איך לא הייתי ערני בתדריך. ולמה השארתי את הנשק בטנק. וככה לא הרגתי את המחבל והעדפתי להיכנע. וגם: הצפייה היומיומית במונדיאל והארוחה הבלתי נשכחת על הגג בחאן יונס. פרק מ"חמקן", ספר חדש של בן כספית, שיראה אור בקרוב בהוצאת כנרת, זמורה ביתן
בן כספית (מאתר www.thepost.co.il, 25 במארס 2013)
ראה את משחקי המונדיאל. שליט ואחמד ג'עברי ביום השחרור. צילום: רויטרס
בשיחות שקיים עם הפסיכולוגים שטיפלו בו לאחר ששב ארצה, הביע גלעד שליט חשש מהתחקיר המבצעי. שליט ידע ממה הוא חושש. הוא הכיר מקרוב את נסיבות נפילתו בשבי. הוא ידע שתפארתו של צה"ל לא תהיה על מה שאירע שם, באותו לילה. הוא ידע שלא מילא את תפקידו כלוחם קרבי בצה"ל ולא עשה את המינימום על מנת למנוע את חטיפתו.
הוא ידע שבעצם הסגיר את עצמו, נפל בשבי בלי לירות כדור, למרות שיכול למנוע את האירוע כולו בקלות יחסית. שליט חשש מאוד מהפגישה עם חוקריו. בניגוד למקרים אחרים של נפילה בשבי או חטיפה, צה"ל טיפל בשליט בכפפות של משי. החייל הפך ל"ילד של כולנו" ושנות היעדרותו נצרבו בנשמה הלאומית, מה שסחף גם את הצבא.
לא היו חקירות אמִתיות, לא מתקני חקירה ולא תרגילי חקירה. שליט לא טופל כמו אלחנן טננבוים, למשל. הוא טופל כמו המאמי הלאומי. המומחים שבדקו אותו זיהו את החשש הזה והכינו את החוקרים לטראומה אפשרית. הוא המשיך שירות בקבע עד סיום הליכי החקירה והשיקום והליכים אחרים. הוא הפך למגה־סלב. החיים שלאחר השבי פינקו אותו. שליט הרוויח ביושר את גל החום שאפף אותו, את כל הטוב שהורעף עליו. הוא תרם יותר מחמש שנים מחייו למדינה. זו לא הייתה תרומה מרצון, אבל גם תרומה כזו נרשמת במאזן.
אישית, לא אשכח את יום שחרורו של גלעד שליט. הוא שוחרר ב-18 באוקטובר, יום ההולדת שלי, ואני מעריך גם יום ההולדת החדש שלו. יום השחרור הפך לסוג של חג לאומי. עוצר ברחובות. התרוממות רוח, אחדות ודמעות קולקטיביות של אושר שטפו את המדינה. הרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ, שהמתין לו בבסיס חיל האוויר, כינה אותו "גיבור".
אי אפשר שלא למחות דמעה מול מסך הטלוויזיה. זה קרה גם לי. למרות שלאורך כל השנים הללו כתבתי מאמרים נגד העסקה הנרקמת, והצגתי שורה של טיעונים ונימוקים מדוע אסור למדינה שפויה לנקוט צעד כניעה מהסוג הזה. חשבתי שמדובר בפשיטת רגל לאומית. שחיתי, יחד עם עוד כמה עיתונאים אמיצים (בן־דרור ימיני, רביב דרוקר) נגד זרם ציבורי אדיר, רגשני, לפעמים היסטרי.
בסופו של דבר, ולאחר ששינה את עמדתו ובגד בתורתו האידיאולוגית, החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו לשלם את המחיר הכבד ולשחרר את שליט. היום, בדיעבד, אני לא יודע אם צדקתי. לא פרצה, בינתיים, אינתיפאדה נוספת. ישראל שרדה את שחרורו של שליט. נכון, חלק מהאסירים ששוחררו למענו נעצרו מחדש, פתחו בשביתת רעב שמאיימת להבעיר את השטחים, אבל בשורה התחתונה החייל חזר הביתה, פתח בחיים חדשים והחברה הישראלית הצליחה לשמור על הסולידריות המפורסמת שלה. רק ההיסטוריה תוכל לשפוט מי צדק כאן, אם בכלל אפשר להשתמש במונח צדק בפרשה הזו.
הסיפור שתקראו בעמודים הללו הוא סיפורו של שליט. זוהי הגרסה שלו, כפי שסיפר אותה לחוקריו בצה"ל. הוא חשש, כאמור, מהמפגש איתם. הוא התבייש במה שעמד לספר להם. אבל הוא עשה את זה בגילוי לב מעורר כבוד. הוא לא הסתיר מהם פרטים. הוא הודה שכשל. הוא הכיר בכך שלא מילא את תפקידו. הוא אמר את זה במודעות מלאה ולא מתוך לחץ או כפייה. שליט ניחן בזיכרון פנומנלי. הוא ידע בדיוק מה עבר עליו בכל יום מימי הכלא, מתי עבר ממקום למקום, היכן היה, מה אכל, מה עשה ומה קרה.
"לא הקשבתי, סמכתי על המפקד"
כך שחזר גלעד שליט בחקירותיו את פרטי האירוע. גרסת שליט, כמעט במלואה (למעט השמטות צנזורה נדרשות): התקיפה של המחבלים התרחשה זמן קצר אחרי מה שמכונה בצה"ל "כוננות עם שחר". צוות הטנק של שליט שבר שמירה. במהלך הלילה, ישנים אנשי הצוות לסירוגין – שניים ישנים ושניים ערים. בעלות השחר, כולם אמורים להיות ערים, ישובים בתאיהם, מוכנים לקרב. בשלב זה מתבצעת בדיקת קשר מול שאר הכוחות בשטח ומול החמ"ל, כולם מדווחים שהם מוכנים. זוהי "כוננות עם שחר". כך גם היה צריך לנהוג צוות הטנק של שליט.
במציאות, רק אחד מבין ארבעת אנשי הצוות היה ער. השאר ישנו שנת ישרים. הנהג בתא הנהג, התותחן (שליט) בתא התותחן, הטען־קשר בתאו, והמפקד בצריח המפקד. אגב, הנהג והטען-קשר התחלפו במקומות. הטען ישן בתא הנהג, ולהפך.
חובה להוסיף כאן, גם מניסיון אישי: חלק גדול מצוותי הטנקים נוהגים לחפף את "כוננות עם שחר". בשביל מה שכולם יתעוררו? מספיק אחד. אם יקרה משהו, הוא כבר יעיר אותם. הרי בסך הכול מדובר בפרוצדורה של כמה שניות, כי כולם בתוך הטנק בכל מקרה.
שליט היה מה שנהוג לכנות בצבא "ראש קטן". הוא יצא לפעילות מבצעית בלי לדעת מה מתרחש סביבו. מה טיבה של הגזרה, איפה האויב נמצא. הוא נכח בישיבות ובתדריכים שלפני היציאה למשימה, אבל לא התעמק בפרטים. הוא היה בסך הכול איש צוות, וסמך על המפקד.
אם היה מקשיב לדברי המ"פ של הגזרה, שהעביר תדריכים מפורטים לפני הפעולה, היה יודע שיש התרעה מפורשת של שב"כ על חשש לחדירה של חמאס, אולי באמצעות מנהרה, וניסיון לחטוף חייל. יכול להיות שהיה יודע שסביבו – בטווח הגעה של כמה דקות – היו כוחות שהזעקתם הייתה יכולה לשנות את תמונת הקרב ולמנוע את החטיפה.
האנטי גיבור שלנו. גלעד שליט בטיול הראשון בבית. צילום: רויטרס
בתדריך שלפני הפעולה צוין במפורש היכן יושב או שוכב כל מארב בשטח, מהי צורת ההיערכות ועוד. מאתיים מטר מהטנק של שליט, סמוך לגדר, היה במהלך הלילה כוח של "יהלום", יחידה של הנדסה קרבית. אל"מ אבי פלד, המפקד הבכיר בגזרה, שהיה קצר בכוח אדם, רצה לגבות את צוותי הטנקים שפוזרו במארבים בשטח ולעבות את המערך, הוא קושש את צוות ה"יהלום" מהנדסה קרבית, שני צוותים שאותם קיבל כטובה אישית.
הצוותים התקפלו מהשטח חצי שעה לפני ההתקפה על הטנק של שליט. היה אפשר להזעיק אותם, הם היו בקרבת מקום. אבל כדי להזעיק אותם היה צריך לדעת שהם קיימים, שהם זמינים. שליט לא היה ערני כשהאינפורמציה הזאת סופקה. "לא הקשבתי", הודה בתחקיר, "המפקד הקשיב, זה מספיק, סמכתי עליו".
כשהתחיל האירוע עצמו, הוא, כאמור, ישן על הכיסא שלו, כיסא תותחן, במעבה הטנק. הנשק האישי שלו היה מונח על הרצפה מתחתיו. הוא לא חבש את קסדת הטנקיסטים, ה"ג'נטקס". האפוד הקרבי שלו היה תלוי על המשענת של הכיסא, ואילו השכפ"ץ היה עליו.
בדיעבד, שני אלה, האפוד והשכפ"ץ, הצילו את חייו. שליט הלך לישון על כיסא התותחן בשעה 4:35 לפנות בוקר. עד אז הוא שמר, בעמדת המפקד. עכשיו החליף אותו אחד מחברי הצוות והוא ירד לכיסא התותחן לישון. 25 דקות אחר כך שליט התעורר מקול הנפץ של פגיעת רקטת אר־פי־ג'י בטנק. הוא הרים ראש למעלה וראה את מפקד הטנק, המ"מ, סגן חנן ברק, יחד עם סמ"ר פאבל סלוצקר, הטען־קשר, יוצאים במהירות מהטנק. הוא הבחין רק ברגליהם הנעלמות בחוץ.
"גלעד, צא מהטנק", צעק אליו סגן ברק. מלמטה, מכיוון תא הנהג, שמעו את קולו של רב"ט רועי אמיתי, שהתעורר אף הוא משנתו, צועק "חנן, חנן", אבל חנן כבר לא ענה. הוא וסלוצקר בחוץ. הפקודה לעזוב את הטנק הייתה מנוגדת להוראות המבצעיות. פגז אר־פי־ג'י אינו מסב נזק משמעותי לטנק מרכבה סימן 3. זוהי מכה קלה בכנף. כן, זה יוצר הלם וזעזוע, בכל זאת, בטנק פוגעת רקטה, אבל בפועל לא הייתה סיבה לנטוש את הטנק, הוא לא בער, הרקטה חדרה לטנק אך גרמה לנזק מינימלי, כל המערכות פעלו, הצוות לא נפגע.
בסוף האירוע, אחרי שהכול נגמר, הגיע טכנאי של חיל החימוש לטנק, הניע אותו ונסע. הטנק של גלעד שליט היה יכול להמשיך להילחם. טנק כזה הוא מכונת מלחמה אדירה. יש בו תותח יעיל, מדויק ומהיר, יש בו שלושה מקלעי מא"ג קטלניים, טעונים ומוכנים לפעולה בלחיצת הדק, יש בו עוד לא מעט אמצעי לחימה משוכללים. אבל הצוות נטש.
אני לא בא אליהם בטענות. תחת אש ובסערת הקרב אנשים עושים שגיאות, אנשים לא תמיד צמודים להוראות, זה קרה וקורה ויקרה בכל מלחמות ישראל. זה היה שיקול הדעת באותה דקה, בסופו של דבר, שיקול הדעת הזה עלה לחנן ברק ולפאבל סלוצקר בחייהם. שני ההרוגים מהטנק של שליט, ששמם מוכר הרבה פחות לעם ישראל משמו של השבוי, מסרו את נפשם על הגנתנו.
שליט נשאל על ידי הקצינים שתחקרו אותו אם יצא מהטנק. "לא, לא יצאתי", השיב. "למה?", שאלו אותו. "כי הטנק נראה לי מקום בטוח יותר משם, בחוץ", ענה. "בחוץ מסוכן. בפנים מוגן".
מיד עם יציאתם של ברק וסלוצקר, שמע שליט צרורות של אש מנשק קל. אלה היו הצרורות שפגעו בשני הנוטשים והרגו אותם. הם נפלו מהטנק לקרקע. שליט שמע את נפילתם. השתרר שקט. שליט הבין ששני חבריו לצוות, כולל המפקד, נהרגו או נפגעו קשה. רב"ט רועי אמיתי, שישן בזמן האירוע בתא הנהג, נלכד בתאו. שליט הבין שהוא לבד.
הוא החליט להישאר בטנק. לא לצאת ולהילחם. היו לו הרבה אופציות להילחם. היה לו "מקלע מקביל", המופעל על ידי התותחן מבלי שיש צורך להוציא ראש החוצה. הוא היה יכול לשחרר כמה צרורות מהמקביל ולייצר רושם שהטנק חי ונלחם. אבל הוא המשיך לשבת בכיסאו ולייחל לטוב.
בחוץ, באותו זמן, היו בסך הכול שני מחבלים. חוליית המחבלים שחדרה במהלך האירוע לישראל מנתה בסך הכול שבעה אנשים. שניים מהם תקפו עמדה של צה"ל, פצעו כמה חיילים וניסו להימלט. הם נהרגו. עוד שלושה מחבלים תקפו נגמ"ש של צה"ל, שעמד ריק הרחק משם. עוד שניים תקפו את הטנק של שליט. אם הצוות היה נשאר בתוך הטנק, אפשר היה לחסל אותם בקלות. ללא מאמץ. גם שליט, לאחר שנותר לבדו, היה יכול לעשות את זה.
"אל תירה, אל תירה"
עכשיו שליט ישב על הכיסא של התותחן, בעומק הצריח, והתפלל שזה כבר ייגמר. ואז הגיע לטנק אחד המחבלים, התקרב, והשחיל אל תוך הצריח, דרך צריח המפקד, שניים או שלושה רימוני רסס. שליט לא זכר את פיצוץ הרימונים, אבל זכר מצוין את העשן.
השכפ"ץ והאפוד שלו, שתלויים על משענת כיסא התותחן, ספגו את רוב הרסיסים. משענת הכיסא מחוררת לגמרי. שליט עצמו, בדרך נס, נפצע קל. רסיס במרפק ורסיס בישבן. הוא היה מפוחד, המום. הוא נשאר בטנק, עד שכעבור דקה או שתיים העשן התפשט בתוך הצריח ושליט התקשה לנשום. הוא החליט, סוף סוף, לצאת. הוא יצא בידיים ריקות. את הנשק, אמ-16 מקוצר, רובה יעיל וקטלני, הוא השאיר על רצפת הצריח. בשפתם של הלוחמים הקרביים, קוראים לזה הפקרת נשק. ועוד בסערת הקרב.
לו היה לוקח איתו את הנשק ויוצא החוצה, היה רואה את המחבל מתקרב לטנק ומנסה להתחיל לטפס עליו. הוא היה יכול לחסל אותו בקלות. אבל שליט לא היה ב"מוד" של לחימה. לא צריך לשפוט אותו על כך, אבל אלו הן העובדות. זה מה שהוא עצמו סיפר לחוקריו. מדובר היה באירוע שרק הנכונות להילחם הייתה משנה את תוצאותיו. הטנק של שליט לא ירה כדור.
אגב, השחלת רימוני הרסס לתוך הטנק מערערת את התפיסה שלפיה הפעולה בוצעה על מנת לחטוף חייל. מי שרוצה לחטוף חייל לא זורק רימון לתוך הטנק שבו יושב החייל. המחבלים רצו להרוג, לגרום נזק ולהסתלק. שליט שרד איכשהו את הרימונים ויצא. הוא הוציא ראש החוצה וראה, לזוועתו, את המחבל מתחיל לטפס על הטנק בחזית, מכיוון "הסכין", הפרונט המפורסם של המרכבה.
לצורך טיפוס, זקוק המטפס לשתי ידיו. הנשק האישי של המחבל, קלצ'ניקוב, תלוי ב"הצלב" מאחורי גבו. בשלב הזה, הוא מטרת דמות נוחה וקרובה. שליט, שניצב בכיפת המפקד השולטת על כל השטח, רואה בעצם את המחבל השני, לא את זה שזרק את הרימונים, שנמצא בצד אחר של הטנק.
המחבל, בשלב הזה, לא ראה אותו כלל. שליט יכול להושיט את יד ימינו 10 ס"מ הצדה, לאחוז במקלע המא"ג של המפקד, להסיט אותו לכיוון המחבל ולסחוט את ההדק. המחבל היה נקרע לגזרים בתוך שניות. מא"ג זה דבר שאתם לא רוצים שיירה עליכם. קצב האש שלו רצחני. סחיטת ההדק קלה ומהירה. אבל שליט לא עשה את זה. הוא לא עשה דבר. סביר להניח שצרור של מא"ג, שהיה מחסל את המחבל המטפס על הטנק, היה מביא להימלטותו של חברו, זה שזרק את הרימונים. גם אם לא, לשליט היה יתרון מכריע על המחבל. הוא היה בתוך טנק עם שלושה מקלעים ותותח, והמחבל לא.
האפוד והשכפ"ץ הצילו את חייו. שליט. צילום: רויטרס
"לא חשבת לירות במחבל?", נשאל שליט בתחקיר. "לא", ענה, "הייתי מבולבל לגמרי. לא חשבתי על כלום. הייתי בהלם". שתי שניות אחר כך הבחין המחבל בשליט, ניצב מעליו, על כיפת המפקד. שליט צעק למחבל "אל תירה, אל תירה", בעברית. המחבל הבין ששליט מסגיר את עצמו. הוא הושיט יד אחורנית והעביר את הקלצ'ניקוב לידיו, כיוון את הנשק לשליט ואמר לו בערבית: "בוא איתי". שליט ירד מהטנק, רועד כולו. המחבל כיוון אליו את הקלצ'ניקוב. "תעל" (בוא), הוא אמר לו. המחבל השני הצטרף. שניהם ידעו שנפל בחלקם הפרס הגדול. חייל ישראלי חי, אך לא בועט. הפרס שחמאס חולם עליו שנים ארוכות. הנה זה כאן, איתם.
השלושה, שליט ושני שוביו, מיהרו בחזרה לגדר המערכת. בשעה 5:21 לפנות בוקר הם פוצצו את הרשת התלתלית של גדר הגבול ויצרו מנהרה קטנה תחתיה. שליט מיהר איתם לאורך כל הדרך. הוא לא ניסה לעכב, לא להרוויח זמן, עד שיבוא הטנק הנוסף, עד שתגיע תגבורת, עד שיקרה משהו. הוא פשוט נגרר, רץ איתם לגדר, מחבל אחד זחל מתחת לרשת ולתלתלית והורה לשליט לבוא בעקבותיו. שליט זחל גם הוא. הם סימנו לו: "מהר, מהר", והוא ציית ומיהר. השכפ"ץ שלו נמצא לאחר האירוע תלוי על הגדר התלתלית, כנראה הוריד אותו כדי לנוע מהר יותר.
אחרי מעבר הגדר, הם מיהרו פנימה, בכל המהירות, בכל הכוח. טנק של צה"ל הגיע, עמדת תצפית של צה"ל זיהתה את השלושה, אבל לא ניתן אישור לירי. עוד לא היה ידוע שחייל נחטף. הם כבר היו מעל קילומטר בעומק השטח הפלסטיני. בשלב הזה הטנק התחיל לירות, אבל רק אש מקלעים.
לא התקבל אישור לירי כבד. המקלעים החטיאו. שליט ושוביו הגיעו לקו הבתים הראשון. חיכה להם שם טרקטור, הם עלו עליו, אחר כך החליפו למכונית, וממנה לעוד אחת. בדרך הם הפשיטו את שליט ממדיו והלבישו אותו בבגדים אזרחיים. שליט בידיהם. חמש וחצי שנות שבי מתחילות.
"ראוי לחייו החדשים ואני שמח שקיבל אותם", שליט. צילום: עדי אבישי
חומוס וכדורגל
שליט זוכר את תקופת השבי שלו היטב. הוא לא היה במרתפים, הוא כמעט לא עונה, למעט הצקות בימים הראשונים. הכו אותו קצת, קשרו אותו לסורגים, אבל די מהר זיהו שמדובר בבחור שביר שיכול להיגמר להם בידיים אם יגזימו. הם לא רצו שייגמר. זה היה יכול להיות אסון מבחינתם. שליט היה הנכס הגדול ביותר של העם הפלסטיני באותו שלב.
הוא עבר, במהלך תקופת השבי, בין כמה משפחות פלסטיניות במקומות שונים ברצועה. הוא ראה טלוויזיה, שמע רדיו, אפילו גלש מדי פעם באינטרנט. הוא שמע את כל הדיווחים על "עופרת יצוקה", הוא ראה את כל משחקי המונדיאל ב-2010 . הוא זכר בדיוק איזה משחק ראה ביום שהעבירו אותו ממשפחה אחת לאחרת. זה היה משחק של ספרד, אלופת העולם המיועדת. הוא קיבל יחס סביר.
הבעיה היחידה הייתה האוכל. לא היו הרבה אפשרויות קולינריות. שליט אכל מה שעזתים אוכלים. בעיקר חומוס. מובן שהיה שרוי במצב רוח מדוכדך, זה השפיע על תאבונו וגרם לירידה דרסטית במשקלו. הוא לא עשה שביתת רעב ולא שקל לעשות. יום אחד הוא אכל עם המשפחה המארחת על גג הבית, בחאן יונס. מהגג נשקף הים. בנסיבות אחרות היה יכול להרגיש כמו בחופשה.
שליט תקשר עם חוטפיו בעברית ובאנגלית. השומרים שלו התחלפו לאורך התקופה. בעיקרון, שמר עליו צוות מיוחד, שאנשיו עשו משמרות. שליט ידע בדיוק מה קורה בארץ, עקב אחרי הבחירות ב-2009 , אחרי האירועים בעולם. הוא לא נמצא בסכנה במהלך "עופרת יצוקה", אם כי חש עצבנות בקרב הסובבים אותו.
שליט שיתף פעולה עם חוקריו ושוביו. הוא לא ידע הרבה על הצבא, לא היה לו הרבה מה לחדש להם. את המעט שידע – סיפר. נשאל על הביצורים של צה"ל, על טנק המרכבה. היה לו חשוב לרצות אותם, לתת מידע, כדי לקבל יחס טוב.
סיפורו של שליט הוא מחדל קשה. גם של צוות הטנק, גם של שליט עצמו, גם של המודיעין, בעיקר השב"כי, שלא הצליח לעלות על עקבותיו יותר מחמש שנים. שני לוחמים נפלו בקרב, על הגנת המדינה. הם לא פעלו באופן אופטימלי, אבל ההיסטוריה של צה"ל מלאה מאות מקרים מהסוג הזה. ככה זה במלחמות.
שליט עצמו הסגיר את עצמו למחבלים ללא קרב. גם אליו אין לבוא בטענות. זו תגובה אנושית. הייתי טנקיסט, מפקד טנק, אין לי מושג איך הייתי נוהג במקומו. יכול להיות שהייתי נוהג כמוהו. "אל תדון אדם", נכתב, "עד שתגיע למקומו", ואין כאן ניסיון לדון אותו. הוא כבר נדון ליותר מחמש שנות מאסר. מצד שני, כדאי שנדע את הנסיבות של האירוע הרע הזה. צריך להפיק מהן לקחים. יהיו עוד אירועים כאלה בעתיד, צריך לקוות שייגמרו אחרת.
שליט הוא בחור מופנם, רגיש ועדין. יכול להיות שמלכתחילה לא היה אמור להתגלגל לצוות טנק לוחם. אולי לא התאים לזה. כשהטנק שלו נפגע, הוא נכנס להלם וחדל לתפקד. הכינוי "גיבור", שהעניק לו הרמטכ"ל בני גנץ כששב ארצה, אינו במקומו. תת אלוף אביגדור קהלני היה גיבור. רב סרן רועי קליין היה גיבור. סא"ל אבי לניר היה גיבור. ההיסטוריה של ישראל ושל צה"ל משובצת בלא מעט סיפורי גבורה. גלעד שליט רחוק מלהיות גיבור. הוא סוג של אנטי גיבור. הוא חייל שנקלע לסיטואציה קשה ובחר בכניעה. אין כאן גבורה. יש כאן סיפור אנושי, נוגע ללב ועצוב.
יכול להיות ששליט לא היה מתאים מלכתחילה לתפקיד לחימה. אולי דווקא העובדה ששירת בשריון ומילא את חובתו למדינה למרות זאת, היא תעודת כבוד עבורו. אבל אחרי כל זה, אסור לשכוח שיש כאן מדינה שצריך להגן עליה. היא עדיין מוקפת אויבים. היא לא יכולה להרשות לעצמה יותר מדי סיפורי גבורה מהסוג הזה.
קיבל יחס סביר. שליט במסע אופניים. צילום: דוברות עיריית עכו
אז מהי השורה התחתונה? אין שורה תחתונה. בגדול, טוב ששליט חזר הביתה, הוא ראוי לחייו החדשים ואני שמח שקיבל אותם. הוא מטייל ונוסע ומתאוורר ורואה עולם, וזה נהדר, אבל אני במקומו הייתי מנסה איפשהו למתן קצת את החגיגות הפומביות, את ההפיכה לסלבריטאי, לטובת סוג של תרומה, אולי אפילו סמלית, לטובת החברה הישראלית.
מדינת ישראל שילמה מחיר כבד, קשה מנשוא, כדי להחזיר אותו הביתה. הסיפור שלו לא יילמד בשיעורי מורשת קרב. שליט מודע לזה. יש כאלה שחושבים שזה היופי של העניין, שמכאן שאובה עוצמתה של ישראל, מהדאגה הזאת לכל חייל באשר הוא, עד הסוף, כולל הכול. אני לא נמנה עם הסבורים כך.
מצד שני, אין ספק שאין עוד מדינה בעולם שיודעת לעשות דברים כאלה ולהשקיע את תעצומות הנפש האלה בכל חייל באשר הוא. ועדיין, לצד השמחה והחגיגה, צריך להיות גם חשבון נפש. גם מצדה של המדינה, ומצדו של הצבא, וגם אצל שליט.
אם הייתי שליט, הייתי מקדיש משהו ממרצי ומזמני לפעילות התנדבותית כזו או אחרת למען המדינה. משהו סמלי, שיבטא הכרת תודה למדינה ששעבדה כמה מהאינטרסים האסטרטגיים החיוניים ביותר שלה, כדי להחזיר אותו הביתה. סתם, בשביל ההרגשה הטובה. אולי זה עוד יקרה. אבל קודם שימצה את החופש. זה באמת מגיע לו. גיבור הוא לא, אבל הוא הלא־גיבור שלנו
