה שנשא עימו מצא לאחר מכן את מקום הנחיתה.
מפקד טייסת החילוץ, סרן חנוך קרת ("קרטר"), תיאר את האירועים מנקודת מבטו בשחזור שנעשה ב־68'. "מסלול הנחיתה היה בשיפוע של עשר מעלות, ואת קצה השיפוע סגרו ההרים, ממש כמו קיר. הנחיתה נעשתה באור ראשון, והכל היה עדיין חשוך ומאיים. החלטתי לבצע הקפה אחת כדי לבדוק מה יקרה אם הנחיתה לא תצליח. ניסיתי לבחון אם אוכל לפתוח מנוע ולצאת משם, ולבסוף החלטתי לבצע גישה לנחיתה ויהי מה".
בינתיים, על הקרקע, חיכו הסיירים. "הקטע האחרון, לקראת קו פרשת המים, היה קשה מאוד", מספר לוי, "בכל זאת הכנו את משטח הנחיתה".
לברן: "כל אבן גדולה יותר מאגרוף היינו חייבים לסלק".
לוי: "סימנו את מסלול הנחיתה עם פאנלים מיוחדים ואבוקות עשן, וראינו את הפייפרים מגיעים. הבנו שיש רק חמישה, ולא ידענו מה קרה לשישי. בינתיים הם התחילו לנחות".
דובן: "שלושת הפייפרים הראשונים פחדו לנחות. הם וידאו עשר פעמים שאלה אנחנו. בסוף נחת הראשון ואחריו עוד שניים, ושניים נוספים היו בשמיים. אז אני רואה חמישה מטוסים, ואנחנו שישה, ומי בדרגה הכי נמוכה?"
לוי: "פחדת שאני אשאיר אותך?!"
המטוס הראשון שנחת היה פייפר בעל ארבעה גלגלים, שהותאם במיוחד לאדמה חולית. לאחר הנחיתה ירד הטייס, בדק את השטח וקבע כי המקום כשיר גם לשאר המטוסים, שהחלו לנחות בזה אחר זה. הבעיות התעוררו דווקא בהמראה: הפייפר המותאם ניסה להמריא ראשון, אך נתקל בקשיים. הסייר יורם ליפסקי, שהיה על אותו מטוס, אמר בשחזור כי הפייפר "התחיל לרוץ לאורך שדה ההמראה. ראיתי שאנחנו עוברים את הסימון בקצה המסלול, והמטוס לא מתרומם. הסתכלתי קדימה וראיתי בורות גדולים. הטייס סינן קללה ואני חשבתי לעצמי, 'נו, זה הסוף'. בסופו של דבר נכנסנו לבור, ואז המטוס הרביץ קפיצה והופ – היינו באוויר".
לברן: "הטיסה לאילת היתה כל כך מרעננת! אבן נגולה מעל ליבנו".
עם נחיתת המטוסים באילת התקבלו הסיירים על ידי הרמטכ"ל דיין, שהחזיק בידו בקבוק מיץ אשכוליות כדי להרוות את צימאונם.
דובן: "כשנחתנו הוא תפס את הטייס שהוביל אותי ושאל אותו אם הוא צילם. הטייס ענה שלא, ודיין התרגז והתחיל לצעוק, 'אמרתי לך לצלם!' הטייס הסביר שלא היה אור, ואני אישרתי את גרסתו. משם הלכנו לאכול ארוחת שחיתות במסעדה היחידה שהיתה באילת אז, מסעדת תנובה".
בסופו של המבצע, אחרי שחזרו לארץ, התברר לסיירים שנערך אחריהם מצוד דרמטי. "לא ידענו מזה בכלל אבל מישהו, כנראה ילד בדואי, ראה אותנו או את העקבות שלנו בחוף בדהב ורץ לספר למצרים", אומר לוי, "במטה הכללי ידעו את זה, כי הגיעה ידיעה מודיעינית".
לברן: "הבדואים ראו בבוקר בדהב עקבות נעליים ותהו מה זה, הרי הם הולכים יחפים. הם דיווחו לחיילים המצרים, וכך הוחלט להוציא משארם א־שייח' משמר על גמלים שרדף אחרינו. זה נודע לנו בדיעבד. הם הגיעו לשדה הנחיתה של הפייפרים שעה אחרי שהסתלקנו ולא הבינו מה קרה שם. היה לנו מזל גדול, ממש כחוט השערה".
בחלוף שבועות ערך עבורם דיין מסיבה בביתו, שבה השתתפו כל מי שהיה קשור למבצע וכמובן צמרת הצבא דאז. הוא העניק לששת הסיירים צל"שים על "גילוי דבקות במשימה בהתנדבות"; בשנת 1973, בטקס בבנייני האומה בירושלים, הומרו אותם צל"שים בעיטורי מופת, שאותם קיבלו מידי הרמטכ"ל דאז דוד אלעזר (דדו).
"לעניות דעתי", מעיר עמנואל (מנו) שקד, "לטייסים שהשתתפו במבצע הזה מגיע צל"ש לפחות כמו לנו. הם עשו מעשה אדיר שלא נשמע אז. לצערי, הם לא קיבלו אותו".
המודיעין הוכיח את עצמו
כמה חודשים אחרי ששבו מהסיור הנועז בוטל מבצע עומר, שבו תוכנן כיבוש שארם א־שייח'. "ידענו שהמשימה חיונית ושיש להסתכן ולבצעה", תיאר בר־לב במהלך השחזור ב־68', למזלנו הכל עבר בשלום. מבצע ירקון השיג את מטרתו בכך שאיפשר את תכנון וכיבוש שארם א־שייח'. נוסף על כך, היה המבצע בסיס לפעולה למבצעים משולבים של החילות בצה"ל בעתיד".
עבור לוי היו הדברים פשוטים יותר: "לקחו את תיק המבצע ושמו במגירה. אני חזרתי לגדוד 51, וכולנו המשכנו בשלנו. שמחתי שנשארנו בחיים, וכמובן על כך שביצענו את המשימה".
כשנה לאחר מכן, באוקטובר 1956, יצא אל הפועל מבצע קדש – והסיירים זכו לראות ברכה בעמלם: לוי ודובן התבקשו לחבור לאנשי חטיבה 9 בפיקודו של אברהם יפה, ולהוביל אותם באותו ציר שבו הלכו בעצמם בסיני. המידע שאספו במבצע ירקון הוכח כיעיל ביותר, ושימש את אנשי חטיבה 9 בציר הדרום־מזרחי מאילת לשארם.
בשנת 1968, לאחר כיבוש סיני במלחמת ששת הימים, הסיירים הגיעו שוב לאזור החילוץ – הפעם לצורך שחזור שיזם מוטה גור, אז מפקד אזור עזה וצפון סיני. "עד אז כל העסק היה סודי ביותר, ורק אז הוא נחשף", מחייך לברן, "בשחזור השתתפו קצינים בכירים נוספים, והיה כיף לא נורמלי – כי הפעם נסענו עם הג'יפים שם בסיני".
אשר לוי – כרטיס ביקור
אשר לוי (נולד ב-15 במרץ 1926) איש צבא ישראלי, שהשתחרר מתפקיד ראש מטה פיקוד הדרום בצה"ל ב-1970 בדרגתתת-אלוף. לאחר שחרורו ניהל חברות תעשייתיות בישראל ומחוצה לה. בעשור הראשון של שנות האלפיים שימש לוי כדירקטור בחברות ציבוריות וכיו"ר בחברות תעשייתיות בקיבוצים. נציג ציבור ברשות הממשלתית למים ולביוב וחבר הנהלתיד לשריון בלטרון.
ב-1944 הצטרף להכשרה מגויסת בפלמ"ח של המכבי הצעיר ברמת דוד. ב-1946 עבר הכשרה לפלוגת עבודה ברעננהכשלב לפני העלייה להתיישבות. בדצמבר 1946 נשלח לקורס מ"מים, שבסיומו גויס למנגנון ההגנה כמפקד פלוגת החי"ש של השרון. תקופה זו התאפיינה באימונים והדרכה בסיוע להורדת מעפילים ובפעילות נגד השלטון הבריטי.
לוי גויס כמפקד פלוגת החי"ש לגדוד 32 בחטיבת אלכסנדרוני עם הקמת הגדוד. הוא השתתף בקרבות רבים החל ממארבים, מפיצוץ גשרים וממניעת התקפות הערבים על יישובים בשרון וכלה בהתקפות, לרוב במסגרת פלוגתית ולעתים במסגרת הגדוד והחטיבה. בין הקרבות בהם השתתף נכללו תקיפת כפר קרע, קרבות ההגנה על רמת הכובש, כיבוש ביר עדס, כיבושכפר סבא הערבית וכיבוש מחנה תל ליטוינסקי (לימים תל-השומר), חיריה וסלמה במסגרת מבצע חמץ.
ב-25 במאי 1948 סופח עם גדוד 32 לחטיבה 7, שהוקמה באותה עת, והשתתף בהתקפה על לטרון לפריצת הדרך לירושלים,מבצע בן נון א'. לוי נפצע בקרב על כיבוש לטרון, עת פיקד על פלוגה ב' מגדוד 32. למרות כישלון ההתקפה החטיבתית על הכפר, צוינו לשבח שתי הפלוגות מגדוד 32 על רוח הלחימה, הדבקות במשימה ואחוות הלוחמים. בקרב זה נפלו 48 לוחמים מהפלוגה ונפצעו רבים, בהם מפקד המחלקה אריק שרון. הנופלים מונצחים באנדרטה שהוקמה בשדה הקרב. אחרי קרב זה מונה לסגן מפקד גדוד 34. עם גדוד זה נלחם לוי עד סוף המלחמה, כולל בקרב בכיס פלוג'ה. לאחר מכן השתתף בקורס מג"דים במחזור הראשון של הקורס.
בין 1949 ל-1954 שימש כמפקד בסיס האימונים של פיקוד הצפון וכמדריך בקורס מג"דים. במרץ 1954 התמנה למפקד גדוד 51, אז בחטיבת גבעתי בפיקוד חיים בר לב, בו שירת עד תחילת 1956. בתקופה זו עסק הגדוד בפעילות ביטחון שוטף בעיקר בגבול רצועת עזה ובירושלים. ביוני 1955 התנדב למשימת סיור בעומק סיני. בראש חוליה של ששה, חמישה קצינים וסמל מגדוד 51 וגדוד 52. החוליה נחתה בחוף דהב בסיני מהים, סיירה במשך שלושה לילות בתנאים קשים וסימנה את הנתיב שבו נעה מאוחר יותר חטיבה 9 במבצע קדש לכיבוש שארם א-שייך. החוליה חולצה במבצע נועז על ידי ששה מטוסי פייפר. המבצע כונה מבצע ירקון. על מבצע זה קיבל עם שאר הלוחמים את צל"ש הרמטכ"ל שהומר מאוחר יותר לעיטור המופת.
ב-1956 נשלח לקורס מפקדי פלוגות של צבא ארצות הברית בפורט בנינג בג'ורג'יה. עם חזרתו התמנה למפקד קורס מ"פים בבה"ד 3. במבצע קדש סופח אשר לחטיבה 9, התמנה למפקד המשמר הקדמי שכלל פלוגת סיור, פלוגת זחל"מים ושתי מרגמות 120 מ"מ והוביל את החטיבה לשארם א-שייך באותו ציר שנמצא במבצע ירקון.
ב-1957 עשה אשר לוי הסבה לשריון והיה מג"ד החי"ר הראשון שפיקד על גדוד טנקים, גדוד 82 בו שירת כשנה, תקופה בה נקלטו בגדוד טנקי הסנטוריון הראשונים. אחר כך התמנה לסגן מפקד חטיבה 7 בפיקודו של ישראל טל. ב-1960 נשלח לוי לקורס פיקוד ומטה של הצבא הבריטי בקמברלי וסיימו בהצטיינות. אחרי כן התמנה למפקד חטיבה 10 (מילואים). אחרי שנתיים עם מינויו של האלוף טל למפקד גייסות השריון, עמד אשר לוי להתמנות לסגנו אולם בעקבות התקף לב, מונה לתפקיד סגן נספח ההגנה (Defense Attaché') ונספח צבאי בבריטניה, תפקיד בו שירת עד יוני 1967.
ביום הראשון למלחמת ששת הימים חזר לישראל בטיסה ונשלח לפיקוד הדרום, שם החליף את קצין האג"ם הפיקודי שנפצע. עם שוך הקרבות התמנה לראש מטה פיקוד הדרום, תפקיד לו היה מיועד מראש. לוי שירת כרמ"ט הפיקוד עד תחילת 1970, תקופת ההתארגנות בסיני ומלחמת ההתשה. ב-21 במרץ 1968 פיקד כממלא מקום אלוף הפיקוד על מבצע אסותא, פשיטה משוריינת והנחתת כוח צנחנים על צאפי ומשטרת הגבול הירדנית מדרום מזרח לים המלח.
בינואר 1970 פרש משירות קבע, אך המשיך לשרת במילואים. תחילה שירת במילואים כמפקד העורף של פיקוד הדרום, שאך הוקם, ומאוחר יותר כסגן מפקד אוגדת שריון מילואים. במלחמת יום הכיפורים שירת כאיש מילואים ושימש כסגן נוסף באוגדה 252. שבוע לאחר תחילת המלחמה, התמנה לוי לראש מטה הפיקוד, תפקיד בו שירת עד לסיום המלחמה ושחרורו משירות המילואים.
עוד על מבצע ירקון, ראו את כתבתו של נקדימון רוגל כפי שהופיעה באתר האינטרנט של יד לשריון:
https://yadlashiryon.com/news/27-בינואר-2011-מ…-ירקון-באש-ובמים/
